יש בכל זאת גם כמה רגעי נחמה בתוך המגפה העולמית הזו. אבשלום קור, לדוגמה, ניצל את ימי היובש כדי להדק את הקשרים עם הנכדים שלו - ויש לו כבר 24 כאלו. "הרווחתי זמן. כשלא היו לי הרצאות עשיתי עם הנכדים טיולים. לקחתי אותם בקבוצות, כי אי אפשר את כולם ביחד. הלכנו על חומת ירושלים משער יפו עד שער האשפות, ביקרנו במערת שמעון הצדיק בירושלים, נסענו לכרמים בלכיש ובצרנו ענבים אצל חבר שלי, נחצ'ה, ממשחררי ירושלים. בן 83 ועדיין עושה מילואים בצנחנים. אז הספקתי אפילו יותר מהרגיל. ממש התחזקו החוויות המשותפות שלי עם הנכדים".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל בפסח בטח נאלצת להיות לבד.
"כן, בפסח היינו לבד. אמרו שבשמונה וחצי צריך לצאת למרפסות ולשיר 'מה נשתנה', אז ב-20:25 יצאתי למרפסת וצעקתי, 'בעוד חמש דקות כולם במרפסות'. ואז שרנו 'מה נשתנה'".
היית הכי צעיר בבית?
"אני חי עם אשתי, אז הייתי הכי קטן מהבנים, כמו שאומרים".
שני הדברים שהכי מזוהים עם אבשלום קור הם אהבת העברית וחוש ההומור. זה לא רק בדיחה פה בדיחה שם, אלא ההתעקשות התמידית שלו להתמקד במה שטוב ולהתנער ממה שרע. בימים שקדמו לראש השנה, אגב, הוא הקפיד לשיר לחיילים "שנה טובה" בכל פעם שעבר במחסומים של יהודה ושומרון, לשם הגיע כדי לבקר כמה מילדיו שמתגוררים שם.
"כבר הארתי לחיילים האלה איזה רגע בתוך שגרת היום הקשה. אם אני יכול לרומם מישהו לרגע, לתלוש אותו מתוך ההרגל לעולם אחר - זה חשוב. וכל אחד יכול לעשות את זה, רק צריך לרצות. להבין שלבחור או לבחורה שעומדים במחסום קשה. האחות שעוברת בבית החולים מחדר לחדר - קשה לה. בואו נגיד להם איזו מילה טובה. ורצוי בעברית".
אבשלום קור כבר בן 70, אבל הוא נמרץ, ממוקד ומחויך. זה לא סוד שאהבתו לעברית כרוכה גם ברגש עז של גאווה לאומית שהוא ניחן בו, והוא גם מעיד על עצמו: "אני חי את שיבת ציון". כבר בתחילת השיחה, ממש במשפט השני או השלישי - הוא נזרק לרגע מההווה, ונזכר בגדולי האומה.
"שמע, הם היו ענקיים האנשים האלה. באמת הם היו ענקיים", הוא אומר בהתלהבות שנשמעת כנה להפליא. "תחשוב, מונטיפיורי, כשהוא עלה למרכבה ו'דיו' לסוסים אמר - לא היה שום כביש. הוא נסע על סלעים ועל קוצים. היום אנחנו עומדים ומפגינים על גשרים, אבל מאיפה הגיעו הגשרים והמחלפים? התקדמנו כל כך, ואנחנו לא רואים כמה טוב לנו.
"כל האנשים הגדולים, שהסבים שלנו התחנכו על ברכי יצירותיהם - רמב"ם, רש"י, לוי יצחק מברדיצ'ב, רבי שלום שבזי - כל האנשים האלה היו נותנים חצי חיים בשביל חצי יום בפקק. אני אומר לנכדים, 'זה שאנחנו עומדים בפקק, זה אומר שהתגשם חלום הנביאים. כי מה הם אמרו? שיהיה קיבוץ גלויות, יבואו מכל העולם? אז הנה, באנו'. אם אני מכריח את עצמי לחשוב על הטוב, יותר קל לי להחזיק כאשר הימים לא פשוטים. והימים לא פשוטים".
זו גישה שיש בה כמעט זן בודהיסטי. אתה יושב בפקק - אולי הדבר הכי מעצבן שיש - ומצליח לראות את היחסיות של הצרות לעומת ההישגים.
"שמע, נותחתי בבית החולים שערי צדק, ודיברתי עם כל אח ואחות שנכנסים, כי כולנו אחים, זו התפיסה העקרונית שלי. אני שואל אחד, 'איך קוראים לך ואיפה למדת?', והוא עונה 'בשכם'. אני אומר לו, 'אוניברסיטת א-נג'אח', הוא שואל, 'איך ידעת?' אני עונה לו, 'מה זאת אומרת איך ידעתי? אני חי בארץ. אני מקומי'. אחר כך נכנסת אחות אחראית, יוצאת אתיופיה. עדנה שמה. 'איך עלית ומתי?', אני שואל אותה. היא עונה, 'היה מחנה נופש מדומה עם קורסי צלילה, שהמוסד הקים בסודן על חוף ים סוף'. ברגע שהרב עובדיה יוסף הגדיר שהאנשים שם הם יהודים, אמר מנחם בגין, אז ראש הממשלה, שצריך להביא אותם ארצה. במשך ארבע שנים המוסד החזיק מחנה נופש מדומה, שהיה צינור להעברת היהודים ארצה דרך שארם א-שייח'. עדנה הייתה בת עשר אז, לקחו אותה בידיים.
"אחר כך הגיע מנתח, פרופ' מנחם מנדי בן חיים. אני אומר לו, 'אתה יודע, האחות האחראית עדנה סיפרה לי שהיא הגיעה דרך המחנה בסודן'. והוא מגיב לי ואומר: 'היה על זה ערב זיכרונות של המחלקה, והתברר שכשאני הייתי לוחם ביחידת שלדג, והיינו שם במחנה בסודן, אני הייתי זה שלקח את עדנה אל האונייה שהביאה אותה לפה'". ואז קור עושה הפוגה קלה, מה שדוברי הלעז מכנים "פאוזה לצרכים דרמטיים".
"אלה דברים עצומים, ואנחנו לא שומעים עליהם", הוא ממשיך. "אנחנו עסוקים כל הזמן בדברים אחרים. בדיוק מגרד לנו באצבע, כואב לנו בברך, אנחנו מתבכיינים - ולא רואים שקיבלנו מתנה שבמשך 1,900 שנה יהודים נכספו אליה. וקיבלנו אותה מספר שנים אחרי שיצאו שלדים ממחנות ריכוז מול מצור של מדינות ערב, שנה ורבע של מלחמה, אחד מכל מאה נפלו במלחמת השחרור - וקמה מדינה. זה נס עצום, ואני מודה על זה כל הזמן, על זה שזכיתי להיות בדור הזה".
3 צפייה בגלריה
''היום אנחנו עומדים על גשרים ומפגינים, ולא מבינים כמה טוב לנו''. הפגנה בתל אביב
(צילום: יאיר שגיא)
קור מעיד על עצמו כי הוא "לא אדם פוליטי", אבל כך או כך ניכר שהלאומי והאישי כמעט חופפים זה את זה אצלו. הוא מנצל כל הזדמנות כדי לדבר בשבחי המדינה, להתרפק על הצלחות הציונות ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתו. אם תתפסו אותו בכל זאת משמיע איזו תלונה - היא תעסוק לרוב במקצוע שלו. כלומר, בעברית.
"אני עוסק בביקורת כל הזמן, אבל מן התחום שלי. בהגנת הלשון העברית. אנחנו בנסיגה גדולה מאוד בתחום הזה", הוא אומר. "העיתונאים בדורות הראשונים לחמו למען העברית. בית העיתונאים בתל אביב נקרא על שם נחום סוקולוב, שהיה עיתונאי לפני שהיה נשיא ההסתדרות הציונית, ושתרגם לעברית את הספר 'אלטנוילנד' של הרצל. פירוש השם הוא 'ארץ ישנה חדשה', והוא קרא לזה 'תל אביב', כי תל זה מקום של עתיקות ואביב זו תקופה של פריחה".
רשימת הדוגמאות של קור לא נגמרת כאן. הוא מזכיר את ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה שהיה גם הוא עיתונאי וערך את עיתון "דבר", ואף טבע את השם "המשביר", על שם תלאותיו של יוסף במצרים, ואת המילה "מוסף", שנלקחה מן התפילה.
"האנשים האלה נלחמו למען העברית, אבל היום עיתונאים נהנים מהלועזית", קור אומר. ושוב, יש לו דוגמאות: השימוש המרובה בצירוף "קבינט הקורונה" במקום "ועדת השרים לקורונה", או השימוש ב"קפסולות" ולא, נניח, ב"קבוצות" הפשוטה יותר. בכל התופעות האלה קור נלחם בכל כוחו. הוא שולח הודעות או מתקשר למי שצריך - וקשרים כבר יש לו. ולא פעם גם שומעים בעצתו.
"גם הפרסומאים דוחפים לגל הלועזי הזה", הוא אומר. "אחד ממפקדי חיל האוויר הפך להיות מנכ"ל אל על, והוא הקים חברה בת שנקראה UP. שאלתי, 'למה באנגלית?' והוא ענה - 'הפרסומאים אמרו'. אז שאלתי אותו, 'מי זה הפרסומאי הזה? אתה לא יודע עברית?'"
האנגלית אכן חזקה מאוד בחברות ההזנק, אבל זו לא תופעה חדשה. שפות זרות תמיד חדרו לתוך העברית והזינו אותה. זו תופעה מוכרת מימי קדם, ואפילו מימי ראשיתה של העברית.
"נכון, אבל עכשיו זה גל חזק. תראה, אני עובר על כל התשדירים בגלי צה"ל לפני הקלטתם. פעם קיבלתי תשדיר של כביש מספר 1 של משרד התחבורה, והיה כתוב שם 'פרויקט'. מחקתי וכתבתי במקום זה 'מיזם'. חברת הפרסום הודיעה לקרן גונן, האחראית על השיווק בגלי צה"ל, שהיא מתנגדת לשינוי. הם אמרו שפרויקט זה יותר ממיזם. התקשרתי לשר ישראל כץ, שהיה שר התחבורה, ואמרתי לו שאם כך, עוד מעט גם יגידו ש'פרזידנט' זה יותר מ'נשיא'".
מבחינתך, יש לשמירה על השפה העברית גם משמעות חברתית-לאומית?
"אני יהודי, זו המהות שלי, ולכן אני יודע ש-24 הנכדים שלי לעולם לא יעזבו את הארץ. זה החינוך שהם קיבלו. העברית היא של כולנו, ואני בקשר עם אנשים מכל שדרות העם. אני מקפיד מאוד לעסוק אך ורק בעברית, כי הניסיון שלי מתולדות עם ישראל הוא שכשעזבנו את העברית - איבדנו את ארץ ישראל והלכנו לגולה. פעם הייתה הכנסת הגדולה, שהייתה הגוף שהוביל את עם ישראל ובית המקדש השני. יום אחד התחילו לקרוא לה הסנהדרין. זה נורא. זו יוונית! ואני מתפלא על הרבנים שעדיין נאחזים במילה הזו, סנהדרין. זה כאילו שהכנסת תחליט שמהיום היא לא הכנסת אלא הפרלמנט. זה לא שייך לימין או שמאל, זו המהות של עם ישראל".
אתה מדבר על הסנהדרין, ואני חושב על זה שגם היום, אצל החרדים - עברית היא עדיין שפת הקודש, ולא משמשת אותם ביומיום.
"יש לנו בעיה גדולה בתחום הזה, ואני מכיר בה. הרצל הקים את התנועה הציונית רק אחרי שחזרנו לעברית. קראנו עברית, התפללנו בעברית, אבל אדם אמר לאשתו בלילה לפני שהלכו לישון אני אוהב אותך - לא בעברית. בכל גלות, המשפט הזה נאמר בשפת המקום".
והרצל עצמו חשב שבישראל ידברו גרמנית.
"הרצל כתב: 'אני לא מאמין שנצליח לקנות כרטיס רכבת בעברית'. והיום יש שבעה מיליון יהודים שקונים כרטיס רכבת בעברית, ושני מיליון ערבים קונים כרטיס רכבת בערבית. רק מה? הרכבת לא באה לצערי".
על אף שאין אדם שרגיש יותר לטעויות בלשון מאבשלום קור - הנימוס והאדיבות אצלו גוברים גם על כך. אם יזדמן לכם לשוחח איתו, תגלו שהוא לעולם לא יתקן אתכם ביוזמתו.
אתה מרגיש שלפעמים אנשים חוששים לעשות לידך טעויות בעברית?
"כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מפריע לאנשים לדבר. אם אדם מדבר איתי, הוא לא יחשוב איך הוא אומר, אלא אולי יחשוב מה הוא אומר. אני מעיר רק לנכדים שלי, ובמסגרת העבודה שלי בגלי צה"ל. המורים האדירים שזכיתי להם באוניברסיטת תל אביב לימדו אותי גם לכבד אנשים.
"שתבין, אני לא נגד ידיעת שפות. למדתי בתיכון שלוש שנים לטינית. קראתי את הנאומים של קיקרו, את השירים של אובידיוס ואת יומני המלחמה של יוליוס קיסר מצרפת, שנקראה אז גאליה. עשיתי בגרות בצרפתית. אני מאוד בעד לדעת שפות, אבל כשאתה מדבר שפה - דבר את השפה הזאת. כשאתה מדבר עברית, תגיד 'טוב'. כשאתה מדבר אנגלית, תגיד 'אוקיי'".
3 צפייה בגלריה
''אני יהודי, זו המהות שלי''. אבשלום קור מדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל
(צילום: אולפני הרצליה)
בחודשים האחרונים, כשלא טייל עם הנכדים, קור המשיך לעבוד. לא נדמה שהוא מתכנן לצאת לגמלאות בשנים הקרובות, אלא אם יאלצו אותו. הוא המשיך להרצות, אבל כמו רבים וטובים, נאלץ לעשות זאת באופן מקוון. במקביל, עבודתו בגלי צה"ל נמשכה כסדרה.
"אני שומע את הכתבים לפני הקלטה או שידור, ומעיר להם באמצעות הטלפון. הלילה הייתי ער בין שלוש לחמש ושלחתי הערות. זו עבודה בלתי פוסקת", הוא אומר, "אני מאשר גם את הקדימונים והפרסומות". במקביל הוא ממשיך להקליט את הפינה היומית המפורסמת שלו, אבל כעת הוא עושה זאת מביתו. "שמעון אלקבץ, מפקד גלי צה"ל, מאוד חרד שיקרה משהו. אז בשביל שלא יסתובבו רבים בבניין, יש לי ציוד הקלטה בבית".
אבל זה לא בדיוק אותו הדבר כי הקשר עם הקהל חסר לו, הוא אומר. "יש לי אהבה גדולה לכל האנשים שסביבנו", קור אומר בחום. "אספר לך סיפור. אני גר בהרצליה. עד גיל 60 גרתי בתל אביב, אבל בשנים האחרונות כבר אי אפשר היה למצוא שם חניה. אז חיפשתי חניה ברחוב סוקולוב בהרצליה, ועד שמצאתי פתאום נכנסה לשם מכונית. משכתי את ידית הבלימה, הלכתי מסביב וראיתי שזו נהגת. סימנתי לה לפתוח את החלון ואמרתי לה, 'גברתי, באתי להגיד לך שאני שמח שתפסת את החניה'. היא ביקשה שאסביר. אז אמרתי לה, 'כל האנשים שאת רואה מסביב, כולם אחים שלנו. יש אחים יותר טובים, יש אחים פחות טובים. מה זה אומר? שאת אחותי. אז איזה יופי, אחותי תפסה חניה'. אם אתה מתחיל לחשוב ככה, אז יותר טוב לך בחיים.
"האמת שהמחשבה הזו גם יצרה לא מעט סיטואציות מצחיקות: פעם אשתי ואני היינו בקופת חולים, והייתה איזו אישה שצעקה על זה שהמעלית לא טובה, ועשתה זאת בצורה מאוד לא נעימה. אז אשתי הסתכלה עליי ואמרה, 'תכיר, אחות שלך'".
אתה מרגיש שדווקא עכשיו, בתקופה הקשה הזו, אנחנו מפולגים מאי פעם?
"אנחנו לא מפולגים מאי פעם, אבל מפולגים במידה נוראה. גם המחתרות העבריות לחמו זו נגד זו. ובן גוריון, שהיה ענק - הוא האיש שהכריז על עצמאות ישראל, בנסיבות של הימור מדיני חסר תקדים, ולכן כולנו חייבים לו תודה - במשך 16 שנים לא היה מוכן להעביר החלטת ממשלה להעלות לארץ את העצמות של יריבו, זאב ז'בוטינסקי. תחשוב כמה שנאה. האיש כבר מת. רק לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, העז להעביר את ההחלטה הפשוטה הזו.
"מה שאני אומר זה שתמיד הייתה איבה יהודית. אתה יודע שהיו לנו רק שלושה מלכים בממלכה המאוחדת? מאות שנים התקיימו כאן לחוד מלכות יהודה ומלכות ישראל. הפלגנות נטועה בנו".
יש משהו מנחם בידיעה שזה היה תמיד ככה?
"היא לא מנחמת בכלל. היא מצערת במידה נוראה. אמא ואבא שלי נפגשו בבית"ר. אני לוקח את הילדים למשחקים של בית"ר, אבל לא נגד הפועל תל אביב, כי אמרתי להם – 'במקום שיש ניבולי פה, שיש שנאה, אנחנו לא דורכים במקום כזה'. אני אוהב את כל האנשים מסביב, וכך צריך לראות את הדברים. ואני מודאג מאוד".
מה אתה חושב שגורם לזה?
"זה משהו שנטוע באופן עמוק בתוך התכונות של העם היהודי".
הרצון להתווכח?
"זה יותר מזה. אנחנו חיים בארץ, ורואים ממש גילויים של שנאה. כל מה שאני יכול לעשות במקומות שאני נמצא בהם, זה לחנך לאהבה. הצעירים שאני שותף לקליטתם בגלי צה"ל יודעים את זה", הוא אומר ומוסיף: "המנהיגות לא נותנת דוגמה של אהבה. ולכן, כל אחד צריך לעשות את מה שהוא יכול במקום שהוא חי בו".
לקראת סיום, יש לך 24 נכדים, הדלקת משואה ביום העצמאות וזכית בשלל כיבודים על פועלך. למה עוד אתה מצפה?
"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".
