כבר חצי שנה שאנחנו מתנהלים במרחב הציבורי עם מסכות על הפנים. עזבו רגע את הנשימה הכבדה, הלחות המצטברת, הליפסטיק שנמרח, ותתרכזו בעובדה שכבר חצי שנה החצי התחתון של הפנים שלנו מוסתר מהעולם. חיוך, הבעת גועל, כעס, שמחה - כל המחוות הללו שפעם היו באות לידי ביטוי בהבעות הפנים שלנו - כרגע נעלמות מהעולם. עכשיו תחשבו מה קורה לילדים שלנו שפתאום מאבדים את היכולת המיידית "לקרוא" אותנו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כל תינוק שנולד נושא ומפתח די מהר אינסטינקטים של מיליוני שנות אבולוציה, המסייעים לו לקרוא תווי פנים כחלק מהדרך לתקשר עם העולם, ופתאום היכולת ההישרדותית החשובה הזו נגזלת מהילדים שלנו, כאשר המבוגרים מסתירים את החלק התחתון של הפנים וכתוצאה מכך אי אפשר לפענח את רגשותיהם ואת תגובותיהם.
כתבות נוספות למנויים:
היכנסו רגע למוח של ילד בן שלוש או ארבע שאומר לעצמו: אני הולך בסופרמרקט ומעיף מהמדף את כל שקיות הבייגלה. בשבריר של שנייה אני גם מעיף מבט לכיוונה של אמא שלי, אבל אני רואה אישה עם מסכה. אין לי מושג האם מתחת למסכה הפה שלה מתכווץ ואז סימן שהיא כועסת, או הפה שלה נפתח לעיגול גדול ואז סימן שהיא מבוהלת, וגם את העצב שלה נוכח ההתנהגות המעצבנת שלי איני יכול לזהות, כי הוא מתבטא בשמיטה של שני צידי הפה, ממש כמו סמיילי עצוב. אבל כאמור, כל קשת הרגשות הזו כלואה מתחת למסכה.
טוב, הילד לא באמת אומר את זה לעצמו, הוא רק מבולבל מאוד מכך שניטלה ממנו היכולת לפענח בשבריר של שנייה את תגובותיהם של המבוגרים סביבו במרחב הציבורי. שבריר של שנייה? ליתר דיוק 1/25 השנייה - זו המהירות שבה המוח האנושי למד לזהות ולפענח שבע הבעות פנים אוניברסליות, אומר איתן שגב, מומחה לקריאת תווי פנים ומיקרו־הבעות. היכולת הזו הוטמעה בנו במהלך השנים כדי לאפשר לבני האדם - מינקות ועד זיקנה - לקרוא מצבים בזמן אפס ולהגיב עליהם, כחלק ממנגנון ההישרדות האבולוציוני.
"התהליך הזה של פענוח תחושות על פי הבעות פנים הוא בכלל לא רצוני, הוא מתבצע בתת־המודע ונועד 'לספר' לנו איך האדם שמולנו מרגיש, כדי שלא נהיה תלויים רק במה שהוא אומר", מסביר שגב. "בפנים שלנו יש למעלה משישים שרירים, וכל שריר שזז - באופן לא רצוני ברוב המקרים - מעיד על מחשבה או תחושה שעוברות בנו וגורם לאדם שניצב מולנו, ובמקרה הזה לילד שניצב מולנו, להבין מה אנחנו מרגישים לפי הבעות הפנים. כך, למשל, אנחנו מזהים שמחה על ידי החיוך, והוא לא תמיד רצוני, אלא מאוד קצר; כעס - הפה מתכווץ באופן מהיר, וגם העיניים; גועל - עיקום של האף ושל הפה; בהלה - הפה נפתח, והגבות עולות מעלה; פחד - הפה פעור לרווחה, העיניים מתרחבות, והגבות מלוכסנות; זלזול - הפה מתעקם כלפי מטה, אבל רק צד אחד של הפה; עצב - הפה נשמט כלפי מטה משני הצדדים, זה בולט יותר בעיניים ובגבות שנשמטות". אבל עכשיו, כאשר פניהם של המבוגרים עוטות מסכות, לילדים, בעיקר בגילאי שנתיים עד חמש, אין יכולת לקרוא את תמרורי ההתנהגות האלה, והדבר משפיע מאוד על אופן התקשורת בינם לבין המבוגרים סביבם.
"כתוצאה מכך הילדים שואלים יותר שאלות על דברים שהם פעם הבינו מבלי לשאול, יש חוסר הבנה גדול יותר בין הילדים להורים, וגם חוסר ודאות שמובילה לפערים שלא היו עד לפני כמה חודשים, בהבנה של סיטואציות רגשיות", אומר שגב ומציין שרוב הבעיות מתרחשות במרחב הציבורי, שם לילדים יש קושי לפענח את שפת הפנים של ההורים ולקבל מהם מסרים, שהרי בתוך הבית פנימה אנחנו מתנהלים בלי מסכות.
את פרופסור רוני גבע, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן וראש המעבדה לנוירופסיכולוגיה התפתחותית במרכז לחקר המוח, אני תופסת ממש כשהיא מתכננת את המחקר שלה בנושא הזה. "התפרצת לדלת פתוחה", היא אומרת. "בימים אלה אנחנו מתחילים מחקר כדי לבדוק איך משפיע כיסוי הפנים על התפתחות רגשית של ילדים. היכולת לקרוא תווי פנים היא משהו שמוטמע בנו מינקות. אנחנו נולדים עם פתיחות גדולה מאוד לעבד גירויים מהסביבה, ובין היתר פענוח של הבעות פנים, כחלק מהתבנית הגנטית הבסיסית שלנו".
מסתבר שהיכולת לקרוא תווי פנים והבעות פנים היא הבסיס הראשוני שבעזרתו התינוק או הילד מייצרים את מערכת היחסים שלהם עם המבוגר האחראי שמטפל בהם, ובאמצעותה מגייסים אותו להיות רגיש לצרכים שלנו. ולכן, מבחינה אבולוציונית, עלינו להתכוונן כמה שיותר מהר לפענוח המערכת הזו, לזהות אותה ולהתאים את ההתנהגויות שלנו אליה.
ומה קורה עכשיו, כשמכסים את הפה?
פרופ' גבע: "כיסוי החלק התחתון של הפנים במסכות גזל מהילדים ומהתינוקות באופן פתאומי מידע בסיסי לזיהוי פנים, שהם למדו להישען עליו. הרי ילד בן שנתיים כבר יודע להבדיל בין חיוך מאיר עיניים ורחב, שמעיד על רגש של שמחה והתקרבות, לבין חיוך קטן וקצר שמעיד על ציניות או חוסר תשומת לב. ועכשיו, כשכל עולם הרגשות הזה מוסתר מתחת למסכה, לילד אין יכולת לפענח את רגשות ההורה, והסיכוי שלו להגיב בצורה תואמת נפגע".
גם במכון המחקר הבינלאומי "ברוקינגס" בוושינגטון המומחים שואלים את עצמם את השאלות שבהן מתחבטת פרופ' גבע. במכון חברים מאות חוקרים מרחבי העולם שבודקים במקביל השפעות של תופעות חינוכיות וחברתיות במדינות שונות. בחודשים האחרונים, כמה לא מפתיע, נבדקו נושאים שונים הקשורים בהשפעת הקורונה, ובין היתר השפעתן של המסכות על יכולתם של פעוטות וילדים צעירים לפענח רגשות ולפרש מצבים חדשים, או כאלה שעלולים להיות מאיימים.
"עטיית המסכות במרחב הציבורי משפיעה על ההתפתחות של תקשורת רגשית ושל תקשורת חברתית אצל ילדים בגיל ינקות ובגיל הרך. ההשפעה נובעת מכך שהילדים הצעירים לא מצליחים לייצר אחידות בפענוח הבעות פנים של מבוגרים בסביבתם. למשל, ילד ואבא הולכים לגינה. האבא עוטה מסכה כמתבקש במקום ציבורי, והילד מטפס על הנדנדה. בימים נעדרי מסכה הילד יודע לזהות מצבים לפי קריאת תווי הפנים והבעות הפנים של ההורה: אם ההורה מחייך, הילד יודע להעניק לחיוך פרשנות; אם ההורה שולח אליו מבט מודאג, הילד מבין את המסר; כאשר הילד רואה שלהורה יש הבעת פחד, הוא בעצמו עוצר מלהתקדם ובודק את סביבתו. אבל כאשר אנחנו עוטים מסכות כל המחוות הללו נעלמות והתקשורת הסמויה והגלויה בין הילד להורה מיטשטשת", צוטטו החוקרים בכתבה בנושא שפורסמה במגזין The Eastern Herald.
השאלה כעת היא מה עושים עם התובנות החשובות האלה, ואיך מתווכים לילדים את המצב החדש ומסייעים להם להתמודד איתו. "בהקשר הזה אנחנו לא לבד", אומר שגב. "כל העולם נמצא בתהליך של למידת העניין, ולחוקרים אין עדיין מושג מה נכון ומה לא נכון לעשות כדי להקל על ילדים קטנים, אבל גם עלינו המבוגרים, לפצות את עצמנו על היעדר היכולת לזהות הבעות פנים. אנחנו באמת לא יודעים מספיק טוב. אבל אני כבר רואה שלמשל תנועות ידיים שבהן אנחנו כישראלים מראש השתמשנו הרבה הופכות להיות דומיננטיות יותר כדי להעביר מסרים".
החוקרים תמימי דעים עם כך שכעת להורים יש תפקיד גדול יותר בתיווך מילולי של המציאות כדי לפצות על היעדר התקשורת המיידית של קריאת תווי פנים. "צריך לשאול את הילדים מה הם חושבים, מה הם מרגישים, להסביר להם - אני מחייך/ כועס/ עצוב מתחת למסכה, כדי שהם יבינו שמשהו פה שונה, שהבלבול הזה הוא לא באשמתם. אנחנו צריכים לזכור שהמצב החדש יוצר בקרב ילדים חוסר ודאות רגשית והבנתית גדולה. במקור, הילדים הם קוראי הפנים הטובים ביותר, ממש קשה להסתיר מהם מידע כשהפנים גלויות, אבל כשהפנים מוסתרות זו בעיה מבחינתם", אומר שגב.
החוקרת ההתפתחותית רייצ'ל כץ היא ממובילות המחקר בעולם על השפעת המסכות על ילדים. היא והקולגות שלה שואלים את עצמם איך אפשר כעת, כאשר אין לדעת מתי נחזור, אם בכלל, להתהלך בלי מסכות, להבטיח שילדים ימשיכו ליצור פרשנויות להתנהלות בעולם כשאחד החלקים הכי תקשורתיים בגוף מסווה.
כץ כבר התמודדה עם הבעיה הזו במהלך מגפת הסארס, את השפעותיה חקרה בתחילת המילניום. אז היא חיה בהונג־קונג עם שני ילדיה הצעירים, והבחינה כי כאשר ילדתה אינה מצליחה לפענח את הבעות פניה של אמה מתחת למסכה היא נכנסת ללחץ. "ולא רק אני עטיתי מסכה, כמעט 90 אחוז מהאנשים שהילדים נתקלו בהם ברחוב בשנים ההן הלכו עם מסכה שכיסתה את הפנים", כתבה כץ בדברי ההסבר למחקר.
ההבנה המיידית של החוקרים היא שחייבים להחזיר לילדים את האמון בהבעות הפנים ולהראות להם שגם מתחת למסכה אתם נשארים אנושיים. כך, למשל, לפני שיוצאים לרחוב עטויי מסכה יש לשחק עם הילדים משחק - לעטות ולהסיר את המסכה ובין לבין לחייך, כדי להעביר את המסר שהמסכה לא מוחקת את ההבעות שהילדים מצפים לזהות על פניכם.
הסבירו לילדים שאתם ממשיכים לחייך או לשמוח או לכעוס או לתהות מתחת למסכה ונסו גם לשחק משחקי תפקידים, תנו לילד לעטות מסכה, בקשו ממנו לחייך ולהבין מה קורה לפנים שלו בזמן הזה. הילד יבחין או יבין כי כשהוא מחייך מתחת למסכה, למשל, גבותיו מתרוממות - ואז הוא ילמד לחפש את התנודות הללו גם על הפנים שלכם, שיהיו מכוסות במסכה. הילד צריך ללמוד איך משפיע החיוך למשל על מראה החלקים החשופים של הפנים.
