תשעה קבין של יופי נפלו על העולם, ושניים מהם לפחות שילבו ידיים והתיישבו באוסטריה. ההרים האינסופיים, יערות מקורזלים, עננים ששטים בנחת בינות לפסגות, כמו כבשים באחו. ומים, הרבה מאוד מים. אלא שכל היופי הזה הופרע באחת לפני קצת יותר מחצי שנה בעיירת סקי פופולריות בשם אישגל, שהייתה למוקד ההתפרצות הגדול באירופה של נגיף הקורונה. כאן הכל התחיל, כאן הכול יצא משליטה, מכאן נשאו מאות חוגגים את הנגיף לשאר חלקי היבשת.
כתבות נוספות למנויים:
עכשיו, עם עליית מספר הנדבקים במדינות האיחוד, רגע לפני שהגל השני מחזיר את כולם לסגר בבתים - יצאנו לבדוק מה נהיה בעיירה וסביבתה, והאם תושביה מבינים היום את הטעויות שנעשו בתחילת הדרך. אישגל, הממוקמת בהרי הטירול, מתפרסת על צלע הר. שביליה צרים והיא כולה בנויה בצפיפות: כל מילימטר בה מנוצל לנדל"ן תיירותי, מי לחדר במלון ומי לעוד חנות להשכרה של ציודי סקי. במרכזה אולם גדול שממנו יוצא הליפט, המעליות הזוגיות המובילות לפסגת המסלול. מתחת לאולם הנוסעים הזה נמצא הבר־מסעדה "קיצלוך" (בתרגום גס, "מערת העופרים").
קיצלוך הוא המקום המרכזי בעיר, תחנת הייחוס. איפה אתה גר? מאה מטר משמאל לקיצלוך. זהו המקום, בדיוק ממול לנהר המפכפך, שבו התחיל הכול, שבו חוסר ההתייחסות לכוחו ההרסני של הנגיף עלתה לאנשים בחיים, ואולי תעלה לאישגל בחייה.
קיצלוך היה המרכז של מה שמכונה בעגת הסקי "אפרה־סקי", אחרי הסקי. לשם נוהרים כולם אחרי יום במורדות, אוכלים בשר במאה יורו לקילו, שותים בלי הכרה, חוגגים, פורקים עול. מי שמגיע לפה מרגיש שהוא חסין לקורונה, מי שבא לפה בא לחגוג את החיים בלי גבולות. כולם חסונים ובריאים ויחסית צעירים, המוות פה מחוסר עבודה. עד שהוא לא.
אישגל תמיד שקטה בקיץ. תפוסת המלונות בה לא עולה על 25 אחוז. זה נורמלי. זה מקום של חורף. בחורף התפוסה פה היא 120 אחוז, כולל לא מעט ישראלים. אבל בקיץ הזה התפוסה צנחה לחמישה אחוזים. "זה לא ממש נורמלי, אבל זה פחות מדאיג", אומרת לי קטיה בורגמן, דור שלישי לניהול מלון "גרני זלנר" במרכז העיר. "מה שמדאיג הוא שעכשיו אנחנו אמורים להיות סגורים עם קרוב ל־90 אחוז מההזמנות שלנו לחורף הבא, ואנחנו לא נמצאים אפילו על 20 אחוז".
זה קשור ישירות להתפרצות הקורונה בעיירה?
"בהחלט. מה שקרה באישגל בחורף שעבר הרס לה את השם. היא באסוציאציה של האנשים כמו סרטן. אף אחד לא רוצה לבוא לפה יותר. אני חושבת שאם לא ימצאו חיסון, אף אחד לא יגיע לפה יותר".
ואם באמת לא ימצאו חיסון?
"אז נצטרך להחליף את השם של העיר".
אנשים עוברים עם מקלות הליכה בידיהם, מכוניות חולפות, קרוואנים מזוודים באופניים, לרכיבה וטיפוסים, ורחצה ומה לא. "אף אחד לא עוצר פה יותר", אומרת בורגמן, "אנחנו מקוללים". החרב הכלכלית עומדת כבר מרחפת לה מעל העיר, מחפשת קורבנות, רודפת דם ובצע. החורף שעבר נגדע באיבו. אין מאיפה לשלם עבור כל הציודים שנקנו, באופק כבר מתחילים לצוץ האיומים מעורכי הדין של המשפחות של מי שחלה ומת בגלל הרשלנות הפושעת שהתרחשה באישגל במארס. כל כך יפה פה, השמש זורחת על האגמים, והייאוש זוחל.
אבל מה קרה פה במארס האחרון, בשיאו של משבר הקורונה, ומה קרה לתושבים מאז? איך הפכה אישגל למקום ממנו התפשט הווירוס כמעט לכל מדינה באירופה, איך התאווה לכסף עיוורה את משנה הזהירות, איך היא הפכה למושא ללעג ("אנחנו לא רוצים להיות אישגל השנייה"), איך קרה ש־42.4 אחוז מ־1,600 תושבי העיירה חלו במחלה והיא הפכה למיטה חמה ומקוננת לנגיף? קצת כרונולוגיה.
כל תושבי העיר ששוחחתי איתם זוכרים את התאריכים כמעט בעל פה, כמו חולה שעושה רישום מדויק ליום האבחנה, הטיפול, הניתוח. אף אחד מהם לא מרגיש צורך להתנצל. הם עשו בדיוק כפי שהנחו אותם. כנראה שרוב המקרים בכלל הובאו לאישגל על ידי תיירים שהגיעו עם המחלה. הם סגרו את העיר וננעלו בבתיהם לשישה שבועות כשהרשויות הורו על כך. אין פה שום נטילת אחריות. כולם אשמים. הם בכלל לא מבינים מה הם עשו רע, ואיך כל זה נפל עליהם. אבל זו היתממות. נכון שזו הייתה תקופת קורונה המוקדמת, אבל אמצעי הזהירות כבר הונהגו, הסימפטומים כבר נראו, מי שלא ראה, לא רצה לראות כי זו הייתה שיא עונת התיירות באישגל, הזמן לעשות בו את הכסף.
ישבתי עם מרטין ראפ בקונדיטוריה שלו, ליד לשכת התיירות המקומית. לאט לאט הצטרפו עוד חברים. הם סירבו להצטלם או לדבר לייחוס. "אתם, אתם יותר גרועים מהקורונה", מטיח בי אחד בכוונתו לתקשורת בכללותה. "הרסתם לנו את העיר". בכל פעם שהצטרף מישהו או מישהי לשולחן, ראפ הציג בינינו ואמר: "זאת הבת דודה שלי, זה הבן דוד שלי, זה הבן של אחי". כולם בני דודים של כולם פה. חמולה.
ב־5 במארס מקבלים רשויות התברואה בחבל טירול התרעה מרשויות הבריאות באיסלנד, לפיה מספר תיירים איסלנדים שחזרו מאישגל נדבקו במחלה. יומיים לאחר מכן מאובחן ברמן גרמני שעבד בקיצלוך כחולה בנגיף לאחר מספר ימים שבהם גילה סימפטומים למחלה. ב־9 במארס התברר כי 16 חברים ואנשים איתם בא הברמן במגע, נדבקו במחלה. קיצלוך ננעל ויממה לאחר מכן ננעלו כל המסעדות והברים האחרים. ב־13 במארס העיר סגרה את שעריה וכל התיירים נחפזו בחזרה לביתם.
עברו תשעה ימים מאז שאיסלנד הוציאה אזהרת מסע לאישגל. בתשעה ימים האלו המשכתם לארח ולהזמין לכאן תיירים מכל העולם למרות שידעתם שיש פה מקרי הדבקה.
"עשינו בדיוק מה שאמרו לנו לעשות", עונה לי ראפ. "ברגע שהרשויות אמרו לנו לסגור סגרנו באותה שנייה".
אבל ידעתם שמשהו פה לא בסדר. למה המשכתם לסכן גם את התיירים וגם את העתיד שלכם? תראה לאיפה התאווה לכסף הביאה אתכם. הרסתם את העיר.
"אנחנו חושבים שזה בכלל היו תיירים שהגיעו מבחוץ והביאו את הנגיף לאישגל".
אישגל כאמור היא לא רק מדרון סקי נהדר עם נופים מרהיבים ומטבח אוסטרי משובח. כאלו יש הרבה. אישגל מציעה חיי לילה סוערים. רייבים לתחילת וסיום עונת הסקי עם מיטב האמנים על במה בגובה 2,400 מטר, ובין הרייבים: מקום מפגש לצעירים ומבוגרים אירופאים עשירים, ביניהם ידוענים רבים, בבתי הקפה, בברים ובמועדונים. "אפטר סקי" נקראו השעות הללו. הרבה אנשים יפים, הרבה אלכוהול והרבה מלצריות שתמיד חיכו עם כוס אלכוהול מלאה על המגש.
זו הסיבה שבגללה כחצי מיליון תיירים מדי שנה פוקדים את העיירה הזאת ואת שכנותיה. זהו מוקד ההכנסה העיקרי של פרובינציית טירול. כעת היא הפכה למילה נרדפת לשקרים, להתרשלות, לעיוורון הכסף, לאיך מדד כלכלי יכול לחרוץ חיי אדם.
יום לאחר שאיסלנד הודיעה שאישגל היא מקום מסוכן ומועד להידבקות בעיקר בגלל הצפיפות, המגע הפיזי ואופי המקום, הודיעה המדינה שהעיר היא מוקד להידבקות ברמה של סין, איראן ואיטליה. במקום לנעול את המקום מיידית, הוועדה הרפואית המקומית טענה שהמקום בטוח, שידרה עסקים כרגיל, לא בודדה את האתר ובכלל טענה, בלי שום סימוכין, שהאיסלנדים הביאו את הנגיף לאישגל.
תשעת הימים הללו התבררו כאסון תברואתי. שליש מהנדבקים בדנמרק נדבקו באישגל. מאות, אולי אפילו אלפי חולים, נדבקו באישגל וחזרו לגרמניה, שוודיה, נורווגיה, הולנד, איסלנד ועוד מדינות אירופיות רבות, והפיצו את המחלה הלאה. עשרות מתו מהמחלה. חלקם נדבקו ממשחקי החשק בקיצלוך בהם הועברו כדורי פינג־פונג מפה לפה, בלי חיטוי. כדי לפנות דרך ולעבור בין החוגגים עם מגשי המשקאות בידיהם, השתמשו עובדי המקום במשרוקיות שהשפריצו רוק לכל עבר. אחד מהם היה הברמן הגרמני.
התושבים המקומיים לא קופאים על השמרים. החסכונות והמענקים מהממשלה האוסטרית יספיקו כדי לשרוד אולי חורף אחד, אבל אחריו 1,600 התושבים יצטרכו למלא מחדש 12,000 מיטות. "אנחנו צריכים לחשוב בצורה קריאטיבית", אמר לי ראפ, "פעילויות לחורף, ספורט בתוך אולמות. אנחנו חייבים להחזיר את התיירים לאישגל. הם המהות שלנו".
אבל מי יבוא לאישגל, שלעולם כבר לא תחזור להיות עיירת המסיבות, שצריכה להמציא את עצמה מחדש, שלעולם כבר לא תוכל להיות מה שהייתה. בעלי העסקים והתושבים של אישגל נמצאים עדיין עמוק בשלב ההדחקה. קשה להאמין שהמסיבה נגמרה. הם אפילו לא הגיעו לשלב הפיכחון מהחמדנות.
כשיצאתי מהמלון, הייתי צריך להחזיר את כרטיס החניה לקבלה. המלון היה סגור. סייסטה. הלכתי לבית הקפה הסמוך ושאלתי את המלצרית אם אני יכול להשאיר את כרטיס החניה אצלה כי המלון סגור. היא שאלה איזה מלון, והצבעתי לעברו. "בטח", היא ענתה. "זה המלון של בן דוד שלי". היא סיפרה כי נהגה לעבוד בקיצלוך, וכינתה את המקום "סרטן כפרי". "לפחות בגללו כולם מכירים את אישגל", אמרה.
גלשתי באוטו הגרמני הארוך מחוץ לאישגל. הגל השני מאיים לכסות את אוסטריה. 300 מודבקים חדשים בווינה, רבים מהם חזרו מחופשה בקרואטיה. באישגל היו רק שני מודבקים. המקומיים יודעים את זה. הם בודקים את האפליקציה באובססיביות. אוסטריה כולה הייתה אחת המדינות המוצלחות ביותר במאבק בקורונה. קטנה וקריאטיבית, סוללת דרך בתקנות ובהסרתן. ודווקא כאן נקשר שמה של עיירה קטנה בנגיף.
לאחרונה הפכה עיירה נוספת, לא רחוק מאישגל, למוכת קורונה ולאחד ממוקדי ההתפרצויות לשאר חלקי אירופה - וולפגנג זי. יש פה אגם גדול וילדים יודעים פה לעשות סקי מים הרבה לפני שהם יודעים קרוא וכתוב. לרבים מהם זה יהיה יותר שימושי בחיים. שני צידי האגם הם שני מחוזות נפרדים, מחוז זלצבורג ומחוז אפר אוסטריה. בזלצבורג, כמו באישגל, אף אחד לא לבש מסכה. "אין הוראה לללבוש מסכה ואין הוראה לשמור מרחק, אז למה אנחנו אמורים לעשות את זה", אומרת ורנה פריל, אחת המארחות במלון הפסטורלי שבו ישנתי.
ביולי התגלתה באזור התפרצות של קורונה. מקורה כנראה בשישה מתלמדים שבאו לעבוד במלון, ישנו בשני חדרים, יצאו לבלות עם המקומיים, לא שמרו על מרחק ולא עטו מסכה. המלון אמור להיות עכשיו באלפיים אחוזי תפוסה, הוא כמעט וריק. בצד השני של האגם, באפר אוסטריה, הורו הרשויות על תקנות הקורונה. החופים מלאים, למסעדה צריך להזמין מקום, החניות מלאות המכוניות עם מבחר אקלקטי של לוחיות רישוי מכל היבשת. המלונות של זלצבורג יכולים לראות בדיוק מה קורה בצד השני, בלי משקפת. אבל הם לא עושים כלום. לא אמרו להם.
איש אינו מכה על חטא באזור הזה. לא חושב שעשה משהו שאינו כשורה. לא שמעתי על אלו שבאו לאישגל לחגוג את החיים וחזרו הביתה כדי למות. בעל בר מקומי התגאה בפניי שהוא רק מחכה לאורחים מדנמרק שיחזרו, "כי אלו שותים כל כך הרבה, שאין סיכוי שהקורונה תשרוד אותם". אין פה שום חשבון נפש, שום חרטה. פרייארים לא מתים, הם רק מתחלפים.
בשנה שעברה, עד שהעיר נסגרה ב־14 במארס, היו פה 1.4 מיליון לינות. המלונאים מייחלים שהמספרים יחזרו על עצמם בחורף הקרוב, אבל הם פסימיים. המועצה האזורית מדברת על תקנות היגיינה חריפות ובדיקות חינם לתיירים. "במשך עשורים הגיעו לפה תיירים כדי לחגוג", אומרת בורגמן המלונאית. "בחורף יש פה תיירות שנקראת אוטובוס ליום. באים אוטובוסים ומורידים פה תיירים שבאים בעיקר לחגוג את הסצנה של האלכוהול והסקס של 'אחרי הסקי'.
אתה יכול לראות מישהו בא לפה כי אנחנו נותנים בדיקת קורונה בחינם?"
בנסיעה חזרה נתתי עוד מבט אחרון על הפלא הקסום הזה, החמדן והפגוע, המוריק והצפוף. חנויות הסקי היו נטושות. קיצלוך עמד שומם. הזמנתי קפה. החשבון הגיע: שישה יורו וארבעים סנט. מגיע להם נפלט לי. לפעמים ככה נראית עיר בדעיכה.
