זה נכון שהצד שלי קיבל את תהליך התשובה שלנו מהר יותר מהצד של עודד. להוריו היה קשה יותר להבין למה אני צריכה לעשות כל כך הרבה ילדים ולמה אנחנו לא יכולים לנסוע אליהם בשבת, אבל הם נרגעו כשראו שלא השתגענו, שלא עברנו לגור באיזה יישוב סגור ומבודד ושטוב לנו כאן ועכשיו. כשהם באים בשבת אלינו ורואים את השמחה שסביב השולחן כבר פחות מפריע להם שאחד הבנים רוצה לומר דבר תורה.
חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לא נעים לי להודות, אבל הסגר היה עבורי תקופה מאוד מבורכת. גיליתי את הילדים שלי, עודד ואני גילינו את הביחד שלנו, כולנו גילינו כמה כיף בבית. לא אגיד שלא היו רגעים קשים. הקושי העיקרי נבע מהעובדה שלילדים לא הייתה מסגרת ולכן ייצרתי עבורם מסגרת מאוד ברורה. בוקר, קמים, מכינים שיעורים, זומים, לכל אחד יש תפקיד ומשימה, בעת הצורך אני יודעת להיות רס"ר. עם שישה ילדים בבית חייבים להתנהל בצורה קצת יותר מיליטנטית. ברוך השם, שפר עלינו גורלנו ואנחנו גרים בבית עם גינה, כך שאפשר לעשות הפרד ומשול. הבנים יוצאים לשחק כדורגל בגינה בשעה שהבנות איתי בבית ואחר כך מתחלפים. אני באמת לא יודעת איך אפשר להסתדר עם שישה ילדים בדירה.
נולדתי באילת, בחמולה מרוקאית, בסלון בלי ספרייה, אבל עם מלא סלטים. הוריי נפרדו כשהייתי בת שנתיים ואמא יצאה עם שלושת ילדיה למסע נדודים ברחבי ישראל. כל שנה נחתנו בעיר אחרת עד שהגענו לחיפה. אמא עבדה במיליון דברים כדי לפרנס אותנו, ולא הצליחה להניח את הדברים הכי בסיסיים על השולחן. אני זוכרת את עצמי בכיתה א', במטבח. אמא הייתה עסוקה כשנכנסתי, אז חיבקתי את הרגל שלה, מאחור, ואחר כך הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי, 'אמא, אנחנו עניים?' היא חשבה במשך דקה ארוכה וענתה, בכנות ובפשטות, 'כן'. באותו הרגע אמרתי לעצמי, 'את ענייה, יותר לא תבקשי מאמא שום דבר'. ולא ביקשתי.
כשהתחלנו לשמור שבת נועם, הבן הבכור שלי, היה בן שמונה ונתתי לו את זכות הבחירה. אמרתי לו, 'אתה יכול לשמור שבת איתנו ועם אוריה וישי, ואם אתה לא רוצה לשמור שבת אשים לך טלוויזיה במרתף, תראה בשקט. אני אכבד כל החלטה שלך'. חיכיתי שהוא יגיב ב'אמא, שחררי אותי, בחייאת', אבל הוא אמר, 'אני רוצה לשמור'. הוא ילד מדהים בן 17.5. אין לי שום בעיה עם זה שהוא נשר ממערכת החינוך, אני האחרונה שאגיד 'תביא לי תעודת בגרות', אבל כשהוא נשר גם מפרויקט היל"ה אמרתי לו שרק דבר אחד אני מבקשת, 'אל תהיה פרזיט שישן עד הצהריים'. היום הוא עובד כמו סוס חרוץ בדוכן שווארמה ופלאפל, הוא ברוך כישרונות, מוזיקאי בחסד עליון, ורוצה לפלס את הדרך שלו לבד, ללא עזרה. במקום עבודתו הנוכחי עברו חודשים עד שהוא גילה למישהו שאני אמא שלו, מהחשש שיתחילו להתייחס אליו אחרת.
בגיל 11 עזבתי את הבית להדסים. במקרה שלי לא הייתה ברירה, באמת לא היה לנו מה לאכול. אני זוכרת שאמא אמרה, 'ביום שישי סבא יבוא ויביא לנו עוף לשבת' וכולנו חיכינו לבואו. הימים הראשונים בהדסים היו בכי ודמעות. הייתי תלמידה פח, שרדתי עשר שנות לימוד על הקשקש, אבל שם רקדתי ושרתי והצטלמתי ושיחקתי בהצגות. לא הייתי הילדה היחידה בכיתה שהוריה היו גרושים, כל תלמידי הדסים באו ממשפחות גרושות, וכשנתקלנו בילד שהוריו עדיין נשואים הסתכלנו עליו במבט של 'מה אתה עושה כאן?' במקום שירחמו עליי ריחמתי על הילד המסכן, שבא ממשפחה שלמה.
בגיל 17 עבדתי כברמנית בקולנוע אלנבי המיתולוגי, שבו הכל התחיל. היינו חבורה צוהלת ושמחה, גרנו באותו הבניין, המגדל הלוהט, אורי שטרק, מסיבות ועישונים. שם ראה אותי איש עסקים בריטי שהזמין אותי לאודישן ל־MTV. שם גם נולדו הקעקועים הראשונים שלי. למה לא הסרתי אותם? יש חוזרים בתשובה שמסירים את הקעקועים אבל אני לא מאמינה בלחזור בתשובה ולמחוק את מי שהיינו. לילדים שלי הסברתי, 'אני לא כמוכם, לא נולדתי בבית דתי, גדלתי בחברה שחשבה שקעקועים זה משהו יפה, לא ידעתי שהם בניגוד לדרך היהדות'. אם הם ירצו להתקעקע ברור שזה יצער אותי, אבל הם ילדיי ואני אמשיך לאהוב אותם.
זה שמי המקורי ובגיל 18 שיניתי אותו במשרד הפנים. רציתי כבר שנה לפני ואמא לא הרשתה, ועם השם החדש הרגשתי שבאמת השתנו לי החיים. פניתי לסוכנת הדוגמניות שרית דמיר והצטלמתי לכל מיני הפקות עד ליום שבו חזרתי הביתה ומצאתי במזכירה האלקטרונית הודעה במבטא בריטי. התקבלת! בחרנו בך! אפילו במהלך הטיסה לאנגליה, עם מזוודה קטנה של בגדים ומזוודה גדולה של ספרים, התקשיתי לעכל שזה אמיתי, שאני לא בסרט. הסטייליסט שראה מה לבשתי לקח אותי לשופינג מטורף שעשה לי סחרחורת. הרי תמיד ירשתי את הבגדים של אחותי שגדולה ממני בשש שנים וישבו עליי כמו שק.
בפעם הראשונה שלי באולפן טלוויזיה, התביישתי לספר שאני לא מסוגלת לקרוא את הטקסט שרץ בפרומפטר מפני שאני לא יודעת לקרוא אנגלית. הצעתי למפיק לאלתר את הטקסט, כדי שהוא ייצא ממני יותר טבעי, והוא התפעל מהגישה המקצועית שלי. כשהתירוץ של טקסט ספונטני כבר לא היה רלוונטי נעזרתי במישהי מהצוות. היא הקריאה לי את השורות שלי, באנגלית, ואני כתבתי מעל כל שורה, בעברית, איך מבטאים אותה. בלילה שיננתי ולמדתי הכל בעל פה.
אלה היו שש שנים של טירוף חושים. הטיסו אותי בביזנס למקומות הכי נחשבים, ראיינתי את כל הכוכבים, יצאתי בלימוזינה לארוחות ערב עם מדונה, התוכנית הגיעה ל־160 מיליון בתים ברחבי אירופה, הרווחתי הרבה וביזבזתי המון, זה היה לחיות את החלום אבל הכל הרגיש לי ריק כזה. לא אמיתי. החברים האמיתיים שלי היו ציירים ופסלים היפּים שגרו בקרוון ובישלו על גחלים. אחרי שש שנים התפטרתי. לא יכולתי להמשיך.
ההפקה של טופז הטיסה אותי ארצה במחלקה ראשונה כדי להתארח בתוכנית שלו. באתי כמו שאני, עם מכנסי דגמ"ח רחבים, טי־שירט, שיער קצוץ, בלי איפור, הכי לא מושכת אש. דודו נעץ בי עיניים ושאל אם יש בי משהו פולני, וכשעניתי שאני מעורבבת, מרוקאית ומצרייה וסורית, הוא שלף, 'אל תדאגי, עד סוף התוכנית יהיה בך'. כל מרוקו יצאה ממני בבת אחת. בלי למצמץ קמתי, הורדתי את המיקרופון ובשידור חי יצאתי מהאולפן. דודו התנצל אלף פעמים, שלח לי פרחים והתחנן לסליחה ולמחילה.
אחרי שהתפטרתי מ-MTV שכרתי קרוון והסתובבתי באנגליה במשך חצי שנה מופלאה. הייתי לבד בדרכים, עם ים של כסף, והיה לי מלא זמן לשאול את עצמי מה באמת אני רוצה. מנהלי מנזר בודהיסטי בסקוטלנד הזמינו אותי להצטרף לנסיעה שלהם לצפון הודו. לא חשבתי פעמיים.
החלטתי לקחת שבועת נזירוּת לשנה. גילחתי את הראש, לבשתי רק בורדו. אם רוצים להכין אוכל צריך לקושש עצים ולהבעיר מדורה. אם רוצים להתקלח, ביער יש מקום שאליו יוצאים עם חבית של מים שאותה מחממים על האש ומוסיפים לה מים קרים עד שמגיעים לטמפרטורה הרצויה.
אחרי חצי שנה נשברתי, נסעתי לדלהי, למלון של חמישה כוכבים, שיא הפאר וההדר. במלון לא ידעו איך לאכול את הנזירה ששולפת כרטיס אשראי מהתיק. הפיתוי לחזור לציוויליזציה היה גדול, אבל אחרי כמה ימים חזרתי להר. כשהסתיימה שנת הנזירות שאלו אותי אם אני רוצה להישאר שנה נוספת וסירבתי. אחרי שבע שנים מעבר לים היה לי ברור שאני רוצה לחזור לארץ ולהקים משפחה.
כשחזרתי ארצה פגשתי את אייל אייזנשטרוס, מוזיקאי, ואחרי חודש החלטנו שאנחנו מתחתנים, אחרי שבועיים הייתי בהיריון, והתגרשנו בדיוק שנתיים מהיום שבו הכרנו, אבל אנחנו החברים הכי טובים. עודד לא יודע לדפוק מסמר בקיר ואילו אייל, איש מוכשר, הוא הנדימן. עד היום הוא מגיע, דופק, מתקן, אנחנו ממש משפחה. עשינו יחד פסח ושבתות וחגים ויש לנו ילד משותף. תמיד היינו גוף אחד מול נועם. מסכן. לא נתנו לו הזדמנות לקבל מאבא את מה שאמא סירבה לתת. אני מרגישה שאייל הוא כמו אחי. יש לנו שיחות עומק וקשר נשמתי.
הוא בדיוק עזב את ערוץ הילדים, בא להתראיין אצלי בתוכנית 'נחשפים', והמפיקה אמרה לי שאני חייבת להוציא ממנו לאן מועדות פניו. הוא ענה, 'ניקח את הטלפון שלך, נתחיל, נצא ונראה לאן זה יוביל'. חזרתי על השאלה והוא השיב, 'את נראית לי אחת שאוהבת את הצפון, אז נעבור לגליל, נעשה לילד שלך המון אחיות ואחים'. הוא המשיך לפלרטט איתי עד סוף התוכנית. הייתי בטוחה שהוא יבקש את הטלפון שלי, אבל הבן אדם קם, אמר 'תודה רבה' והלך. לקחתי את זה נורא קשה. אחרי שבוע יצאתי עם צופית גרנט חברתי לשתות בירה ועודד היה בבר. כשהוא ניגש אלינו הייתי די קרירה, וכשהוא אמר, 'טוב, אני הולך', נפלט לי 'עוד פעם אתה בורח לי?' ואז הוא אמר, 'תני לי את מספר הטלפון שלך ואני מבטיח לך שלא אברח ממך לעולם'. נתתי ובלב שלי אמרתי, 'הלך עליך, אבויה'. בדייט הראשון הוא בא לאסוף אותי מהבית של צופית, היא ואברם ושני ילדיהם עמדו בחלון וצעקו, 'עודד אמר להרים ידיים'.
עודד באמת לא רצה כל כך הרבה ילדים. הוא דמיין את עצמו עם ילד אחד ואולי גם חתול. כבר בדייט הראשון הוא ניסה להבין איפה אני אוחזת באמירות כמו 'כבר יש לך ילד, את בטח לא לחוצה'. הטחתי לו בפרצוף, 'לא, אני רוצה משפחה והרבה ילדים ואני לא מתכוננת לבזבז את הזמן'. אי־אפשר לומר שהוא לא הוזהר. עודד יודע ששהריון הוא מה שממלא אותי ועושה אותי הכי מאושרת. מה, הוא נראה לך סובל? הם חבורה מלוכדת, לא שאין מכות, ברור שיש, זה לא הוליווד. תמיד עבדתי, ותמיד חזרתי לעבודה לפני סוף חופשת הלידה כיוון שאני עצמאית וחייבת להתפרנס והפרנסה יושבת עליי כמו בטונאז'. עכשיו אני מגישה את 'כמו גדולות' (תוכנית לנוער בערוץ הידברות), תוכנית ראיונות בערוץ 20 ומפתחת תוכנית תרבות ואמנות שתעלה בערוץ כנסת.
עם נועם, הבכור, זה היה גיהינום, הוא לא הצליח לעבור בתעלה וחבל הטבור נכרך סביב צווארו והייתה התערבות של ואקום ומלקחיים, והנשמה שלי יצאה עד שהוא יצא, אבל עם אוריה היה לי תיקון. ברגע שסיימתי ללדת אותו אמרתי שעכשיו אני מוכנה ללדת עוד פעם בלי אפידורל. היו לידות שהרגשתי שזה לא בכוחותיי. אחרי אוריה וישי התפללתי לבת, חלמתי שאני עושה לה קוקיות ולוקחת אותה לשיעורי בלט, וכשהרופא ראה באולטרסאונד שיש לנו בת, שנינו התחלנו לבכות. עם דמעות. ממש. ההיריון עם אביתרי היה הפתעה מוחלטת, הייתי עם התקן שמבטיח 98 אחוז הגנה. היום אני בת 44, והגוף כבר עייף, אבל אני לא מסוגלת להוציא מהפה שלי משפט כמו 'סיימתי ללדת'. עודד בטוח שאמשיך ללדת עד גיל 60 ובעיניי זה מקסים שאני נראית לו כמו בת 20.
ביקרתי ארבע פעמים באומן במסגרת העבודה, הזמינו אותי להרצות על סיפור חיי בפני קבוצות מאורגנות, וכשעמדתי ב'ציון' התרגשתי מאוד, אבל אני לא מרגישה ששורש הנשמה שלי מרבי נחמן. אם אני מבינה את אלה שמתעקשים לטוס לאומן? אני יכולה להבין, אבל אני לא שופטת. כאב לי לשמוע את הביקורת על היישובים החרדיים. יוצא לי להסתובב בבני־ברק ומעולם לא ראיתי שם אף אדם, מילד ועד זקן, ללא מסכה. דווקא בערים לא דתיות אני רואה הרבה יותר אנשים בלי מסכות. איך אמר אמיר דדון? 'הכל עניין של זוויות'. אני בוחרת לראות את הזוויות הטובות.
