אמא, יש אלוהים?
מדי פעם, בשיעורים ובהרצאות, אני שואלת את המשתתפות מתי, לפי זיכרונך, שאלת את ההורים אם יש אלוהים, וכיצד הם הגיבו?
משתתפת שגדלה בבית אתאיסטי, סיפרה כי בהיותה בת חמש, היא אמרה לאמה ששמעה בגן שיש אלוהים ושאלה אם זה נכון. במענה לשאלתה אמרה האם: "תתכופפי מתחת לשולחן. את רואה שם משהו?" "אין שם שום דבר", ענתה הילדה. "אז אין אלוהים". זו הייתה שיחתן הראשונה והאחרונה על אודותיו.
תשובה זו איננה חריגה בנוף התשובות ששמעתי. בישראל החילונית של אמצע-סוף המאה ה-20, התשובה הצינית, קצרת הסבלנות, שאולי משקפת גם בהלה, הייתה שגורה.
הוא פשוט היה שם
מנגד, גם נשים וגברים שגדלו בעולם האורתודוכסי מעידים על היעדר דיבור על אלוהים. "הוא פשוט היה שם", אומרות חלק. אחרות מספרות כי "ההלכה וקיום המצוות היו העיקר. ברגע ששאלתי על אלוהים הופניתי אל המצוות, ובכך הסתכם הדיון".
כמובן שיש בתים שבהם התקיימו שיחות אמונה וכפירה עשירות, אך נדמה שאין זה הנוהג הרווח.
השיח אודות האמונה מתקיים במרחבים פילוסופיים ובעיקר פוליטיים (כדוגמת הוויכוחים בסוגיית ההפלות או נישואים בין-דתיים) אבל שיח אישי-רוחני כמעט ולא מתקיים.
הסיפור שלי עם אלוהים
גדלתי בבית אורתודוכסי. שיחות לא היו דבר נפוץ ביחסי עם הוריי ובוודאי לא בענייני דת. בראשית גיל ההתבגרות עלו בי לראשונה הרהורי כפירה. אני זוכרת את הרגע; יצאתי מהבית, נעמדתי ליד שער הכניסה הנמוך והבטתי לשמים. בבת-אחת התנפצה בי האמונה באלוהים. "אין שם כלום", אמרתי לעצמי. "איך אפשר להאמין שיש אלוהים בשמים?"
הבנתי שאני צריכה להיזהר עם ההתנפצות הזו ועליי לברר את העניין הזה בסתר. ביני לביני. התבשלה בי החלטה לבדוק את אלוהים - אבל איך אבחן את קיומו? כמי שחונכה שיש זהות מלאה בין ההלכה לבין רצונו של אלוהים, היו לי שפע אפשרויות למבחנים. החלטתי לאכול אוכל לא כשר ולראות מה יקרה. אבל איפה אמצא אוכל לא כשר ואיך אוכל לאכול אותו כך שאלוהים יראה (ויראה לי את כוחו) אבל לא ההורים?
לבסוף החלטתי לאכול ביס של בשר, ומיד אחר כך לפתוח בהיחבא קופסת גבינה ולקחת לק – חטא זמין גם בבית דתי. המבחן בוצע. אלוהים לא הגיב.
מיד אחר כך התחילו להעביר לנו שיעורים שעסקו בהוכחות לקיומו של האל. זה היה הגיל המתאים. השאלה בערה בי ולכן גם קראתי ספרים פופולריים בנושא, והחיפוש נרגע עד גיל 19. משם, בתהליך איטי, אני ועולם המצוות התחלנו במסע פרידה.
שנים רבות עוד יעברו עד שאבחר להתיר את הקשר בין אלוהים לקיום המצוות (ובין אלוהים לגבריות), ובמקום לכפות על עצמי שרשראות סדורות של אמונות דתיות, אסכים לגלות במה אני באמת מאמינה.
חוכמת ההמון בכיכר הפייסבוק
רציתי לבדוק עד כמה אני חריגה בקרב חברותיי וחבריי. כמה מהן דיברו עם ההורים על אמונה באלוהים. האם רצו לעשות זאת ולא עשו? האם חששו? ואם שאלו, איך התנהלה השיחה?
כמעט לכל חברותיי וחבריי בפייסבוק יש זהות יהודית-ישראלית. הן בגילאי 30 ומעלה, מסורתיות, דתיות מכל הזרמים וחילוניות. החלטתי להיעזר במאגר הזה והעליתי שאלה כללית: "מתי, לזיכרונך, הייתה הפעם הראשונה שבה שאלת את ההורים 'האם יש אלוהים', ואיך הם הגיבו?"
השאלה זכתה ל-98 תשובות רלוונטיות. מסתבר שאני לא חריגה. 60 א.נשים טענו שלא התקיימה כל שיחה משמעותית בנושא בביתן. רוב המשיבות לשאלה רצו לשוחח עם ההורים על הנושא, היו ביניהן כמוני שפחדו לדבר עליו - והיו כאלו שנהדפו בתשובה חד-משמעית של "כן" או "לא".
היו ששיקפו תגובות הורים חריפות במיוחד, כגון: "בכתה ו' חטפתי סטירה מאמא שלי על הפה. למחרת בדרך לבית ספר צעדתי לבדי ופלטתי 'אלוהים חמור'. הייתי משוכנע שתפתח האדמה ותבלעני חי והופ, כלום לא קרה..."
מתוך 38 התשובות שתיארו שיחה משמעותית (גם אם קצרה) על אלוהים, רק בשישה מקרים התיאור מתייחס להורי הכותבת. ב-32 המקרים האחרים הכותבת מתארת שיחות שהיא מקיימת עם ילדיה. האם ההבדל הוא דורי ובעשרות השנים האחרונות יש יותר פתיחות לנושא, או שהפער נובע מכך שהורים תופסים את עצמם יותר פתוחים ומשוחררים מהאופן שבו רואים זאת ילדיהם.
אלוהים והשואה
השואה כמובן תופסת מקום בשיחות אלו, וכך כתב אחד המשיבים: "את ההורים לא זכור לי ששאלתי. סבתא לעומת זאת הייתה תמיד ממלמלת כאילו לעצמה אחרי הקידוש, 'אם הוא היה זה לא היה קורה', ולא מוסיפה. כששאלתי היא אמרה תמיד 'זה לא חשוב עכשיו, זה לא חשוב, תאכל מהצלחת', והנושא היה נעלם מהשיחה. סוג של טאבו".
תחושת החמצה
רבות זוכרות, כמוני, את המקום והזמן שבו התקיימה, או הוחמצה, השיחה. הגיל הוא בין שלוש לאמצע גיל ההתבגרות (השלב בו רובנו הבנו באופן סופי שלא נוכל לדבר על כך עם ההורים). האכזבה מנחרצות התשובה של ההורים, או מהתעלמותם המופגנת (שתי תגובות שנראות לי די קרובות), צורבת את ההחמצה בזיכרון, ולכן רבות מהתשובות שקבלתי היו עם תיאורי זמן ומקום (חלק זוכרות אפילו את הכיסא שעליו ישבו בזמן ההתרחשות).
המעטות שזוכרות שיחות משמעותיות על אלוהים עם ההורים זוכרות זאת תמיד לטובה: "זוכרת את השיחה הזו טוב מאוד. יודעת בדיוק איפה ישבתי בבית ילדותי ואיפה היה אבי. הוא נתן לי תשובה הכי סובלנית לכל הכיוונים. הסביר לי בלי שיפוטיות איפה מאמינים שאלוהים נמצא מי שמאמינים בו".
חלק מאלה שלא זוכרות - או זוכרות שקרים, התעלמות והתנכרות - מתארות תחושת החמצה. "אני לא שאלתי ומצטערת על כך. לצערי העמוק - לא אדע לעולם".
מהי רוחניות?
הפסיכיאטר האמריקאי ארווין יאלום, מחלק את השאלות הרוחניות (השאלות הקיומיות) לארבעה תחומים: "טיפול אקזיסטנציאליסטי הוא גישה דינאמית המתמקדת בדאגות המושרשות בקיום האנושי. כל אחד מאתנו כמהּ לזהות ולהתמדה, לאחיזה חזקה, לשיתוף ולסדר; עם זאת, כולנו חייבים להתמודד עם מוות בלתי נמנע, עם תחושת תלישות וחוסר אחיזה במציאות, עם בידוד וחוסר משמעות" (פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, עמוד 407).
הדאגות הקיומיות שלנו - טרדותינו הרוחניות - קשורות במודעות למוות, בתחושת חוסר המשמעות, בשאלת החופש והבחירה ובחוויית הבדידות.
אמונה באלוהים (כזאת או אחרת) וגם כפירה הם ניסיונות להציע מענה לארבע הדאגות הקיומיות. משפחה שלא מנהלת שיחות על אמונה בוודאי גם מתקשה לנהל שיחות על השאלות המובילות אל האמונה או הכפירה ומטרידות אותנו כבר מגיל צעיר ביותר: המוות, תכלית החיים, תחושת הבדידות והצורך לבחור.
הספר העמוק ביותר בתנ"ך
הוא ספר קהלת, שאותו נקרא בחג הסוכות. הספר נוגע באומץ וביושר בכל ארבעת השאלות הקיומיות; יש בו תיאורי מוות נוגעים ללב ושאלות נוקבות על משמעות החיים לאור המודעות אל המוות, יש בו בחירות גדולות וייאוש גדול מכל בחירה, ויש בו שאלות על חברות, אהבה, יחסים בין המינים ובדידות קיומית.
קהלת וקורונה
אני נוטה לדלג על פוסטים שנפתחים בקביעות כגון "היקום הביא את הקורונה בשביל ללמד אותנו..." אני לא אוהבת את הקורונה, ונוכח פניהן של נשים שסובלות ממנה הרבה יותר ממני, אין לי זכות לדבר בשבחה. הקורונה, או לפחות ההתמודדות עמה, הובילו לסבל כלכלי, להתעצמות האלימות המשפחתית, למצוקות נפשיות קשות מנשוא, לאובדנות, וכמובן לסבל פיזי ולמוות.
בלי להחמיא לקורונה אני רוצה להמליץ לנו, המשפחות שחוגגות את חגי תשרי בבידוד, בעודנו מתבשלות בדאגות קיומיות, להיעזר בספר קהלת. לא צריך להבין את כולו, אפילו לא את רובו. מספיק למצוא בין 12 הפרקים שלו פסוק אחד או שניים שמדברים אלייך; לקרוא אותם עם עצמך, עם חברות ועם הדור הצעיר במשפחה ולהעז לשאול את השאלות שרובצות לכולנו על הלב ואין לנו דרך שגרה לשוחח עליהן - מה המשמעות של כסף ונכסים בחיינו? איך לבחור מקצוע? איך נשרוד את הבדידות? מהי חברות? ומה מדאיג אותנו כשאנחנו חושבות על המוות?
אני בטוחה שבמבט ראשון העיסוק בשאלות האלו מבהיל, אבל אני בטוחה גם שההתעלמות מהן מכאיבה ומסוכנת יותר.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות וחברים יקרים, אשמח לשמוע מכן האם ימי הבידוד של הקורונה מעלים בליבכן ובבתיכן שאלות רוחניות, שאלות קיומיות? איך אתן מתמודדות עם שאלות אלו? יהיה נהדר אם תחלקו את ההתנסויות שלכן ונוכל ללמוד האחת מהשנייה.
שבת שלום וחג שמח!
פורסם לראשונה: 02:02, 02.10.20
