כשאת אומרת "סליחה" למה את מתכוונת?
כשהכתף שלי פוגעת בטעות בכתף זרה אני אומרת "סליחה". אני אומרת "סליחה" אם מתברר שהעלבתי מישהי או שברתי כלי שלא שייך לי. השבוע שמענו את ראש הממשלה אומר "סליחה" על רצח.
לפני 23 ביקש שנים אהוד ברק "סליחה" מעדות המזרח. מה המשמעות של מילה הנאמרת בהקשרים כה רחוקים? האם סליחה היא מענה ראוי לכל פגיעה?
הסליחה שייכת לאלוהים
השורש ס.ל.ח נולד בתנ"ך והוא מופיע בו בערך חמישים פעמים. התבוננות בפרשת השבוע תלמדנו על משמעות השורש הפופולרי (דברים, כ"ט): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים... וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת...ִּ אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ... וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".
בשערי הכניסה לארץ ישראל מחדד משה את חומרת הברית שנכרתת גם עם מי שעדיין לא נולדו. יחסי הכוחות פשוטים: אלוהים הוא השליט והמגן ובני ישראל הם נתינים שחייבים לסור למרותו. נאמנות תמורת ביטחון. ואם יבחר מישהו, באחד הדורות, להפר את חובת הנאמנות? "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ". סליחה, לכל אורך התנ"ך היא מחווה שמעניק אלוהים לנתינים סוררים. ברצותו מעניק וברצותו מעניש.
חומרי היסוד של הסליחה
סליחה היא אינטראקציה בין שני צדדים: אחד צריך לבקש והשני – להעניק. סליחה היא בקשה לוויתור על עונש או להפחתתו. מבקש הסליחה הוא הצד החלש בחוזה, ומעניק הסליחה הוא הצד החזק.
כשהסליחה מחולנת
חז"ל אחראים לחילון חלקים רבים מהתרבות היהודית. ללא פעולה נועזת זו ייתכן שהעם היהודי לא היה מגיע עד הלום. יום כיפור המקראי, שנעשה על ידי הכהן במקדש, התרוקן מתוכן בחיים שלאחר החורבן. על מנת לחדשו חילנו החכמים את רעיון הסליחה.
2 צפייה בגלריה
כך העבירו חז"ל את רעיון הסליחה מהיחסים שבין אדם למקום ליחסים שבין אדם לחברו
(צילום: shutterstock)
המונח "סליחה" המשיך לשמש רק ביחסים של בני ישראל עם אלוהים. אך מונחים אחרים ודומים כמו "ריצוי" ו"מחילה" מבטאים את המהפכה החז"לית של הימים הנוראים – חברות וחברי הקהילה נדרשים לרצות זה את זו ולמחול על חטאי העבר על מנת לצלוח את יום הכיפורים. כך העבירו חז"ל את רעיון הסליחה מהיחסים שבין אדם למקום, ליחסים שבין אדם לחברו.
מחירי הסליחה המחולנת
היתרון של חילון הסליחה ברור. הוא מגביר ומעמיק את הקשרים בתוך הקהילה ומכריח אותנו לפתור סכסוכים. והמחירים? הסליחה האנושית, החילונית, הפכה פופולרית ולא מקובל לדבר בגנותה ולמנות את המחירים שהיא גובה. אבל היא גובה מחירים, לעיתים כבדים, שחשוב לתת עליהם את הדעת.
סוליות שחוקות
קשה לצעוד למרחקים עם נעליים שסוליותיהן נשחקו. הסליחה, שלא בטובתה, הפכה למושג שחוק. כולן מבקשות סליחה. כל הזמן מבקשים סליחה. הסליחה התרוקנה ממשמעות והיא לא לוקחת אותנו למקום בעל ערך. ראו את בקשת הסליחה של אהוד ברק מעדות המזרח; אף אחת לא האמינה לה - ואפילו לא הבינה את משמעותה. היא לא תרמה לחברה הישראלית ואפילו למפלגת העבודה. סתם, עוד חבטה במונח שהתרוקן ממשמעות.
מושג היררכי
כפי שמלמדות ההופעות של המונח "סליחה" במקרא, סליחה היא וויתור שמוענק מנותן חסות למקבלה. סליחה היא גם אקט של ויתור מעשי: נותן החסות התכוון להעניש, ולאחר בקשת הסליחה הסכים להקל בעונש ואולי אפילו לבטלו. סליחה יכול להעניק רק מי שיכול להעניש.
איך שגלגל מסתובב לו
תרבות הסליחה המחולנת מסתכנת בטשטוש יחסי הכוח. הנפגעת הופכת להיות לידו הארוכה של אלוהים, ברצותה תקבל את הסליחה וברצותה תסרב למחול, וכאן טמון המוקש של הסליחה האנושית. מרגע שהנפגעת מקבלת כוחות אלוהיים, היא הופכת לחזקה בסיפור, והפוגעת שזקוקה לרחמיה הופכת לחלשה. הסירוב למחול נתפס כמעשה אכזרי, ולחץ דתי וקהילתי מופעל על מי שהיא לכתחילה הקורבן.
מניפולציה אפשרית
מכיוון שרעיון הסליחה עבר ממערכת היררכית אל מערכת קהילתית שוויונית-לכאורה, יש אפשרויות רבות להשתמש בסליחה באופן מניפולטיבי ושאינו מכבד את זכות הקורבן להתמודד עם הפגיעה בקצב ובאופן שיבחר.
את שיאה של הציניות בשימוש ב"סליחה" ראינו בפנייתו של ביבי אל משפחתו של המורה יעקוב אלקיעאן שנורה למוות ללא כל הצדקה, בידי שוטרים. כל כך הרבה משחקי כוח אכזריים מכילה בקשת הסליחה של ביבי, שקשה לדעת מהיכן להתחיל להתיר את פקעת הרוע שהוגשה לשולחננו.
ראשית, בקשת סליחה היא לא הצהרה אלא פנייה שמחייבת מענה חיובי. רוצה לבקש סליחה? לך אליהם הביתה. בקש סליחה ושאל אותם מה הם דורשים שתעשה על מנת שתזכה - אם בכלל - בסליחתם. בקשת סליחה שנשלחת לאוויר היא מעשה יהיר וריק.
דבר שני, אין לך, ביבי, ממי לבקש סליחה. האדם שאת סליחתו ראוי לבקש קבור עמוק באדמה, ואני תוהה אם הוא היה מוכן להעניק סליחה למי שאחראים על מותו ועל הכפשת שמו ושם משפחתו.
חמור מכל, משפחתו של יעקוב אלקיעאן מעניינת אותך כקליפת השום, שכן עוד בטרם סיימת לומר ולו משפט אחד של התנצלות, כבר עברת לדבר על עצמך. כבר היית אתה הנושא וכדרכך גם הקורבן של הסיפור. כאילו לא מת אמיתי, מבוזה ומוכפש מונח לפנינו.
ומדוע לא תבקש סליחה ממשפחת אלחלאק שסובלת ממחדל רצחני דומה? פשוט כי זה לא קשור אליך, אל התקרבנותך ואל המשפט המתקרב.
אחריות הקהילה
אני חושדת שהפופולריות שלה זוכה מושג הסליחה, קשורה לעובדה שהסליחה משאירה את החטא בחוויה הבין-אישית ומשחררת את פרנסי הקהילה מאחריות.
המחשבה שאירוע פוגעני ולפעמים גם אלים צריך להיסגר בין הפוגע לנפגע, מחטיא את האפשרות האמיתית לתיקון. אם נתבונן למשל על האונס הקבוצתי באילת, נראה עיסוק נרחב בזהותם של האנסים ויתר משתפי הפעולה: ניסיונות לחשוף את זהותם, לנבור בעברם, לצייר גרפיטי ולהפגין ליד בתיהם. הניסיונות האלה הם חרב פיפיות - משרתים את הממסד ומחבלים באפשרות להגיע לפתרון.
האנסים צריכים להיענש בחומרה, אבל הם לא הסיפור האמיתי של האסון הזה. הם כנראה חבורה של גברים ונערים חלשים ונעדרי עמוד שדרה, שפשעו כיוון שאין להם מושג איך לנהל חיים מכובדים וראויים, ואין להם מושג איך לא להיגרר אחר תדמיות כוזבות של גבריות.
התמקדות באנסים מאפשרת את המשך ההתנהגות הקלוקלת של מי שבאמת אחראים לאונס הזה: משרד החינוך שלא מחנך את בנותינו ובנינו למיניות בריאה ולמוגנות מינית, ולא מעניק מקום של כבוד לנושאים אלה בתוכניות הלימודים. המשטרה שמזלזלת במקרים של אלימות מינית, הממשלה והכנסת שלא מקדמות פרויקטים ולא מעבירות תקציבים לטיפול בעבירות מין ובקורבנותיהם, בתי המשפט שפעמים רבות מקלים באופן מחפיר בענישת עברייני מין. וגם התקשורת שנותנת במות ומקום של כבוד לאומנים עם רקורד מפוקפק.
רעיון הסליחה עלול להשאיר את החטא במסגרת של "סולחה" בין קורבן לתוקפן, ולשחרר את המנהיגות מאחריות. כשאני רואה כמה בקשת סליחה אהודה על מנהיגים, אני מתחילה לחשוד.
עזבו את הקורבנות לנפשן
במקום לבקש סליחה, יש לקחת אחריות. במקום לדחוף את הקורבן לאינטראקציה נוספת עם מי שתקף אותה, יש להעמיד במוקד את הקהילה על ערכיה ואופן התנהלותה. יש להעניש את החוטאים, להגן בכל דרך על הנפגעות - ולדרוש מההנהגה לקחת אחריות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר שאל אותי כצלה: "מה דעתך על ההיגד, 'מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים?'" שאלה נהדרת, תודה על האתגר.
ההיגד מופיע בגרסאות דומות בכמה מדרשי חז"ל, והדוגמה שהדרשנים אוהבים להביא לכלל זה היא התנהגותו של שאול שריחם על העמלקים והרג את נוב, עיר הכהנים.
כצלה יקר, אני חושבת שהמחלוקת שלי עם היגד זה קשורה לטרמינולוגיה ולהגדרות. אני לא חושבת שניתן לחלק את העולם לאכזריים ולרחמנים. לכולנו יש רגעים טובים ורגעים פחות טובים וכולנו תוצר של נסיבות. אם נשוב לאנסים מאילת – הם לא נולדו אנסים הם נעשו כאלה. האחריות להפסיק מעשי אכזריות היא חינוכית ותרבותית. אלפי שנות היסטוריה אנושית מלמדות שנשק לא מביא גאולה לעולם.
שבת שלום!
