עם כוונה

בבית הספר הסבירו לנו שאנחנו חייבות להתכוון בתפילה, וגם הבטיחו שמי שתעשה זאת תוכל להציל את עצמה מהעונשים האיומים המנויים בווידוי של יום כיפור.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אני זוכרת את עצמי, ילדה בגיל בית ספר יסודי, עומדת בבית הכנסת ביום כיפור, קוראת את נוסח הווידוי ומכה על חטא. מתאמצת לכוון בתפילתי ולגלות מהו "חטא של גילוי עריות", ואיך לאתר כוונה מתאימה שתסביר מתי חטאתי בו או "בזלזול הורים ומורים", ועמלה להסביר לעצמי איך ומתי חטאתי ב"חילול השם".
בקצב המהיר של התפילה ניסיתי להבין מהי "ועידת זנות" ומהו "שיקור עין", ומתי ואיך נפלתי בפח החטאים האלה. ניסיתי להבין על מה אני חייבת "כרת וערירי", לגלות מהו "קורבן עולה ויורד" ומדוע התחייבתי בו.

האם אני חלק?

בסתר הלב ידעתי שאלה לא החטאים שלי ואני לא חלק מתפילת הווידוי, ועם זאת הייתי משוכנעת שעל מנת להציל את עצמי אני חייבת למצוא דרך להשתייך אליה. חייבת. חייבת להיות חלק מהחטא. חייבת להיות חלק מהעונש האפשרי וחייבת לקחת חלק בבקשת הסליחה. לא הצלחתי להתפלל וגם לא הצלחתי לא להתפלל. קרועה ממצוקת תפילה, התפללתי בעיקר שהיום הזה יעבור ושוב אפשר יהיה לאכול, לשתות ולחיות את השקרים הרגילים, את חטאי המבוגרים שמהם לא יכולתי לברוח.
3 צפייה בגלריה
דדו
דדו
כדי להיות חלק מהמחילה, הייתי חייבת להיות חלק מהחטא
כשהתבגרתי, בגיל עשרים לערך, והלב שלי התחיל לכתוב שירה, כתבתי לעצמי את השורה: "על חטא שחטאתי שלפניך עדיין אני". זה היה כתב אשמה כבד ואני האמנתי בו ושמחתי שיש לי על מה להתפלל: לתת לאלוהים להיות לפניי, להשתיק את עצמי למענו, להיבלע בתוכו כמו יונה במעי הדג.
זה היה בימים שבהם מילותיו של הרב קוק הילכו קסם עליי ועל חברותיי, ו"אורות התשובה" שלו היו הכול. למדתי בלילה רעיונות של הרב קוק וניטשה, ורציתי להיות חלק מאותו "אדם עליון" ומאותה "תשובה עליונה" שהם תיארו, אפילו אם המחיר יהיה התמזגות והיעלמות בתוך האלוהות.

שערי בית הכנסת ננעלו בפניי

עם הזמן הפך בית הכנסת של הימים הנוראים לאזור סכנה. תרבות ה"על חטא" וגם תורתו של הרב קוק רחקו ממני, אבל את המטען העצום של האשמה כבר התקשיתי להזיז מנשמתי. בימי התשובה בית הכנסת מעורר בי מצוקות שהופכות את השהייה בו לבלתי אפשרית עבורי.
3 צפייה בגלריה
חיים נחמן ביאליק
חיים נחמן ביאליק
חיים נחמן ביאליק
בימים שבהם רחקתי מבית הכנסת זכיתי להיחשף לתפילת "על חטא" שכתב ביאליק הצעיר בן השבע-עשרה (באיגרת משנת תר"ן. תודה ליונה ארזי, שחשפה אותי לסוד ייסוריו).
האמת הבועטת וגילוי הלב של ביאליק, מושיטים לי יד במסעותיי עם חוויית ה"על חטא".

חלונות ביאליק נפתחו

קשה להאמין שביאליק היה רק בן שבע-עשרה בכותבו את האיגרת לחבורת חבריו, שכן הוא מתנסח בה כאדם זקן ולמוד כאב. הוא מחלק את שבע-עשרה שנות חייו לתקופות, ודן בתנאי החיים הקשים שהיו מנת חלקו בכל תקופה ובהשפעה שהם השפיעו על אישיותו. הנער הצעיר מציג אנליזה עצמית מפוקחת, חדה כתער ומכמירת לב של מי שהתייתם בעודו ילד, ונמסר על ידי אימו לטיפולם של בני משפחת אביו שהתעללו בו.
ביאליק מדווח על משאלת לב, אולי חלום, לשים קץ לחייו: "קצתי בחיי ואהיה עליי למשא… אך אתוודה נא טרם מותי". העיבוד שהוא מציע לווידוי המסורתי מצמרר:
"על חטא שחטאו אבותיי באונס וברצון, ועל חטא שחטאו לפנַיי באמוץ הלב. על חטא שחטאו לפניי בבלי דעת ועל חטא שחטאו לפניי בגלוי שבסתר… ועל חטא שחטאו לפניי בדעת ובמרמה, ועל חטא שחטאו הוריי ומוריי בזלזולי, ועל חטא שחטאו בחוזק-יד, ועל חטא שחטאו בטיפשות הלב, ועל חטא שחטאתי ביודעים ובלא יודעים, ועל כולם אלוהַּ סליחות סלח להם, מחל להם, כפר להם.
"ועל חטאים שאני עולה עליהם עולה כליל.
ועל חטאים שלא אני חייב עליהם חטאת.
ועל חטאים שנתחייבתי עליהם רק יורד ויורד.
ועל חטאים שהוריי בוודאי חייבים עליהם אשם.
ועל חטאים שהֻכיתי בחיים מלקות ומכות מרדות, בין שהייתי חייב, ובין שלא הייתי חייב... על כלם תסלח ותמחול ותכפר להם, כי אתה סלחן ומחלן וכו' וכו' וגו'".
הלב נקרע מהאומץ של חיים נחמן הצעיר למרוד בנרטיב שבקשו המבוגרים להנחיל לו.
לנפש הילד נוח לשתף פעולה עם האמונה שהעונשים והאלימות שהוא סופג מהמבוגרים מוצדקים, זה מציע סדר לעולם. וסדר - אפילו אם הוא אכזרי - עדיף על האמונה שהחיים שרירותיים.
לביאליק היה אומץ ושכל להבין את התרמית ובגיל שבע-עשרה בלבד הוא היה מסוגל להניח כרטיס "שנה כיוון" מוסרי במרכז הווידוי, ולקבוע שמי שחייב להתוודות אלה ההורים והמורים. הוא לא החוטא כי אם הקורבן. הוא מבין שאם יש מישהו שזקוק לסליחה האלוהית הרי אלו המבוגרים המופקדים עליו שבגדו באחריותם.

מוסר וממסד

בגיל צעיר הבין ביאליק שמוסר הוא, פעמים רבות, מסווה לביצור יחסי הכוח במשפחה ובקהילה. תחושת החטא היא דרכו של החזק להוסיף ולהחליש את בני החסות. אפילו הנביאים שמרדו בפולחן המקדש, לא מרדו במהות המעמדית, ביחסי הכוח, שהוא משרת. בשביל המרד הזה התרבות המתינה לביאליק.
השבת, שבת שובה, נקרא בבתי הכנסת את דבריו מלאי הפאתוס של הנביא עמוס, הקורא לעם לחזור בתשובה אמיתית. "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ".
עמוס חש בבעייתיות של תרבות ה"על חטא", אבל תוקף אותה בשוליים. הוא מבקר את מסורת הקורבנות ומבקש להחליפה בדברים כנים: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ", בעודו משאיר על כנה את ההיררכיה.
ההיררכיה של תרבות ה"על חטא" מבקשת לטעת בנו את האמונה שהחזק והשליט הוא גם הצודק, ובני החסות החלשים נמצאים תמיד בעמדת נחיתות מוסרית. אמונה זו מאפשרת לשליטים להמשיך לרדות בעמם, מאפשרת להורים להכות ולהתעמר בבנותיהם ובניהם ומאפשרת לגברים אלימים להתעלל בנשותיהם.
זאת אמונה נוחה כיוון שהיא מחזקת את מעמדם של בעלי הכוח ומאפשרת לקהילה להמשיך לחסות בצלם, חתירה תחת אמונה זו פירושה מרד, ומי שעושה זאת עלולה לשלם בחייה.

למרד הזה קוראות MeToo

נוסח הווידוי המסורתי עוסק בחטאים שחטאנו לפני האלוהים "בגלוי ובסתר", ותכליתו לטעת בנו את ההבנה שאין לאן לברוח מחובת הציות ואין מקום מסתור מאלוהים. בעדינות ספרותית ובתעוזה מוסרית משנה ביאליק את שורת הווידוי הזו ומדבר על "חטא שחטאו לפניי בגלוי שבסתר".
"גלוי שבסתר" היא הגדרה מדויקת, מדעית ממש, לעבירות של אלימות פיזית, רגשית ומינית בתוך המשפחה. אלו עבירות שהקהילה חינכה אותנו להעלים מהן עין. בעת ובעונה אחת אנחנו יודעות וגם לא יודעות שהן מתרחשות. חינכו אותנו לא לראות, לא לשמוע ובוודאי שלא להגיב לעבריינות הזו, שכן הפטריארכיה זקוקה לאפשרות חופשית לשלוט, ואת זה היא משיגה על ידי חינוך לאמונה שלשליטים של המשפחה ושל השבט, מותר לעשות ככל העולה על רוחם.
כשביאליק מדבר על "גלוי שבסתר" הוא מדבר על חטא תרבותי יסודי שיזכה למאבק אמיתי רק כמאה ועשרים שנים לאחר הדיאגנוזה המדויקת שלו.
תנועת MeToo היא התנועה למיגור החטאים שנעשים "בגלוי שבסתר". היא התנועה שקוראת לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ ולצמצם את אזורי הסתר של העבריינות הקהילתית והמשפחתית. הווידוי של ביאליק מציע שפה יהודית לערכים של MeToo.

עדי גוזי - גיבורה שבגלוי

הגיבורה שלי היא עדי גוזי שהסכימה להקשיב לבנה ששמע בכי של תינוק, והחליטה לצאת מהבית, והאמינה לצעקות ששמעה ולמראות שראתה. היא צעקה ודרשה שיפתח את הדלת, והזעיקה עזרה ושמרה על שכנתה בחיים והבטיחה לה שתשמור על הילד. עדי גוזי הייתה יכולה בקלות להיכנע לצו הקהילתי של "גלוי שבסתר". היו לה הרבה אפשרויות להעלים עין, הרבה פעולות שהיא יכלה לא לעשות, אבל היא התעקשה להפוך את הנסתר לגלוי והיא הצילה עולם מלא.

3 צפייה בגלריה
עדי גוזי
עדי גוזי
עדי גוזי. זו הגיבורה שלי
(צילום: שחר גולדשטיין)

התרבות שלנו משתנה לטובה בכל עת שאנחנו מוכנות להאמין שעיקר החטאים נעשים על ידי בעלי הכוח. בכל פעם שאנו מוכנות לשמוע את הקולות החרישיים של הקורבנות אנו הופכות את העולם למקום שראוי לחיות בו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

חברות וחברים יקרים שלי, יום כיפור הזה לא יהיה פשוט: הסגר, הבידוד, הפחד, הריחוק מהמשפחה ומההרגלים יכולים להכביד עלינו. אני מפצירה בכולנו להתאזר בחמלה עצמית. לזכור מה מקל עלינו ומה מרגיע אותנו, ולעשות בעיקר את הדברים האלה. תסתובבו ברחובות ובגנים, ליד הבית יהיו מנייני תפילה לרוב, זו יכולה להיות חוויה מיוחדת ומקרבת לבבות.
בית המדרש "משמעות בימי קורונה" ירחיב את פעילותו ביום כיפור, ואנו נקיים שלושה מפגשי לימוד ושיחה. כאן תוכלו למצוא את הקישור לזום ואת פירוט המפגשים. נשמח מאוד להתראות. פשוט תבואו. אל תישארו ביום הזה לבד.
אפשר גם לפנות אלי במייל: rweiss@huc.edu
שבת שלום, ימים טובים ובריאים.