מעיין פלג, 34.5, אם לבת שנתיים, רמת גן
יש לי ילדת קסם, לא הייתי מוותרת עליה בחיים. היא הילדה שחלמתי עליה. היא היהלום שבכתר, אבל יהלום בכתר יש רק אחד.
התחתנו בנובמבר, בדצמבר סיימתי קורס בעבודה. אמרתי לבן זוגי: "עד שאני לא מסיימת אנחנו לא עושים כלום, כי לא מתאים לי להגיע למבחן הסופי שלי עם בחילות". סיימתי את הקורס, טסנו לברצלונה וחזרתי בהיריון, בדיוק כפי שתכננו. היה לי היריון מושלם. בלי סוכרת, בלי צרבות, בלי בחילות ובלי עייפות. הלידה, לעומת זאת, הייתה סיוט שאין לתאר. הוחזקתי ארבעה ימים שוכבת ומחוברת למוניטור בגלל מיעוט מי שפיר, ובסוף זה הסתיים בניתוח קיסרי חירום. הילדה אומנם יצאה בריאה ונהדרת, אבל לי היה זיהום בצלקת שהתפתח לזיהום בדם. עשרה ימים אחרי הלידה מצאתי את עצמי שוב במיון, ובמשך למעלה מחודש לקחתי שלושה סוגי אנטיביוטיקה שונים ביום. ההחלמה הייתה קשה וארוכה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ולמרות זאת, אנחנו מרגישה שבורכנו עם הילדה הזו. מהיום שהבאנו אותה הביתה היא ישנה לילה שלם. היא נינוחה וזורמת איתנו, אין לי תלונות ועדיין - לגדל ילדים זה פח. זה פשוט לא כיף. בהתחלה הם לא מדברים בכלל ויש להם גזים וכאבים, והבכי הזה שלא נגמר והחיסונים והטיטולים, ולכי תביני מה הם רוצים. עכשיו כבר יש יותר תקשורת. היא כבר מבטאת את עצמה, ושנינו רק רוצים עוד מזה. ולא, לא בא לי להתחיל את זה שוב. אני בכלל לא מצליחה להבין איך מכילים את כל זה עוד פעם, אותו הדבר מחדש, והאמת היא שזה אפילו לא אותו הדבר כי כבר יש לך אחד בבית. זה קשה הרבה יותר.
7 צפייה בגלריה
''אני בכלל לא מצליחה להבין איך מכילים את כל זה פעם נוספת''. מעיין פלג עם בעלה ובתה
(צילום: ענבלים סטודיו לצילום)
פעם רציתי. תמיד אמרתי שבגיל 35 אני סוגרת את הבסטה, והאמנתי שחצי שנה אחרי שהיא תצא נעשה עוד אחד. חשבתי לעצמי "הם יהיו צמודים וזה יהיה כיף", ולאט-לאט הבנו שלא כיף ולא נעליים. בסוף השנה הנוכחית אני אהיה בת 35, וכולם אומרים "אה, יש לכם עוד מלא זמן", אבל מבחינתי אין לנו אפילו דקה. זה כבר לא עניין של גיל. אנחנו פשוט לא מעוניינים בילדים נוספים. זו החלטה משותפת שהגענו אליה ביחד. אם הוא היה רוצה, אז היה ילד נוסף. למזלי, הוא חושב בדיוק כמוני. נכון שלפעמים תינוקי קטן שמתרפק ומגרגר ועושה דברים בפעם הראשונה זה כיף, ונכון שלפעמים יש כאב לב כשאת מבינה שכל פעם ראשונה כזו היא גם הפעם האחרונה, אבל זה עדיין לא גורם לנו לרצות.
היתרון הכי גדול בהחלטה שלנו הוא שאנחנו נוכל להעניק לה הכול. אני לא אצטרך לחשוב למה לה כן ולאחיה לא, ואם נרצה לטוס לחופשה אז פשוט נטוס, ואם היא תרצה משהו יקר אז אני לא איאלץ לומר לה "לא, אי אפשר. צריך לחלק את הכול שווה בשווה".
לצערי, החברה שאנחנו חיים בה מנסה באופן תמידי לגרום לי להרגיש אשמה, למרות שאני בטוחה בהחלטה שלי ב-200%. נמאס לי מאנשים שדוחפים את האף שלהם. יש לי שכנה שתמיד כשהיא רואה אותי מרגישה צורך לומר: "נו, מתי עוד אחד?". אנשים לא מוכנים לתשובה הנחושה הזו, "אף פעם". כאילו, כפרה, קחי את הרחם שלי, תעשי איתו מה שמתחשק לך ותחזירי בסוף השימוש, סבבה? מה את רוצה ממני? שחררי! כל הזמן מטיחים בנו משפטים נוראיים כמו "היא תהיה אומללה", "היא תצטרך לטפל בכם כשתהיו זקנים" והמשפט הכי נורא - "היא תהיה לבד". כאילו שיש דרך לדעת אילו קשרים יתפתחו עם האחים שלה. הרי אין שום ערובה לכך שהם יהיו מוצלחים. "לבד" זה מאוד סובייקטיבי. מה זה בכלל אומר? העובדה שיש לך אחים או אחיות אומרת שלא היית בודד מעודך? לא.
כשאומרים לי "היא תהיה לבד" אני מרגישה שבאופן אוטומטי הורגים גם אותי, גם את בעלי, גם את ההורים שלי וגם את כל האנשים מסביב, והיא נשארת לבד עם עצמה. כאילו הייתה שואה והיא היחידה שנשארה. לא, זה לא הולך לקרות. היא לא תהיה לבד. יהיה לה אותנו. ואם חלילה יקרה לנו משהו אז יש לה סבא וסבתא. אני מקווה שנעשה עבודה טובה, שנגדל ילדה שמחה ומאושרת שתצליח לנהל חיים חברתיים בריאים ומלאים, תרכוש לעצמה חברים, תמצא זוגיות ותגלה את המקום שלה בעולם. בכל מקרה היא הרי תגדל ותאשים אותי במשהו, אז מה זה כבר משנה? אני אעשה הכי טוב שאני יכולה, היא תשלם אחר כך לפסיכולוגים או שאני אשלם להם. אין דרך להתחמק מזה.
עדי אלקין, 40, אמא לבת 9, קליפורניה
לא תכננו להביא לעולם ילד אחד. דיברנו על כך שאנחנו רוצים ילד, ואם נרצה עוד אז נמשיך. בינתיים, מה לעשות, לא התחשק לנו מספיק כדי להביא לעולם ילד נוסף. כן, לעיתים יש נקיפות מצפון, ומחשבות על כך שעוד מעט חלון האפשרויות נסגר, אבל לא מדובר בסיבה מוצדקת מספיק כדי לעשות ילד.
להורות לילד אחד יש יתרונות גדולים. כל המשאבים שלנו מרוכזים בה. היא לא צריכה להתחרות עם אחים ואחיות נוספים. כמו כן, יש לה עולם פנימי עשיר והיא יודעת להעסיק יפה את עצמה. את החסרונות גילינו דווקא בתקופת הקורונה, כשבבת אחת נעלמו מפגשים עם ילדים אחרים (בית ספר, חוגים, חברים). היא מבלה כל היום איתנו, מבלי לפגוש ילדים בכלל. זה לא אידיאלי, בלשון המעטה.
כבר שש שנים שאנחנו גרים בארה"ב, ובסביבה שלנו זה לגמרי נון-אישיו. גם החברה הכי טובה של הבת שלי היא בת יחידה, ויש ילדים יחידים בכיתה שלה. מצד שני, הייתה לה בעבר מורה שהוציאה מהפה משפטים כמו "ילדים יחידים יותר מפונקים ודורשי תשומת לב", וזה היה מרגיז. שיא החוצפה שייך לאמא בגן הפרטי, כשעוד גרנו בישראל - היא ניגשה לבת שלי בשעת האיסוף ואמרה לה "תגידי לאמא שלך לעשות לך אח". למזלי, הבת שלי ידעה מה לענות לה ואמרה שיש לה חתול.
טליה רז, בת 44, אם לבת 9, תל אביב
זה לא שהחלטנו מראש שאנחנו רוצים רק ילדה אחת. הייתה לנו התלבטות מאז שהיא נולדה. אני גדלתי במשפחה עם ארבעה ילדים, וכשהייתי קטנה גם אני חשבתי לעצמי שיהיו לי כמה ילדים, אבל בסופו של דבר, כשכבר יש ילד אחד ומבינים מה זה אומר במציאות, לעשות עוד אחד זה לא מובן מאליו, בשבילנו לפחות. גם בן זוגי גדל עם שני אחים, ולשנינו ברור שיש לזה הרבה יתרונות, אבל בתוך המשפחתיות שלנו הרגשנו שמתאים לנו אחרת. אני מסתכלת בהשתאות על אנשים שפשוט עושים עוד ילד ועוד ילד. לא מבינה איך הם עושים את זה.
עד גיל 4.5 גידלנו אותה בחינוך ביתי. הקדשתי המון מעצמי. האימהות הפכה לחלק משמעותי מהזהות שלי. אני אמנית, ובשנים האלה המשכתי לצייר אבל בקושי עבדתי לפרנסתי. מהרגע שהיא נכנסה למסגרת ואני חזרתי לעבוד ולבנות את עצמי מקצועית, הרגשתי שלהבאת ילד נוסף יהיה מחיר מאוד גדול. המשמעות היא שוב "להימחק" לאיזה שנתיים לפחות. זה לא מספיק מושך אותי. הסיבה העיקרית שכן חשבתי לעשות את זה הייתה עבורה, אבל זו לא סיבה מספיק טובה. אני לא ארגיש שלמה אם אעשה ילד רק בשבילה. אם אני לא אעשה את זה מתוך רצון אמיתי שלי, אני ארגיש מתוסכלת ואולי לא אהיה אמא מספיק טובה, והאמת היא שאין לי חשק או אנרגיה להתמסר לגידול תינוק נוסף כמו שהתמסרתי בפעם הראשונה.
בנוסף, אני כבר לא צעירה. אמרתי לעצמי "יש לנו ילדה בריאה ומוצלחת. למה לי לקחת את הסיכון שיהיה לי ילד עם צרכים מיוחדים?"
וישנה כמובן גם הסיבה הכלכלית. אנחנו משפחה ממוצעת ממעמד בינוני, ושנינו לא מרוויחים משכורות עתק. הילדה לומדת בבית ספר פרטי, וברור לנו שלא היינו יכולים לשלוח שני ילדים למסגרת פרטית. אם היה לנו עוד ילד אז היינו חייבים להעביר אותה לחינוך הציבורי, וזה לא משהו שאנחנו רוצים לעשות. הבחירה להשאיר אותה ילדה יחידה מאפשרת לנו לתת לה יותר, החל מחינוך איכותי, דרך לימודי פסנתר ועד טיסות לחו"ל.
העובדה שיש לנו רק אחת מאפשרת לנו לעבוד קצת פחות ולתת לה המון תשומת לב. יש לנו הרבה זמן עבורה, ואף אחד לא מתחרה מולה על הזמן הזה. הכול סובב סביבה. הרבה יותר קל פשוט לשאול אותה "מה את רוצה שנעשה?" ואז לעשות את זה. אין "אוי, אבל אני צריכה לאסוף עוד ילד מהחוג".
אנחנו כן תוהים לפעמים מה יהיה בעתיד. לשנינו יש אחים ואחיות, והקשר איתם משמעותי. אנחנו כמובן מניחים שיהיו לה חברות וחברים, אבל זה לא אותו הדבר כמו מישהו שגדל איתך בבית ויודע בדיוק על מה אתה מדברת, מישהו שאפשר לחלוק איתו תסכולים על ההורים או בדיחות. גם המחשבה שיום יבוא והיא תיאלץ לדאוג לבד לשני הורים מבוגרים מעסיקה אותנו. זה נטל רגשי לא פשוט.
בערך מגיל ארבע, ברגע שהיא הבינה קצת מה קורה מסביב, היא התחילה לשאול למה אין לה אח או אחות. בשנים הראשונות אמרנו לה שאנחנו שוקלים את זה, ושזו החלטה גדולה. אחרי שנתיים-שלוש החלטנו שזו לא הוגן למשוך אותה עם ה"אולי" הזה, והסברתי לה שיש לנו הרבה דברים שאנחנו אוהבים לעשות, ואנחנו מרגישים שאנחנו מאוד שמחים רק איתה ושהיא מספיקה לנו. בסביבה שלנו, משום מה, ילדים יחידים זה ממש נדיר. אפילו זוגות גייז שהביאו ילדים בפונדקאות, שזו הוצאה מאוד גדולה, הביאו יותר מאחד. היא מקנאת בילדים שיש להם אחים. באיזשהו שלב היא התחילה לשאול אותי "אמא, את עוד יכולה להיות בהיריון?" - היא ניסתה להבין אם עוד יש סיכוי.
מהרגע שהיא נולדה, הרבה לפני שהחלטנו להסתפק רק בה, אנשים שאלו "מה עם עוד ילד?". כשהתחלנו להגיד לאנשים שאין לנו כוונות כאלה, הם אמרו כל מיני משפטים בסגנון "אל תעשו לה את זה, זה נורא" ו"זה ממש עצוב לגדול לבד". הביקורת הייתה אינטנסיבית יותר כשהיא הייתה בחינוך ביתי. מובן שכבר אז היא נפגשה עם ילדים אחרים, אבל בכל זאת כולם טרחו לציין שוב ושוב כמה אנחנו מזיקים לה, וש"זה לא בריא לילדה לגדול רק בסביבה של מבוגרים". העירו לנו שאנחנו גוזלים משהו מחוויית הילדות שלה והצליחו לעורר בנו המון אשמה.
זה באמת נכון שהיא מאוד משווה את עצמה אלינו. אין אצלנו הפרדה מוחלטת בין "הורים" ל"ילדים". היא יכולה לומר לי בבוקר כשאני מעירה אותה, "למה אבא עדיין ממשיך לישון ואני צריכה לקום?" - אנחנו קבוצת ההתייחסות שלה. ייתכן שילד באמת צריך עוד מישהו שיהיה איתו בצד שלו במתרס בין הורים לילדים. יחד עם זאת, אני לא רואה בעיות מיוחדות אצלה. כשהיא נכנסה לכיתה א', פגשתי אחרי כמה חודשים את המחנכת שלה, והיא אמרה לי שהיא ממש הופתעה לגלות שהיא בת יחידה כי לא רואים עליה. היא לא נסיכה כזאת שמצפה שייתנו לה הכול ומיד. היא ילדה סופר-חברותית, והיא מתנהלת נהדר עם ילדים אחרים.
אנשים מטיחים בנו שעשינו החלטה אגואיסטית ושלא חשבנו על הילדה, אבל בתכלס לחשוב על עצמנו זה גם לחשוב על הילדה. מגיעים לה הורים שמחים. גם בגידול שלה באיזשהו שלב הרגשתי תסכול. די! אני רוצה לעשות את הדברים שלי, אין לי יותר כוח לשבת בגינה ולדבר עם אימהות שלא מעניינות אותי. יש לי חברה, אם לארבעה ילדים, שאחת לכמה זמן אמרה לי שאני ממש עושה לה נזק ושאני אצטער על זה. זה הגיע לרמה כזו שהתרחקתי ממנה, כי נמאס לי לסחוב את הביקורת הזו. חלאס! בארץ יש גישה כזו שכולם יודעים יותר טוב ממך מה טוב לך.
לפני שמונה שנים בערך, מאשה טרכטנברג לקחה את בתה היחידה, אז בת שלוש, לפארק סמוך לבית. מה שהתחיל כעוד טיול-עם-הילדה-בגינת-שעשועים הסתיים בעוגמת נפש שטרכטנברג זוכרת היטב. "אנשים התלהבו ממנה, אמרו שהיא חמודה ומתוקה וישר שאלו "כמה אחים יש לה?". עניתי שאין לה עוד אחים, ואז איזו גברת מבוגרת הרימה גבות ושאלה בפליאה: "מה זאת אומרת? למה?", ואני התעצבנתי כי השאלה הזו לא במקום. יש בעולם אימהות שהייתה להן לידת חירום שהסתיימה בהוצאת רחם או אימהות שאחרי הלידה התגלה אצלן סרטן והן נאלצו לכרות את השחלות, או נשים עם בעיות פוריות או כאלה שהתגרשו פתאום ואין להן יכולות כלכליות להביא לעולם ילד נוסף, זה בהכרח משהו שאישה רוצה לספר לזרה מוחלטת בגן שעשועים? באיזו זכות את שואלת שאלה כל כך אינטימית? אז לקחתי צעד אחורה ואמרתי לה "הסיבות הן בכלל לא עניינך", ואז היא התפוצצה והטיחה בי: "איזו ילדה מסכנה! אוי ואבוי לה! אסור לעשות דבר כזה, אם בחרת להיות הורה אז את צריכה לוודא שיהיה לה אחים, את עושה לה עוול", והשיא של המניפסט הזה היה "צריך לערב את הרווחה!".
כל ההתפרצות הזו הייתה מול הילדה שלי, וזה הטריף אותי. זה שתוקפים אותי - מילא. אני אדם בוגר ואני יכולה להתמודד עם הבחירות שלי, אבל זה לא הוגן להשמיע דברים כאלה לילדה בגיל הרך. לא מבחינת העובדה שאין לה אחים, אלא עצם העובדה שמישהו צורח על אמא שלה שהיא אמא גרועה. בנקודה הזו איחלתי לה "יום נעים" ולקחתי את הבת שלי משם, כי ראיתי שזה לא ילך לשומקום. זה לא המקום שלי לשכנע אותה שהבחירה האישית שלי נכונה לי. אלה החיים שלי! היא תגדל לי את הילדים? היא תפרנס אותם? מאיזה מקום אתה מגיע לאדם זר ולא רק מעביר ביקורת על החיים שלו, אלא גם מסביר לו מה הוא צריך לעשות, ואם הוא לא עושה בדיוק את מה שאתה חושב אז הוא אדם פסול שצריך להפעיל נגדו רשויות?"
כבר חמש שנים שטרכטנברג, 40, היא אחת ממנהלות קבוצת הפייסבוק "הורים לילד יחיד" שמונה כיום כ-1,700 חברים. הקבוצה מיועדת להורים לילד יחיד מבחירה ולכאלה שנקלעו לכך מכורח הנסיבות. "אנחנו לא עושים הבחנה", היא מבהירה, "יש בקבוצה הורים שקיבלו את ההחלטה הזו עוד לפני שהילד נולד או תוך כדי השנה הראשונה או השנייה להורות. אלה ההורים שמצהירים על עצמם שהם One and done מבחירה. לצידם יש כאלה שכשהילד שלהם התחיל כיתה א' הם אמרו לעצמם 'טוב, החיים שלנו ממש טובים ככה ואין לנו שום צורך לשנות את המסגרת המשפחתית שלנו', ויש הורים שמנסים באופן אקטיבי להרות שוב באמצעות טיפולים. המשותף לכולם הוא שכרגע הם הורים לילד יחיד, ומתמודדים עם סוגיות שמעניינות הורים לילד יחיד".
למה צריך קבוצה מיוחדת?
"לפי הגישה הישראלית, משפחה אמיתית מורכבת מאמא, אבא וכמה ילדים. השואה משחקת תפקיד חשוב בתודעה. רצחו לנו את העם, ובאיזשהו מקום אנחנו מבקשים להחזיר בחזרה את מה שאיבדנו. לצד זה ישנו העניין הדתי שלפיו פוריות זה דבר נפלא, ילדים זה שמחה ופרו ורבו ומלאו את הארץ. לפיכך, משפחות של ילד יחיד הן עוף מוזר. כל ההורים בקבוצה יכולים להעיד על הרמת הגבה שהם נתקלים בה, על ביקורת בלתי פוסקת, לעיתים בלתי נסבלת, על חוסר קבלה ועל התערבות של מערכת החינוך, רופאים או כל מיני אנשי מקצוע שנתקלים בהם בדרך.
"אצל הורים לילד יחיד מתפתח צורך רגשי וחברתי להיות בקבוצה שלא מבקרת אותם ללא הרף. בנוסף יש המון קבוצות בפייסבוק שמיועדות להורים: מאמצחיק, מאמאזון, המאמות של הרצליה ושל אילת וכו', וכשאימהות לילד יחיד שואלות שאלה בקבוצות האלה, במקום מענה הן פעמים רבות חוטפות אש. הן היו רוצות פלטפורמה שבה האש הזאת לא תתקיים, שבה הן יכולות להעלות שאלות הקשורות להיותן הורה לילד יחיד מבלי שיבואו ויגידו להן 'אתן לא בסדר, אתן עושות לילד שלכן עוול'.
"זה אישיו בעיקר בישראל. אני גדלתי בדרום אפריקה, ושם אף אחד לא צריך לפתוח קבוצה ייעודית להורים יחידים. אם תפתחי קבוצה כזו בגרמניה, היא תהיה בדיוק כמו כל יתר קבוצות ההורים. כמעט לכולם יש ילד אחד".
אילו שאלות עולות בקבוצה?
"ביום המשפחה בגן, לדוגמה, הרבה פעמים עושים פעילויות שקשורות איכשהו גם לאחים ולאחיות, בסגנון "בוא תצייר או תספר על האחים והאחיות שלך". ביטלו את יום האם מתוך רצון לתת מקום למשפחות חד-מיניות ולמשפחות שבהן אין אמא, אבל שכחו לקבל גם את המשפחות החד-ילדיות. ביום הזה הרבה ילדים צעירים נתקלים בכל מיני פעילויות שלא סופרות אותם, ויש לא מעט הורים ששואלים איך להתמודד עם זה.
"בנוסף, שואלים איך לוודא שהילד מקבל את כל המרכיבים החברתיים, כי יש איזו גישה שלפיה ילדים יחידים מבלים יותר זמן עם אנשים מבוגרים, ואין להם המון אינטראקציה עם ילדים בגילם, מה שעשוי לפגוע בהם בעתיד - אז אנשים מבקשים עצות וטיפים. וכמובן, איך להגיב לביקורות הבלתי פוסקות? יש הרבה אנשים שמתקשים להתמודד עם הריקושטים לבחירה שלהם. גם אם הם שלמים עם הבחירה עצמה, הם מיואשים מהדרישה להסביר אותה כל הזמן.
"אני עצמי בגישה שמשפחה ולידה והיריון ושחלות ורחם הם לא נחלת הכלל, וזה שהציבור מרגיש בנוח לא רק לשאול שאלות חודרניות אלא גם להעביר ביקורת על הבחירה המאוד אישית הזאת, זה פסול לחלוטין - אבל זו החברה שלנו, לטובה ולרעה. מצד אחד, ישראלים הם חמים ומעניקים עזרה, ומצד שני, הם לא חוסכים בגסות הרוח. זאת ישראל ואני אוהבת אותה, אבל אין ספק שההתנהלות של הורה, כל הורה שהוא במדינה הזו, היא לא פשוטה.
"רצה עכשיו פרסומת לשוקו ללא סוכר. אמא אחת אומרת שהיא לא מרשה לילד שלה שוקו, ואמא אחרת מסבירה לה שזה שוקו ללא סוכר, ואז מישהו אחר שואל 'מה, את לא מרשה לו?!' ואמא אחרת מוסיפה: 'באיזה קטע?!?' - זו תמצית ההורות בישראל בעיניי. כולם מתערבים בהכול, ואם אתה הורה שהוא שונה קצת, כזה שלא עונה על ההגדרה של 'משפחה', אתה צריך להתמודד עם המון ביקורת, תוקפנות וגישה שלילית כלפיך, ולפעמים גם כלפי הילדים שלך. כן, יש גננות שמתייחסות פחות יפה לילדים יחידים מתוך חוסר סימפטיה להורים שבחרו בזה.
"הקבוצה מספקת מרחב בטוח לשאלות והתייעצויות, ולא פחות חשוב מזה - לשיתוף ביתרונות. יש הורים שרוצים לחגוג את המשפחה שהם יצרו לעצמם, בשמחה שלמה ולא בהתרברבות. הם רוצים מקום שבו הם יוכלו לכתוב 'איזה כיף לי שיש לי רק ילד אחד בתקופת הקורונה! כל כך הרבה יותר קל לדאוג רק לאחד שלומד מרחוק, ולא להיות מוטרד מכמה מחשבים יש לי ואם האינטרנט עובד לכולם'. בקבוצות הורים אחרות הם לא יכולים להגיד את זה".
בתיאור הקבוצה כתוב "מי שנולד לו עוד ילד/ה שיהיה במזל טוב, ונא לעזוב את הקבוצה". אתן באמת מעיפות מהקבוצה מי שנולד לו ילד נוסף?
"חד-משמעית. זה המקום היחיד בישראל, לפחות במרחב הווירטואלי, שבו אפשר לדבר בחופשיות וללא כל ביקורת על סוגיות הקשורות להיותך הורה לילד יחיד. יש אין-ספור קבוצות להורים בפייסבוק. עבור הורים לילד אחד יש רק קבוצה אחת, אז למה שנרמוס את אלה שרוצים את תחושת הביטחון והפרטיות? המינימום שאני יכולה לעשות כמנהלת קבוצה זה שכל מי שבוחר לשתף משהו בקבוצה הזו יודע שיש מכנה אחד משותף לכל המשתתפים, והוא לא יגלה פתאום שיש איזו אמא עם ארבעה ילדים שמצקצקת בלשון. היו לנו פרידות יפות ומקסימות מכל מיני אימהות שהודיעו שהן ילדו ילד שני. איחלנו להן את כל הטוב שבעולם ונפרדנו לשלום. הן לגמרי הבינו, אין כעס".
טרכטנברג מתגוררת בהוד השרון עם בן זוגה ובתה בת ה-11. גם היא, כמו רבים אחרים, לא חשבה שתהיה אם לבת יחידה. "ראיתי את עצמי כאם לחמישה ילדים. דמיינתי ארוחות משפחתיות לעת זקנתי עם המון ילדים ונכדים", היא מודה. "תוך כדי פעולה ראינו שאנחנו הרבה יותר פנויים לבת אחת מאשר למשפחה של חמישה ילדים. זה פשוט התגלגל לשם, ואין לי חרטות".
אולי זה עוד יקרה.
"לא. אין לי שום כוונות להיכנס להרפתקה הזו".
פורסם לראשונה: 09:17, 02.09.20
