בימים אלה התחלתי לרצות את עונש המאסר שהושת עליי. אינני מרגיש מסכן ואני משוכנע שאדע להעסיק את עצמי ולנצל את הזמן לטובה. אבל ברור שחוויית הכלא אינה נעימה. שלילת החירות הפכה מנושא תיאורטי להתמודדות מוחשית. אינני עוד "אדון לעצמי" ולוחות הזמנים שלי מוכתבים על ידי אחרים, אני מקבל הוראות ופקודות שעליי לציית להן, וכמובן שנמנע ממני זמן האיכות עם בני משפחתי שכל כך יקרים לליבי: אשתי, הוריי, ילדיי ונכדיי. להם אני דואג. אם הם יהיו בסדר גם אני אהיה בסדר. למרות שאני מחשיב את עצמי כאדם חזק, אופטימי ובעל יכולת הכלה והסתגלות, האתגר הוא ארוך ואינו פשוט. אינני מתכוון לבקש שום טובות והטבות משום גורם, אקפיד להיות כאחד האסירים למרות שיש לי מגבלות קשות בהליכה בשל בעיית הגב החמורה ממנה אני סובל, אשתדל להיות באנרגיה טובה ובשמחה, ללא תלונות וטרוניות, אקדיש את זמני הפנוי ללימוד תורה וספר הזוהר ולכתיבת ספר אוטוביוגרפי על תחנות חיי עד כה, ויהיו כמובן גם הפוגות למשחקי שש-בש.
(נוחי דנקנר, בקטע מתוך האוטוביוגרפיה שכתב בכלא וטרם פורסמה)
עוד כתבות למנויים:
- מנכ"ל פלאפון: "התוכנית שלנו לא מבוססת על העלאת מחירים"
- חיים הורביץ: "הייתי נשוי במצטבר יותר זמן משני מאסרי עולם"
- צעקות, עימותים ו-4,000 שקל על צחצוח נעליים: מה קורה אצל נגיד בנק ישראל?
נוחי דנקנר מודל 2020 עדיין מסתובב בכל מקום עם יומן פגישות מעור, כזה של פעם. בארון יש לו המון כאלה, שמתעדים כל פגישה שניהל מאז הצעד הראשון שעשה בעולם העסקים. שם גם מתועדת הכרונולוגיה של ההסתבכות שהפכה אותו מהאיש הכי חזק במשק לאיש הכי מפורסם בכלא.
ב־2 באוקטובר 2018 נפרד דנקנר מאשתו אורלי ושלושת ילדיו, עזב את הווילה המפוארת בהרצליה פיתוח ונסע לרמלה, שם התייצב בשערי כלא מעשיהו. אחרי שפילס את דרכו מבעד לגדוד העיתונאים שהמתין לו בחוץ, החל איל ההון לשעבר לרצות עונש של שלוש שנות מאסר, שגזר עליו בית המשפט העליון. דנקנר הורשע בעבירות על חוק ניירות ערך (תרמית מניות, הכנסת פרט מטעה בתשקיף והפרת חובת דיווח) ובהרצת מניות.
מאז שהשתחרר, בפברואר האחרון, לאחר שעונשו קוצר בזכות חנינה שקיבל מנשיא המדינה בשל מצבו הרפואי, מתמודד דנקנר עם מציאות שונה לגמרי מזו שהכיר בעשרות השנים שבהן נחשב ל"נער הפלא" של הכלכלה המקומית. על כתפיו רובצים היום חובות של מאות מיליוני שקלים, והוא נאבק בתביעה ייצוגית של עשרות מיליונים נוספים, שהגישו ישראלים שהאמינו בו, שמו אצלו את מיטב כספם וחסכונותיהם - ואז גילו שנפלו קורבן לתרמית. מקורביו של דנקנר מבהירים שהוא נחוש להחזיר כל שקל מלמעלה מ־400 מיליון.
חזרה אל התא במעשיהו. כשלא שיחק שש-בש או למד תורה, דנקנר כתב. בכתב יד ברור ומהוקצע, על בלוקים לבנים שרכש בקנטינה, הוא גולל את קורות חייו, מהאיגרא רמא של המטוס הפרטי והאאודי הנוצצת, ועד לבירא עמיקתא של בית האסורים. יומני הכלא של דנקנר הם הבסיס לספר אוטוביוגרפי שהוא כותב בימים אלה, ואשר חלקים ממנו נחשפים כאן לראשונה.
ביום שלישי, 2 באוקטובר 2018, למחרת “שמחת-תורה”, בסביבות שמונה בבוקר נפרדתי בחיבוקים ונשיקות מאורלי ומילדיי ויצאתי מהבית עם חתני טל. בתשע ועשרים הגענו לרחבת הכניסה שלפני שער בית הסוהר "מעשיהו" ברמלה.
במקום המתינו כשלושים־ארבעים אנשי תקשורת, יצאתי מהמכונית והצלמים התפרצו לעברי. הייתי נרגש. החוויה הייתה עבורי מביכה ומוזרה. לא פיללתי אי פעם שאגיע למעמד שכזה. פילסתי לי דרך לכיוון שער בית הסוהר, נעמדתי לידו ואמרתי: "המעמד כאן הוא יום קשה לי ולמשפחתי, נלחמתי על חפותי, אני מאמין בקדוש ברוך הוא שהכל לטובה, בוטח במערכת הצדק והמשפט, ואוהב מאוד את מדינת ישראל".
נוחי דנקנר משתחרר מהכלא
אמירות אלה היו מבחינתי סיכום של תקופה ארוכה בת שש שנים שבה עברתי חקירות, העמדה לדין, ניהול משפט בבית המשפט המחוזי וערעור בפני בית המשפט העליון. אלפי שעות, חלקן לא נעימות ואף מתישות. היו לי ציפיות וגם אכזבות. לצד כל אלה התמודדתי בניסיון להגיע להסדר חוב ב'אי.די.בי' באופן שאמשיך את פעילותי בה, ולאחר שההגעה להסדר לא צלחה בידי ונאלצתי לעזוב את החברה, התמודדתי גם עם השלכות פיננסיות אישיות לא פשוטות, כולל הסדר חוב אישי עם המערכת הבנקאית.
מיציתי את כל ההליכים המשפטיים, ובסופו של דבר הורשעתי. כיבדתי את ההחלטה, קשה ככל שהייתה. אין לי שום עניין בהתעסקות נוספת עם ההליך המשפטי, גם לא במישור הציבורי. קיבלתי את הכרעת הדין ממש כפי שרשמתי במכתב המופנה לאלוהים, שאותו כתבתי בלילה שלאחר הכרעת בית המשפט העליון: "אדון שמיים וארץ מלך מלכי המלכים, מקבל אני באהבה הכרעת שמיים בבית דין של מעלה והחלטת בית המשפט העליון בבית דין של מטה, שהענישה אותי והביאתני לבור תחתיות, ובכך הצילה אותי מבור השאול. אנא תן לי היכולת לפעול בחוכמה יתרה, להיות גור אריה חזק ומחזק, לראות את הדרך ולהבין, שאהיה בשמחה ולא בעצבות גם כשאהיה מושפל ובזוי".
למרות החובות הכבדים והמשקיעים שמחכים לראות מה יקבלו בחזרה - אם בכלל - מתברר כי הטייקון לשעבר לא שינה יותר מדי את רמת החיים אליה היה רגיל לפני הדרגשים של הכלא. אשתו נוהגת ב־SUV מסוג אאודי Q8 חדש, שמחיר המחירון שלו נע בין 630 ל־730 אלף שקל, תלוי בתוספות. את הבית בהרצליה פיתוח הדנקנרים אמנם מכרו - תמורת כ־47 מיליון שקל - אבל הם עברו לרחוב סמוך ושכרו שם וילה שמוערכת ב־60־80 אלף שקל בחודש.
"הבית החדש הוא באותה רמה כמו הקודם", אומר אדם שביקר בשתי הווילות וטבל בשתי הבריכות. "הכל מפואר באותה מידה. אין ירידה ברמת החיים של נוחי. הכל ברמות הכי מפוארות". את השכירות של הבית משלם האב, יצחק. "האבא בן 90 פלוס, אבל צלול לגמרי והם מחוברים מאוד", מספר חבר אחר. "לנוחי אולי אין עכשיו הון עצמי מטורף, אבל המשפחה שלו בכל זאת עשירה".
רוב חייו, דנקנר נחשב לעילוי, גם ביחס למשפחתו המצליחה. למעשה עד סוף 2012, אז ניסה להציל את קריסת אי.די.בי באמצעות מהלכים שעוד יכניסו אותו לכלא, הוא היה תמיד בנסיקה. איש העסקים כחול העיניים שעמד בראש הקונצרן הגדול בישראל, שלח זרועות לכל ענף בכלכלה הישראלית. ואף שלא כולם אהבו את זה, חלק מהזרועות הללו הגיעו עד לפוליטיקה.
על מערכת היחסים בין דנקנר לבנימין נתניהו אפשר לכתוב ספר נפרד. זה התחיל ברגל ימין, עם הערכה הדדית ואפילו ידידות משפחתית נעימה, שכללה ארוחות ערב משותפות של ביבי ושרה, נוחי ואורלי. ב־2004, רגע אחרי שדנקנר רכש את גרעין השליטה באי.די.בי ובעוד נתניהו מלקק את הפצעים מההפסד בבחירות לאהוד ברק ואובדן הנהגת הליכוד לאריאל שרון, הצטלבו דרכיהם של השניים. בסיפור שנחשף כאן לראשונה מספר דנקנר כיצד היה אחראי לאחד המינויים המשמעותיים של נתניהו, שכיהן אז כשר אוצר.
ביום ראשון 26 באוקטובר 2003, כחמישה חודשים לאחר שמוניתי ליושב ראש קבוצת אי.די.בי, הגיעו למשרדי אורחים חשובים: סטנלי פישר, שהיה באותה עת יושב הראש של סיטיגרופ אינטרנשיונל, ואיתו בכירי סיטיבנק בישראל.
נקשרה ביננו כימיה אישית מצוינת מהרגע הראשון. הפגישה נמשכה כשעה וחצי וניכר היה שסטנלי ואנשיו היו מרוצים. התברר שצדקתי. כעבור כשעה התקשר גאס פליקס, מנכ”ל סיטיבנק בישראל, והזמין אותי ואת אורלי לארוחת ערב שיקיים למחרת בביתו.
למחרת בשמונה וחצי בערב הגענו, אורלי ואני, לביתו של גאס פליקס בכפר שמריהו. לפני שהתיישבנו לשולחן לקח אותי סטנלי לשיחה קצרה בגן הבית. הוא אמר שמאוד התרשמו מפגישתנו אתמול והחליטו לאשר לאי.די.בי קו אשראי מוגדל של 250 מיליוני שקלים, כלומר: יותר ממה שביקשנו. הייתי מרוצה והודיתי לו על כך. זה היה מבחינתי הישג יפה.
באותה תקופה היה נתניהו שר האוצר. הוא הצליח בתפקידו אך התקשה בתיאום מהלכים מול ראש הממשלה אריק שרון. לקראת סוף שנת 2004 עסקה העיתונות הכלכלית בנושא מינוי נגיד חדש לבנק ישראל. בגלל האיבה הגדולה שהייתה בינו לבין שרון, סוכל והתעכב המינוי.
ביום חמישי 23 בדצמבר 2004 הגענו, אורלי ואני, לחתונת בנו של ידידי גבי פיקר. החתונה התקיימה באולם האירועים "לורנס" ביפו העתיקה. פגשנו שם את שרה וביבי נתניהו. היינו אז חברים. חברות שהֵחלה בתקופה שבה לא נשא בשום תפקיד.
שאלתי את ביבי האם יש התקדמות בנוגע למינוי נגיד חדש לבנק ישראל. הוא הסביר שהעניין "תקוע" בגלל חוסר הסכמה בינו לבין ראש הממשלה שרון. חשבתי לעצמי מי יכול לבוא בחשבון, ואז שאלתי אותו: "ומה דעתך על פרופ' סטנלי פישר מסיטיבנק?", "אין שום סיכוי", השיב נתניהו, "דני גילרמן פנה לסטנלי לפני מספר חודשים והוא איננו מוכן". "בוא נתקשר אליו ונשאל אותו", הצעתי. "בסדר גמור", השיב, "אפשר להתקשר מהמכונית שלי".
התיישבנו במכוניתו של נתניהו, וכעבור כשתי דקות העלתה מזכירתו של נתניהו את סטנלי פישר על הקו. סטנלי סיפר שהוא ורודה אשתו בחופשה. ביבי לא אמר לו שאנחנו יחד, וניסה לשכנעו לקבל על עצמו את משרת נגיד בנק ישראל. שיחתם נמשכה כחמש דקות ובסיומה סטנלי דחה את ההצעה בשתי ידיים. "תן לי לדבר איתו", אמרתי לביבי. סטנלי פישר כבר עמד לסיים את השיחה ואז ביבי אמר לו: "נמצא כאן חבר שלך, נוחי דנקנר, שרוצה לדבר איתך". סטנלי שמח לקבל את השיחה.
הסברתי לסטנלי עד כמה לדעתי ייטיב מינויו עם מדינת ישראל. “אתה תהיה חוד החנית של הכלכלה הישראלית כלפי העולם, אני יודע עד כמה אתה ציוני, וכעת זה הזמן בו אתה מתבקש לתרום את תרומתך בשרות מילואים פעיל לטובת ישראל. אנא אל תסרב לבקשה הזאת ולאתגר הזה. תראה שלאחר תקופת כהונה ראשונה תרצה בעצמך להמשיך בתפקיד”.
הבנתי שכיוונתי נכון בגישתי כאשר אמר לי כעבור כחמש עשרה דקות: "נוחי, אתה יודע שרודה אשתי אינה מדברת עברית. כיצד תסתדר?", "אני בהחלט מבין את זה", השבתי לו, "אבל הספקתי להכיר את רודה, ואני יודע עד כמה היא חברותית, אוהבת אמנות, מוזיקה ומחול.
תל־אביב היא מרכז תרבותי פורח, מלא וגדוש. יש בארץ קהילה אנגלוסקסית גדולה וגם ישראלים דוברי אנגלית טובה ואוהבי תרבות. אני בטוח שגם אורלי תשמח מאוד לקחת את רודה להופעות ומופעים, והרי לרודה יש חברות רבות שישמחו לבלות בחברתה. אתה עוד תראה שהיא תיהנה בישראל לא פחות ממך". לקראת סיום השיחה חזרתי שוב לנושא "שירות המילואים" שהוא מתבקש לעשות והדגשתי עד כמה מינויו יהיה טוב ויוסיף כבוד גדול למדינת ישראל ולכלכלתה.
שיחתנו נמשכה כחצי שעה, ובסיומה אמר לי סטנלי: "נוחי, אני מודה לך מאוד על דבריך. אני מבטיח לך שאשקול את הנושא ברצינות, לאור השיקולים שהסברת, ואנא מסור לביבי שאתקשר אליו במוצאי שבת או ביום ראשון ואתן לו את תשובתי". נפרדנו בידידות. יצאנו מהמכונית. היינו מרוצים. הסיכוי לגיוסו של סטנלי פישר כנגיד נראה די טוב.
בינתיים מתברר שבהיעדרנו החליטו אורלי ושרה שנלך יחד לאכול. נסענו למסעדת אונמי ברחוב הארבעה בתל־אביב. אכלנו ארוחה יפנית טובה. ביבי פירגן וסיפר לאורלי ושרה על שיחת השכנוע הטובה שעשיתי עם סטנלי פישר. שרה העלתה לראש הדברים נושא אחר: "אריק שרון החליט לקצץ את מספר המאבטחים ששומרים על ביבי... ביבי בסכנה...". הבענו אמפתיה לדבריה של שרה, אבל אז החלטתי לעצמי שכדי להבטיח את מינויו של סטנלי פישר אני צריך לפעול בנושא גם אצל אריק שרון.
למחרת, ביום שישי בבוקר, התקשרתי לידידי עורך הדין יורם ראב”ד. יורם היה בן כיתתי בעת שלמדתי משפטים באוניברסיטת תל־אביב והיחסים בינינו היו טובים וחבריים. כעת היה חבר בצוות היועצים הלא־פורמלי שהחזיק סביבו ראש הממשלה אריק שרון, "פורום החווה". סיפרתי ליורם על שיחתי אמש עם סטנלי פישר וביקשתי ממנו שיפעל היום "בחווה" על מנת להכשיר את המינוי של סטנלי פישר, אם סטנלי יחזור עם תשובה חיובית. לפנות ערב הודיע לי יורם שמינויו של סטנלי יזכה לתמיכתו של ראש הממשלה.
לשמחתי, במוצאי שבת אישר סטנלי פישר לנתניהו כי יסכים להתמנות כנגיד בנק ישראל. במארס 2005 אישרה הממשלה את הצעתם המשותפת של ראש הממשלה ושר האוצר למנות את סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל.
כעבור כחודשיים, השתתפנו אורלי ואני באירוע רב־משתתפים אצל סוזי ודן פרופר, מבני המייסדים של חברת המזון ‘אסם'. רודה וסטנלי פישר השתתפו גם הם באירוע. בצאתנו מן האירוע, בדרכנו למכונית, סיפרה לי אורלי שסטנלי פישר ניגש אליה במהלך הערב ואמר לה כי הוא ורודה מאוד מחבבים ומעריכים את אורלי ואותי, ולעולם לא ישכח שנוחי הוא שגרם לו להגיע לישראל ולהיות נגיד הבנק, אבל בגלל שנוחי איש בעל השפעה משקית גדולה הוא חושש שבעתיד הוא עלול למצוא את עצמו, כנגיד בנק ישראל, מטפל בנושאים שקשורים אליי, לכן כדי שלא להימצא במצבים של ניגוד עניינים הוא נאלץ לקבל החלטה שלא נוכל להמשיך להתראות, שני הזוגות, כחברים. הוא לא טרח להסביר מדוע השיחה נעשית רק עם אורלי ולא איתי.
הייתי מופתע וקצת מאוכזב מהתנהגותו של סטנלי. הרי פעילותי למינויו כנגיד נועדה לטובת מדינת ישראל ולטובתו של סטנלי. לא היה בכך מבחינתי שום עניין אישי שלי. אילו הייתי “בנעליו” כנראה שהייתי נוהג אחרת, אך כיבדתי את החלטתו ואף הבנתי את רצונו ב”שמירת מרחק” ולא לשם הנראות.
היחסים הטובים בין נתניהו ודנקנר לא החזיקו מעמד זמן רב. הקדנציה השנייה של נתניהו בראשות הממשלה, החל מ-2009, הייתה הרסנית לדנקנר ולעסקיו. הרפורמה בסלולר ב-2010 פגעה אנושות ב"סלקום", אחת החברות המשמעותיות באי.די.בי, ותרמה אולי יותר מהכל לקריסתה העתידית. מקורב של דנקר טוען שהרפורמה הייתה נחוצה, אבל לא מידתית בהיקף הפגיעה שלה בחברות הסלולר. הוא לא מוציא מכלל אפשרות שהפגיעה הייתה מכוונת כלפיו. גם הוועדה לצמצום הריכוזיות, שאותה הקים ראש הממשלה באותה שנה, תקעה מקלות בגלגלי מכונת המוזמנים של דנקנר. הוא עצמו, אגב, כינה אותה לא פעם בשיחות סגורות "ועדת נוחי", מתוך תחושה שכל תכליתה היה לפגוע בעסקיו.
אבל הנוקאאוט הגיע ב־2011, עם התפרצות המחאה החברתית. דנקנר ראה אז כיצד מסיט נתניהו את חיצי המחאה מהממשלה לטייקונים. לפתע, במקום תמונות של נתניהו, הניפו המפגינים תמונות של נוחי דנקנר. אנשים שהיו בקשר עם דנקנר באותן שנים אומרים שהוא לא הצליח להתעלם מההרגשה שמשהו כאן קורה בכוונת מכוון.
כל אלה, לצד סדרה של עסקאות גרועות, הובילו לבסוף לקריסתה של אי.די.בי. שיתוף הפעולה עם יצחק תשובה ברכישת מלון פלאזה בלאס-וגאס, ההשקעה בבנק הבינלאומי "קרדיט סוויס" (ההשקעה הראשונית הייתה מוצלחת, אבל דנקנר לקח בהמשך הלוואות ענק לצורך השקעות נוספות בבנק בדיוק כשערך המניה צנח פלאים ואי.די.בי סבלה מהפסדים כבדים) ורכישת עיתון "מעריב" התבררו כולם כטעויות עסקיות. דנקנר לא החזיר חובות אישיים והשקיע את רווחיו בהגדלת ההחזקות באי.די.בי. הוא האמין בעצמו יותר מדי.
דנקנר רכש את גרעין השליטה באי.די.בי ב־2003. בשיאה, החזיקה החברה בנכסים בשווי של יותר ממאה מיליארד שקל והעסיקה יותר מ־40 אלף עובדים. ב־2010 הוערך הונו של דנקנר במיליארד דולר. הקבוצה כללה אז חברות מהגדולות והפעילות בארץ, בהן שופרסל, סלקום, כלל ביטוח, מכתשים אגן (אדמה כיום), נשר, נטוויז'ן, כור, כלל תעשיות, דיסקונט השקעות, נכסים ובניין, גב-ים ואלרון. נדמה היה שאיפה שלא זרקתם אבן במשק הישראלי, פגעתם במניות של דנקנר.
העובדה שהעסקאות שביצע דנקנר מומשו בזכות מינוף אדיר מהבנקים, לא מנעה ממנו להפוך לאיש השעה. תדמית המצליחן איפשרה לו לגייס הון עתק מהבנקים ומהציבור ובמקביל לגבות מחירים מופרזים מהצרכנים ולחלק ג'ובים ודיבידנדים נדיבים לחברים ולעצמו, כמעט ללא ביקורת. אולם דנקנר, אומרים מקורביו, מאמין גם כעת שהחטא המרכזי שלו היה ההיבריס. "נוחי מרגיש שהטעות הכי גדולה שלו הייתה שנגרר לטרנד שהיה בזמנו, של להפוך אותו לנסיך של המגזר העסקי", אומר אותו אדם. "בדיעבד, הוא היה מנסה להימנע מפולחן האישיות". לא פלא שלא הרגיש את הרוח משנה כיוון.
במאי 2008 ערכה התזמורת הפילהרמונית הישראלית שבוע של קונצרטים מיוחדים לרגל חגיגות השישים למדינת ישראל. כל ערב מומן על ידי נותן חסות אחר. הבענו נכונות לתת חסות, לקונצרט שהתקיים ביום חמישי, 22 במאי 2008. התזמורת, בניצוחו של המנצח האיטלקי המהולל ריקרדו מוטי, מגדולי המנצחים בעולם, ניגנה שתי יצירות של בטהובן: את הקונצ'רטו לכינור עם הסולן ואדים רפין, כנר רוסי צעיר ששמו הלך לפניו, ואת הסימפוניה הנפלאה ’ארואיקה’.
באותו יום חגגנו חמש שנים לרכישת קבוצת אי.די.בי. הזמנתי לקונצרט כ־70־80 איש, את השותפים והמנהלים הבכירים ומשפחותיהם. בסביבות שמונה בערב הגענו להיכל התרבות. הושיבו אותנו בשורות הטובות בגוש האמצעי של האולם. כשהגעתי לאזור הישיבה עברתי בין אורחיי, לחצתי ידיים והתחבקתי. אחר כך חשבתי לעצמי שאם הייתי יושב בקהל שסביב כנראה שהייתי מקנא בבחור הזה, נוחי, שמתייחסים אליו כאילו הוא נמצא על "גג העולם". הקנאה הזאת מסוכנת כי היא הופכת עד מהרה לכוחות קטלניים.
הערב התחיל בשמונה וחצי בדבריו של מנכ"ל התזמורת אבי שושני. הוא נשא ברכות למדינה ולתזמורת, והוסיף כי הוא מברך את אנשי אי.די.בי שחוגגים היום חמש שנים לרכישתה על ידי קבוצה בראשותו של נוחי דנקנר.
קומץ אנשים מן הקהל, פחות מעשרה, ראו בכך התחנפות של אבי שושני כלפיי, והחלו בשריקות וקריאות בוז. זה היה מפתיע ומאוד לא נעים. שושני ניסה לפייס את המפריעים אך במהרה ויתר וירד מן הבמה. הקריאות פסקו.
משני צידיי ישבו אורלי ובתי רונה, ולידן משפחתי, שותפיי וחבריי. האורות היו דלוקים. הייתי נבוך ופגוע, הרגשתי נורא. רונה פנתה אליי ולחשה לי: "אבא, בוא נקום ונלך. לא אוהבים אותנו כאן". השבתי לה: "רונהל'ה מתוקה, אני יודע שזה נורא אבל אין לנו ברירה. תשתדלי להסתכל קדימה לכיוון הבמה. אינני מבקש ממך לחייך. נעבור את הסיוט הזה במהרה ובגבורה". איזה קטע נוראי. הרגשתי שזו פגיעה גם במשפחתי ובמוזמנים שלי. מדוע הם צריכים לחוות את ההשפלה הזאת.
ואז זה התחיל...
גופי נעשה חידודים-חידודים. מעולם, לפני ואחרי אותו ערב, לא חוויתי דבר כזה. כאילו שאנשים מן הקהל משלחים בי חניתות וחיצים משוחי רעל. הרגשתי שהחיצים לא נורו ממרחק, גם לא מאותם שורקי בוז. הם שולחו על ידי אנשים שישבו בשורות הסמוכות אלינו. חיצים של חוסר פרגון וקנאה.
ריקרדו מוטי נתן את האות והניף את ידיו. ואדים רפין והתזמורת החלו בפרק הראשון, אלגרו. והחיצים מכים בי ללא רחם...
ואז קרה משהו שלא ראיתי מעולם. בכינורו של רפין פקע מיתר והמוזיקה נפסקה. לרפין המיומן לקחו שניות אחדות למשוך אליו את כינורו של הכנר הראשי שישב לידו, ולמסור לו את כינורו שלו. הכינור הפגום הועבר הלאה מכנר לכנר והוצא מן האולם. גופי השתחרר לגמרי. החידודים התפוגגו, החניתות והחיצים נעלמו כלא היו. הבנתי כי כוחות העין הרע החזקים הוסטו, מצאו את פורקנם במיתר, גרמו לפקיעתו והרפו ממני.
בפברואר 2012, בעוד אי.די.בי נמצאת בצניחה חופשית, הנפיקה הקבוצה מניות לציבור במטרה לגייס הון שיאפשר לה לצוף. המהלך הנואש יסמן את תחילת הסוף: בכדי להעלות את ערך המניות שיתף דנקנר פעולה עם הברוקר איתי שטרום, שרכש כמות גדולה מהן ובכך יצר ביקוש מלאכותי. במקביל, פנה דנקנר לכמה מחבריו העשירים, וביקש גם מהם לרכוש ביוקר מניות של אי.די.בי. "אתה חושב שעניין אותי כמה עולה המניה?" אומר לנו אחד מהם. "קניתי רק כדי לעזור לנוחי".
הכותרות בעיתונים קראו לצעדים המפוקפקים שביצע דנקנר בראשית 2012 הרצת מניות ו"הנפקת חברים". בפרקליטות קראו לזה תרמית בניירות ערך. ביולי 2016 הורשע דנקנר בבית המשפט המחוזי ונגזרו עליו שנתיים מאסר. הערעור שלו לעליון התברר כעוד הימור לא נכון, ועונשו הוחמר לשלוש שנים. בפסק הדין כתב השופט ניל הנדל: “המדובר בפרשת תרמית חמורה ובהיקפים כספיים עצומים, החריגים גם בהשוואה לתיקים אחרים שבהם נדונה עבירת התרמית בניירות ערך”. לדברי הנדל, דנקנר “בחר להטעות משקיעים ולהציג להם תמונת מצב מעוותת ביחס לכוחות השוק הפועלים על ניירות הערך של החברה... דנקנר מצידו היה בעל האינטרס הכלכלי הישיר בהוצאתה אל הפועל של התוכנית העבריינית”.
גם היום, כך נדמה, דנקנר מתקשה לקחת את מלוא האחריות למה שקרה. מי שסייע לרשויות החוק ותרם להרשעה היה ברוקר בשם עדי שלג, חלק מפרשת הרצת המניות שחתם על הסכם עד מדינה. את זה, דנקנר לא שוכח ועל זה הוא לא סולח. כשהוגשה נגד דנקנר תביעה ייצוגית בשם משקיעים שאיבדו כסף בפרשת אי.די.בי - הוא ביקש שגם עדי שלג יהיה אחד הנתבעים, וישלם את כל הפיצויים לתובעים. כן, ה־כ־ל. "אין הסבר אחר למהלך שנוחי עושה, פרט לנקמנות", אומר מקורב של שלג. "עכשיו נוחי בא להגיד שעדי אחראי לכל מה שקרה? אתה לא יכול לבקש ממישהו לעשות עבורך משהו לא תקין, הרצת מניות, ואז לבוא ולומר לו שהוא האשם. ועוד האשם המלא. אין לך כסף לשלם? תגיד. אבל להפיל את האחריות על אדם פשוט, שרק ביצע הוראות? מה זאת אם לא נקמנות?"
לפי כתב התביעה שהוגש נגדו ונגד שטרום על סך 90 מיליון שקל, "התנהלותם העבריינית של נוחי דנקנר ואיתי שטרום, והתרמית שטוו בניירות הערך של אי.די.בי, הסבו נזקים כבדים למשקיעים". לרשימת התובעים נגדו צורפו, ללא ידיעתם, גם כמה מחבריו הטובים של דנקנר ומי שהשתתפו ב"הנפקת החברים" ההיא. אלא שכבר מתוך הכלא ניסה דנקנר לשכנע אותם לחתום על הודעת פרישה מהתביעה הייצוגית, ובכך לצמצם את היקף הפיצויים שיצטרך לשלם במידה ויורשע. "מי שדיבר איתי זה החתן של נוחי, טל (אנגלנדר). הוא פנה גם לעוד אנשים", מגלה אחד מאותם חברים, שהפסיד לדבריו כמה מיליונים בהנפקה. "לא היססתי לשנייה. שאני אתבע את נוחי? מה אני, אידיוט? זה היה לי טבעי לחלוטין לפרוש. אני לא רוצה שהוצאה לפועל תבוא לנוחי ואורלי דנקנר הביתה ותיקח רכוש כדי להחזיר לי".
"אין לנוחי גרוש על התחת, אז ויתרו לו באופן חברי", מסביר אדם אחר, חבר טוב של דנקנר. "יש ברשימה הזאת מיליארדרים, הם לא מצפים ממנו שיחזיר להם אי פעם". "אם אתה מיודד עם מישהו, אתה מיודד", אומר עו"ד דוד חודק, שמייצג בני זוג שוויתרו לדנקנר על רבע מיליון שקל. "אתה לא תגרום לידיד שלך להיפגע בעת צרה".
ואכן, מעל 20 אנשים וחברות הגישו בקשה לפרוש מהתביעה, ביניהם אביו ואחותו של דנקנר, אחד מחבריו של בנו הבכור, ואנשי העסקים רעיה ומיכאל שטראוס, אילן בן דב, יעל אונגר (אשתו של יבואן הרכב רמי אונגר) ועופר נמרודי.
אבל יש כאלה שאין להם את הפריבילגיה לוותר על הסכום שהם מאמינים שמגיע להם. אור (שם בדוי), היום בן 40, חסך שקל לשקל, עד שהגיע לסכום של 30 אלף שקלים - והחליט ב־2012 להשקיע אותם באי.די.בי. הוא לא כריש בורסה, לא תותח פיננסי. הוא סמך על דנקנר, ושם עליו את החיסכון שלו. "חשבתי שזאת קבוצה חזקה, איתנה, אין יום שאתה לא פותח עיתון או טלוויזיה ולא מופיעים לך נוחי וכל המותגים שהוא עמד מאחוריהם", הוא אומר. "היום אתה קורא בעיתון שהחברים המיליונרים שלו משכו את עצמם מהתביעה הייצוגית ומבין שהכל זה קומבינות. העשירים דואגים לעשירים, ומי שבסוף נשאר עם עצמו ועם כיס ריק זה האנשים הקטנים".
"אני אדם פשוט, לא קשור לשוק ההון, מה שנקרא משקיע סולידי", אומר בזעם משקיע קטן אחר, שהאמין בדנקנר מספיק בשביל להשקיע אצלו כמה עשרות אלפי שקלים, שירדו לטמיון. "שמתי סכום שאני מסוגל לעמוד בו וסמכתי על תשואה ראויה, ובסוף הכל נמחק לגמרי, לא נשאר כלום בגלל התרמית של נוחי דנקנר. אני לא רואה שיש לו בכלל כוונה להתחיל להחזיר לנו את הכסף, לעשות איזה הסדר עם הנפגעים. הוא עשה עבירה, הורשע, אבל מה עם הפיצוי שמגיע לי?"
לדברי עורכי הדין שמייצגים את התובעים, דנקנר לא סיים עם העמדות הפנים וייפוי המציאות שהכניסו אותו לכלא מלכתחילה. "נוחי דנקנר שדיבר מול ועדת השחרורים, הוא דמות אחרת מהדמות שמתנהלת בבית המשפט", אומר עו"ד איתן חיימוביץ ממשרד עורכי הדין סיני אליאס ושות’. "יש פער מאוד גדול בין האמירות שלו כלפי חוץ לבין איך שהוא מתנהל בפועל. בפני ועדת השחרורים הוא הביע חרטה והכיר בתוצאות של המעשים שביצע, אלו שבית הדין הכתיר כפרשת תרמית חסרת תקדים בשוק ההון הישראלי. אבל מול בית המשפט הוא מסיר מעצמו אחריות ונלחם כדי להקטין את הפיצויים שמגיעים לאנשים מן היישוב, האזרחים שנתנו בו את אמונם והשקיעו כספים במה שהוכח כתרמית וכך איבדו את השקעותיהם".
במקביל לתסבוכת המשפטית שהביאה אותו לכלא, איבד דנקנר סופית את שליטתו באי.די.בי, מפעל חייו, לאיש העסקים אדוארדו אלשטיין. מי שאחראי לשידוך בין השניים הוא הרב יאשיהו פינטו, אדמו"ר־סלבריטאי שמשך אל חצרו פוליטיקאים ואנשי עסקים, והפך לעבריין מורשע בעצמו. היום דנקנר בטח מצטער על היום שבו הפך את פינטו למתווך בעסקת חייו.
ואכן פינטו, שיצר את הקשר בין דנקנר למיליארדר היהודי-חרדי-ארגנטינאי אלשטיין, החל את מעשי התיווך שלו בבגידה. כפי שמתפרסם כאן לראשונה, באוגוסט 2012, בעוד דנקנר מתדפק על דלתי משקיעים פוטנציאליים בניו־יורק, הגיע אלשטיין להילולה שערך פינטו בקבר ה"פלא יועץ" בבולגריה. פינטו, מקורבו של דנקנר באותה עת ומי שידע שהוא נואש למשקיע, זיהה הזדמנות. הוא הרים טלפון לנייד האישי של דנקנר, ושם אותו על ספיקר. שני אנשי העסקים - דנקנר ואלשטיין - החלו לשוחח, מבלי שדנקנר ידע שלדו־שיח מאזינים עוד כ־20 אנשים, שכולם ישבו בדממה בסוויטה של פינטו בבולגריה והאזינו בשקיקה לשיחה.
במהלך אותה שיחה קיבל דנקנר את הרושם המוטעה, שאלשטיין הוא מומחה במשברים פיננסיים, כזה שיוכל לחלץ את העגלה מהבוץ. הוא לא תיאר לעצמו שאלשטיין, איש עסקים אגרסיבי, עלול להשתלט לגמרי על אי.די.בי. "נוחי היה צריך לדעת שאלשטיין הוא לא אחד שמסוגל להיות שותף של מישהו", אומר אחד האנשים הקרובים למיליארדר הארגנטינאי.
היחסים בין דנקנר ואלשטיין, שעוד יתגלגלו לקרב גלדיאטורים משפטי, החלו לעלות על שרטון מהר מאוד, ובאו לידי ביטוי דווקא במישור האישי ביותר: דנקנר "שכח" להזמין את אלשטיין לחתונת בנו עומר, ממש כפי שאלשטיין "שכח" לאחל לדנקנר מזל טוב לאחר לידת נכדו הראשון. לכל מי שהיה מודע אז ליחסים בין שני אנשי העסקים, היה ברור שהשניים הללו לא יהפכו לחברים טובים.
אחד הסדקים הופיע ביולי 2013, במהלך פגישה גורלית שהייתה אמורה לעגן את השותפות בין השניים, ונערכה במשרדים המפוארים של משרד עורכי הדין מיתר. דנקנר הופיע לפגישה עם עוה"ד האמריקאי דיוויד פוקס, מהמובילים בעולם בתחום המיזוגים והרכישות, מבלי שעידכן על כך מראש את אלשטיין. אלשטיין זעם.
באחת ההפסקות בדיונים, אל מול עיניהם המשתאות של שאר המשתתפים, לקח אלשטיין את דנקנר הצידה ולחש דבר מה על אוזנו. פניו של דנקנר החווירו. מאוחר יותר יתברר כי אלשטיין הבהיר לדנקנר שהוא מבקש מעכשיו להשתלט על 75 אחוז מאי.די.בי, ולא על 50 אחוז, כפי שהוסכם מראש. המשמעות הייתה יותר מאשר מספרית - היא הבהירה לדנקנר שהוא עומד לאבד את השליטה באי.די.בי.
הפיצוץ הסופי הגיע בסוף אותה שנה, כשברקע עומד התהליך המשפטי סביב הסדר החוב הענק של אי.די.בי. בפגישה נוספת ביניהם בתל־אביב, דרש אלשטיין שדנקנר יפטר בכירים בחברה המקורבים אליו. דנקנר סירב, ואלשטיין טס חזרה לארגנטינה. למחרת, התייצב פינטו אצל אלשטיין בבואנוס־איירס, לכאורה במטרה לגשר על הפערים בינו לבין דנקנר. אלא שהתוצאה הייתה שאלשטיין הגיש לבית המשפט הצעה משלו להסדר החוב, והיא זו שלבסוף התקבלה. אי.די.בי נגזלה מידיו של דנקנר.
בתחילת 2014, כחודש וחצי לאחר שעזבתי את אי.די.בי, נפגשתי עם חברי הטוב עודד ערן בבית קפה קטן ברחוב שבזי שבנווה צדק. עודד היה איתי ופעל לצידי במשך שנים רבות. בהיותו עורך דין בכיר, מוכשר מאוד, מקצועי ומנוסה, יכולתי לסמוך עליו ועל עצותיו הטובות. למרות צניעותו, מעולם לא היסס מלבטא נאמנה את עמדתו ולהביע את דעתו ביושר וביושרה מוחלטים. עודד היה עבורי חבר אמת.
למרות שזו הייתה פגישתנו השלישית או הרביעית מאז שעזבתי את אי.די.בי, עודד היה עדיין נסער. ניכר היה בו שלא קל לו לראות אותי מחוץ לאי.די.בי. "נוחי, זה לא בסדר מה שקרה כאן, בעיניי זה פשוט לא נתפס".
חייכתי. "עודד, אתה באמת־באמת אדם נפלא וחבר טוב. חשוב לי שתדע שאני מרגיש טוב מאוד וגם הוקל לי כשעזבתי את אי.די.בי. השנה האחרונה שם הייתה עבורי מבאסת, קשה ודי מגעילה".
עודד לא הרפה: "נוחי, אבל הרי זו ממש קטסטרופה איך שלקחו ממך את החברה".
"אינני רואה את זה כך", אמרתי, "מה שקרה הוא טבעי ואותי איננו מפתיע. הרי אני לא הנסיך צ'ארלס, לא נולדתי עם 'דם כחול' וגם לא נולדתי עם אי.די.בי. קניתי את החברה לאחר מסע ארוך ומפרך וללא ספק היא הייתה תחנה משמעותית בחיי. עבדתי קשה ימים ולילות, ביצענו אינספור מהלכים עסקיים, מהם היו מוצלחים מאוד והיו גם כישלונות. (...)
השיחה עם עודד עוררה בי מחשבות. עזיבת אי.די.בי אינה פשוטה עבורי. פיתחתי רגשות כלפי אנשים רבים בקבוצה והמעורבות איתם חסרה לי, אי.די.בי, מנהליה ועובדיה היו כמעט כל עולמי ועיסוקי היחיד במשך יותר מעשר שנים. מטבע הדברים כל מערכות היחסים שלי משתנות כעת ומתייצבות על רמה שונה ממה שהיה. אני כבר לא "נוחי שהוא אי.די.בי" אלא "נוחי שהיה אי.די.בי".
עם זאת, אהבתי למדינתי לא פחתה במאומה, והאמון שלי במערכת המשפט נשאר כשהיה. תמיד חשבתי שבמדינת ישראל חייבת להיות מערכת משפט חזקה ועצמאית. ככל שישנה בעיה במערכת המשפט בישראל היא אינה נובעת מ”חוזקתה המופרזת” אלא מניסיונות להחלשתה.
כפי שניתן לנחש, החיבור בין דנקנר לפינטו לא עלה יפה בסופו של דבר, אבל לאורך מרבית דרכו העסקית נעזר דנקנר ברבנים. בספרו כתב כי הוא צם ביום כיפור מגיל שבע וכיום בכל צומות ישראל, מניח תפילין וקורא "תיקון חצות". הלכה למעשה דנקנר אף שומר שבת - אינו מעשן, או עובד, ולא כתב אף מילה מספרו בשבת.
גם על יחסיו הקרובים עם המקובל יצחק כדורי הוא מרחיב בספרו. על החיבור הראשוני ביניהם אחראי שלא במתכוון חיים רחמים, הבעלים של חברת 'קשרי תעופה'. ב־1997 הוא ביקש מדנקנר, אז בעל חברת ההשקעות 'גנדן', שיקבל את ברכת הרב לעסקה ביניהם. רחמים אמנם חזר בו מהעסקה, בניגוד לעצת הרב, אך היחסים בין דנקנר לרב כדורי פרחו.
ועדיין, המקובל שהשפיע יותר מכל על דנקנר הוא "הרנטגן", הרב יעקב ישראל איפרגן.
ההסכם לרכישת השליטה באי.די.בי נחתם במאי 2002. במסגרת ההסכם התחייב דנקנר, יחד עם שותפיו בגנדן, ויחד עם משפחות לבנת ומנור, לשלם למשפחות רקנאטי וקרסו סך של 542 מיליון דולר תמורת כ־51 אחוז ממניות אי.די.בי, לפי שווי חברה של מיליארד וחמישים מיליון דולר. אולם הטרור של האינתיפאדה השנייה גרם להרעה במצב המשק, ומימון העסקה הפך לכמעט בלתי אפשרי. יורם טורבוביץ, שהיה ממונה על העסקה מטעם משפחות רקנאטי וקרסו, קבע פגישה משולשת עם אודי רקנאטי בביתו בז’נבה כדי לדון על הפחתה במחיר. רקנאטי חשב על משהו בסביבות 900 מיליון דולר, אך הסכים לרדת בכמה עשרות מיליונים.
היה ברור לי שמבחינתו המחיר יצטרך להיות מעל 800 מיליון דולר. כעבור זמן קצר סיכמנו שהמחיר יחושב לפי 810 מיליון דולר. קשה שלא להבחין בדמיון בין המספר 810 למספר 108 המקודש בבודהיזם, אליו נחשפתי בטרקים בהימלאיה.
לחצנו ידיים מתוך הבנה הדדית וחברות. כיוון שאחת המוכרות, דסק"ש, היא חברה ציבורית, היה הכרח לשמור על הסיכום בסודיות עד שאודי יעדכן את קבוצת המוכרים ועד שיבוצע דיווח לבורסה על ידי דסק"ש למחרת בבוקר.
המשכנו לשבת, שתינו קפה, והנה הטלפון שלי מצלצל. אני רואה שהרב איפרגן, "הרנטגן", על הקו. פרשתי הצידה לקצה החדר ודיברתי איתו בקצרה ובשקט. השיחה הייתה בערך כזאת:
אני: "מה נשמע, הרב?"
הרב: "אצלי בסדר. איפה אתה?"
אני: "אני בז'נבה, בשווייץ, אצל אודי רקנאטי".
הרב: "אני זוכר, נוחי, שאמרת בערך לפני שבוע שאין לך ברירה ואתה רוצה לבקש שיורידו את המחיר. אז אני רוצה להגיד לך מה יהיה המחיר".
אני, קצת בהתרסה: "אוקיי. מה המחיר?"
הרב, מתעלם מההתרסה: "המחיר הוא 801 או 810".
הופתעתי מאוד והשבתי לו, כבר לא בהתרסה: "המחיר כבר נקבע ואינני יכול להגיד אותו. אבל למה אתה חושב על 801 או 810?"
הרב: "היום, מוקדם בבוקר בסביבות שש, הלכתי לציון של מו"ר אבי והתפללתי שם להצלחתך בהורדת המחיר. כשסיימתי והלכתי למכונית, ניגשה אליי אישה זקנה שמעולם לא ראיתיה במקום. היא הושיטה אליי את ידה, פנתה ואמרה: "צדקה, הרב, אנא תן לי צדקה". נתתי לה שטר של 50 שקל, אך היא התעקשה עליי: "כבוד הרב, אנא תוסיף ותן לי בבקשה 81 שקל". נתתי לה עוד 31 שקל, ואז הבנתי שהמחיר יהיה 801 או 810".
אני: "המחיר כבר נסגר ועדיין אינני יכול לומר מהו, בגלל דיווחים וסודיות. אבל מחר המחיר יפורסם".
הרב: "העיקר, האם אתה מרוצה?"
אני: "כן, אני מאוד מרוצה".
בשבוע לאחר מכן חודשו המגעים. נפגשתי מספר פעמים עם יורם טורבוביץ' ועם אלי כהן, ובסופו של דבר הגעתי להבנה עם חיים קרסו על שווי חברה של 840 מיליון דולר. ב־14 בנובמבר 2002 חתמנו על "תיקון לחוזה המכר". הפתעתי את כולם כאשר ביקשתי לתקן את המחיר "כלפי מעלה": לא שווי חברה של 840 מיליון דולר אלא 840,108,180 דולר. מטעמי "ברכה" עשיתי שימוש במספרים ה"טיפולוגיים" 108 ו־180.
דנקנר הוא איש מתעתע. לא רק בגלל החיבור בין אמונה כמעט עיוורת ברבנים לכסף גדול, בין בודהיזם ליהדות, בין תדמיתו הנזירית להתנהלותו העסקית הדורסנית. אנשים שמכירים אותו היטב, גם אלה שלא נמנים מחוג אוהדיו או חבריו, מתארים אדם חיובי. מדבר ברכות, אדיב לזולת, מנומס, כזה שנמצא בקשר עם רוב האנשים שהקיפו אותו בעבר. בעיתוני העסקים, מצד שני, כתבו על איש עסקים אכזרי, יהיר, שידע לגייס רגולטורים כדי להשתלט על חברות במינוף לא הגיוני, התייחס לא תמיד יפה למנהליו שאותם ריפד בהמון כסף, השתלט על עיתון כושל כדי לנקום בעיתון אחר שניהל נגדו קמפיין ולבסוף בנה אימפריה עסקית שהתרסקה והכניסה אותו לכלא.
מה שבטוח זה שעד לפני כעשור, היה נדמה ששום דבר לא יכול לעצור את נוחי דנקנר. הוא נולד ב־1954 לאחת המשפחות האמידות בישראל, שצברה את הונה בזכות מפעל המלח בעתלית, שהאב יצחק היה אחד מבעליו. סבתו הייתה דמות שהשפיעה עליו באופן עמוק.
סבתא חיה אז מקצבה צנועה מאוד שקיבלה מביטוח לאומי. סבא שלי היה נהג אוטובוס וחבר בקואופרטיב 'איחוד רגב', שהתמזג לאחר פטירתו לתוך 'קואופרטיב דן'. סבתא לא הוכרה על ידי 'דן' כאלמנת חבר הקואופרטיב אלא רק לאחר מאבק שלה ושל עוד מספר אלמנות שנמשך כמה שנים. לפחות זכתה לכך שהייתה ברשותה תעודה שאיפשרה לה לנסוע באוטובוסים ללא תשלום. מאבקיה והתלאות שנאלצה לעבור צרבו בנפשי והמחישו לי עד כמה חשוב לדאוג לזכויות עובדים, ובכלל זה לנשותיהם האלמנות.
בתחנה המרכזית של תל־אביב הייתה סבתא מחזיקה היטב בידי הקטנה כדי שלא אלך לאיבוד. כל כמה מטרים עמדו או ישבו קבצניות וקבצנים, אנשים חסרי ישע ונזקקים. חלקם בשתיקה, חלקם חוזרים על מילה אחת: "נדבה".
היינו ניגשים אליהם. למרות שקצבתה הייתה צנועה פתחה את ארנקה הקטן ונתנה ממעותיה לכל קבצן ולכל קבצנית, לזה חמש פרוטות, לזה עשר פרוטות. הכרתי את כולם ואת העדפותיה.
בנתינתה הקפידה לשים את המטבעות בכף היד המושטת, לפעמים ממש כדי לחיצת היד תוך הבעת חום ואנרגיה טובה. אם הייתה יכולה הייתה מחבקת את כולם. "תדע ותזכור", הייתה אומרת לי, "שכל האנשים המסכנים שפגשנו היו בקטנותם ילדים כמוך. כולנו בני אדם, גם הם, גם אתה, גם אני, והכי חשוב הוא להיות אדם טוב, ותמיד תושיט עזרה לאחר. אל תשכח זאת לעולם".
בכל פעם, לפני שעלינו על האוטובוס לנס־ציונה הייתה סבתא קונה לי בייגלה עגול, בייגלה “של פעם”, טרי, פריך וחם, ועליו גבישי מלח גס. עד היום קשה לי לשכוח את טעמו הנפלא של הבייגלה הזה. הייתי יושב באוטובוס ומביט החוצה. המראה היה שונה מזה של היום, הרבה פחות בניינים והרבה יותר פרדסים. סבתא ישבה לידי ואני הייתי מכרסם את הבייגלה להנאתי כל הדרך מתל־אביב ועד לנס־ציונה. “אני מבטיח לך, סבתא, שאהיה אדם טוב ותמיד אושיט עזרה לאחר, לא אשכח זאת לעולם”.
אחרי שירות בחיל האוויר ולימודי משפטים יצא דנקנר לטיול ארוך במזרח הרחוק, שם נשבה בקסמי הבודהיזם. עד היום הוא קורא נלהב של הדלאי לאמה. זו הסיבה שלחברת ההחזקות שהקים באמצע שנות ה־90 עם אביו וכמה שותפים נוספים, קראו ‘גנדן תיירות ותעופה’, ואחר כך הקים עם אביו ואחותו גם את ’גנדן השקעות’. גנדן הוא שמו של מנזר מפורסם בטיבט, שהביקור בו נחרת אצל דנקנר כאירוע מכונן. בשפת המקור, אגב, הפירוש הוא "שמחה".
מאז רכבת ההרים שינתה כיוון מטיפוס עקבי למעלה לצניחה חופשית - בשיא, חובותיו של דנקנר לבנקים נאמדו בסביבות 480 מיליון שקלים, לצד דרישות המשקיעים לקבל את כספם חזרה - אבל דנקנר הוא ממש לא האסיר המשוחרר הרגיל. זה גם ההסבר לחיי הפאר שהוא ממשיך לנהל על אף הבור האדיר שהותיר.
11 צפייה בגלריה
קנאביס רפואי מריחואנה גראס סמים צבא ביטחון דני נוה פוליטיקה כלכלה ירוק
(צילום: טל שחר)
ראשית היו החברים העשירים שוויתרו על מיליונים רבים שהשקיעו אצלו. למעשה, בדיוק לפני שנה, נערכה בבית הדנקנרים "מסיבת שחרור" לכבודו עם יציאתו מהכלא, ורבים מאותם חברים באו לברך - בין היתר היו שם יו"ר כלל ביטוח ושר הבריאות לשעבר דני נוה, יו"ר הבנק הבינלאומי אירית איזקסון, איש העסקים רמי אונגר, עורך הדין רם כספי, יו"ר חברת הבנייה בסט ומנהל גנדן לשעבר רפי ביסקר. אחר כך, ישנו הגב המשפחתי. מקורבי דנקנר מתעקשים שהוא נחוש להחזיר את הכסף ולזכותו ייאמר שהוא פרע כ־80 מיליון שקל מהסכום האדיר עוד לפני כניסתו לכלא - כשרוב הכסף הגיע ממכירת הווילה בהרצליה, והיתר מאביו, יצחק.
באופן כללי, על אף הפגיעה התדמיתית והכלכלית, והכאב הפרטי שוודאי ליווה את הפרשה, נראה שמצבה של משפחת דנקנר לא אנוש. עומר, בנו של דנקנר, עובד עם אשתו, מעצבת האופנה לי גרבנאו, ומתגורר עימה בווילה רחבת ידיים, שכוללת גם בריכת שחייה. הבת רונה גרה בדירה במגדל הפאר התל־אביבי בארי נהרדע. הבת דנה מתפרנסת כמאפרת - בין היתר של אגם רודברג, עמית פרקש ודנה פרידר - ומתגוררת באחד המגדלים היוקרתיים של פארק צמרת בתל־אביב, בדמי שכירות של כ־15 אלף שקל בחודש. היא נשואה לעו”ד טל אנגלנדר, מי שהתפרסם ב"הישרדות" והפך לא רק לחתנו של דנקנר, אלא לאחד האנשים הקרובים ביותר אליו. כשדנקנר היה בכלא, ריכז אנגלנדר את "חמ"ל נוחי", ושמר על קשר הדוק עימו.
ההון והגב המשפחתיים הם רק הפעימה הראשונה בדרכו של דנקנר להשבת החוב. גם מהבנקים הוא מקבל הנחות וקיזוזים, כאלו שעצמאים ומפוטרי קורונה יכולים רק לחלום עליהם. "העושר יודע לשמר את עצמו", אומר פרופ' דני גוטוויין, מומחה להיסטוריה כלכלית־חברתית מאוניברסיטת חיפה. "המחילה של הבנקים והחברים העשירים על החובות לדנקנר, זה האופן שבה המערכת מגוננת על עצמה. דנקנר, גם אם כשל והיה בכלא, הוא עדיין חלק מהמערכת, זו שבאופן שיטתי מקטינה את הנתח של הציבור הרחב, ומגדילה את הנתח של העשירון העליון".
דנקנר חתום על הסדר חוב מול שישה בנקים - חמישה ישראלים ואחד שווייצרי - לפיו בחמש השנים הקרובות ישלם 150 מיליון שקל. לאחרונה ביקש הארכה וקיבל עוד שנתיים, עד 2023. הבנקים העדיפו את התרחיש הזה על פני האלטרנטיבה: שדנקנר יעשה את מה שחלק מהטייקונים האחרים בני דורו עשו, ויכריז על פשיטת רגל.
אבל מה בנוגע לשאר הכסף שדנקנר חייב לבנקים? בהסדר נקבע כי יתרת החוב תשולם בהתאם להכנסות עתידיות שלו וללא מועד החזר מוגדר. "המצב ברור, הבנקים יוותרו על חלק מהכסף שלהם", אומר ארי ראב"ד, לשעבר מחזיק במניות בקבוצת ההחזקות גנדן. "זה ברור לכולם שנוחי לא יוכל לשלם הכל".
מאיפה יבואו המיליונים שנותרו לדנקנר להחזיר? לדנקנר הפתרונים. מי שיביט בנכסים הרשומים על שמו, לא יגלה אוצרות נסתרים. ברשות התאגידים רשומות כתריסר חברות בבעלותו של דנקנר, אך ההון שלהן יחד אינו עולה על כמה עשרות אלפי שקלים בודדים, וחלק מהכסף הזה משועבד לבנקים. למרות זאת, הדבר החשוב ביותר לדנקנר זה שיחשבו שהוא איש של מילה - לכל מי שעימו שוחח לאחרונה הבטיח שבכוונתו להחזיר לנושיו כל שקל ושקל. אותם אנשים סבורים שבעזרת קשריו עם הצמרת העסקית של המדינה, והניסיון שרכש לאורך השנים, הוא יוכל למנף עצמו חזרה לגדולה.
מקורביו טוענים שיש רק דבר אחד שמעניין את דנקנר כרגע: לעשות המון כסף ולהחזיר כל שקל מהחוב. הוא נחוש לחזור להיות אחד מאנשי העסקים המובילים בישראל, ובדרך להיות הטייקון היחיד שלא עשה שום תספורת. במסגרת זו, סירב דנקנר למספר הצעות מחברות מובילות בשכר גבוה. משכר של מנכ"ל, מכובד ככל שיהיה, אי־אפשר להחזיר חוב של מאות מיליוני שקלים. בטח שלא לרכוש חברה מובילה במשק ולחזור למעמד־על.
בספטמבר 1995, למחרת ראש השנה אותו ביליתי בחיק המשפחה, הגשמתי חלום ילדות גדול: להגיע לטיבט. נסעתי לטיבט דרך סין, יחד עם חברי אבי פישר. טיבט כולה היא רמה הררית גבוהה וצחיחה ופסגות הרי ההימלאיה הן "קו פרשת המים". ההרים חוסמים את העננים מלחצות לכיוון צפון, ולכן המשקעים הרבים יורדים כולם מדרום להרים – בהודו, נפאל ובהוטאן, בעוד שטיבט כמעט שאינה נהנית מגשמים ונופה צחיח ומדברי.
למרות שעמק היארלונג הוא האזור הנמוך ביותר בטיבט, בכל זאת גובהו רב, כ־3,650 מטר מעל לפני הים, יצאנו בג'יפ, יחד עם נהג סיני ומדריכת טיולים, ומדי כמה קילומטרים חלפנו על פני כפר טיבטי קטן, לפעמים כזה שיש בו רק ארבעה־חמישה בתים.
לפנות ערב הגענו לצטאנג. העיירה זכורה לי כ"שכוחת אל", כאילו נלקחה מ"מערבון" טיבטי, אם אפשר לדמיין דבר כזה. חדר האוכל היה די חשוך, מואר בנורות חלשות מעטות. הביאו לנו כל מיני קערות וצלוחיות קטנות ובהן מיני תבשילים טיבטיים: ירקות, סוגי גרעינים וגרגירים מבושלים, מעט אורז וקצת בשר מבושל.
קמתי ללכת לחדרי. הרגשתי שגופי כבד, ראשי סחרחר וקודח, נשימתי לא סדורה ואני מתנשף. הרגשתי שחסר לי חמצן. לקחו לי כמה דקות טובות לסחוב את עצמי ולטפס במעלה מדרגות העץ לחדרי שבקומה השנייה. בקושי הצלחתי לפתוח את הדלת ולהיכנס לחדר. הורדתי את נעליי ונפלתי על המיטה. כעבור זמן קצר קמתי, הרטבתי מגבת במים פושרים מורתחים, שהיו בתרמוס שעל השולחן, ונשכבתי שוב על המיטה. שמתי את המגבת הרטובה על מצחי. החום התגבר ואיתו כאבי הראש והסחרחורת. הרגשתי איום ונורא. כל גופי דואב. הבנתי שלקיתי במחלת גבהים קשה.
ניסיתי לקום שוב מהמיטה ולא יכולתי, כוחי עזב אותי, הייתי חלוש. אימת מוות נפלה עליי. הבנתי למה מתכוונים כשאומרים "שוכב על ערש דווי". מעולם בעבר לא הרגשתי כך. פניתי לאלוהים. "אלוהים, אנא תציל אותי ממוות". אמרתי, בערבוב, את מעט פסוקי התפילות שזכרתי בעל פה, קצת מעליות לתורה: “ברכו את ה’ המבורך”, וגם מהנחת התפילין: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”, ומתוך ההגדה של פסח: “בצאת ישראל ממצרים...”. זהו. זה כל מה שאני יודע. אז: “בָּרְכוּ אֶת ה’ הַמְבֹורָך...”. מענה של מנטרה יהודית למנטרות הבודהיסטיות. כל כך עצוב למות כאן עכשיו. הלב נשבר. היה לי כל כך טוב בחיי, וכל כך חבל שייגמר. אלוהים אל תעזוב אותי. אני רוצה להמשיך ולהיות עוד עם משפחתי, עם אורלי והילדים, עם הוריי, עם שלי ועידו, עם חברי הטובים. הרי לא הספקתי עוד כלום. עוד לא הגיע זמני.
באוקטובר 2018 התייצב דנקנר בשערי כלא מעשיהו לריצוי עונשו. הוא הוצב ב"אגף הווי־איי־פי" המפורסם בכלא מעשיהו, שאירח לפניו אישים כמו ראש הממשלה לשעבר אולמרט, וגם קרוב משפחה של נוחי, בן הדוד דני דנקנר, שהורשע בעבירות מתן שוחד והלבנת הון בפרשת השחיתות בפרויקט הולילנד.
את שעות הבוקר במאסר העביר דנקנר במיון ורישום בגדי הסוהרים במכבסת בית הכלא. בשל מצב גבו, היו מציבים פחי זבל לאורך הדרך, כדי שיוכל להישען עליהם. הסימבוליות שבעניין לא פסחה עליו. חברו הטוב ג’וודאת איברהים, הבעלים של מסעדת אבו גוש, מספר איך קיבל יום אחד שיחת טלפון מהכלא, שבה שאל אותו דנקנר איך מכינים סינייה בטחינה. "הסברתי לו איך, אבל הזהרתי אותו שאי־אפשר לעשות סינייה בכלא כמו שעושים במסעדה". מאכל אחר שרץ חזק בתא של דנקנר, כך מדווחים מקורותינו, היה מקלובה.
דנקנר שיחק הרבה שש־בש עם שלושת שותפיו לתא, קיבל מבקרים - אשתו אורלי הקפידה להגיע אליו פעם בשבועיים - ומדי פעם גם זכה לחופשה, אבל נאלץ לפספס את הברית של אחד מנכדיו.
חמישה חודשים בלבד לאחר כניסתו למאסר שלח דנקנר מכתב לנשיא המדינה ראובן ריבלין, ובו בקשה לקצר את עונשו בשל כאבי הגב העזים מהם הוא סובל. עד אז חלף מאסרו ללא אירועים מיוחדים. "נוחי בן אדם מאוד חברותי. הוא יודע להיות גם עממי ומסתדר בהמון מצבים", אומרת החברה ציפי קונדה. "ראיתי באינטראקציה שלו עם האסירים, שהם מכבדים אותו".
אבל כנראה שלא כולם חשו כך. בעוד ריבלין בוחן בחיוב את בקשת החנינה, התחוללה סביב דנקנר דרמה: חוקרי המשטרה נכנסו לכלא מעשיהו, עצרו אותו והביאו אותו לחקירה, בגין תלונה שהגיש נגדו אסיר אחר. המהלך זיעזע עמוקות את חבריו הקרובים ומשפחתו. "הם רעדו באותו יום", אומר ידיד של המשפחה.
המשטרה פתחה בחקירה שעל פרטיה הוטל צו איסור פרסום שתקף עד היום, מה שעורר גל של שמועות - חלקן מרושעות - על נסיבות המקרה. בדצמבר האחרון, מיהר השב"ס להעביר אותו מכלא מעשיהו לאגף מיוחד בבית המעצר ניצן, שבו כלואים אסירים מאוימים.
ב־13 בינואר השנה החליט הנשיא ריבלין לקבל את הבקשה והמיר ארבעה חודשים מתקופת מאסרו של דנקנר במאסר על תנאי. האסיר דנקנר שוחרר. בקשתו של דנקנר למחיקת המרשם הפלילי שלו, לעומת זאת, נדחתה.
דנקנר אמנם יצא מהכלא, אבל הוא לא אדם חופשי. עד מאי 2021 הוא על תקן אסיר משוחרר על תנאי עם המגבלות הנלוות. האם יצליח להחזיר את חובותיו? האם יחזור למעמדו או יהפוך להערת שוליים בהיסטוריה הכלכלית של ישראל? כמו בכל מקרה בסיפור שלו: תלוי את מי שואלים.
