הבעל מת בביה"ח, אלמנתו תקבל חצי מיליון ש'

גבר בן 52 עם כמה מחלות רקע וחשד לשפעת חזירים התקבל בבית החולים בני ציון ומת כעבור יומיים. בית המשפט קבע שהוא לא זכה לטיפול ראוי

עו"ד ורד פרי | פסקדיןפורסם: 01.09.20 , 07:19

בית משפט השלום בירושלים קיבל לאחרונה תביעה שהגישה אלמנתו של אדם שמת בבית החולים בני ציון ב-2009 אחרי שסבל ממחלות רבות וחדש לשפעת החזירים. השופט עבאס עאסי קבע שבמצבו של המנוח ראוי היה להרדים ולהנשים אותו, אך במקום זאת הוא טופל בצינור הנשמה שהצליח לשלוף. לפיכך, האלמנה תפוצה על ידי המדינה (בעלת בית החולים) בכחצי מיליון שקל.

התובעת, אלמנתו של המנוח ואם שני ילדיו הבגירים, סיפרה שבעלה סבל ממחלות רבות כולל סכרת, יתר לחץ דם, יתר שומנים בדם ועישון. בגיל 48 הוא עבר אירוע לב וצונתר. כמו כן, הוא עבר פעמיים אירוע מוחי.

בספטמבר 2009 הוא פנה לרופא המשפחה בקופת החולים עקב שיעול חזק. הוא הופנה על ידו לבית החולים בני ציון וכשהגיע למיון עלה חשד לשפעת חזירים. הוא טופל באנטיביוטיקה והונשם.

(צילום: shutterstock)

התובעת הוסיפה כי למחרת, בשל אי-שקט פסיכומוטורי בשעות הערב, נקשרו ידיו של בעלה. למרות זאת, בלילה הוא שלף את צינור ההנשמה. בעקבות זאת הותקן לו מכשיר הנשמה לא פולשני אך כעבור שלוש שעות הוא קרס ונפטר.

לטענת התובעת, בית החולים התרשל בכמה מישורים. בחוות דעת של מומחה מטעמה צוין בין היתר שבמהלך אשפוזו במחלקה הפנימית לא נעשתה הערכה מחודשת של מצבו והגברת ההשגחה עליו. כשל נוסף היה בשעות האחרונות לחייו עד לפטירתו בהן למרות שהמנוח סבל מאי-שקט פסיכומוטורי הוא טופל על ידי קשירת ידיו ולמרות זאת הוא הצליח לשלוף את צינור ההנשמה. לדברי המומחה, היה על בית החולים להרדימו ולאפשר הנשמה יעילה עד להתייצבותו.

הנתבעת צירפה חוות דעת נגדית בה נטען כי לא היתה הצדקה להמשיך להנשים את המנוח כאשר הצליח לנשום עצמונית, לאחר ששלף את צינור ההנשמה והושמה לו מסכת הנשמה. היא הוסיפה שהתופעה של שליפת צינור הנשמה על ידי מטופל היא תופעה מוכרת.

לדבריה אין קשר סיבתי בין הטיפול שהמנוח קיבל לבין פטירתו, וזאת בשים לב לרקע הרפואי שלו, ולמעורבות הסוערת של וירוס שפעת החזירים שגרמה לתהליך דלקתי קשה וקריסה של מערכות הגוף. לעמדתה, סיכויי ההישרדות של המנוח ממילא היו נמוכים.

ואכן, השופט עבאס עאסי קבע שבית החולים התרשל בטיפול במנוח. הוא קיבל את עמדת מומחה התובעת שלפיה מן הראוי היה להרדים את המנוח ולאפשר הנשמה יעילה עד להתייצבותו וביצוע גמילה מתוכננת ממכשיר ההנשמה.

בנוסף, לאחר הפסקת ההנשמה היה צריך להמשיך במעקב צמוד אחר מצבו של המנוח, במיוחד משום שהוא סבל מתסמינים שמעידים על מצוקה. ואולם, מהרישומים הרפואיים עולה כי נערכו ביקורים של רופא אצל המנוח רק אחת למספר שעות.

"המנוח לא זכה למעקב, השגחה וטיפול הולם", כתב השופט והוסיף כי חרף הרקע הרפואי העשיר של המנוח ובהתחשב בגילו הצעיר יחסית, היה לו סיכוי טוב לשרוד את המחלה, אולם בהתרשלותו בית החולים מנע ממנו "צ'אנס" זה.

בסיכומו של דבר חויבה המדינה לפצות את האלמנה ב-465 אלף שקל בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מהפיצוי והוצאות.