ביום ראשון בשבוע שעבר, כשדיא סבע חתם בדובאי על החוזה שהפך אותו באופן רשמי לשחקנה של קבוצת אל־נאסר, השמיים שמעל מג'דל כרום התמלאו זיקוקים. ברחובות העיירה, שממוקמת סמוך לכרמיאל, חילקו לילדים ממתקים ועוגות ששמו נכתב עליהן ובית משפחתו התמלא מבקרים. "תבין, זה משהו היסטורי, משהו שאף אחד לא ציפה לו, וזה בא בבום ענק”, ניסה סבע להסביר את ההיסטריה שעורר בשיחה מבית המלון שלו בנסיכות המפרץ. “אני מקווה שאף אחד לא יעיר אותי מהחלום שאני נמצא בו. רק עכשיו אני מבין את העוצמה של החתימה שלי כישראלי הראשון שמגיע לשחק בליגה באיחוד האמירויות”.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בזמן שבמג'דל כרום חגגו, סבע התקבל בטקס חגיגי בדובאי על שטיח אדום. בחמשת הימים שבילה שם הוא הספיק לטייל בלימוזינות בין אתרי התיירות של העיר, דגם כמה מסעדות יוקרתיות, פגש מקורבים לקבוצה שמשתייכים לבית המלוכה וגם הספיק להשתתף באימון של קבוצתו שהתקיים ב־39 מעלות. "זו הייתה קבלת פנים מטורפת", הוא אומר. "כשהגעתי למתחם האימונים חיכו לי איזה 40 אנשים בגלביות. את הסרטון שהציג אותי לקבוצה עשו חמישה צלמים ועורכים שנצמדו אליי מיד כשנָחַתִּי בדובאי ואחרי רבע שעה הוא כבר עלה באתר הרשמי שלהם. הרגשתי שהם ממש שמחים שהגעתי לקבוצה, הרגשתי מוערך מאוד. כשאתה משחק על הכביש במגד'ל כרום בגיל שש או שבע ואתה לא מעז לחשוב לאן תגיע — זה החלום הגדול, אבל רק כשהגעתי לפה הבנתי את העוצמה של כל זה. תבין, בדרך כלל סכומי העברה של שחקנים בדובאי הם לא שלושה מיליון יורו, אלא 300 אלף דולר, גג חצי מיליון. זה מסביר את ההתעניינות בי ומה אני שווה".
5 צפייה בגלריה
קבלת פנים חמה. דיא סבע במרכז התמונה לצד סוכנו רונן קצב וראשי מועדון אל נאסר במעמד החתימה
(צילום: באדיבות מועדון הכדורגל "אל-נאסר", דובאי)
באתר הרשמי של אל־נאסר מופיע דגל ישראל לצד שמו של סבע. הדיווחים באיחוד האמירויות הדגישו בעיקר את העובדה שההחתמה שלו במועדון - תמורת שלושה מיליון יורו ששולמו לקבוצתו הסינית גוואנז'ו — היא היקרה ביותר בתולדות הליגה המקומית, וזאת בנוסף לחמישה מיליון יורו שהוא צפוי להרוויח בשנתיים הקרובות. בזמן שמסכי הטלוויזיה בנמל התעופה המקומי שידרו את טקס החתימה שלו שוב ושוב, אמצעי תקשורת במדינות ערביות אחרות פחות התלהבו מהתקדים ההיסטורי ותקפו את ההחלטה. "השחקן הציוני הראשון שחותם באמירויות", נכתב בכמה עיתונים בעולם הערבי.
באתר הרשמי של המועדון סבע מוצג כישראלי ודגל ישראל מתנוסס לצד שמו בערך של המועדון בוויקיפדיה. עם זאת, בניסיון לחזק את זהותו המוסלמית הצמידו לו מנהלי המועדון את שם אביו מוחמד — שלא מופיע בתעודת הזהות הישראלית שלו — ועכשיו הוא נקרא שם דיא מוחמד סבע. אבל גם זה לא מערער את תחושת ההישג שלו כישראלי הראשון שמשחק בקבוצה מהעולם הערבי. "אני נרשם בהיסטוריה כפורץ דרך", הוא אומר. "המעבר שלי לדובאי עשה רעש בכל מקום אפשרי וגם במדינות ערב. אני מוצג פה כישראלי, אני מסתובב עם דרכון ישראלי. ואני מקווה לפתוח דלתות לשחקנים אחרים מישראל".
אל־נאסר דובאי, שנוסד עוד ב־1945, הוא המועדון הוותיק ביותר בליגה של איחוד האמירויות שמונה 14 קבוצות. אצטדיון הבית שלו, אל־מקטום, מכיל 15 אלף מקומות ישיבה, ולזכותו שלוש אליפויות. באל־נאסר שיחקו בעבר כדורגלנים זרים רבים, המפורסם שבהם הוא לוקה טוני האיטלקי, והיו גם שחקנים איראנים, עיראקים ולבנוני אחד. כיום משחקים שם כדורגלנים מברזיל, פורטוגל ומדינות אחרות בנוסף למקומיים. בעל הבית במועדון הוא חמדאן בן ראשיד אל־מקטום, שר האוצר והתעשייה של דובאי שנחשב לאחד האנשים החזקים ביותר בנסיכות. סבע כבר הספיק לפגוש אותו ביום שלישי בארוחת צהריים קבוצתית.
העסקה של סבע נחתמה במהירות שיא. הסוכן שלו, רונן קצב, שהגיע להולנד על מנת לסכם חוזה של לקוח אחר שלו — ערן זהבי, שהוחתם בפ.ס.וו איינדהובן — סגר אותה מבית המלון שלו בעיר. "רונן אמר לי שיש התעניינות מצד האמירויות, הכל קרה כל כך מהר", סבע מספר, “תוך שבוע וחצי הכל סוכם. האמירותים הגיעו ישר ולעניין, חדורי מטרה אחרי שהם עשו עליי הרבה בדיקות. הם ידעו את מי הם מביאים. עסקה מטורפת".
סבע חזר לישראל ביום רביעי בטיסה פרטית מדובאי, כדי להצטרף לנבחרת לקראת המשחק ביום חמישי הבא נגד סקוטלנד בחצי גמר פלייאוף היורו. אם ישראל תנצח היא תתמודד מול המנצחת בין נורווגיה לסרביה על הכרטיס לטורניר היוקרתי. סבע יחזור לאמירות בעוד כשבועיים, הפעם עם האישה נרמין והילדים ליאו וזן, שאותם פגש שלשום לראשונה זה חודשיים. "כבר שולחים לי תמונות של בתים בדובאי. בימים הקרובים אני אבחר את הבית הכי מתאים".
איך אשתך נרמין והילדים קיבלו את ההחלטה שעוברים לדובאי?
"היא הייתה בעננים, שמחה שאי־אפשר לתאר, זה עולם ומלואו בשבילה. קודם כל סוף־סוף אנחנו יחד כמשפחה אחרי שלא היינו יחד בחודשים האחרונים בסין בגלל הקורונה. עכשיו היא מגיעה למדינה שבה היא דוברת את השפה, הילדים ילכו לבית ספר בערבית, יש רמת חיים גבוהה. זה כיף גדול גם בשביל ההורים שלי. אני שמח על ההחלטה הטובה שלקחתי וקיבלתי הרבה הודעות תמיכה".
אבל לא רק. כמו כדורגלנים ערבים מצטיינים אחרים מהמגזר הערבי סבע משחק גם בנבחרת הלאומית של ישראל, ורגיל להתמודד עם האתגרים שהזהות הכפולה מעמידה בפניו. אבל המעבר שלו לדובאי רגע אחרי שנחתם הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות — הסכם שהפלסטינים תקפו בחריפות — גרר לא מעט תגובות עוינות ברשתות החברתיות מצד ערבים ישראלים ופלסטינים מהשטחים. "סבע משריש את הנורמליזציה", נכתב בפוסט אחד, ובאחר: "איפה הלויאליות לעם הפלסטיני".
אבל היו גם תגובות אוהדות שגיבו את הצעד שלו. "אנחנו נאמנים לעם הפלסטיני, אבל זכותו של הילד להתקדם", כתב תושב מג'דל כרום. "דיא אמיץ, צריך להעריך את המורכבות בזהות שלו. בארץ הוא ספג גזענות, בדובאי מוסיפים לו מוחמד והפלסטינים שואלים למה הוא הולך לשם". שחקן העבר בהג'ת עודה, ששיחק בהפועל פתח־תקווה, ענה למבקרים: "כל אחד היה הולך למקום הזה. כשהוא שיחק בנבחרת ועמד בהמנון לא אמרתם כלום, אני לא מבין מה אתם רוצים ממנו”. ופלסטינאי מיהודה ושומרון כתב: “כמה עובדים אנחנו רואים בשעות הבוקר המוקדמות בנקודות המעבר שיוצאים מהמולדת לעבר אדמות ישראל לעבוד שם בשביל שכר טוב יותר... די לערבב כדורגל עם פוליטיקה”.
"ראיתי את התגובות שיצאו נגד ההחלטה שלי לשחק כערבי ישראלי באיחוד האמירויות וכמובן יש כאלה שלא אוהבים את המהלך שלי", אומר סבע. "אבל אני לא רוצה לתת לאנשים האלה את הפרסום. מי שלא תומך בי, זו לא בעיה שלי. באופי שלי אני אחד שמחפש רק את התמיכה".
לא חששת מהתגובות הללו?
"לא פחדתי לרגע. אני לא אחד שמקבל החלטות בכדי לרצות אנשים, אלא עושה מה שאני מוצא לנכון לי ולמשפחה שלי. לא עניתי לאף אחד מהמבקרים וגם ביקשתי מהמשפחה שלי לא להגיב לאף אחד. אני עונה רק למפרגנים".
היה רגע של היסוס, כערבי ישראלי, להגיע לאיחוד האמירויות?
"בחיים לא, מהרגע הראשון הלכתי על זה בכל הכוח".
אתה חושב שהם היו לוקחים שחקן שהוא לא ערבי מוסלמי?
"לא יודע. אני חושב שקודם כל הם מסתכלים עליי כעל שחקן כדורגל ואני חושב שהם מחזיקים ממני כשחקן טוב. אם הייתי חלש על המגרש, זה לא היה משנה אם אני ערבי מוסלמי או משהו אחר. העובדה שאני מוסלמי היא אולי סיבה משנית להחתמה שלי, אבל הגעתי לדובאי בגלל מה שעשיתי בליגה הסינית. הם עשו עליי תחקיר גדול, בדקו איך הייתי גם במגרש וגם בחדרי הלבשה, לא סתם שילמו עליי שלושה מיליון יורו. בטבע שלי אני מסתכל על אנשים כעל בני אדם. אני לא מתעסק בדת — אם מישהו יהודי, נוצרי או מוסלמי. התפקיד שלי הוא לא לשפוט, יש אלוהים שישפוט. כשיש מישהו שאני מרגיש שאני יכול לדבר איתו ולהתחבר אליו, זה לא משנה לי אם הוא יהודי או לא".
איך קיבלו אותך השחקנים המקומיים בחדר ההלבשה?
"בסדר גמור, קיבלו אותי יפה מאוד. איך שנכנסתי למועדון הרגשתי כמו כוכב. לא מוזר להם שיש להם ישראלי בחדר ההלבשה, ואל תשכח שאני מדבר בשפה שלהם".
כשחקן ערבי בקבוצות ישראליות נתקלת בתגובות גזעניות?
"בקבוצות ששיחקתי בהן בישראל היחס כלפיי היה מעל ומעבר, בעיקר במכבי נתניה שנשארה הבית שלי ואני עוד מבקר שם מדי פעם. ועדיין, כשעזבתי לבאר־שבע האוהדים לא קיללו אותי? קיללו. תמיד תמצא את המיעוט שזורק הערות גזעניות או מקלל. הכי חשוב זה שאני שלם עם הזהות שלי".
איל ברקוביץ' ואחרים תקפו את העובדה שהשחקנים הערבים בנבחרת, כולל הקפטן ביברס נאתכו, לא שרים את ההמנון.
"בחיאת, לא עדיף להתרכז באיך לשפר בארץ את הכדורגל? הסיפור של ההמנון ברור, אנחנו הערבים לא יכולים לשיר את המילים 'נפש יהודי הומייה', אבל עומדים ומכבדים את ההמנון כשהוא מנוגן. אני ערבי ישראלי ובכל משחק אני רוצה לנצח, רוצה לתת את הטוב ביותר. אתה מייצג את עצמך ומייצג את המדינה. כשניצחנו את אוסטריה ונבחרות אחרות ועשינו תוצאות טובות, לא כל העם היה שמח? אני בטוח שלא היה אפילו אדם אחד בארץ שלא שמח רק בגלל שהיו בנבחרת שחקנים ערבים. לכולנו יש אינטרס אחד, אין שחקן שעולה עם מדי הנבחרת ולא רוצה להצליח, אין אחד שרוצה להפסיד. אני לא יכול לעלות למשחק, כמו זה שיהיה ביום חמישי הקרוב בגלאזגו, ולחשוב שאני רוצה להפסיד כי אני ערבי. אם הנבחרת עולה ליורו זו הצלחה של כולם — מוסלמי, יהודי או נוצרי, זו הגישה שלי".
ואיך אתה מתמודד בחדר ההלבשה, לא נוצרת מחנאות?
"יש בין כולנו יחסים טובים מאוד ואין מחנאות. ברגע שמגיעים לנבחרת חברים אחרי שלא ראינו אחד את השני הרבה זמן כי אנחנו משחקים במדינות שונות, טבעי שנהיה יחד. אני וטאלב טוואטחה, למשל, קרובים מאוד ומספרים אחד לשני הרבה דברים וגם שמח מאוד להיפגש עם מונס דאבור, בירם כיאל ואחרים. אבל אין באמת הפרדה בין יהודים לערבים, אנחנו כולנו נבחרת אחת. הכי חשוב שחדר ההלבשה שלנו הכי מאוחד ועל המגרש אנחנו כוח אחד".
סבע (27) עבר בין כמה קבוצות ישראליות, בהן מכבי תל־אביב, בני־סכנין ומכבי פתח־תקווה, עד שנחת לפני שש שנים במכבי נתניה. אחרי שסיים את עונות 2017 ו־2018 כמלך השערים של הליגה, הוא נרכש על ידי הפועל באר־שבע, אבל אז עבר לגוואנז'ו הסינית, הקבוצה שבה כבר שיחק ערן זהבי, שהפך לשיאן השערים של הליגה הסינית. יחד הפכו זהבי־סבע לצמד הזרים המדובר של הליגה הסינית. "בניתי לעצמי שם טוב בסין כבר בעונה הראשונה שלי שם", אומר סבע שהבקיע 18 שערים ב־36 משחקים וגם תרם 11 בישולים. "זו הייתה עונה מורכבת, מצאנו את עצמנו בסביבה שאנחנו לא מכירים, לא הכרנו את השפה ואת המנהגים ואשתי בדיוק ילדה. אבל המספרים שלי בקבוצה היו מצוינים. בתחלה דיברו רק על ערן זהבי — ומגיע לו — אבל לקראת הסוף כבר דיברו על שנינו כזוג הכי טוב בליגה הסינית".
מגפת הקורונה השפיעה גם על מעמדם של זרים בסין והפכה את חיי היום־יום שלהם לסיוט מתמשך. לפני חודשיים, אחרי שבילה כמה חודשים עם משפחתו בישראל, סבע חזר לסין לקראת חידוש הליגה שהושבתה במשך חצי שנה. תחילה היה צריך לשהות שבועיים בבית מלון ממשלתי בגוואנז'ו. "זה היה מטורף, לא יכול להשוות את זה לשום דבר קשה אחר שעברתי בחיי. אין לך מה לעשות כל היום חוץ מלישון ולדבר בטלפון ואסור לך לצאת מהדלת. היו זורקים לי מחוץ לדלת אוכל שלא נגעתי בו, ובמקום זה הייתי מזמין אוכל מבחוץ שהיה מגיע קר אחרי כמה שעות. הסגר שעברתי שם ככדורגלן זר ממש קשוח, כלא לכל דבר".
בהמשך הוא עבר עם שאר שחקני הקבוצה לעיר דיליאן, שאירחה את משחקי הליגה בתנאי בועת קפסולה מחמירים. גם שם לא היה לו קל יותר. "אתה הולך רק לאימון ואז חוזר למלון ונשאר סגור בחדר בלי אפשרות לצאת. במשך חודשיים ראיתי בעיקר קירות. הרגע הכי קשה היה כשקיבלתי זימון למשחק של הנבחרת. כבר אמרתי לעצמי שבעוד יומיים אני טס לראות את המשפחה שלי, לוקח חופש מהסיוט הזה, אבל אז הקבוצה החליטה לא לשחרר אותי, הסכימה לשחרר רק את זהבי. היה לי קשה לעכל את זה. אתה אומר לעצמך שיש דברים שלא תלויים בך ואין לך מה לעשות לעשות נגדם, אז התאפסתי על עצמי מהר. ניסיתי להסתכל על חצי הכוס המלאה. אמרתי שאני אוכיח שיש על מי לסמוך אחרי העזיבה של זהבי. לדעתי, רק בזכות זה שעברתי את התקופה הזו בהצלחה, קיבלתי את החוזה בדובאי".
למרות המעבר לדובאי, לא שידרגת את עצמך כלכלית. אתה מרוויח שכר דומה לזה שהרווחת בסין.
"נכון, אין הבדל משמעותי בכסף, אבל יש עניינים שהם מעבר לכדורגל ולשכר. הדבר הכי חשוב מבחינתי הוא המשפחה. איחוד האמירויות, להבדיל מסין, קרובה לישראל גיאוגרפית, ומבחינת שפה, דת ותרבות נרגיש כמו בבית. אני אוכל לדבר עם ראשי הקבוצה ועם השחקנים בערבית, הילדים שלי ילמדו בבית הספר בשפה שהם מכירים. אם הייתי ממשיך לשחק בסין הייתי צריך לחיות שם בלי המשפחה והילדים, זה לא מתקבל על הדעת. לא לראות את אשתי והילדים ארבעה־חמישה חודשים, זה ממש משוגע מבחינתי. אני כל כך שמח שאני לא חוזר לשם".
ראית מקרוב את ההתמודדות של הסינים עם הקורונה.
"מחוץ לסגר של הכדורגל שחל באופן ספציפי עליי כשחקן זר, רוב האנשים חזרו לנהל חיים רגילים לגמרי. קניונים, מסעדות — אתה פשוט שם מסכה ומודדים לך חום בכל מקום. בינתיים, ממה שהספקתי להתרשם, גם בדובאי החיים נראים רגילים".
בארץ נרשמה תחלואה גדולה בחברה הערבית, והטענה היא שהסיבה לכך היא זלזול בהנחיות.
"אני לא מאמין בהנחיות של הקורונה. מרגיש לי שמשהו לא בסדר. אתה יכול להיכנס לכל חנות בתחנת דלק ולא ייתנו לך לרכוש דברים אם אין עליך מסכה, ומצד שני אתה רואה מה קורה בים בתל־אביב, מאה אלף איש בלי מסכות וכולם על כולם וזה מנשק את זה וזה מחבק את זה ולא נותנים לאף אחד קנס".
אותו דבר קרה גם בחתונות ההמוניות במגזר הערבי.
"לא יודע אם זה נובע מחוסר משמעת של הציבור או לא. אם היו עוצרים חתונה אחת, שתיים, אז השלישית כבר לא הייתה מתקיימת. אבל אם נותנים לחתונות האלה להמשיך, אז סימן שזה בסדר, לא?"
ובשבועיים הקרובים תתמודדו על העלייה ליורו. איך בכלל מגייסים מוטיבציה בתקופה של מגפה?
"ביום חמישי מול סקוטלנד מצפה לנו בנבחרת אחד המשחקים הכי חשובים ב־50 השנים האחרונות. אנחנו כולה מרוחקים שני משחקים מהעלייה ליורו - אם ננצח נתמודד בעוד משחק אחד בלבד מול סרביה או נורווגיה. יש פה הזדמנות גדולה מול נבחרות חזקות וזה לא יהיה קל בכלל, אבל אנחנו יודעים שזו הזדמנות טובה שאולי לא תחזור. זה הזמן שלנו לתת את הכל".
פורסם לראשונה: 08:14, 02.10.20
