אל"מ ד' מפנה את המבט אל מפת הענק של המזרח התיכון שתלויה על קיר לשכתו במפקדת שייטת 13 בעתלית. כשאנחנו שואלים אותו כמה רחוק הגיעו השנה לוחמי הקומנדו הימי תחת פיקודו, הוא משיב במשפט קצר אחד ומיד מלווה אותו בהתחמקות אלגנטית: "בכל מקום שיש בו ים - אנחנו מסוגלים לפעול. אבל בשייטת, כשאתה רוצה להתחמק מדיבור בקשר, אתה מודיע 'יורד לצלילה'. אז הנה, אני מודיע לכם: 'יורד לצלילה'".
שלא כמו בתקיפות של טייסי חיל האוויר, הפעולות הנועזות של לוחמי השייטת נעשות בשקט מוחלט. רובן אפילו לא זוכות לאזכורים בתקשורת במסגרת מה שמוגדר "פרסומים זרים". מקרים ספורים של חבלות מסתוריות בצינורות נפט באזור סוריה או בספינות שהבריחו אמצעי לחימה שגרמו לנזק כלכלי ומבצעי רב ל"ציר הרשע" בכל זאת הגיעו לאוזני הציבור, אבל אף גורם לא קיבל עליהם אחריות, כמובן לא ישראל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שייטת 13 קיבלה בקיץ שעבר צל"ש מהרמטכ"ל כוכבי. נלוו אליו גם תעודות הוקרה אישיות של מפקד חיל הים אלי שרביט על מה שהוגדר, "פעילויות נגד התעצמות ציר איראן־סוריה־חיזבאללה". "בסיום כל מבצע כזה", מגלה אל"מ ד', "הרמטכ"ל מקפיד להתקשר בעצמו ולברך את המפקדים והלוחמים".
בצה"ל מכנים את התקופה הנוכחית "מב"מ" ‑ המערכה שבין המלחמות. מאז קיבל ד' את הפיקוד לפני כשנה על היחידה היוקרתית שבה צמח, ביצעו לוחמיו עשרות פעולות חשאיות במימי המזרח התיכון. לכולן מטרה אחת: להרחיק כמה שיותר את המלחמה הבאה ולפגוע ביכולת המבצעית והכלכלית של איראן לעקוף את המגבלות ולסייע לחיזבאללה. ראש אגף המבצעים בצה"ל, אלוף אהרון חליוה, הגדיר אותן "על סף הדמיון".
בראיון ראשון ונדיר לרגל 70 שמה להקמתה הרשמית של השייטת, מדבר אל"מ ד' על התקופה הסוערת שבה הוא מפקד על "אנשי הדממה". "היו לנו השנה אלפי שעות צלילה ואלפי שעות הפלגה. זה הרבה יותר מאשר בתקופתי כלוחם", הוא אומר, "פיתחנו גם שיטות לחימה חדשות. האתגר המבצעי מביא אותך לסיטואציה שבה אתה נדרש לפתח אמצעי לחימה מתאים תוך ימים בודדים עד שבועות, לדייק אותו ולוודא שהוא מביא את התוצאה עד המילימטר. לא תמיד זה מצליח, אבל כשזה מצליח, זה מדהים".
"הגבינה זזה", הוא שולף מושג מתחום השיווק העסקי. "והשייטת, כמו כל היחידות המיוחדות עכשיו בצה"ל, מתארגנת מחדש. אמ"ן ו־8200 מביאים המון אתגרים במידע שהם משיגים והתחרות היא על ה'טיים טו מרקט' ‑ תוך כמה זמן משלב הרעיון אתה מוכן לביצוע".
כמה זמן צריך כדי להתכונן?
"שעון החול שלנו מתהפך מהרגע שהיעד אושר אצל הרמטכ"ל. לעיתים יש ימים בודדים להתכונן, בדרך כלל יש שבועיים־שלושה, ולעיתים אפילו חודשים". ד' מסתכל שוב אל המפה. "לפעמים, ההגעה אל היעד באופן חשאי מורכבת יותר מהפעילות עצמה באותה הנקודה".
מה שונה בהכנה למבצע ביעד רחוק במיוחד?
"מלבד הלב המבצעי של המשימה, זה אתגר נוסף בפני עצמו להכין כוחות חילוץ ומעטפות אש שיאפשרו פעולה במרחבים רחוקים מאוד. זה מחייב תכנון יצירתי, כי בגלל המרחק הרב אין את הזמינות ואת הכלים שקיימים בפעולות שסמוכות לגבול. בסוף מדובר על לוחמים בודדים, במרחק עצום מהבית. הם ביצעו אלפי שעות אימון ותירגלו לקראת המבצע את התרחישים הכי המורכבים שיכולים לקרות. על טעות בהכנה נשלם בתקלה מבצעית.
"במובן הזה, האתגר של השייטת גדול משל יחידות אחרות ‑ בגלל הים. הים לא סלחן לציוד שלא הוכן כהלכה, הים לא סלחן לתמרון לא נכון ולעיתים הוא פשוט לא מאפשר ביצוע".
קורה שחוזרים בלי לבצע?
"הדבקות במשימה היא ערך שמוביל אותנו יותר מ־70 שנה. בשנים האחרונות היו מבצעים שבהם הגענו עד היעד ולא ביצענו, כי לא היו תנאים מתאימים. זה מבחן בגרות ואחריות לקבל החלטה כזו, וברוב המקרים מצאנו את הדרך לחזור שוב, לתת מענה למה שחסם אותנו ‑ ולממש.
"יש מבצעים שבהם יש המתנה של ימים רבים בשטח, עד לביצוע. גם ההמתנה היא חלק מהמבצע, והיא דורשת סבלנות עד להבשלה מושלמת של תנאי הביצוע. לא מדובר פה בגיחה לשעת טיסה וחזרה לטייסת. יש מבצעים שנמשכים 14 יום, כשרוב הזמן מרגע ההגעה ליעד אתה ממתין לתנאים הנכונים, שאתה לא יודע מתי בדיוק יגיעו. כשזה קורה ‑ וזה יכול להיות ביום ה־12 או ה־13, אתה חייב 'להתפוצץ' למאה אחוז. וזה אחרי המתנה בתנאים שהם לא בדיוק משרד ממוזג. המעבר הזה ברגע אחד מאפס למאה, מחייב חדות גבוהה מאוד בשביל להגיע לדיוק בביצוע. זו גם הסיבה שהמפקדים חייבים להיות שם, מקדימה. הם צריכים להשפיע, לדעת ולקבל את ההחלטות. לפעמים זה נראה פשוט למי שיושב בחפ"ק בבית ולא חווה את המורכבות, אבל במבצעים האלה המרחק בין תקלה להצלחה הוא כחוט השערה".
האסון הגדול בתולדות היחידה, מבצע "שירת הצפצפה" שזכה לכינוי "אסון השייטת", תפס את ד' בקורס קצינים. זה היה בלילה שבין 4 ל־5 במאי 1997. כוח של לוחמי השייטת נשלח להניח מארב מטענים באזור עיירת החוף הלבנונית אנצריה. במהלך התנועה נפגע הכוח מכמה מטעני צד. 11 לוחמים נהרגו ובחילופי אש שהתפתחו במקום נפל גם הרופא שנלווה לכוח.
"כל הלוחמים שם היו אנשים שהכרתי מקרוב. חברים. בני מחזור שלי, או מחזור מעליי או מתחתיי. גיא גולן ז"ל ישן כל המסלול במיטה מתחתיי. שלוש שנים אחרי שהוא נפל הייתי בחדר הלידה כשהוריו הביאו לעולם את אחותו, ליהי. היום ליהי משרתת אצלנו בשייטת כתופרת שמכינה את האפודים ואת הציוד ללוחמים".
עד כמה האסון הזה עיצב את הדרך שבה בחרת?
"דמיינתי שאהיה קצין, אבל עד אז לא חשבתי על קריירה צבאית. האירוע הזה השפיע מאוד על המוטיבציה שלי להישאר בקבע".
שניים מהנופלים באנצריה הם סרן צבי גרוסמן וסא"ל יוסי קורקין זכרם לברכה. "בגלל צביקה גרוסמן הגעתי לשייטת", הוא נזכר, "הוא התגייס שנה לפניי. התאמנתי איתו בקבוצת הכנה לקראת גיוס והוא אמר לי, 'תבוא. כשהגעתי ליחידה, הוא היה האדם היחיד שהכרתי. שפגשתי פה. הוא היה אז חניך ב'מתקדם', וחיכה שאגיע. היחיד שהכרתי ביחידה".
יוסי קורקין פיקד על הכוח באנצריה, ונהרג כשצעד בראש לוחמיו. ביום הזיכרון האחרון, תחת מגבלות הקורונה שמנעו את קיומן של האזכרות לחללי צה"ל, פקד ד' בעצמו את קברו של מפקדו הנערץ. "עד היום אני בקשר עם שרה, אמו של יוסי", הוא אומר. לוחמי היחידה הגיעו באופן אישי לקבריהם של 85 נופלי השייטת, הצדיעו להם ודאגו להעביר למשפחות השכולות את התיעוד.
ד' בן 44, נולד וגדל קרוב לשפת ימה של תל־אביב, בואכה רחוב הירקון. הבכור מבין שלושה בנים. למד בתיכון עירוני י"א, היה בצופי ים וידע תמיד שילך לשייטת. "הוריי עשו את הכל לבדם, בעבודה קשה", הוא אומר, "אבא היה קיבוצניק מגבעת חיים והגיע לעיר בלי כלום. הוא מראשוני הגרפיקאים בארץ ועדיין עובד בזה. אמא, שנפטרה ב־2007, הייתה במשך 42 שנה מנהלת המכירות של תיאטרון הקאמרי".
יוני (36), אחיו הצעיר, נולד עם אוטיזם ופיגור. "עד גיל שמונה הוא גדל בבית. הוא יודע להביע את עצמו, אבל מעולם לא הוציא מילה. כשמסתכלים עליו לא רואים שום שוני. הוא נראה אדם רגיל לחלוטין רק כשהוא קם והולך, מורגשת צליעה, מעין זריקת רגל כזו. יוני הוא אחד האנשים שלמדתי מהם הכי הרבה. למדתי בזכותו איך לכבד את האחר, את השונה, להכיל אותו. למדתי מה זו עוצמה של משפחה ברגע כזה. לא לפחד מהבושה. העוצמה והחוזקה שלנו גם היום נובעת ממה שיוני לימד אותנו".
"יוני חי בעלה נגב־נחלת ערן מיום הקמתו. הוא ישן באותו חדר עם ערן אלמוג ז"ל. דרך שם אני בקשר מאוד עמוק עם אביו של ערן, אלוף (מיל') דורון אלמוג. לפני כמה ימים לקחתי את אחת הבנות שלי לבקר את יוני שם. בגלל מגבלת הקורונה לא יכולתי לבוא עם כל הילדים. אבל בכל תפקיד שאני עושה, אני מקפיד לקחת את הפקודים שלי לביקור שם. פעם אפילו לקחנו את הדיירים שם לים. לאמ"ן יש בסיס קרוב מאוד לעלה נגב והם תומכים בהם מאוד בהתנדבות. בדיוק סגרתי מעגל: אחרי כל השנים שעלה עזרה לנו, אנחנו סייענו לעלה בני־ברק. היה להם בקורונה חוסר במכלי חמצן רפואי, ואנחנו סיפקנו להם".
"בעיניי חברה כמו מדינת ישראל נמדדת לא רק בעוצמה הביטחונית שלה. לא רק ב־F35 שעכשיו מדברים עליו, או בצוללות שדיברו עליהן בעבר ‑ שזה השיא מבחינה ביטחונית. בעיניי, עוצמה של חברה נמדדת באיך היא דואגת לחוליה החלשה שלה. איך מתייחסים לעמותות כמו עלה. ילדים קטנים, נערים וגם מבוגרים כמו אחי, צריכים מקום שיוכלו לחיות בו כל חייהם בצורה מכובדת ומכבדת".
על האח האמצעי במשפחה, בן, אמן וידיאו שחי בניו־יורק ומלמד באוניברסיטת קולומביה, אומר אל"מ ד': "הוא הכי מוכשר במשפחה, ואני מקווה שהוא יחזור לחיות בארץ".
נשוי, אב לשלושה ומתגורר במרכז הארץ. לצה"ל התגייס בשנת 1995. מאז שלבש בפעם הראשונה את המדים הלבנים ועטה על חולצתו את סיכת כנפי העטלף, עבר בין היתר תחת פיקודם של של יואב גלנט שהיה מפקד השייטת כשהיה לוחם צעיר במסלול, ארז צוקרמן (לימים תת־אלוף), רם רוטברג (לימים אלוף, מפקד חיל הים) ועוד.
טל שאול, לשעבר ראש אגף אבטחה בשב"כ ומי שהיווה את ההשראה לדמותו של "קרמבו" בסרט 'מבצע סבתא', היה מפקד פלגת הלוחמים שלו. "קורקין ז"ל, שהחליף אותו בהמשך, היה זה שהוציא אותי לקורס קצינים". כשסיים את בה"ד 1 וחזר ליחידה שעוד ניסתה להתאושש מהאסון הענק שנחת עליה, קיבל ד' את הפיקוד על שלב ה"מכין" במסלול הלוחם. "עידן חביב היה חניך שלי שם", הוא אומר בחיוך.
ד' המשיך לעשות חיל בשייטת. שלומי דהן (לימים אלוף משנה ומח"ט דרומית בעזה) היה אז מפקד פלגת הלוחמים. "הוא מינה אותי לסגנו", נזכר אל"מ ד' בקצין הנועז והמוערך שרגע לאחר שקיבל את ההודעה על מינויו כמפקד הבא של השייטת, מיהר לאירוע של מנהרה שנחשפה בגזרתו ועבר תאונת דרכים קשה שבה נפגע בראשו ונותר משותק חלקית. "הבת שלו סיימה כאן ממש לאחרונה שירות כמדריכה", מספר אל"מ ד'. "שלומי הגיע לכאן, בכיסא הגלגלים, לפרידה שערכנו לה. זה היה מאוד מרגש".
ב־2003 יצא אל הצבא הירוק, לשמש כסגן מפקד גדוד 50 של חטיבת הנח"ל. בהמשך חזר לשייטת לסדרת תפקידים ובשיאם מונה לסגן מפקד היחידה תחת פיקודו של תת־אלוף (מיל') שי אלבז, ובמשך תחת תא"ל רפי מילוא (הקצין הנועז שחצה ללא אישור את הגבול ללבנון במנהרה התת־קרקעית של חיזבאללה).
הוא היה אמור לקבל פיקוד על סטי"ל, אלא שאז הגיע הטלפון מבני גנץ. הרמטכ"ל דאז - היום שר הביטחון וראש הממשלה החליפי - ביקש ממנו לשמש כראש לשכתו. ד' ליווה את גנץ במבצע "צוק איתן" בעזה ונשאר בתפקיד גם עם איזנקוט.
לאחר מכן פיקד על מחלקת המבצעים של חיל הים, וכבר היה מיועד לקבל את הפיקוד על חטיבת מילואים, אבל אז שוב הטלפון צילצל. הפעם איזנקוט ביקש ממנו לשוב ללשכה, הפעם לאחד התפקידים המשמעותיים ביותר בצה"ל: עוזר הרמטכ"ל. אחרי שסיים, התעקש לחזור לפקד על השייטת.
כל לוחם שייטת יודע שבצלילה, האדם החשוב ביותר - שבו למעשה יכולים להיות תלויים חייו - הוא בן הזוג לצלילה. בשנותיו הרבות בשייטת צלל אל"מ ד' לצד פרטנרים מעולים, אבל כשמבקשים ממנו לבחור את בן הזוג האידיאלי לצלילה, הוא יורה מיד: "זלמן".
זלמן אברמוב בן ה־94 הוא אחד מ־12 הלוחמים הראשונים שהיוו את הגרעין המייסד של שייטת 13. עוד טרם הקמת המדינה וצה"ל היה אברמוב חלק מהפלי"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח, לצד מי שהפך למפקדה הראשון של שייטת 13, ולימים גם למפקד חיל הים, אלוף יוחאי בן־נון ז"ל.
"במלחמת העולם השנייה", מתאר אל"מ ד', "פעלה באיטליה השייטת העשירית הפשיסטית של ולריו בורגזה. הם לחמו לצד הנאצים והטריפו את צ'רצ'יל ואייזנהאואר כששלחו צוללנים ורכבי צלילה למשימות התאבדות. על הבסיס שלה הוקמה השייטת, כוח קטן שייצור כאוס בכוחות גדולים. יפר את האיזון".
"הבסיס שלנו בפלי"ם", נזכר אברמוב, "היה בשדות ים. שם התחלנו להתאמן. הייתה קבוצה מצומצמת של בין ארבעה לשישה חבר'ה, בראשותו של יוחאי בן־נון, שנקראה 'החוליה'. הם עסקו בחבלה בכלי שיט בריטיים. מדי פעם, כשקיבלו מודיעין טוב, הם יצאו לנמל והדביקו מוקש לכלי שיט בריטי. לא כדי להטביע, אלא יותר כדי לגרום נזק, חור בדופן. למרות הפעילות שלהם, הצי הבריטי המשיך לשוט", הוא צוחק.
אברמוב היה אז צעיר בן 19. "הייתי מעין נער שליחויות של 'החוליה' ויוחאי ראה שאני טוב וצירף אותי. היינו שוחים מנמל יפו לים הפתוח עד בת־ים, שם עגנו אוניות בריטיות, מדביקים להן מוקש לדופן ומסתלקים. המוקש היה מתפוצץ לפעמים אחרי יום, לפעמים אחרי יומיים ולפעמים בכלל לא".
גולת הכותרת בפעילות היחידה המצומצמת התרחשה ב־22 באוקטובר 1948. אוניית המלחמה 'אל־אמיר פארוק' הייתה ספינת הדגל של הצי המצרי. "המלך פארוק הוציא את ספינותיו לירות אל החוף מחופי תל־אביב ונהריה", מסביר אל"מ ד'. "עליונות ימית של אותה תקופה הייתה לסלק את הכלים האלה מהים. שלא יאיימו משם על ישראל".
נציגי הרכש של המדינה, שהייתה אז בחיתוליה, הצליחו לגלות באיטליה כמה סירות נפץ קטנות ששימשו את אותה שייטת פשיסטית איטלקית, ושהוסתרו לאחר המלחמה. הסירות נרכשו ויחד עימן הגיע גם פיורנצו קפריוטי, לוחם לשעבר באותה שייטת ששירותיו נשכרו כדי להכשיר את בן־נון, אברמוב וחבריהם להפעיל את סירות הנפץ, שזכו לשם "פצחנים", עשרות שנים לפני שהאקדמיה ללשון עברית הפקיעה את השם לטובת ההאקרים.
התוכנית הייתה פשוטה: בדיוק כמו שעשו בשייטת האיטלקית. להעמיס את סירת הפצחן בחומר נפץ ולנהוג בה עד להתנגשות עם ספינת 'אל־אמיר פארוק' והספינה שולת המוקשים הצמודה אליה, כדי לפוצץ אותן.
המדריך קפריוטי אימן את אברמוב וחבריו בכנרת, ולימד אותם כיצד להשיט את סירת הנפץ. סיפור הכיסוי, שעבורו הוכנה גם כל הניירת הדרושה, היה שמדובר בהקמתה של יחידת סירות הצלה עבור טייסים שנפלטים ממטוסם למי הים. "ב־1948", אומר אל"מ ד', "ללמד צעיר בן 22 לשלוט בספינה קטנה כזו, היה לא פחות מסובך מללמוד להטיס מטוס".
בתום האימונים נסע אברמוב עם בן־נון ליפו, כדי להביא את חומר הנפץ לחימוש הסירות. "שאלו אותנו כמה אנחנו צריכים", נזכר אברמוב. "אמרנו שאנחנו רוצים שלושה מטענים, כל אחד במשקל 300 קילו. הם היו המומים. 900 קילו? מי ייתן לכם כמות כזו? אפשר להכין מזה פצצות אנטי־טנקיות, אמרו לנו. הסברנו שזה מה שאנחנו דורשים, וקיבלנו. חימשנו את שלוש הסירות. כל הצי המצרי עגן באלכסנדריה. הם ראו אותנו שטים לכיוונם ובכלל לא התייחסו לסירות הקטנטנות האלה".
רגע לפני היציאה למבצע, התעוררה בעיה. "שאלנו את המדריך האיטלקי שלנו: 'אחרי שנפוצץ את הספינה, איך נחזור?'" מספר אברמוב. "הוא משך בכתפו בחוסר אכפתיות. 'מי חוזר?' הוא שאל אותנו. 'במקרה הטוב, אם יהיה לכם מזל ותישארו בחיים, ייקחו אתכם בשבי'. הוא היה רגיל מהשייטת האיטלקית למשימות התאבדות. אבל אנחנו החלטנו: אנחנו חוזרים לאמא".
בשייטת האיטלקית, כדי שהמתאבדים לא יתחרטו ברגע האחרון ויסיטו את ההגאים, הם נהגו לקשור את עצמם לסירה. גם המדריך האיטלקי קשר את השלושה. "אני התרתי את החבל", מגלה אברמוב. "לא רציתי להיות קשור לסירה. עשיתי לולאה והשחלתי אותה על היד, כך שאוכל להיחלץ במהירות".
אל"מ ד' מאזין לדברים ומתמוגג. "כל כך הרבה פעמים שמעתי את זלמן מספר את הסיפור הזה, ובכל פעם זה מרגש אותי מחדש", הוא אומר. "זו המורשת של השייטת שנמשכת עד היום. רק הבוקר אישרתי תוכניות למבצע. כוחות קטנים, מספרים קטנים. כמו שהם יצאו, שלושה על הסירות ושניים בסירת האיסוף".
ברגע שהתקבל האישור מבן־גוריון, ניתן האות והמבצע יצא לדרך. בן־נון, אברמוב ולוחם נוסף בשם יעקב ורדי יצאו בסירות הנפץ. שני לוחמים נוספים ‑ יעקב ריטוב ויצחק ברוקמן - היו בסירת החילוץ. "היה ברור לי שהם לא יחזרו הביתה בלעדיי", מבהיר אברמוב.
ורדי ואברמוב הסתערו עם סירות הנפץ על ספינת הענק ורגע לפני הפיצוץ קפצו למים. בן־נון פוצץ את שולת המוקשים הצמודה, שהחלה להמטיר אש לעברם. הוא ניסה לקפוץ מהפצחן שלו, אך הסתבך בחבל שקשר אותו ושלמזלו הרב נקרע ברגע האחרון.
הפיצוצים היו עזים. שתי הספינות החלו לשקוע, הלוחמים שעל סיפונן נהרגו בחלקם ואחרים טבעו. אברמוב, ששכב על המצוף בין גופות המצרים, הרעים בקולו עד שחבריו בסירת החילוץ שמעו אותו, הבחינו בנצנץ שלראשו והעלו אותו לסירה. הפעולה הוכתרה כהצלחה עצומה. לבן־נון אף הוענק בעקבותיה אות גיבור ישראל.
"זלמן אברמוב הוא טורפדו אנושי", מגדיר אותו אל"מ ד'. "במב"מ שלנו אנחנו צריכים לייצר את הטורפדו האנושי הזה. היום, בגלל ההתפתחות הטכנולוגית של היריבים, הרבה יותר קשה לשמר את מרכיבי החשאיות ולא להיחשף כשאתה מגיע לפעולה. אבל אנחנו רוצים שהאויב יידע שמישהו היה אצלו. זה מרתיע הרבה יותר מאשר טון חומר נפץ שנופל. תחושת החדירות הזו. הערך האסטרטגי של חלק מהדברים שמבוצעים היום הוא לא פחות גדול מחיסולים ופיצוצים. אבל זה חייב להיות מאוד מדויק ואלגנטי כדי שיביא את התוצאה הרצויה. יש זירות שצריך להיות מאוד ממוקד אליהן. הן לא סובלות טעויות. ה־'אפס למאה' אצלן הוא מהיר הרבה יותר".
כל השינויים האלה הם חלק מהסיבה גם לשינוי במסלול השירות של השייטת, שאושר לפני כשנתיים ושבמסגרתו מגיעים הלוחמים לשש שנות שירות ביחידה. "כשאני התגייסתי לשייטת נדרשתי לחתום קבע לשנה וחצי", מסביר ד'. "עכשיו מגיעים לשש שנות שירות, כאשר השנה השישית היא אמנם קבע בלימודים, אבל בהצ"ח (הצבות חירום) הם אצלי. ההארכה הזו של משך זמן השירות מאפשרת לשפר את רמת המקצוענות של הלוחם. לפתח אצלו את מיומנויות הקצה, הקצה המבצעי. זה משהו שחייבים לשפר כל הזמן. אנחנו עובדים הרבה עם הלוחמים במסלול על תחושת המסוגלות. בדיוק כמו בתקופה של זלמן: שהלוחמים יידעו שלא חשוב מה קורה להם ‑ מצב הים, החבל שלא משתחרר, החילוץ שלא מוצא אותם ‑ הם עדיין מסוגלים להפוך את הקערה על פיה ולצאת מהסיטואציה.
"זו בדיוק הסיבה לבחירה שלי בזלמן כבן הזוג שלי. מתוך הערך הגדול למורשת: מהחשיבות של להסתכל על העבר ולהשקיף דרכו אל העתיד. כשאני מסתכל על אז אני רואה הרבה שכל ישר, תבונה מבצעית ופשטות. לא הייתה אז שאלה של מוכנים או לא מוכנים. היה כאן ועכשיו. גם אם לא התאמנו, עכשיו יש אישור, חלון זמן אסטרטגי ומשימה. הטבעת ה'אמיר אל־פארוק' הביאה לעליונות ימית של ישראל. יותר לא הגיעו ספינות שירו לחוף".
"גם היום, בגלל העליונות המודיעינית שלנו יש הרבה מאוד הזדמנויות מבצעיות שאי־אפשר להיערך חודשים. ההזדמנות היא עכשיו ‑ והיא זזה. לכן, כמו בתקופת בן־נון וזלמן, חייבים להישען על הפשטות, השכל הישר ועל יכולות אישיות מאוד גבוהות.
המתגייסים שמגיעים כיום לשייטת מתאימים לדפוס הזה?
"המתגייסים שמגיעים אלינו היום הם הרבה יותר אינטיליגנטים מאשר בתקופתי. הרבה יותר סקרנים. מאוד ממוקדים ב'איך אני יכול להשתפר ולפתח את עצמי'. בגלל זה המסלול החדש ממש תפור בשבילם".
ואתה יכול לראות גם בנות משתלבות בו כלוחמות?
"כששואלים אותי על שילוב בנות כלוחמות, אני תמיד חושב על בנותיי. יש לי שתי בנות ובן. אני חושב כמה הן חזקות, חכמות ומוכשרות ואני בטוח שמבחינת יכולות הן יעלו עליי. אני גם יודע את התרומה האדירה של נשים לביטחון המדינה. לאן זה ילך? מה שיחליטו מי שאחראים על כך. מבחינתי הייתי רוצה שהחברה הישראלית תאפשר להן לממש את עצמן".
