אז מה שלום דויד גרוסמן? כמו שלומי, כמו שלומכם, כמו שלומנו כרגע; שלומו פוליטי. כי הפוליטיקה עומדת בינינו עכשיו. בין כולנו. גם בין גרוסמן לביני. אנחנו אמורים לדבר על ''מישהו לרוץ איתו'', ספר לא־חדש - למעשה בן 20 - של גרוסמן, אבל לך תדבר על ספרים, אפילו ישנים ואהובים, כשבחוץ משתוללים פרשי אפוקליפסה בריאותיים, חברתיים וכלכליים.
- חדש! לא רוצים לפספס אף כתבה?
השיחה עם גרוסמן מתנהלת ערב הסגר השני, ערב השנה החדשה, ערב המלחמה שלא נגמרת במגפה שלא נחה. איזו תעוקה כללית, כמעט פיזית, עולה מהרחובות ומהבתים; משהו יום כיפורי שאינו במועדו. לא רואים את הסוף, לא רואים התחלה חדשה, מתקשים לראות אופק. המציאות הישראלית עצמה היא כרגע בעיני המתבונן.
כתבות נוספות למנויים:
וגרוסמן רוצה לדבר על ''מישהו לרוץ איתו''. ספר נפלא, בוודאי. וסיור חדש ומושקע של עיריית ירושלים בשיתוף גרוסמן שנפתח עכשיו בעקבות הספר באתרים שונים בעיר - נשמע מצוין. רק מה לזה ולחיינו כרגע.
אני מוכן לזרום עם הדרישה להיצמד לספר, אבל לך תשאל ישראלי - בטח גרוסמן - מה שלומו בימים אלה, מבלי שהפוליטיקה תתיישב לכם מיד באמצע החדר כמו כל פיל, כלומר איפה שמתחשק לה. כי בסוף כל משפט בעברית יושב עכשיו ראש ממשלה שנוי במחלוקת ומחכה שנגיד עליו מילה, או מאה. גרוסמן לא יוצא דופן בעניין הזה, וכשאני שואל אותו מה שלומו ערב הסגר, הוא מודה מיד במועקה הבלתי נמנעת. "יש איזה רטט כזה באוויר שאני מרגיש ושומע גם מהרשתות ומהטלוויזיה - הפיתוי לאנרכיה. אני חושב שהחולשה שהממשלה מקרינה יוצרת את הפיתוי הזה".
אנרכיה זו מילה קיצונית.
"אולי קריסת מערכות. זה רק מתחיל, ואני מקווה שזה לא יקרה חלילה, אבל פתאום אתה רואה רגעים שבהם יש אפשרות כזו, שעד עכשיו לא הייתה בכלל אפשרית והגיונית. פתאום היא מתנסחת בעולם, והנה, ישר מארגנת מחדש את המציאות סביבה".
זו אשמת הקורונה?
"הקורונה לא המציאה שום דבר, היא רק חשפה את הסדקים העמוקים שיש בהתנהלות הממשלה ואת חוסר הלכידות של החברה הישראלית וחוסר הסולידריות, וזה הדבר המפחיד פה. זו ההרגשה שכל אחד לנפשו, שיש פה מין שלב שאיבדנו אמון, ומכיוון שכך אנחנו הופכים טרף קל לקורונה יותר מאשר רוב מדינות העולם".
בראשית המגפה הוא היה אופטימי יותר; עם פרוץ הקורונה גרוסמן פירסם מאמר מדובר שבו טבע את הסלוגן "כולנו רקמה אנושית מידבקת אחת", והביע תקווה שאחרי המגפה, "אפשר שיתגלו סימנים מענגים של תום, ללא שמץ של ציניות. מי יודע, אולי גם הרוך ייעשה פתאום, לזמן מה, הילך חוקי". נאמן לאופטימיות הזמנית ההיא, גרוסמן המשיך וצידד בכניסתה של כחול לבן לממשלת נתניהו לאחר הבחירות האחרונות, וגם המליץ לבני גנץ להתמסר.
עכשיו, בעודנו מדשדשים בהריסות האירוע ההוא, אני מסתכל אל גרוסמן במבט שאיננו מאשים, כי את זה הוא מסוגל לעשות בעצמו. "לשעתו ממשלת האחדות נראתה כמו דבר הכרחי, ואני האמנתי לאופן שבו תיארו לנו את המשבר", הוא מודה. "כאזרח טוב, כשאמרו לנו שיהיו 10,000 מתים האמנתי, והמחשבה שנתניהו ישלוט לבד, עם אוחנה ועוד כמה אנשים קיצונים ולא דמוקרטים במהותם, הפחידה אותי. חשבתי שבני גנץ הוא אולי לא כריזמט גדול, אבל יוכל לשמש כמעצור, ולו חלקי, לכל מיני תהליכים שמי יודע לאן הם ידרדרו אותנו".
5 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו בני גנץ הצהרה מתיחות רמת הגולן צפות תקרית ביטחונית גבול לבנון
(צילום: טל שחר)
אתה מתחרט?
"אתה מתאר לך לעצמך שאני לא מאושר כשאני רואה את הממשלה הזאת, שהיא ממש כמו חולה שהתנפחה מעבר לכל שיעור ומשתקת את עצמה. ועדיין, כשאני רואה מה נתניהו היה רוצה שיקרה פה, אני חושב שטוב מאוד שיש את האנשים הטובים וישרי הדרך של כחול לבן, שזאת מפלגה שאני משער שתיעלם בבחירות הבאות, כמו שאני נוטה להסכים שגנץ חוסל. ובניגוד למה שנאמר עליי - כאילו נתתי לו את ההכשר - הדבר הראשון שאמרתי לו זה שאני יודע שהוא רוצה ללכת לממשלת אחדות, אבל שיבטיח לעצמו שלא בכל מחיר. לא במחיר של קריעת המפלגה שלו או במחיר קריעת השמאל".
קראו לך ב''הארץ'' בוגד בעקבות התמיכה שלך באחדות.
"מכיוון שהמילה בוגד כל כך מסומנת בישראליות, הייתי מצפה לקצת יותר מחשבה מצידם".
אתה מנוי, אני מניח.
"כן. לא ביטלתי".
הפיתוי המיידי הוא לשאול את גרוסמן מתי נכון יהיה להתחיל לארוז. בכל זאת, הופעתו הפומבית המשמעותית האחרונה נרשמה בטקס יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני באפריל 2018, שם אמר, שוב ושוב, ש"ישראל נעשית הרבה פחות בית". אבל גרוסמן, 67, הוא הרי האיש שתמיד נשאר. מי שעוולות הכיבוש איכלסו את ''הזמן הצהוב'' שלו כבר ב־87' (ובהמשך ב''נוכחים נפקדים'' וב''המוות כדרך חיים'') ומי ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, מעולם לא הרים ידיים לגבי המקום הזה. מצד שני, צריך לזכור שרוב הזמן, גרוסמן מסתגר בחדר הכתיבה בביתו שבמבשרת, משם שיגר לעולם ספרים כמו ''עיין ערך: אהבה'', ''ספר הדקדוק הפנימי'', ''אישה בורחת מבשורה'' ו''סוס אחד נכנס לבר'' - כל בחירה חלקית תעשה עוול לאינספור קלאסיקות אחרות - כלומר שהאסקפיזם שלו נמצא תמיד במרחק חדר. זו פריבילגיה של סופרים ישראלים שמתפרנסים מכתיבתם - כל החמישה, בהערכה זהירה.
גם עכשיו, כשהוא שוקע לתוך תחילת כתיבתו של ספר חדש, גרוסמן הוא גבר בורח מבשורת הישראליות כפי שהפכה להיות. "קשה נורא להיות בחוץ, ואני רוצה בעיקר להיות עם הסיפור שלי", הוא מודה מיד. "אני גם בן אדם שנורא מותאם לסגר. את רוב חיי אני מעביר בתוך חדר סגור, אז קשה להפחיד אותי עם זה".
האם יהיה מוכן לקבל שחדר העבודה שלו ממוקם במדינה שאיננה עוד דמוקרטיה? גרוסמן טוען שבמידה רבה, אנחנו כבר שם. "כבר עכשיו הדמוקרטיה פה שברירית ואנחנו רואים איך נתניהו מפורר באופן שיטתי את כל מנגנוני האופוזיציה שהוא רואה כעומדים מולו - ביניהם הפרקליטות, היועץ המשפטי, מפכ"ל המשטרה ומבקר המדינה. לאט־לאט הוא מפורר אותם ויוצר סיטואציה של שליט יחיד. לא רק שאין לו אופוזיציה - אין לו אפילו קואליציה, קולם נדם, כאילו איזה כישוף הוטל בהם. והוא השליט היחיד. כך שאנחנו בוודאי לא הדמוקרטיה שקיווינו שנהיה".
הגעת להפגנות בבלפור?
"לא. אני מפגין כבר כמה חודשים על הגשר ליד עין חמד, קרוב יותר לבית שלי".
אתה מפחד להגיע?
"לא מפחד, אבל קהל גדול מדי לא עושה לי טוב, וגם, שמע, אני כבר - כמו שסבתא שלי הייתה אומרת - 'יהודי בגיל'".
אולי הם מוחים גם נגד הדור שלך – הדור שדיבר יפה וחתם על עצומות אבל לא התייצב בגופו מול מכת"זיות?
"אני לא יודע אם זו מחאה כזו. הם עושים את מה שליבם אומר להם, וטוב שהם עושים".
ההסכם עם איחוד האמירויות שינה משהו בעיניך?
"קודם כל, זה דבר חשוב וגדול מאוד, השלום הזה, וזה משהו שיכול לשנות תודעה, או לפחות דרכי פעולה של עמים במזרח התיכון. זה יכול לגרום לזה שגם אנחנו וגם מדינות ערב נפסיק לראות אלה את אלה באופן הסטריאוטיפי, הגס והמזלזל שבו אנחנו מתבוננים. אבל כל השלום־של־עשירים הזה לא יתקיים ולא יחזיק מעמד - גם אם סעודיה ועיראק יצטרפו אליו - אם לא נפתור את עניין הטרגדיה של העם הפלסטיני. זה לא יעבור, זה רק יוסיף לאשליה, לתחושת הריחוף שלנו מעל המציאות עצמה וחוסר המגע בה. כי המציאות עצמה היא אנשים רעבים שצריכים להיכנס בארבע בבוקר לאיזה מחסום, דחוסים ודחוקים כמו כבשים, נתונים לשרירות ליבם של כל מיני מאכערים. זאת המציאות ואנחנו לא יכולים להתחמק ממנה, היא לא תיתן לנו".
ואולי דווקא כן? אולי ההסכם מוכיח שנתניהו צדק ולא צריך לוותר לפלסטינים כדי להתקבל בעולם הערבי, ושאפשר לקיים את המצב בשטחים בלי לשלם עליו מחיר?
"אני חושב שכל עוד אנחנו לא עומדים מול העיוות הזה של כיבוש שאנחנו, אנשים מוסריים בדרך כלל, מנהלים משך 53 שנים, אנחנו חיים במקביל לחיים שלנו. אנחנו לא חיים את החיים שאנחנו יכולים לחיות. יש לנו חיים שנראים לא רע, יש שכבה מסוימת שיש לה שפע כלכלי, אבל בסופו של דבר זו לא תמונת המציאות כולה. במובן מסוים אנחנו היום מורדמים ומונשמים, וכשחברה היא מורדמת ומונשמת, היא חומר גלם יעיל מאוד לכל מניפולציה ואפשר ליצור בה את הדיקטטורה הכמו־דמוקרטית שהולכת ונוצרת פה".
והשלום עם מדינות המפרץ תורם או בולם?
"יכול להיות שדווקא כשהמפרציות ואנחנו, ואולי עוד מדינות, נהיה יותר קשורים אלה באלה ובכל מיני הסכמים, מנופי הלחץ של מדינות ערב עלינו כדי לפתור את הבעיה הפלסטינית יהיו יעילים יותר. יהיה לנו קשה ומסוכן יותר להתכחש לבעיה הפלסטינית. אבל אני הייתי מאוד שמח אם הפלסטינים עצמם, במקום לייבב על זה ששוב הזניחו אותם, ייקחו יוזמה ויתחילו תהליך ולא יחפשו כל הזמן למה אי־אפשר להגיע לשלום עם ישראל, אלא למה כן אפשר. בדבר אחד הם צודקים: עם נתניהו הם לא יגיעו לשלום. הוא לא רוצה את זה ולא מאמין בזה. גם עם טראמפ אין להם סיכוי. אבל אולי - אולי - בעוד חודשיים יהיה נשיא אחר בבית הלבן, שיהיה הרבה יותר קשוח עם נתניהו".
זו נשמעת כמו האופטימיות הקוסמית הרגילה משמאל - אולי העולם עוד ייאלץ אותנו להזדכות על הכיבוש - אבל גרוסמן לא נשמע עייף או נואש גם לנוכח דחיקתו של הדיון הפלסטיני כולו לשוליים. "אין לי לוקסוס להתייאש", כדבריו. "יש לי פה ילדים, נכדות, חשוב לי שיהיו להם פה חיים טובים יותר".
ובכל זאת, גם הוא מודה שאחרי אינספור שנים של מעורבות - כולל נאום מרכזי מצוטט בעצרת 11 שנה לרצח רבין ("ההנהגה שלנו חלולה"), כולל נאום יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני, כולל חברות במועצה הציבורית של ''בצלם'' - קשה שלא לחוש בסוג של דשדוש במקום. "שמע, כל כך הרבה שנים ואנרגיה נתתי לעניין הזה, והמציאות לא רק שנשארה כמו שהיא, אלא אפילו הידרדרה, ומנגנוני ההכחשה וההתעלמות הרבה יותר משוכללים כיום".
את הזמן האחרון הוא משקיע, לפיכך, באפיקים לא פוליטיים במופגן; מבלה זמן עם הנכדות (בנות חמש ושמונה); עובר על טיוטות לעיבוד הקולנועי שעושה מארק דופלאס ל''סוס אחד נכנס לבר''; נוסע לבוסטון לשבת עם להקת The Silk Road של יו־יו מה, שעיבדה מוזיקלית טקסטים מתוך ''נופל מחוץ לזמן''; ומשקיע במיזם של עיריית ירושלים (בתמיכת משרד התרבות) להפיכת ''מישהו לרוץ איתו'' - רומן הנעורים הגדול שלו, זוכה פרס ספיר - למסלול מאויר ברחבי העיר. הספר ההוא - סיפור התאהבותם של הנער הביישן אסף והנערה הלוחמנית תמר, שמנסה לגמול את אחיה מסמים - הוא גרוסמן בשיאו; נראטיב הרפתקות משוכלל וסוחף, דמויות בלתי נשכחות, ובעיקר אנושיות עמוקה שרק סופרים בסדר גודל גרוסמני מסוגלים ללכוד ברזולוציות קרובות ומדויקות כל כך.
המסלול הירושלמי בעקבות הספר חולף דרך נקודות ציון בולטות בעלילה ובעיר, בשמונה מהן הוצבו יצירות מאוירות של ליאורה וייז, אמנית ירושלמית שלמדה עם גרוסמן, ולצידן קוד סריקה שמוביל לקטעי שמע מתוך הספר, חלקם בקולותיהם של גרוסמן, רובי ריבלין וראש העיר משה ליאון. לצידם מושמעים קטעים שבהם דנים תלמידי בית הספר הניסויי בעיר בנושאים שהספר נוגע בהם.
זו הזמנה לשיטוט ירושלמי שעשוי לשחזר את סוג הקסם העירוני והנערי שהספר לכד במקור, גם אם גרוסמן עצמו מגיע כיום לעיר לעיתים נדירות. "ירושלים פחות ופחות חביבה עליי בגלל הפנאטיות שלה והקיצוניות הלאומנית והדתית, וליבי קצת דואב על שאני לא מכיר כבר את כל הסמטאות ודרכי הקיצור שהייתי הולך בהן, את כל מה שעושה אדם לבן־עיר".
גרוסמן זוכר בבירור את היום שבו נולד ''מישהו לרוץ איתו''. "הספר התחיל בינואר 99', כשיצאתי מהבית במבשרת ציון לפגוש חבר", הוא אומר. "אני עומד להיכנס למכונית שלי, ופתאום פונה אליי גבר מוצק עם מעיל דובון כחול, שמוליך כלב בחבל ושואל אותי: 'אדוני, אתה מכיר את הכלב הזה?' עכשיו, יש משפטים שאף פעם לא אמרו לך קודם בחיים. ומעולם לא שאלו אותי על עומק היכרותי עם כלב. הסתכלתי, זה היה כלב כזה מוקפד, כלב של מבשרת, ואמרתי: לא, לא נראה לי מוכר, ואני חושב שאני מכיר את רוב הכלבים פה ברחוב. והוא אומר לי: 'שמע, אני הולך אחריו משמונה וחצי בבוקר ואני מאמין שבסוף הוא יוליך אותי אל הבעלים שלו'. הייתי הלום מכזה אקט של חסד, ואמרתי לו: שמע, כל הכבוד שאתה עושה ומשקיע, והוא אמר: 'מה כבוד־שמבוד, אני עובד פה במחלקת תברואה וככה אנחנו מוצאים את הבעלים של כלבים אבודים, ותאמין לי שכשאני אמצא אותו הוא גם ישלם קנס'.
"עכשיו, אי־אפשר היה להמציא דבר כזה. הרגשתי שירד עליי מָן מן השמיים. איזה סיפור יש פה! כי מה אם זה שהולך אחרי הכלב יהיה נער - כי נורא רציתי אז לכתוב ספר לבני הנעורים - ומה אם הכלב - שהפך לכלבה, לדינקה - יוליך אחריו את הבחור ובכל מקום הוא יתוודע לעוד צד באופי של הבעלים של הכלב, שהתבררה להיות תמר החמודה. הכלב לא הולך דוך אל תמר כי אז אין לי ספר, יש שיר הייקו. לכלב יש אג'נדה משלו והוא מוליך את אסף ובכל מקום לא רק שמספרים לו משהו על בעליו אלא הוא גם קצת מתאהב בה יותר, עד שכשהוא מגיע אליה בסוף לאיזו מערה שבה היא מסתתרת עם אחיה המכור לסמים, הוא כבר לגמרי אפוי באהבתו. אבל היא לא יודעת מיהו, היא פוחדת שהוא נשלח לתפוס אותה והיא מורידה לו נבוט על הראש".
נראה לך שתחזור לכתוב רומן נעורים?
"אם יהיה לי רעיון טוב. אני אוהב את האנרגיות האלה, וכשאני חושב על 'מישהו לרוץ איתו', יש שם משהו שמעורר בי געגועים ואפילו קצת צער על מה שקורה לבני נוער היום. אני מקווה שאני לא נשמע לך כמו איזה דינוזאור, אבל אני מדבר על פן אחד של הנעורים - על התום והנכונות להכיר ברעיונות גדולים ולהיקסם מהם. כי שני גיבורי הסיפור הזה, אסף ותמר, יש להם את תום הנעורים הזה שבזכותו הם מוכנים לעשות מעשים אמיצים. ואת תום הנעורים אני מרגיש פחות ופחות. אולי אנשים צעירים מרגישים שיש מהם ציפייה להיות ציניקן, מריר, ארסי, ואני מרגיש שזה עושה להם עוול, שזה כופה עליהם שלב אישיותי שלא מתאים לצרכים העמוקים שלהם. לפעמים אני רואה עם נכדותיי תוכניות ילדים, ואני מבין שהמון פעמים הילדים מקבלים את הפרודיה על סיפור לפני שהם מקבלים את הסיפור. ונגזל מהם משהו. הם מפסידים משהו".
''מישהו לרוץ איתו'' עוד רלוונטי לחייך?
"יש לי יחס מיוחד לספר הזה, אני יודע שהוא עדיין מאוד פעיל אצל בני נוער, אני מקבל כל הזמן תגובות, גם מהורים, שזה הספר הראשון שהילדים שלהם קראו ושהיה קשה להם להפסיק לקרוא. יש לי כל הזמן הדהודים ממנו. הכי חמוד בעיניי זה סיפור שהביאה בת של חברים שלנו, שטיילה עם בן הזוג שלה בסלובקיה, ובשעת ערב באיזה כפר נידח פתאום יוצאת אישה למרפסת וצועקת: דינקה! דינקה! - וכלבה זהבהבה כזו, גולדן רטריבר, רצה דרך השדות וקופצת למרפסת. והם נורא הסתקרנו אז הם דפקו לה בדלת ושאלו: 'ראינו שקראת לכלבה שלך דינקה. למה דינקה?' והיא ענתה: בגלל הספר 'מישהו לרוץ איתו'. ואני אומר לך: באמת, קיבלתי כמה פרסים בחיים, אבל זה שיש כלבה על שמי באיזה כפר קטן בסלובקיה, זה עושה לי את זה".
תגיד, מה עלה בגורל אסף ותמר?
"אחרי שהספר יצא באמת קיבלתי הרבה מכתבים מאנשים שניסו לנחש מה יהיה העתיד שלהם, האם הם יתחתנו, יתגרשו, איזה זוג הם יהיו, האם היא תהיה אמנית. לאנשים גם נורא היה אכפת מה יקרה לתיאודורה, הנזירה מהספר. ואמרתי להם: תשמעו, אין שום משרד ממשלתי שממונה על הטיפול בגיבורי ספרות שגמרו את תפקידם. אבל אני, מכל ספר אני לוקח איזו דמות או שתיים שנשארות איתי, ובספר הזה זו תמר, שהיא השגרירה שלי בספר, ואני נורא אוהב את הילדה הרצינית והישרה והמעונה והאמיצה הזו. וגם תיאודורה הנזירה, שאני מאחל לה רק טוב, ותוהה אם היא חיה. אז תיאודורה, אם את מקשיבה לשידור, צרי קשר".
אתה מרגיש לפעמים שבניגוד לספר, במציאות העכשווית הרעים מנצחים?
"כרגע כן. טראמפ הוא הסמל והיוצר של התופעה הזאת - אדם שביודעין מוכן לשקר וזו נשמת אפו, ולהפוך את העולם פחות יציב, דמוקרטי ומובן, כי הוא עצמו מלבלב באזורים שבהם אנשים טובים וישרים מתחילים להטיל ספק בעצמם ובדרכם. הוא ממש משגשג במים עכורים כאלה. ונתניהו, באופן דומה, לוקה כל כך הרבה פעמים באי־אמירת אמת, ויש בו ציניות ממש חסרת מעצורים".
הפסדנו או שזה עוד הפיך?
"תהליך ההשחתה והערעור על הכול ותחושת חוסר המציאות המובהק הם כל כך חזקים, כך שיעברו הרבה שנים עד שייעלמו. אלא אם תקרה איזו קטסטרופה היסטורית שתשנה דברים שאנחנו לא יכולים לשנות אותם - דברים שאולי הקורונה מרמזת עליהם".
תיתכן התפכחות של ציבורים גדולים?
"מה שיפה בבני אדם זה שהכול, פשוט הכול אפשרי. אבל יותר ויותר אנשים מתפתים למה שטראמפ מציע להם. באופן כללי, הרבה יותר קל להיות ימני. אדם נולד ימני. ובשביל להיות ימני, גם בארץ, אתה צריך להכיל הרבה פחות סתירות, העולם מסתדר לך הרבה יותר טוב, יש דיכוטומיות הרבה יותר יעילות בין רעים לטובים, מוסריים לחוטאים, משלנו ולא משלנו. וזה נורא מפתה ככל שהעולם נעשה בלתי מובן, מעורער, אכזר אפילו, ויש צורך חזק להיאחז בכאילו־אמיתות האלה, שמנסחות את העולם באופן כל כך יעיל. ויש גם את החדווה שבהרס כל מיני מוסדות שנתפסים כמתנשאים או לא נאמנים מספיק, שמייצגים אולי כוחות זרים ולא את כוחותינו. חדוות הרס זה משהו שצריך לקחת בחשבון".
כשהוא מסתכל לאחור, על 20 השנה שחלפו מאז ''מישהו לרוץ איתו'', גרוסמן לא נבהל, אבל מרגיש את הזמן דוחק. "יש גיל שממנו אתה מתחיל לחשוב על הגיל", הוא אומר. "אצלי זה היה בגיל שלוש, ואני לא צוחק; הייתי ילד נורא מודע למוות, לזה שאני אמות ושאנשים שאני אוהב ימותו, זה מאוד השפיע עליי וגם עזר לי, אגב, כי האינטנסיביות של הכתיבה שלי מושפעת כל השנים לא מעט מהתחושה שהזמן קצר מאוד, ואב הבית דוחק. אני כיום בן 67, אז אתה מתאר לך שזה קיים ביתר שאת".
אתה מרגיש את הגיל?
"גופנית לא, אבל כן מבחינת המחשבות והפסימיות. וגם תראה, אנחנו איבדנו בן, וגם זה משפיע על השקפת העולם ותפיסת החיים".
בטקס הענקת פרס ישראל התחבקת עם מרים פרץ. אתה בקשר איתה?
"לא, אני לא. זה היה אקט אנושי מאוד, שכל אדם היה עושה אחרי הדברים שהיא אמרה. יש לנו שותפות גורל, אין שותפות פוליטית".
היא הפכה במידה רבה לכוהנת הגדולה של השכול הישראלי.
"נדמה לי שאתה לא יכול להגיד את זה עליי. אני עמדתי מול השכול בדרך היחידה שאני מכיר - דרך הכתיבה. הדרך האחת שבה אדם לא מאמין כמוני יכול לחוות את הטוטאליות של המוות, של האין, יחד עם מלאות החיים, היא כתיבה ויצירה, וספרות ושירה ותיאטרון ומוזיקה וקולנוע. זה המקום היחיד שבו שני הקטבים האלה יכולים להתקיים בו־זמנית. אני חושב שכל ספר משמעותי שקראתי בחיים בסופו של דבר התרחש במקום הזה, אני מקווה שגם כמה מהספרים שכתבתי מתרחשים שם".
חסר לך להספיק לנסוע לעוד מקומות?
"ממש לא. זאת הקלה כל כך גדולה שאני לא צריך לנסוע עכשיו לחו"ל - כל כך הרבה מתח ניטל מהחיים שלי, ואני כל כך אוהב את השקט של החיים השלווים פה. ממש לא מתגעגע לשום נסיעה".
איך אתה מעביר את הזמן כשאתה לא כותב?
"רואה סדרות בנטפליקס. האחרונה שראיתי היא 'בורגן', על הפרלמנט הדני, זה כל כך משעשע לראות את ההבדל בין ראשת ממשלה שם לראש ממשלה כאן, ואת הביתיות הזאת ואיך היא נוסעת על אופניים ונמצאת עם הילדים שלה. הלוואי שהיה לנו משהו כזה".
