על ספה מעופשת בדירה דיסקרטית בחיפה יושבות שלוש נשים. שתיים מהן הן נשים בזנות שזקוקות לטיפול רפואי. השלישית היא אחות שהגיעה למקום כדי להעניק להן את הטיפול הזה. אל הדירה נכנס לקוח. הוא מחליף כמה מילים עם הסרסור שעומד שם. פתאום הסרסור צוחק.
"את שומעת?", הוא פונה לאחות, "הוא בחר בך. מה את אומרת?".
האחות, ענבל פרן פרח, בת 41 מקיבוץ חנתון בגליל, הרימה את הראש והביטה בו. כבר שנים היא עובדת במרפאה ניידת שפועלת תחת משרד הבריאות ומעניקה שירות רפואי וסוציאלי לנשים בזנות. זירת הזנות היא ביתה השני. מדי ערב היא עוברת בין בתי הבושת של הצפון, מספקת עזרה ראשונה לנשים שזקוקות לה. במסגרת תפקידה, זו הייתה בערך הפעם המיליון שבה ראתה צרכן זנות מול העיניים - ועדיין, במובנים מסוימים הייתה זו הפעם הראשונה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"בעבודה בניידת אני ממוקדת כל-כולי בנשים. רואה רק אותן. אני הופכת אותן ללא שקופות מבחינתי, ואת כל יתר השחקנים בשדה - לקוחות, סרסורים, מפעילות – לשקופים לחלוטין. כדי לבצע את העבודה שלי כמו שצריך, הצבתי חסם ברור - להסתכל אך ורק על מי שאני מעניקה לה טיפול. לפיכך, מעולם לא נתתי את דעתי באופן רציני ומעמיק ללקוח הזנות: מהם המניעים שלו להגיע לכאן, מה הסיפור שהוא מספר לעצמו, איך הוא מרגיש בתוך החוויה הזו, איך הוא מרגיש אחריה, מי יודע שהוא נמצא כאן, מתי הייתה הפעם הראשונה שלו. מעולם, עד אותו הערב.
"ישבתי שם, לבושה בבגדים מלאים, רכוסה עד הסנטר בסווטשירט עם לוגו של משרד הבריאות, ובכל זאת הוא לא הבחין בהבדל. מבחינתו הוא ראה עוד אישה, אחת מהמגוון שמוצע לו, והוא בחר בי כמו שבוחרים מוצר על המדף. הבנתי שהוא לא רואה אותי, ובנקודה הזו בדיוק גמלה בליבי החלטה: אם הוא לא רואה אותי, אני אראה אותו".
הערב ההוא הוא ראשיתו של מחקר איכותני יוצא דופן שערכה פרן פרח במסגרת לימודי המאסטר שלה בחוג למגדר באוניברסיטת בר אילן. המחקר שלה, שזכה לשם "חוויית המשתמש", מעניק מבט מעמיק אל תוך עולמם הפנימי של גברים צרכני זנות. זהו מחקר שמבקש לשמוע את הצד של הצרכן, לראות אותו בעיניים אנושיות ולהבין את הפגיעות שלו. זנות היא אומנם כר פורה למחקרים, בעולם בכלל ובישראל בפרט, אולם מעטים הם החוקרים שביקשו להפנות את הזרקור לצרכן עצמו - ומבין אלה, מעטים ממש טרחו לשוחח באמת עם הגברים הרבים שמשלמים עבור מין. בישראל, פרן פרח הייתה בין הראשונות. היא פרסמה באינטרנט הזמנה לריאיון המיועדת לאנשים שצורכים מין מכל סוג שהוא, ופתחה עבור המטרה כתובת מייל ייעודית. את ההזמנה היא הפיצה לכל עבר, מקבוצות של מילואימניקים בפייסבוק, דרך פורומים של סקס וכלה בקבוצות וואטסאפ של חברים. כ-30 גברים יצרו עימה קשר. כולם רצו לדבר.
"בסופו של דבר נכנסו 14 מרואיינים למחקר. עם כל אחד מהם שוחחתי שעה וחצי-שעתיים, שיחה עמוקה וקשה. זה היה ריאיון פתוח. לא הגעתי עם שאלה אחת ספציפית כמו 'למה אתה עושה את זה?', פשוט רציתי לשמוע את הכרונולוגיה. התחלתי את הריאיון עם 'תספר לי על הפעם הראשונה', ומשם זה התגלגל. הגברים שהגיעו להתראיין היו כאלה שעשו עם עצמם איזשהו תהליך שבו הם בחרו לספר. איש לא הכריח אותם. הם הגיעו מיוזמתם. עבור כל המרואיינים שלי צריכת הזנות הייתה סוד שהם חשפו בפניי, קצת כמו וידוי בפני כומר. הסוד הזה, בהרבה מהמקרים, פתח עוד הרבה סודות".
את אישה פמיניסטית שמטפלת בקורבנות זנות למחייתה. למה לתת קול לאנשים האלה?
"בערב ההוא, שבו נשבר הקיר והעזתי להסתכל על כל השחקנים בשדה, הבנתי שאני נמצאת באירוע רב-נפגעים. להסתכל על זנות רק כקורבן ומקרבן אומר להביט בתמונה בשטחיות. המחקר שלי חייב אותי לראות תמונה רחבת ממדים. הרגשתי שאני חייבת להראות לעולם תמונה קצת יותר מורכבת משחור ולבן, כי משהו פה לא הגיוני. אני מכירה גברים. אני לא יכולה לסמן את כולם כרוע מוחלט.
"לצד הכעס, פיתחתי המון חמלה לגברים האלה. כשאדם מתחזק סוד, כל החיים שלו מתלכלכים מהסוד הזה. צרכני הזנות, ממש כמו הנשים בזנות וממש כמוני, כמי שמעניקה להן טיפול, מבצעים איזשהו ניתוק כדי לצרוך את הזנות הזו. הניתוק הזה הוא אף פעם לא טבעי, ואם אדם מבצע ניתוק מכוון אז כנראה שמשהו קרה שם ואי אפשר להתעלם מזה. פעמים רבות שמעתי ממטופלות שלי, נשים בזנות, את המשפט 'לפעמים אני יותר פסיכולוגית מזונה', וזה רק מעיד על המורכבות. בסופו של דבר, בשביל למגר את הזנות גברים חייבים להיות שותפים שלנו. אין כאן מישהו רע ומישהו טוב. כולם חייבים להיות טובים כדי שמשהו ישתנה".
המחקר של פרן פרח העלה שתי סיבות מרכזיות לצריכת זנות. הראשונה היא פחד מחיזור ומתקשורת עם נשים. הזנות מעניקה "קיצור דרך" להשגת אינטימיות עם בנות המין השני, מאפשרת לדלג מעל ההכרח "להתחיל" עם נשים, לחזר, לתקשר, להיפתח.
"את הסיבה הזו קיבלתי במינונים שונים ובדרכים שונות מכל המרואיינים. הידע שנדרש מגברים ונתפס בעינינו ככל כך מובן מאליו - איך מדברים עם נשים, איך מייצרים קשר, איך מקיימים אותו, איך מתחזקים אותו - הוא משהו שהיה להם כל כך קשה, עד כדי כך שהם בחרו לשלם 200 שקלים כדי לקבל 'קיצור דרך' שיאפשר להם לעקוף את מרחב החיזור. בעצם, הקושי נובע מרגשי נחיתות לגבי מידת הגבריות שלהם, מכך שהם לא עומדים במודל הגבריות המקובל, לא מצליחים לבצע את מה שמצופה מהם לבצע כגברים. שמעתי מהם המון אמירות כמו 'אני לא מספיק גבוה', 'אני לא מספיק חזק', 'אני לא נראה מספיק טוב', 'אני לא מספיק אלפא מייל'. הרבה אמירות שמתחילות ב'לא מספיק'. הן מגיעות מתוך תפיסה מאוד דיכוטומית של גבריות ונשיות - מה אישה צריכה לעשות ומה גבר צריך לעשות. היו גם כאלה שראו את העיוות בתפיסה הזו, והצליחו להגיד לי 'שמעי, בפועל אני לא באמת חושב ככה, אבל אני חייב לשחק את המשחק כי ככה העולם עובד'".
הסיבה השנייה לצריכת זנות שהתגלתה בתזה של פרן פרח הייתה סיפוק אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של בני האדם - הצורך בחום ואהבה. "זה המובן מאליו - שמישהי תראה אותי, שמישהי תרצה אותי. החיפוש אחר אהבה שהוא חיפוש נורמטיבי ואנושי, בשילוב עם חוסר ההצלחה במרחב החיזור, שולח את הצרכנים לשתי פרקטיקות המובילות יחד לצריכת מין בתשלום. האחת היא חיפוש אחר מקום שבו יוכלו לבטא את עצמם מבחינה מינית, ללמוד איך להתנהל במרחב החיזור ובסיטואציות מיניות עם נשים. השנייה היא חיפוש אחר מקום שבו יוכלו להרגיש חום של אישה, לקבל הכלה ולמצוא מרחב אינטימי, ואת זה הם עושים באמצעות GFE".
GFE (חוויית בת זוג, Girlfriend Experience), הוא מושג שטבעו צרכני זנות בשיח האינטרנטי. הוא מתאר את הציפייה של הצרכנים מהאישה בזנות להעניק להם יחס שמדמה זוגיות ואפילו התאהבות, כזה שיש בו חום, חיבה יתרה, המין בו מגוון יותר, מתקדם לאט יותר ומתקיימות בו פרקטיקות מיניות שלא מאפיינות זנות "רגילה". בפורומים כמו 'סקס אדיר', צרכני הזנות מעניקים ציונים לנשים לפי מספר פרמטרים כמו מראה, ביצועים מיניים, מחיר או ניקיון. "חוויית בת הזוג" הפכה לפרמטר נוסף ומשמעותי מאוד שלפיו מדורגת האישה.
"עד שנולד המונח הזה, שירותי הזנות היו מאוד ברורים - גבר מגיע, משלם, מקבל מין, גומר והולך הביתה. המונח הזה הרחיב את החוזה. נולדה ציפייה מהאישה בזנות שלא תהיה מנותקת, שלא 'תתקתק' את האקט, שתביע חיבה ושתעניק חוויה נעימה. זה כבר לא רק שירותי מין, זה גם לשחק אותה בת זוג. אפשר להתייחס למושג הזה כאל איכס אחד גדול, וזה לגיטימי, אבל אחרי שמסיימים להיגעל חשוב להבין שמדובר במונח מאוד משמעותי. מה בעצם הם מבקשים? משהו מאוד אנושי - חום, אהבה, רומנטיקה. הם פשוט מחפשים את כל זה במקום הלא נכון והם משלמים כסף עבור זה. המרואיינים חשפו בסיפורים שלהם קשת שלמה של רגשות שהם פיתחו לנשים בזנות - התרגשות, פרפרים בבטן, שברון לב, אכזבה, ציפייה. כל מיני דברים שאנחנו מכירים מעולם הזוגיות".
לצד שתי הסיבות הללו עלו בריאיונות סיפורים רבים שהתייחסו לפגיעות של גברים בתוך צריכת הזנות. חלקם סיפרו על אלימות בבית, פגיעה מינית בילדות ובנערות, חוויות טראומטיות ודחיות חוזרות ונשנות. הם עצמם קישרו את החוויות הללו לצריכת הזנות, לחיפוש שמגיע מחוסר, מהעדר.
מה הם מספרים לעצמם על הנשים? איך הם רואים אותן?
"אין פה תשובה אחת. אותו מרואיין יכול לומר לי 'אני נכנס לתוך התקתוקיות האלה ואני בעצם בא כדי לאונן בתוך אישה', ודקה אחר כך לומר שהוא רואה את המצוקה של הנשים האלה, ועשר דקות אחר כך שהוא מאוהב עד מעל הראש באישה בזנות. שמעתי את הסתירות האלה לכל אורך הדרך. אחד המרואיינים, איש חינוך נשוי עם ילדים, אמר לי 'אם תהיה הפגנה נגד צריכת זנות מתחת לבית שלי, אני יורד ומצטרף'".
עד כמה הכסף משחק תפקיד בסיפור?
"הפתיע אותי לגלות כמה הכסף הוא נון-אישיו עבורם. הכסף הוא פשוט קיצור דרך להרבה דברים. אם אני רוצה לראות סרט ולא לזוז מהספה אז אני משלמת על נטפליקס, אז בזנות זה אותו הדבר. אף אחד מהם לא צרך רק סוג מסוים של זנות. לכולם היו גם חוויות של 15 שקלים בזנות רחוב ליד התחנה המרכזית וגם חוויות של 800 שקלים בדירות דיסקרטיות אקסקלוסיביות בבת ים. ההחלטה איזו זנות לצרוך היום כלל לא קשורה באישה עצמה ובשירות שהיא מספקת, אלא בתחושה שהם קמו איתה הבוקר - כמה אני אוהב את עצמי היום? כמה אני מעריך את עצמי היום? האם אני שמח או עצוב? 'כמה כסף זה עולה לי' משקף את החוויה הפנימית שלי כלפי עצמי, והחוויה הזו משתנה כל יום. שאלה נוספת שהתשובה עליה משתנה היא מהו הדבר שלו אני זקוק באותו הרגע - מישהי שתאהב אותי ותקשיב לי או מישהי לגמור בתוכה".
מזכיר קצת ארוחה במסעדת שף מול רכישה של מנת פלאפל ברחוב בעמידה.
"בדיוק. גובה התשלום הוא בהתאם לחשק באותו הרגע, והחשק משתנה".
ב-2017, כשפרן פרח עוד שקדה על התזה שלה, נפתח בישראל הג'ון סקול הראשון - בית ספר לצרכני זנות. לא מדובר בבית ספר במובן הפיזי של המילה, אלא בעמוד פייסבוק המזמין צרכני זנות להתקשר למספר המפורסם בו ולשוחח על הצריכה שלהם. עבור האדם הסביר, ייתכן שמדובר ברעיון תמוה. עבור עידית שמש הראל, 50, מפעילת בית הספר והאישה שהעבירה שעות על גבי שעות בשיחות עם גברים שצורכים מין בתשלום, הפתיחה של ג'ון סקול הייתה רק אבן דרך נוספת במאבק ארוך השנים שלה בזנות.
"עשר שנים ניהלתי את 'תודעה' (עמותה להסברה ולהעלאת המודעות למאבק בזנות בישראל - א"ס). כל הפעילות שלי עסקה בחינוך ובשינוי תודעה והתפיסה של מהי זנות, איך מגיעים אליה, מה קורה לאישה שנמצאת בתוכה ולגבר שצורך אותה. לצערי, צרכני הזנות מקיפים אותנו, ולמרות שאנחנו בוחרות להכחיש אנחנו מכירות אותם - חברים, בני משפחה, קולגות לעבודה. אין להם תג זיהוי מיוחד. לא גיל, לא עדה, לא דת, לא מעמד סוציו-אקונומי ולא משלח יד. כולם צרכני זנות או יותר נכון, כולם יכולים להיות. אני מאמינה גדולה בחינוך ובהוקעת הלגיטימציה של צריכת זנות. אני מאמינה שברגע שהם יבינו מה הם עושים לאישה ומה הם עושים לעצמם - הם יפסיקו.
"ביוזמת ג'ון סקול נתקלתי לראשונה בראשית שנות ה-2000, כשנורמה הוטלינג הגיעה לביקור בישראל. נורמה הקימה את בית הספר הראשון בעולם, בסן פרנסיסקו, וקראה לו ג'ון סקול כי ג'ון בעגה האמריקאית הוא כינוי לגבר שהולך לזונות. בארה"ב הזנות אסורה הן על הצרכנים והן על נותנות שירותי הזנות, אולם בפועל במשך שנים האכיפה התקיימה כמעט רק על הנשים, כי הן החוליה החלשה בסיפור, ובתי הכלא היו מלאים בנשים בזנות. נורמה, שהיא שורדת זנות בעצמה, חברה לפרקליטות המחוזית וביחד הם הקימו את ג'ון סקול - מעין סדנת חינוך בנושא זנות שהועברה בימי שבת (בלי להפסיד יום עבודה) במקום אנונימי (ללא שלט בכניסה). גברים שנתפסו צורכים זנות חויבו להשתתף בסדנה הזו כחלק מהעונש שלהם. הגברים שהגיעו לשם שמעו על מחלות מין ועל ההליך הפלילי, כשנקודת השיא הייתה מפגש פנים מול פנים עם נשים שהיו בזנות בעבר, שרדו, השתקמו והגיעו להרצות לגברים האלה, להסתכל להם בעיניים ולהסביר להם מה הם עושים. המודל הזה שכפל את עצמו, וכיום ישנם כ-50 מרכזים כאלה ברחבי ארה"ב. החלטתי שאני רוצה לנסות לפתוח אחד כזה בישראל. פתחתי דף בפייסבוק, קניתי קו טלפון, ארגנתי כרטיסי ביקור ומודעות והזמנתי צרכני זנות להתקשר ולשמוע ממני מה המשמעות של המעשים שלהם".
הג'ון סקול של שמש הראל שונה מהותית מהג'ון סקול המקורי, בשני מובנים: הראשון, מי שיצר קשר עם בית הספר עשה זאת מרצונו החופשי ולא כחלק מהליך פלילי; והשני, "סדנת החינוך" התקיימה אך ורק בטלפון. שמש הראל דווקא רצתה להיפגש עם הצרכנים, אולם אחרי ניסיון אחד "מאוד לא מוצלח", כהגדרתה, החליטה להסתפק בטלפונים.
מה קרה במפגש האחד הזה?
"הוא היה איש מאוד לא נעים, לא במראה ולא בריח. אני יושבת מולו ואני חושבת לעצמי, "רק לשבת פה קשה לי, אז אישה צריכה לקבל דבר כזה לתוך הגוף שלה?". זו מחשבה שקשה לנשום איתה. הוא היה איש ממש דוחה. נפגשנו ליד הקניון, והוא כל הזמן לחץ עליי לעשות איתו סיבוב: 'בואי נלך לפה, בואי נלך לשם', ואני אמרתי לו שבשום פנים ואופן לא, 'אנחנו מדברים ממש פה, על ספסל, ליד בית קפה'. אחרי המפגש הזה החלטתי שעם כל הכבוד לנחישות שלי, אני אסתפק בטלפון".
מי התקשר?
"היו כאלה שהתקשרו שרצו לקבל ממני איזושהי גושפנקה והכרה במעשים שלהם, להסביר לי למה הם עושים את זה - 'תראי, אני התגרשתי, אני לבד, אני בעולם ההיכרויות, אני לא מצליח למצוא אף אחת, גם לי מגיע, גם אני רוצה מגע של אישה'. היו כאלה שאמרו לי 'הן בכלל מנצלות אותי, הן לוקחות ממני את הכסף, הן מזרזות אותי, היא לא נותנת לי לגמור, היא לא מחייכת, היא קרה, היא רק רוצה את הכסף שלי. אין לה סבלנות אליי...' - ממש תלונות על השירות. היו כאלה שהתווכחו איתי, שהדיסוננס שלהם מורגש: 'היא אומרת לי שאני חמוד, היא אוהבת אותי, היא אומרת לי שטוב לה, שאני מאמי, שאני מותק'. הם ממש שכנעו את עצמם שמדובר באיזו מערכת יחסים זוגית שוויונית. כשאת שומעת אותם מדברים ככה, את מבינה מיד את הניתוק שהם נמצאים בו".
שיחת טלפון שאת זוכרת במיוחד?
"מהפיילוט הצנוע שעשיתי, אני יכולה לומר בוודאות שהחלק של הציבור הדתי והחרדי בצריכת זנות גדול מחלקם באוכלוסייה. אחד מהגברים שהתקשרו באופן קבוע היה צעיר חרדי בן 18 מירושלים שמעולם לא צרך זנות, אבל רצה מאוד להתנסות בה. לא הייתה לו אף נפש בעולם שהוא יכול לדבר איתה בצורה גלויה - לא הורים, לא אחים, לא חברים, לא הרב. הוא לא יכול להיות עם אישה עד שהוא מתחתן, והוא נהג להתקשר בקטע של 'תחזיקי אותי כי אני רוצה ללכת'. היו לנו המון שיחות. במשך חודשים הייתי היחידה בעולם שהוא חלק איתה את הקשיים שלו. רק המחשבה על בחור מחצר חרדית ברמות, שמנהל שיחות של שעות עם אישה חילונית פמיניסטית מקריית אונו, מדהימה בעיניי".
בין עשרות המתקשרים היו גם גברים ששמש הראל מזהה כ"מכורים".
מה ההבדל בין גבר שצורך זנות לבין "מכור לזנות"? מדובר רק על היקף הצריכה?
"לא רק. מדובר בגישה לצריכה. ההתמכרות ניכרת בדברים שהם אומרים: "אני חייב את זה לפחות פעמיים-שלוש בשבוע", "אני נרגע רק אחרי זה", "אני לא יכול בלי זה"... אחרי כל מפגש כזה הם מתארים בושה, כעס, עלבון ולפעמים אפילו בכי. ההתמכרות הזו מחייבת אותם לחיות בשקר, כי בעצם הם זזים בין שני עולמות נפרדים. דירות הזנות ממוקמות לפעמים באזורים לא פשוטים לעיכול, עם עבריינות וסמים מסביב. אתה עובר מהמקומות האלה בחזרה לעולם שלך - כבחור בישיבה תורנית או כאיש משפחה. המעברים בין שני העולמות מאוד קשים. אני מאמינה שעבור גברים מכורים סדנת חינוך של ג'ון סקול לא תעשה שום שינוי, כי זה כמו כל התמכרות אחרת וצריך לטפל בזה בכלים של התמכרות".
ממש כמו פרן פרח, גם עידית שמש הראל נחשפה בעל כורחה לפגיעות מיניות שחוו צרכני הזנות בעצמם בתקופות מוקדמות בחייהם.
"השיחות האלה היו עמוקות, ופתאום גם הם מתחילים לחשוף כל מיני פגיעות, בין היתר פגיעות מיניות. הרבה סיפורים אישיים כואבים, כי צריכת זנות מגיעה לפעמים גם ממקומות כאלה, ואז הייתי עוצרת אותם ואומרת 'שמע, אני לא אשת טיפול ואני לא רוצה שנגיע למקומות שבהם לא אוכל לתת לך עזרה'. אני לא שונאת אותם. פיתחתי איזושהי אמפתיה כלפיהם".
האמפתיה היא אולי חשובה, אבל המטרה האמיתית של שמש הראל, מן הסתם, הייתה להוביל להפחתה משמעותית בצריכת הזנות. איך עושים את זה? מעבירים את הלפיד למדינה. כיום סדנת החינוך של ג'ון סקול היא חלק מחוק הפללת הלקוח, שנכנס לתוקף ב-10 ביולי השנה. במסגרת החוק מי שייתפס צורך שירותי זנות יקבל קנס של 2,000 שקלים, אך כחלופה לקנס הזה תינתן לו האפשרות ללכת לסדנה בת שלושה מפגשים בנושא זנות.
"אני מבחינתי העברתי את הלפיד למדינה", היא אומרת. "אני שמחה שגרמתי למקבלי ההחלטות להבין שצריך לטפל גם בגברים, ואני מקווה שימצאו נשים שורדות זנות שיבואו להרצות בתשלום. לא פשוט למצוא נשים שיש להן החוסן הנפשי לעשות את זה. אולי זה יהיה יותר קל בזום".
חשוב לציין כי החוק השנוי במחלוקת אומנם עבר לפני למעלה מחודשיים, אולם האכיפה בשטח טרם החלה מכיוון שנכון לימים אלו, השר לביטחון פנים אמיר אוחנה מסרב לחתום על הצו המסמיך את המשטרה לתת קנסות לצרכני זנות.
אישה נוספת שבחרה לחקור את הזנות דרך העיניים של הצרכנים היא ד"ר יעלה להב-רז, מרצה בכירה בחוג לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. במשך ארבע שנים חקרה להב-רז טקסטים מפורומים שונים של צרכני זנות, ונחשפה לתפיסות העולם של צרכני הזנות, לז'רגון המקובל, לתחושות, לחוויות ולדיונים ביניהם.
"אם יש מאפיין אחד לזנות, הוא השתיקה", מסבירה ד"ר להב-רז. "צריכת זנות היא נושא מאוד לא מדובר. זה לא משהו שמספרים עליו לבת הזוג או למשפחה, וגם לא ממש נושא שיחה עם חברים - וזו בדיוק הסיבה לחקור את זה. הפורומים האלה הם בעצם המקום היחיד שבו הגברים פותחים את התחושות שלהם לגבי הצריכה".
בפורומים האלה מתקיימת קהילה מקוונת שהחברים בה מחליפים טיפים הנוגעים להסתרת הצריכה (איך לוודא שהאישה החוקית לא תדע, איך להוציא סכומים גדולים של כסף מבלי שישימו לב), משתפים בתחושות ובחוויות שלהם בנוגע לצריכה ובעיקר - מעבירים ביקורות על הנשים עבור מה שהם מכנים "שיפור השירות". מדובר בדירוג החוויה במספרים, ממש כמו שמדרגים שואב אבק, צימר בגליל או כל מוצר צריכה אחר.
הקהילה הזו יצרה שינוי דרמטי בזירות הזנות בפועל. ראשית, הנשים עצמן יודעות על קיומן של הפורומים הללו ועל הדירוג שלהן, וברור להן שאם הן לא מספקות את הסחורה, הן יזכו לדירוג שלילי. במילים אחרות, הכוח המועט ממילא של נשים בזירה הזו קטן עוד יותר. שנית, מתוך הכוח הצרכני המספרי שלהם, הם מאפשרים לעצמם לנהל משא ומתן מתמיד עם נשים בזנות על גובה השירות. ב-2011 הנהיגו הצרכנים הללו את מה שכונה "מחאת ה-400" - חתירה עיקשת לכך שמחירו של אקט מיני לא יעלה על 400 שקל. הצרכנים הנחו זה את זה לא לשלם יותר מהסכום הזה, והבהירו לנשים בזנות שהם אלה שקובעים את המחיר.
איך הם תופסים את הנשים בזנות?
"צרכנים שונים מסתכלים בעיניים שונות. אין כאן תמונת שחור-לבן, אלא תמונה מגוונת ומלוכלכת של התופעה. לצד התפיסה של הצרכן הליברלי-קפיטליסטי שמדרג את הנשים כמוצר צריכה, יש גם כאלה שמתוודים על תחושות של חוסר נוחות בצריכה או על תפיסתה כמעשה לא מוסרי.
"אני מחלקת את הווידויים לשניים. הסוג הראשון הוא כאלה שהגיעו להתוודות כמו שמתוודים אצל כומר. אתה מספר מה עשית והכומר מוחל לך. חברי הקהילה במקרה הזה מתפקדים ככומר. הם כותבים לך משפטים בנוסח 'אתה נורמלי', 'גם אני הייתי שם', 'הכול בסדר' ו'אני מבין אותך'. אחרי ששיתפת וזכית ב'מחילה' , אתה חוזר לסורך. הסוג השני הוא כאלה שבאמת פקחו עיניים, ומבקשים לשנות ולהשתנות. ממש כמו מחזירים בתשובה שראו את האור, ומרגישים שהם חייבים לשתף את האור הזה עם יתר העולם. אלה מוקעים מהשיח מהר מאוד כי הקהילה לא יכולה להכיל אותם. אם כולם יהיו כאלה, לא יהיה פורום ולא תהיה קהילה".
פורסם לראשונה: 10:46, 23.09.20
