ברירת מחדל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- רוני רוזנטל חוזר לימים הגדולים בליברפול
- דני אבדיה: "NBA? לא האמנתי שאשחק במכבי"
- הון ולברון: האימפריה הכלכלית של קינג ג'יימס
הוא לא משתמש בביטוי הזה. גם אנחנו לא. אבל אלה שתי מילים שמרחפות בחלל החדר שבו אנחנו יושבים עם וילי רוטנשטיינר. בין לוח הבריסטול שעליו כמה קשקושי כדורגל לא מובנים, לבין הפוסטר עם דיוקנו מביט לאופק לצד הסיסמה: "No roots no shoots" (בתרגום חופשי: "אין שורשים, אין הבקעות"), לבין השולחן הירוק בצורת מגרש שעליו פיונים בכחול ואדום.
זה ביטוי קצת מעליב.
כך לא אמור להרגיש מאמן נבחרת לאומית ערב המשחק אולי החשוב ביותר שהיה לנו בשנים האחרונות, נגד נבחרת סקוטלנד. שאחריו אמור לבוא עוד משחק, ואחרי שניהם אפשר להגשים חלום שלא הוגשם פה 50 שנה, להעפיל לטורניר גדול. אבל גם לזה דאגו עסקנינו. בכישרון לא מבוטל. בכל זאת, נדרשת יכולת גם למנות אדם למשרה כל כך בכירה, וגם לתת לו תחושה רעה.
כי הרי חיפשו מאמן אחר לנבחרת. ואת רוטנשטיינר, המנהל הטכני, שמו על הולד. ורצו לפגוע בתנאי העסקתו. היו כבר דיבורים על פרידה. ופתאום שינו דעה והחליטו להפוך אותו למאמן זמני. אולי כי ממילא היה כבול אלינו בחוזה.
ועכשיו ג'נטלמן אוסטרי מאופק, פוליטיקאי ושקול בדבריו, בסוף שנות ה־50 לחייו, יושב במשרדו בבית הנבחרות בשפיים ומגלה את אשר על ליבו. והוא עושה את זה כי כנראה אין דרך להסתיר. יותר מדי רובץ שם. וגם כי הוא מבין שהשיחה הזו יכולה להיחשב כראיון כניסה לתפקיד, אבל גם כראיון פרידה. "נראה שנפגעת", אנחנו שואלים על התהליך הפתלתל, שבו מצא את עצמו על הקווים ערב המפגש הגורלי בגלאזגו בחמישי הקרוב.
"אתם ממש קוסמים", הוא משיב במרירות. "ברור שנפגעתי. אני פגוע מאוד מההתנהלות סביבי. התהליך לא היה נכון. הוא לא נעשה בסגנון מקצועי. אם אתה מביא אותי כדי לעשות פה תוכנית ארוכת טווח ואתה מכבד את האיש שבחרת, אתה לא יכול לעשות דיון ציבורי, דיון שהמוניטין שלי נפגע בעקבותיו".
אה, תוכנית ארוכת טווח. בשביל זה הביאו אותו מלכתחילה. עם ניסיון של כמעט 20 שנה בהתאחדות האוסטרית, ומוניטין כמנהל טכני שהזניק את הכדורגל האוסטרי וקידם דורות של כדורגלנים צעירים, התגבש איזה חזון לפיו רוטנשטיינר יעשה משהו דומה בישראל. רק שאצלנו, כידוע, יש פחות סבלנות. וגם צצה פתאום הקורונה. ובשנתיים שבהן רוטנשטיינר שוהה בישראל לא נולד בסכנין או בירוחם המסי הבא. והופ, במהלך הקיץ האחרון הוא כבר מצא את עצמו בדרך הביתה. עוד קודם דיברו איתו על הפחתת שכר דרמטית. ממאה אלף שקל נטו בחודש ביקשו שיוריד חצי.
"אמרתי לא", הוא משחזר.
אז איפה הבעיה?
"למה מוציאים את המגעים בינינו החוצה? למה מייצרים דיון ציבורי לגבי השכר שלי?" בידו הימנית בקבוק קטן של מים. וככל שהוא חש פגוע יותר, כך נדמה, הוא מגביר את האחיזה. "הייתה לי פגישה טובה עם שינו זוארץ (יו"ר ועדת איתור מאמן לנבחרת), ואמרתי לו שאני מוכן לתת משהו בגלל התקופה הקשה, הפחתה של 30 אחוז משכרי לחצי שנה. אני עושה ולא מדבר. אבל נוצר כלפיי משהו לא הגון. איכזב אותי שהליך שצריך להיעשות בחדרי חדרים דלף החוצה.
"כל ההתנהלות הזאת פגעה בתדמית שלי. אני רץ כל בוקר בהרצליה ואנשים עוצרים אותי. 90 אחוז מהפידבקים חיוביים. גם מי שנפגש איתי פה בשפיים מתרשם. אני מנסה לתת את הטוב ביותר".
ואז, כשטיפטפו החוצה פרטים, היחס השתנה. "אנשים התחילו לשאול אותי ברחוב: 'למה אתה לא מקצץ?', אמרו: 'קח את עצמך ותחזור לאוסטריה', או 'אתה יכול ללכת לעבוד במדינה אחרת'. הופתעתי. לא הבנתי למה עושים לי את זה. אני אחד שלוקח החלטות. היו צריכים להחליט מראש לגביי, או שמפסיקים או שממשיכים. מנהיגים לוקחים החלטות. רק שכאן הוחלט להוציא הכל. אמרתי להתאחדות בצורה ברורה, בלי פרשנות, שאסור היה לנו לדון בעניין הזה בצורה פומבית. כשכולם פה דיברו עליי, אני בכלל הייתי באוסטריה בגלל הקורונה. את רוב הדברים למדתי דרך התקשורת".
ואז לפני חודשיים וחצי הוחלט למנות אותו למאמן עד דצמבר, כשאחר כך יוחלט לגבי ההמשך. גם את זה הוא קרא בעיתון. "הופתעתי", הוא מגלה, "בכלל לא ידעתי שאני מועמד. בבוקר המינוי אמרו לי שזה פורסם ב'ידיעות אחרונות'. לא ידעתי כלום. הגעתי בעשר לאצטדיון רמת־גן לפגישה עם ועדת האיתור, שבה הייתי אמור להציג את המועמדים שלי לאימון הנבחרת. הגעתי בזמן. אני מחכה בחוץ ולא קוראים לי. לא מתייחסים אליי. הייתי עצבני שהשאירו אותי בצד. מבולבל. ואז קראו לי והציעו לי לאמן את הנבחרת. הופתעתי אבל הסכמתי".
היו כאלה שאמרו שבעצם מהיום הראשון שהגעת לנבחרת רצית להיות המאמן.
"מי אמר?".
איל ברקוביץ' למשל.
"זה מעניין מאוד שמר ברקוביץ' מכיר את המחשבות שלי, נפגשתי איתו פעמיים. בחדר הזה, כשהבאתי אותו לפגישה עם אנדי הרצוג (כדי לקרב ביניהם, בעבר ברקוביץ' תקף בחריפות את ההחלטה למנות את המאמן הקודם הרצוג). אחר כך הייתה בינינו שיחה קצרה במסעדה. מפה הוא הסיק שמהיום הראשון אני רוצה להיות מאמן?
"בשבילי זה כבוד להיות המאמן הלאומי. לא אני הצעתי, בהתאחדות אמרו שזה הפתרון הכלכלי הכי טוב בימי הקורונה והסכמתי. התכוננתי לפגישה כמו שמנהל טכני צריך לעשות. היו לי מועמדים מצוינים לאימון הנבחרת, בינלאומיים ומקומיים, לא אגיד מי. רוטנשטיינר לא היה מספר אחד שלי".
אגב, ברקוביץ' יכול היה להיות לדעתך מאמן הנבחרת?
"לא מכיר אותו. מבלי להכיר או לראיין אותו קשה לדעת. אני לא מכיר את פילוסופיית האימון שלו למשל".
יש שחקני עבר שעברו לאמן נבחרות בלי ניסיון רב באימון. מראדונה, קלינסמן, שבצ'נקו.
"אם הזכרתם את שבצ'נקו, אז הוא אחד שעבר הכשרה להיות מאמן, גם ראיתי אותו בכינוס פיפ"א בניו־יורק. אתה יכול להרגיש שהוא פוטנציאל גדול. שחקני עבר יכולים לעשות את המעבר לאימון מהר מאוד, לפעמים זה יכול להיות מהר מדי. לכן זה אינדיבידואלי".
אנדי הרצוג כעס כששמע שאתה מחליף אותו?
"הרצוג הוא אחד שעושה צחוקים מכל דבר. הוא אמר שהוא יכול להיות סקאוט שלי אם אני צריך. מי שצריך להיות עצבני זה אני, כי הוא עזב אותי. אמרתי לו כל הזמן, 'תחכה, הבאת אותנו לפלייאוף'. את ההחלטה לא להמשיך בנבחרת הוא סיפר לי ברגע האחרון, כי ידע שאשגע אותו 15 פעם לשנות את דעתו. הוא היה בדרך לאולפנים באוסטריה לבשר את זה שם, והתקשר אליי כשהיה ברכב. הוא רצה ללכת לליגה הגרמנית. בסופו של דבר, זו הייתה החלטה שקיבל עם המשפחה שלו. לא היה פה רק שיקול ספורטיבי. לא פשוט להיות רחוק מהילדים".
אפשר להגיד שגם כשהוא היה פה, אתה היית המאמן והוא העוזר?
"זו לא שאלה הגונה, לא לרמה שלנו. הוא לקח מאה אחוז מההחלטות כמאמן, אבל ביקש הרבה להתייעץ איתי או שאני ביקשתי מידע או שבמחצית דיברנו. למה לא? היו בינינו תקשורת ושיתוף פעולה. לא הייתה שאלה מי עושה יותר או פחות טוב".
קטע מסרטון.
רואים בו מהלך של נבחרת גדולה. אנחנו סופרים 16 מסירות מרגל אל רגל, 11 מהן בביטחון רב באזור השער, ההגנה. לרגע זה נראה כמו "טיקי-יטאקה" של ברצלונה, אבל לא. זו נבחרת ישראל במשחקה האחרון נגד סלובקיה. רק שאז, אחרי המסירה ה־16, המהלך מתנפץ בניסיון מכמיר לב לבעיטה. וברור שבמה שלרגע הריח כמו התבשיל האמיתי, חסר מרכיב. טיפונת מלח. גרוש ללירה. השפיץ של הנעל. כל תקופה והמטאפורה שלה.
רוטנשטיינר, אנחנו שואלים, אתה מכיר את הביטוי גרוש ללירה, או סנט לדולר? (כמו בצ'יינג', אנחנו עושים לו המרה). ושואלים עוד: מה לא בסדר איתנו, אלה מהמזרח התיכון שכבר חמישה עשורים רואים טורנירים גדולים מהכורסה בבית. אולי הוא, האיש מבחוץ, יידע את התשובה. "זה לא סנט לדולר", רוטנשטיינר מתקן. "הטעויות שאנחנו עושים הן של איכות. איכות לא מספיקה. וזה גם עניין של אישיות, וניסיון. אמרתי לשחקנים שעם הטעויות האלה לא נגיע לשום מקום", הוא מדגים על השולחן הירוק את מהלך הגול שספגנו מול סלובקיה. "נוט גוד דיפנדינג", הוא אומר וסופר ארבע טעויות בהגנה.
"נגד סקוטלנד וסלובניה ספגנו שער למשחק. בקמפיין הקודם, נגד פולין, סלובניה ואוסטריה ספגנו בממוצע 3.3 שערים למשחק. נצליח רק אם נספוג בממוצע פחות משער למשחק. זה הממוצע של הנבחרות שעלו".
סקוטלנד, שאותה נפגוש ביום חמישי במסגרת חצי גמר הפלייאוף על ההעפלה לטורניר היורו, היא לא מבצר שאי־אפשר להפיל. לפני כחודש, במפגש הקודם נגדם, במסגרת ליגת האומות, זה נגמר בתיקו 1:1. אם נפתיע שם, נפגוש בגמר את המנצחת בין סרביה לנורווגיה, וזה כבר יותר מסובך.
"המטרה כרגע היא רק לנצח בגלאזגו", מבהיר רוטנשטיינר, "אם אחלום על הגמר, אפסיד בחצי. זה גם מה שדרשתי מהשחקנים - לא לדבר על היורו בקיץ הבא, או על נורווגיה או סרביה. רק סקוטלנד. אנחנו יכולים לנצח משחק אחד שם. ניצחנו אותם בארץ, ושם הפסדנו ועשינו תיקו. אולי עכשיו יגיע הניצחון. אם הכל יתחבר לנו וקצת מזל, זה יכול לקרות.
"המשחק עכשיו יהיה תחת לחץ אחר לגמרי. וזו נקודה חשובה, איך נתמודד עם הלחץ. כל שחקן יצטרך להביא מאה אחוז. אם זה לא יספיק, אתם תבקרו אותי ואני אאחל לכם כל טוב. גם יכול להיות שלא נעלה ועדיין אהיה גאה ביכולות של הנבחרת".
בשני המשחקים האחרונים הנבחרת נראתה יותר טוב מהתקופה של הרצוג. אבל גם אם נעבור את סקוטלנד, אנחנו לא באמת ברמה של נורווגיה או סרביה.
"הם במאה אחוז לא הרמה שלנו, הם טובים מאיתנו, אבל יש הפתעות. אני מסתכל על הנתונים של הנבחרת בשני המשחקים הראשונים שלי כמאמן. זה לא סתם שהיא נראית טוב. עבדנו קשה על כל הפרטים. זה לא עניין של שניים או שלושה בלמים. היה חשוב להביא פילוסופיה ברורה לשחקנים".
עד כמה אתה מודאג מהתלות של הנבחרת בערן זהבי?
"אם שחקן אחד כובש 11 מ־16 שערים, זו תלות גדולה מדי. אמרתי את זה לשחקנים, שהם צריכים להיות יותר מסוכנים".
מה דעתך על המעצר של זהבי בעקבות המסיבה הרועשת בסביון?
"לא דיברתי איתו על זה, אבל זה דווח לי. הוא חייב לדעת שהוא מודל לחיקוי לצעירים. יש לו אחריות גדולה. אני לא יודע בדיוק מה קרה שם. אם אצל השכנים שלי באוסטריה המוזיקה הייתה קצת גבוהה, הייתי נכנס אליהם, שואל אם יש גם בירה בשבילי, ואז מבקש אם יוכלו להנמיך קצת. אם אנשים פה היו מדברים אחד עם השני, היו נפתרות הרבה בעיות. זהבי היה תחת לחץ. סין, משפחה, הקבוצה הבאה, אבל אני מכיר אותו מקרוב. איך הוא מתנהג, מתאמן. ראיתי את העידוד שלו לשחקנים האחרים במשחק נגד סלובקיה. הוא נכס גדול מבחינתי".
מה אתה חושב על הבחירה שלו באיינדהובן?
"בחירה טובה. הוא הגיע לאחד המועדונים הגדולים בהולנד. יש לו מאמן מצוין, רוג'ר שמידט שאני מכיר מקרוב, ויש שם מסורת של כדורגל התקפי. זה ייתן לו ביטחון לקראת משחק הנבחרת".
דור מיכה ועומר אצילי, שקיימו יחסי מין עם קטינות והתיק נגדם נסגר, יכולים לשחק תחתיך בנבחרת?
"זו שאלה קשה. אני תמיד אומר שאם אתה טועה בחיים, צריכה להיות אפשרות להתנצל. אני עוקב אחרי שחקנים בחו"ל. לפי היכולת שלהם נעשה דיונים ומחשבות לגבי זימונים, כשברור שיש אחריות מוסרית לכל אחד. אנשים מסתכלים עליהם. כשאני מזמין שחקנים יש לי אחריות להסתכל על כל הדברים כדי שתהיה אווירה ותרבות טובה".
וההחלטה של מיץ' גולדהאר שלא ימשיכו במכבי תל־אביב?
"החלטת בעלים של מועדון שאני יכול לקבל".
יש פריחה של כדורגלנים מוכשרים מהמגזר הערבי. יש בישראל אנשים שמשנה להם כמה ערבים ישחקו בהרכב הנבחרת. מה אתה חושב על זה?
"המטרה שלי היא להזמין את הטובים ביותר. את מואנס דאבור, למשל, אני מכיר טוב מהתקופה ששיחק בזלצבורג. הוא היה גיבור באוסטריה ומעולם לא ידעתי שהוא ערבי. בשבילי הוא תמיד ישראלי ושחקן נפלא. אני יודע שצריך לכבד את התרבות המקומית, אבל הרוח בנבחרת היא שכולם ביחד, זה הדבר הכי חשוב".
יכול להיות שכמאמן זר יותר קל לך להתמודד עם הסוגיה הזו.
"יכול להיות. ההחלטה שלי היא לבחור את שחקנים הכי טובים בישראל. לא מעניין אותי אם יהיו 11 שחקנים ערבים, 11 שחקנים יהודים או מיקס. יש רק קריטריון אחד בזימון, והוא מקצועי".
מהי עמדתך לגבי סאגת ההמנון? קפטן נבחרת ישראל, במקרה הזה ביברס נאתכו, חייב לשיר את "התקווה"?
"אני מבין שיש אספקטים יהודיים מאחורי זה. יש בכל המדינות שחקנים ששרים המנון וכאלה שלא. באוסטריה דויד אלאבה לא שר. הוא מרוכז בלהתפלל או חושב על המשחק, זה עניין אישי. להגיד חייב זו טעות. יש לנו קפטן עם אישיות מדהימה, שנותן הכל למדינה ולנבחרת. אפשר להתגאות בו. אם הוא מזיז את השפתיים, שר או לא, זו החלטה שלו. גם אני לא שר את התקווה, אבל מכבד".
מנור סולומון הוא העתיד של הכדורגל הישראלי?
"הוא חזק מאוד. במשחקים האחרונים הפתיעה אותי ההתמודדות הפיזית שלו, אבל הוא חייב להיות אפקטיבי יותר, לשפר את המסירה האחרונה, להביא מספרים. אם יעשה את ההתקדמות בזה, הוא יהיה במועדונים הכי טובים באירופה".
אם יש משהו שרוטנשטיינר לא אוהב זה שאומרים שהוא לא עובד קשה.
לא ברור למה. גם על קודמיו אמרו אותו דבר. טבעי להגיד את זה על מאמני נבחרת, שכמות המשחקים שלהם בשנה מסתכמת באזור אצבעות כף היד. אבל לא, רוטנשטיינר נעלב. אולי כי הוא אוסטרי. ובאוסטריה לא לעבוד קשה זה עלבון. אולי כי הוא באמת משקיע. קודם, כשהצטלם לכתבה, הסקאוט לירן שצמוד אליו סיפר שעוד לא נתקל במאמן שמשקיע כל כך. 12, 14 שעות ביום, או טלפונים ב־23:00.
אלא שעכשיו רוטנשטיינר נדחס בצידה השמאלי של ספת שני המושבים, מעליו לוח גדול עם כמה איקסים, להלן המשחקים הקרובים, סימן שאלה ליד 12 בנובמבר, גמר הפלייאוף אם נגיע לשם, סביבם המון ריבועים ריקים, ובטון פגוע מספר שהוא לא מבין מאיפה באים כל הדיבורים האלה, ומקדיש דקות ארוכות לתאר את העשייה בתקופתו: מרכזי מצוינות למחוננים, עבודת עומק עם צעירים, כתיבת פילוסופיה לפיתוח הענף תחת השם "הדרך הישראלית", חתירה להקמת קבוצות בת למועדונים מובילים, שינוי האווירה סביב הנבחרת הבוגרת, ספרים להתוויית יסודות הכדורגל שכתב ושמונחים מולנו.
"זו בדיחה להגיד שאני לא אוהב לעבוד", הוא מתעצבן, "כששמעתי את הביקורת הזו, הופתעתי. אני עובד יותר מכפול מכל מאמן בארץ. לכן אמרתי לעצמי, איך יכול להיות שטוענים כלפיי את זה. למה? אני שנתיים פה, והנה יש על השולחן ארבעה ספרים, שאם ילכו לפיהם, ההצלחה בטוחה.
"אשתי כל הזמן אומרת לי שאני כבר בן 58 וצריך לעבוד רגוע יותר, אבל מבחינתי זה אף פעם לא מספיק, זה החיים שלי. זה כמו שפורסמה איזו ידיעה שאני הולך להשתתף בכנס של אופ"א על חשבון הנבחרת. אז אני שואל, כמה אנשים יכולים להיות טיפשים? השתתפתי בפגישת זום עם מאמני נבחרות בלגיה ואנגליה, ובארץ כתבו שאני מרוכז בדברים אחרים. זו פגישה ללא עלות וקיבלנו בה תכנים שאני מעביר למאמנים פה".
רוטנשטיינר, כאמור, קנה את תהילתו כמנהל טכני באוסטריה. רק שמנהל טכני זה לא מאמן. מנוסים ממנו עמדו פה על הקווים. הוא לא מסכים שיש פה בעיה. סופר את הקבוצות שאימן: פ.צ לינץ מהליגה האוסטרית הראשונה, הנבחרת האוסטרית הצעירה, כמה משחקים רשמיים בבוגרת. "יש לי כמעט 20 שנה מסביב לנבחרת אוסטריה, כך שמה שאני יודע הכי טוב זו הנבחרת. הייתי מעורב בכל אסיפה, הכנה או אימון. אני לא מרגיש פחות טוב כמאמן".
ובכל זאת, אחרי אין ספור מאמנים שעברו פה וכשלו, דווקא אתה תוכל לעשות היסטוריה?
"צריך לחלק את התשובה לשני חלקים", הוא אומר, "קודם כל, ברור שזה יכול לקרות, אם ננצח את סקוטלנד ואז את היריבה בשלב הבא. מצד שני, אם נפעל לפי התוכנית ארוכת הטווח, נעלה במאה אחוזים. לא נצטרך 50 שנה, נצטרך עשר שנים. באוסטריה עשיתי את זה. לפני 20 שנה צחקו עלינו באוסטריה, אבל בהמשך הנבחרת דורגה במקום העשירי בעולם, ועכשיו בטופ 30, שזו הפוזיציה שצריכה לתפוס מדינה קטנה. כשהייתי שם, ב־2016, אוסטריה גם עלתה ליורו בפעם הראשונה אחרי למעלה ממאה שנות התאחדות".
"הכישרונות בישראל טובים מבאוסטריה, גם ברמת הקואורדינציה, רק ששם המערכת מסייעת לשחקנים להגיע לליגות הכי טובות באירופה. בישראל יש בשנתיים האחרונות התקדמות, אבל לא מספקת. מועדונים חייבים שיהיו להם תנאים טובים יותר, מאמנים יותר איכותיים, ואני לא מדבר על מכבי תל־אביב או מכבי חיפה. המדינה צריכה להיות מעורבת. באוסטריה יש 12 אקדמיות לכדורגל. פה נפתחה עכשיו הראשונה".
"אתם יודעים מה ההבדל בין מאמן למנהל טכני?", הוא שואל ומשיב: "מאמן רוצה לנצח במשחק הבא. מנהל טכני רוצה לנצח בעשור הבא".
זו אמירה חכמה. רק שפה, בהתחשב בנסיבות ובנפשות, היא כנראה לא תתקיים. לא עשור, לא שליש עשור. ספק אם בעוד חודשיים רוטנשטיינר יהיה פה.
מפסידים, וסיימת את הפרק שלך בישראל?
"אני מרוכז בעבודה שלי. אחרת, אם לא אהיה מרוכז, אם אחשוב רק על זה, אלחיץ את עצמי. יש משהו הגון בכדורגל?".
הגון זה אם אתה מאמן איטליה או ספרד, ומציבים לך תנאי של עלייה ליורו.
"אני מסכים. לא יודע אם יש עוד מישהו באירופה עם ניסיון כמו שיש לי של 20 שנה בהתאחדויות, אבל אני מעדיף להיות מרוכז במשימה".
יכול להיות מצב שנעלה ליורו, ובכל זאת בדצמבר תחליט שאתה לא נשאר?
"יכול להיות. רק אני אחליט על העתיד שלי. רק אני אחליט בדצמבר מה אעשה. אם ההתאחדות בישראל תחליט כמוני זה יהיה נחמד. אם נעלה ליורו, אין ספק שיהיה דיון מעניין בדצמבר. ואם לא אשאר, אחזור לחופשות בישראל".
רגע של נוסטלגיה. וגם גורל.
עמוק בראיון, כשהוא שוכח לרגע את הכעס על העסקנים ועל אלה שמלכלכים, ויליבאלד רוטנשטיינר נזכר בחלום שהיה לו פעם כשהיה נער. לפני 40 ומשהו שנה. עוד כשהתגורר בכפר וולפרן שבצפון אוסטריה. הוא מותח רגליים. מניח את הבקבוק הקטן. זה סיפור קצת מיסטי בעיניים שלו. אבל משהו שבסופו של יום הוביל אותו לכאן.
"באותם ימים", הוא משחזר, "אמרתי לעצמי שפעם ארצה לראות את ישראל. בקטע דתי, כנוצרי. ירושלים, הר תבור, טבריה, בית לחם, פלסטינה. זה היה חלום. ואז גדלתי. רכשתי מקצוע, התחלתי לעבוד כמחנך. לימדתי בחטיבת ביניים מקצועות כמו מתמטיקה, גרמנית, ספורט. אימנתי כדורגל. עברתי לווינה, לעבוד בהתאחדות האוסטרית במשך 20 שנה. ישראל כבר לא הייתה בתודעה שלי.
"ואז קיבלתי שתי הצעות טובות. אחת מהן מישראל. זכרתי את החלום. זה היה מפתיע. אמרתי שזה לא יכול להיות, ושאלתי את עצמי, למה זה הגיע אליי? אקח את זה. אמרתי שיש לי צ'אנס גדול להרים את המדינה הזו למעלה. אם ילכו עם הדרך שלי, זו שאלה של זמן".
מה למדת אחרי שנתיים בישראל?
"למדתי תרבות חדשה, זה היה הצעד הטוב ביותר שלי. גם בדיעבד הייתי הולך על האופציה הישראלית. זה ניסיון חדש שלא אשכח לעולם ומהסיבות הנכונות".
אוהבים להשוות בין אוסטריה לישראל. בעיקר כי גודל האוכלוסיות דומה. ובכל זאת יש כמה ניואנסים. ממש בקשקש. נגיד הקורונה. פעם ראש הממשלה שלנו נאם עצות לקנצלר אוסטריה על המאבק בנגיף. היום הוא פחות במקום הזה.
רוטנשטיינר, שעוקב מרותק אחרי המתרחש פה ושם, רואה את המפגינים נגד נתניהו על הגשרים, צופה בחדשות אוסטריה ב־11 בלילה, לא מוכן לדבר על התנהלות הממשלה בישראל בעניין הנגיף. אפשר להמר שזה לא מפני שיש לו שבחים בעניין. "אני אחד שמאוד מתעניין בפוליטיקה. אבל לא נכון מבחינתי להגיב. אני אורח כאן".
בכל זאת, אתה בטח שם לב להבדלי הגישה של האוסטרים והישראלים ביחס לקורונה.
"אם אני מסתכל לחוף הים, אז אפשר קצת לראות. אתם היהודים עושים מה שאתם רוצים. פה אומרים אנחנו סטארט־אפ ניישן", הוא מדלג חזרה לכדורגל, "אתם רוצים שתהיה לכם 'דרך ישראלית', אבל כשכותבים אותה, אתם רוצים חדשה. וזה לא אפשרי . מדינות קטנות כמו שווייץ, בלגיה או אוסטריה מצליחות אחרי תוכניות לטווח ארוך. 50 שנה לא עלו פה לטורנירים גדולים, מה לא היו כישרונות? היו. זה עניין של דרך".
בטח שמעת על הסכמי השלום של ישראל עם האמירויות ובחריין.
"שמעתי על זה. שלום טוב לכולם. זה קשרים וצ'אנסים חדשים. שמעתי שההתאחדות רוצה לעשות טורניר שלום. אם אפשר להשתמש בכדורגל לקדם שלום זה תמיד טוב".
אולי תהיה במונדיאל בקטאר בעוד שנתיים עם נבחרת ישראל.
"אני אהיה, לא יודע אם נבחרת ישראל".
הוא גר בהרצליה. אשתו, מורה, הייתה איתו בקיץ במשך חודשיים וחזרה לאוסטריה לפתיחת שנת הלימודים. יש לו שתי בנות שלפעמים באות לבקר. גם חברים באים. הוא אומר שלא נשאר לו זמן פנוי. לא כדי לקחת קורס בעברית - אוצר המילים שלו מסתכם ב"מה קורה", "מה עניינים", ועכשיו "שנה טובה" – ואפילו לא בשביל לפתוח את הספר "הכוח" שאשתו קנתה לו. "אל תגידו לה", הוא צוחק.
לפני קצת יותר מחודש, ערב המפגש הקודם עם סקוטלנד, רוטנשטיינר כינס את השחקנים, בפעם הראשונה כמאמן. "זה עכשיו או לעולם לא", נאם בפניהם. ברקע השמיע את "It's now or never" של אלביס פרסלי. זמרים מקומיים, הוא אומר, הוא לא מכיר. אפילו לא את אייל גולן. על אף שמוזיקה ישראלית מתנגנת לו באוטו. או שהשחקנים סביבו שמים.
השחקנים הכירו את אלביס?
"אנשי הצוות מכירים אותו. חלק מהשחקנים שרו. אמרתי לשחקנים שזה הזמן. הם אחראים על עצמם ואני על עצמי, אני אגיע מוכן. חשוב שהשחקנים יהיו מרוכזים. אפילו אם ייתנו 99 אחוז, זה לא יספיק".
אלביס, אייל גולן, מה שלא יבחר לנגן הפעם, בחמישי הקרוב משוואת ה־99 אחוז תעמוד שוב למבחן. אם המאמן האוסטרי והכדורגלנים הישראלים ייתנו את האחוז הנוסף בגלאזגו - אנחנו נוכל להמשיך לשבת בסגר ולפנטז שם על טורניר כדורגל גדול מעבר לים.
