שרון מולדאבי מת, והוא חי במרכז תל־אביב.
זו עשויה להיות בשורה למעריצות לשעבר – היו די הרבה כאלה, ברמת פוסטרים על הקירות ומארבים מתחת לבית – כי לרגע קצרצר בזמן, תחילת שנות ה־90, היה מולדאבי גורם שמיימי שהתפוצץ חזק ומהר יותר מכל השאר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- "לקורט קוביין היו מצבי רוח והם היו מתחלפים כהרף עין"
- הסודות מאחורי הלהיטים של קורין אלאל
- הכירו את הז'אנר הכי כיפי ברוק
לפני הכל, היה המראה הזה שלו; הכלאה מקומית בין מעין-ג'ים מוריסון לסוג-של מייקל האצ'נס למוטת כתפיים ועצמות לחיים טובות משלכם. מעבר לזה, מולדאבי סימן וי בכל הרובריקות הנכונות דאז: הוא בא מהאלטרנטיבה האיכותית והאליטיסטית – כעורך התוכנית "הפסקת עשר" בגל"צ עם מיכל ניב (שאיתה הספיק לנהל גם רומן קצר) – ואז בקע מהתחנה הצבאית היישר לתפקיד מבקר מוזיקה חד ב"חדשות'", והלאה משם לפסגת גל להקות רוקסן של הזמן ההוא, עם ההרכב שלו ושל שחר בן־ברק, '"גן חיות'".
זה חם ומתוק. היה.
השאר היסטוריה של תיעוב עצמי – סאגה אינסופית של חרדות, התקפים פסיכוסומטיים המתחזים לאירועי לב, היעדר שינה נצחי ותחושה של חידלון ממשמש. "הרגשתי שאני כל רגע קורס", מולדאבי נזכר במצב שנמשך אצלו לאורך שנים. "בכל פעם שהייתה לי הופעה הייתי מגיע קודם למיון. לא הייתי הולך ברחובות צדדיים כי אם אני קורס, שמישהו יראה. או שהייתי בוחר קווי אוטובוסים מסוימים כדי להיות תמיד ברדיוס מסוים מבתי חולים".
מפלס החרדה הגיע לשיאו – דרגה 11 במגבר, כזכור – באירוע מפורסם בפסטיבל "רוק בים האדום" ב־1993, שם נזרקו בקבוקים לעבר הלהקה על הבמה ומולדאבי המסונוור, שהיה משוכנע שהם עשויים מפלסטיק, השליך אחד מהם בחזרה לעבר הקהל. בסוף אותה הופעה הוא נעצר למשך יומיים משפילים ומייסרים לאחר שנער בקהל אושפז עם פגיעת ראש חמורה.
"לא ידעתי אם אואשם ברצח או רק בהריגה", הוא כותב בספרו החדש, הראשון, 'להלל את החול' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שמתעד – בגוף ראשון, נוקב ומנוקב מהתחשבנות עצמית נוירוכירורגית – את 30 השנים שבהן נאבק מול האויב הגדול בחייו: הוא עצמו. "התאונה הזאת שינתה את חיי. לא ישנתי. כבר ראיתי את עצמי יושב בכלא עשר שנים".
הנער פגוע הראש אמנם החלים – והגיש נגד מולדאבי תביעה אזרחית – אבל האירוע כולו הביא לפירוק הלהקה ולשיגורו של מולדאבי למסלול חיים שממנו נהוג לפרוש בגיל 27. רק שמולדאבי אפילו לא הזדכה על הציוד בכניסה למועדון הגיבורים המתים המיתולוגי, אלא המשיך לחיות כמוזיקאי תוך שהוא סובל כמעט מכל רגע. הוא לקח הלוואות כדי להמשיך להקליט אלבומים שהקהל, ברובו, נותר אדיש אליהם, טופל בכדורים, באנליזה, בביופידבק, ובעיקר לא איפשר לעצמו רגע בודד של חסד. "בזתי לעצמי, זה הדבר שעשיתי הכי טוב. אני באמת חושב שאם אפשר היה לתגמל אנשים כלכלית על חבלה עצמית, אני הייתי היום איש מאוד עשיר. זאת המצוינות שלי".
על מה בעצם ייסרת את עצמך?
"זה לא משהו מסוים, זה טרור שמכה בכל. זה אורגניזם שחותר להשמיד את עצמו, אבל הוא לא פצצה או קוד, אלא נפש אנושית. התפיסה העצמית שלי רוב שנותיי הייתה של כישלון מוחלט, של היותי נזק מוחלט לי או לסביבה. לא יודע אם יש מונח שהפוך ל'גרנדיוזיות', אבל המבט והשיפוט הפנימי שלי היו כאלה, של הקטנה עד כדי ביטול, דיכוי, איון, איפוס".
כאב מהסוג הזה לא אמור להוליד, בקלישאה, אמנות משמעותית?
"אתה יכול להשתמש ביצירה בשביל לתעד את הכלא שלך או את הניסיונות שלך לצאת לחופשי מהכלא, אבל אז אתה צריך לרצות לברוח. אתה לא יכול להיות גם האסיר הנמלט וגם הסוהר בו־זמנית. ואני לא השתחררתי מתפקיד הסוהר.
גן חיות, זוכרים?
"זה כמעט 'הילד בן 30'; חלק גדול מהכאבים הפסיכוסומטיים שלי היו הכמיהה הזאת של 'תן להיות בבית חולים, להיות מאושפז, שמישהו יטפל בי לעזאזל'. אבל רוב הזמן זה היה הרס עצמי נטו, בלי עזרים חיצוניים או התערבות חיצונית, הכל אין־האוס, מתבצע בפנים במרתפי הנפש. העינויים שם התארגנו ונשלטו והוצאו לפועל כמעט בלי להותיר עקבות בעולם שבחוץ. ואני בטוח שמתהלכים בינינו המון אנשים כבויים ומתים מבפנים. זה אובדן שאין דרך לאמוד ושאף אחד לא סופר. אני חושב שעל זה הספר - על ההחמצה שבלהעביר שנים שלמות ככה. על הבזבוז".
אבל הספר מגיע בגיל 54, ארבע שנים אחרי הספירה מחדש של מולדאבי. כי בגיל 50 התחוללו בחייו שלושה מהפכים משמעותיים: הוא הפך אב לבן (יחד עם בת זוגו ענת בן־דוד, חוקרת אינטרנט); הוא התחיל לעבוד כאיש תוכן בחברת ההיי־טק Waves, שמפתחת טכנולוגיות סאונד; והוא הפסיק כליל לכתוב ולבצע מוזיקה.
"גילו שיש לי היחלשות בלתי הפיכה במיתרי הקול – בגלל זה אני מצטרד כל הזמן, גם תוך כדי שיחה – ואני, שהחיים שלי היו לכתוב מילים ומנגינות ולהגיש אותן, לא יכולתי לעשות את זה יותר. במקביל, פשוט הפסקתי לכתוב שירים. תחשוב, אני בן־אדם ש־30 ומשהו שנה כותב, ופתאום, כאילו, לאן זה הלך? לא באות לי יותר מנגינות? אני לא כותב יותר מילים? זה היה ממש חלק מהחיים, להתעורר באמצע הלילה ולהתבאס כי עלה לי שיר ועכשיו אני צריך לקום ולהקליט אותו. ואז זה הפסיק".
אז גם התחילו חייו החדשים. היי־טק, אבהות, זוגיות יציבה; כל החול הבורגני הזה, שמולדאבי חווה כיום, בהינתן עברו, כסוג של – נלך על המילה המופרזת הזאת – גאולה.
"כל יום אני מתאבל על זה שאני לא עושה מוזיקה, אבל כל יום אני גם מודה על זה שיש לי הרבה יותר תשוקה ורעב לעשות את הדברים שאני עושה היום. אם היית אומר לי לפני חמש שנים שאני לא אעשה מוזיקה יותר, הייתי אומר לך, אז אני אהיה בן־אדם כבוי. ולא רק שהיום אני לא כבוי, אני יותר דלוק מאי פעם. בגיל 25 רק רציתי לשרוד. וכשאתה מאוד מצליח במוזיקה – לא משנה אם אתה אד שירן או איגי פופ – אתה חייב שהרגעים על הבמה יהיו מבחינתך הרגעים היחידים שנספרים בחיים שלך".
ב־Waves מולדאבי גילה עולם חדש מופלא – טכנולוגיה, השקעות, כנסים מקצועיים, ובעיקר ניסיון לחזות את עתיד המוזיקה הפופולרית בעידן הפוסט־סטרימינג והמציאות המדומה – שאליו העפיל בחדווה שמעולם לא הכיר אצל עצמו. "ככל שהדברים שעשיתי היו יותר קרובים לנפש שלי, ככה הם יותר ייסרו אותי, וככל שהם התרחקו, זה עלה לי פחות", הוא מבין היום. "במקומות שהם מקצועיים לגמרי, השיבושים שלי לא הפריעו. כי למי אכפת מהמנגנון הנפשי שמאחורי זה? או שיש בזה תועלת עסקית או שלא.
"כדי לקדם את Waves עשיתי דברים שלא עשיתי בשביל עצמי אף פעם. ב'גן חיות' שחר היה היזם. הוא היה אומר, 'אנחנו צריכים להתקשר לזה וזה, להכיר את זה וזה, לקדם את הלהקה'. איפה אני הייתי בתוך זה? מתחת לשמיכת הפוך שלי. אבל היום אני עושה את זה בלי עכבות. אני בן־אדם בן 50, ופתאום אני רוצה דברים. רוצה להצליח. לעלות על המגרש של הגדולים ולהגיד, 'היי, אני פה'. זה לא שלא רציתי כשהייתי צעיר, אבל החוויה הפנימית הייתה של אדם מאוד נבוך ומבולבל. והתדמית של רוקסטאר, מאצ'ו – על מה אתם מדברים?! אני בא מהאק"ג ואתם מתעסקים לי בזה? תצילו אותי!"
יום אחד באמצע 2018, במלון באמסטרדם – במהלך כנס מקצועי שאליו נשלח מטעם החברה – מולדאבי פשוט התחיל לכתוב את סיפורן של השנים המוחמצות. הוא כתב מאות עמודים, שני שלישים מהם ירדו בעריכה. במידה רבה בהשראת ספריו המונומנטליים של נביא החיטוט העצמי הנוכחי קרל אובה־קנאוסגורד, מולדאבי כתב שלא לשום מטרה ספציפית זולת תחקיר נוקב לגבי נסיבות כישלון חייו הקודמים. הוא כתב בשטף. "לכתוב ביקורת על איזה אלבום, כמו שעשיתי פעם, עלה לי ביותר ייסורים מאשר לכתוב פה את הטרגדיות הכי גדולות של החיים שלי", הוא אומר.
התוצאה היא ספר כתוב מולדאבית – נגיש ואישי מאוד, עמוס בתובנות מנוסחות בשלמות, מרפרר לאין־ספור נקודות ייחוס מוזיקליות, תקופתיות, תל־אביביות, שנות־תשעימיות ועכשוויות – שנבלע בשלוק וחצי, בעיקר אם הייתם בסביבה התרבותית, הכרונולוגית והגיאוגרפית המדוברת.
"אני קורא לזה 'ספר הטרור הפנימי'", הוא אומר. "זה לא קיצור תולדות חיי, אלא איך הקונפליקט הפנימי המסוים שלי התגלגל לאורך העשורים השונים. ידעתי שאני אדם כותב מאז שהתחלתי לכתוב בעיתונים, אבל מעולם לא עלה בדעתי לכתוב ספר עד שלא התיישבתי לכתוב. ועכשיו אני רוצה לעבור את יציאת הספר הזה בלי לסבול. אני רוצה לשמוע את הקולות של ההייטרים ולהכיל אותם, ולדעת להכיל גם את המחמאות".
בוא נעשה ניסוי בהכלה. למה העולם צריך עכשיו עוד אוטופיקשן? אני ואני לא הפך לחזות הכל?
"מי צריך את זה? אף אחד. כמו ששאל פול מקרטני – למה העולם צריך עוד שירי אהבה מטופשים? לא צריך. אבל לא כתבתי שום דבר אחר, ואני לא מתיימר להיות סופר. אז להגיד לי שהספר שלי זה פיקשן, או אוטופיקשן, או ממואר, או כתיבה גברית, זה מבחינתי כאילו היית אומר לי, עשית שיר קאנטרי, או שיר טראפ, או רוק, או מזרחי. ואני אומר, מה אכפת לי? עשיתי שיר טוב או לא?"
"להלל את החול'" נע קדימה ואחורה בזמן – בין ההווה ההייטקיסטי של מולדאבי, שבו הוא נתקף בהדרגה בחרדה לגבי נחיצותו ב־Waves – לבין העבר המוזיקלי החרדתי בהרבה, לבין נמל המבטחים המשפחתי הנוכחי של מי שדילג בילדותו בין בתי הוריו הגרושים. בעיקר יש בו הסתכלות מפוכחת, מוקירת תודה, של מי שנחלץ משנים בשבי הווייטקונג העצמי, והוא מביט לאחור וממלמל, "מה לעזאזל כל זה היה?"
היום, מולדאבי מודה, הוא מסוגל לראשונה להסתכל על עצמו במבט עוין פחות. "אני יכול להגיד שאני אבא טוב מספיק. אני עושה עבודה טובה. אני גם בן זוג טוב. אז להגיד לך שאני אוהב את עצמי? עדיין לא. אבל רמת העינוי הפנימי שלי ירדה מ־94 אחוז ל־15 אחוז. בזה אני גאה".
מה היה מחולל השינוי העיקרי?
"כשאורי נולד זו הייתה פעם ראשונה שהרגשתי שנוח לי בתוך העור שלי. עבדתי 50 שנה על להוציא רישיון לחיים, והיום יש לי אותו. אין לי רישיון נהיגה, אגב, אבל את הרישיון לחיים שלי הוצאתי. רילקה כתב שיש אנשים שמשקיפים על העולם כשהם תמיד יושבים מול אותו חלון ולא זזים - ואני הבנתי את זה רק בגיל 50 וזזתי".
איך אתה מסתכל היום על בני המחזור המוזיקלי שלך – נניח חמי רודנר או ירמי קפלן – שעדיין נמצאים שם?
"אני מעריץ אותם. הייתי מתחלף איתם בשנייה. אני מכיר במורכבות של החיים האלה, בטח בישראל, אבל אלה אנשים שחצבו לעצמם דרך בסלעים, ושורדים ומתפתחים בתחום הזה".
במקביל אתה לא קצת חומל עליהם?
"להפך, מה פתאום. כשאתה מוקדש לחיים שאתה רוצה לחיות ובוחר את החרא שאתה רוצה לאכול, אז המחירים הרבה יותר קלים מאשר כשאתה עושה חרא שנכפה עליך".
בינתיים עזב את החברה שבה עבד והיום הוא מושקע – בהתלהבות מקצועית עצומה – במיזם טכנולוגי שהקים עם שותפים ועוסק במוזיקה, גיימינג וקהילות. יותר מזה הוא לא מרשה לעצמו לגלות. "אני מרגיש כמו ילד במגרש צעצועים מטורף. אף פעם לא הייתה לי כזאת תאווה לחיים. כשיצא 'קסם ואובדן' של לו ריד בתחילת הניינטיז, זה היה מהפך מחשבתי, כי הוא כתב על אנשים בני 50 פלוס שיש להם סרטן והם רוצים לחיות. זה כבר לא בן 20 שעושה הרואין ורוצה למות. אז אני בן 54, ואני לא רוצה סרטן או בעיות לב, אבל גם אם הגוף שלי לא יחזיק אותי, תן לי עוד מאה שנה".
"אני לא יכול לשקר שהשלוש־ארבע פעמים ששאלו אותי בגינות אם אני סבא, זה לא משהו שדקר לי. וזה דוקר לא רק ברמת האגו, אלא גם מבחינת המבט שאורי מקבל בעולם. אבא שלו כנראה תמיד יהיה הכי מבוגר בסביבה, ואני לא מקל בזה בראש. אבל אוי ואבוי אם אני הייתי אבא בגיל 20 או 30. איזה מזל שזה לא קרה".
לא שהשלב הנוכחי חף מדאגות. מולדאבי, בשלב זה, טרוד כלכלית – הוא משלם לעצמו משכורת עד שהמיזם יתרומם – והאקלים הפוליטי הרותח מציף גם אותו. לבלפור טרם הגיע – בעיות ברכיים כרוניות לא מאפשרות לו הליכה או עמידה ממושכות מדי – אבל הוא חרד לנוכח מלחמת אזרחים אפשרית ומרגיש שהדור שלו, שלנו, לקח בשנות ה־90 את הפנייה הלא־נכונה.
"מאז ממשלת רבין הראשונה אנחנו, אנשי השפלה, ישראל, התעסקנו בעולמות הפנימיים שלנו – תרבות, יצירה, היי־טק. והשארנו לאנשי הרים – נקרא להם יהודה – את העיסוק בזירה הציבורית. עכשיו אנחנו מתחילים להבין שתיק ההשקעות שלנו, הביטוח שלנו לעתיד, זה לא רק מה שקורה איתנו באופן פרטי, אלא גם מה קורה למדינה שלנו. ותכף זה כבר לא יסחב יותר. לאורך 25 שנה היה לנו מאוד נוח לתת להם להיות הילדים שגונבים לנו מהארנק, ואנחנו בינתיים נתעסק בדברים אחרים, ועכשיו אנשים מתעוררים ואומרים: רגע, תשאירו גם לנו משהו! ביבי תיחזק נכון איזה סטטוס־קוו, שלא קיים יותר, וזו הזדמנות נהדרת להגדיר מחדש מכנים משותפים בחברה הישראלית. בגלל זה אני כל כך מאמין בדור בלפור. זה סט חדש של ערכים".
מה הדור שלך צריך היה לעשות כשעוד היה אפשר?
"תחשוב שעשרה אחוזים מהתשוקה והזמן והמשאבים שהושקעו בלדייק את בית הקפה שלך או את הסטארט־אפ שלך או הלהקה שלך היו מושקעים בלעלות לבלפור עוד קודם. בניינטיז, אחרי שביבי נבחר, הייתי חבר באיזו קבוצת פעילים פוליטיים. כל שישי עמדנו בצמתים, והצטרפתי למשלחת של ארגוני שמאל שנפגשה עם ערפאת במוקטעה - אני לא אשכח כמה צהוב הוא היה, אף פעם לא ראיתי בן־אדם צהוב מניקוטין כמוהו. ואת זה עשיתי ב־96'. מה עשיתי אחר כך? עשיתי לביתי. כולנו עשינו לביתנו. הבתים שלנו נורא מוצלחים ויפים, ואת המרחב הציבורי הפקרנו, בזמן שאנשי מדינת יהודה הניפו דגלים. עכשיו תורנו להחזיר את הדגל. לכבוש את הרחובות".
פורסם לראשונה: 08:38, 04.09.20
