📷
שני השירים הראשונים שלי שהתפרסמו היו "שני תפוחים" ו"אין מדינה לאהבה". זה היה אחרי שהמחזמר "שיער" רץ במשך כשנה. חברת התקליטים CBS הציעה לי חוזה וחתמתי. באותה תקופה הכרתי את יהונתן גפן והוא הזמין אותי אליו הביתה. נהיינו חברים. באחד הימים הוא נתן לי את הטקסט של "אין מדינה לאהבה". ישבתי על הפסנתר בבית של יהונתן, ותוך כמה דקות כבר היה הלחן. אני מכיר את הסיפורים על היוצרים שאומרים, "ישבתי כל יום באמצע הלילה, כתבתי, שבוע ככה". לא צריך לשבת בכלל לדעתי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אם הרעיון ישנו, זה עניין של דקה לפעמים. "אין מדינה לאהבה" הצליח הרבה יותר ממה שחשבתי, אגב. אחרי השיר הזה קרה לי משהו: חשבתי שאני יודע את הטעם של הקהל, שמצאתי בעצמי אפשרות לחשוב כמו הקהל. זה מה שעזר לי לכתוב המון שירים בהמשך. שירים שזכו להצלחה, אתה אומר? הצלחה זו לא מילה. מותר לי להגיד בצנעה אחרי כל כך הרבה שנים.
כתבות נוספות למנויים:
כל מה שראיתי בילדות, הגיע בגיל מאוחר יותר אליי לחיים. נולדתי בוורוצלב, פולין. אמא פאולינה הייתה מנהלת חשבונות, אבא בוריס - איש עסקים. אני זוכר משם את המראות של המלחמה, בכל מקום שבו בנו בית חדש הייתה הפצצה. מגיל חמש כבר למדתי נגינה בקונסרבטוריום כל יום אחרי בית הספר. בשביל ילד יהודי זה לא היה ממש נעים ללמוד בין ילדים גויים, אבל בית הספר היה ברמה גבוהה, והדברים שלמדתי שם הספיקו לי עוד כמה שנים קדימה בישראל.
בגדול, הייתי ילד נאה כזה, אהוב על הבריות בדרך כלל. ילד מפונק. בפינה של הבית עמד קרקס, כמעט באופן קבוע, וראיתי בלי סוף את התזמורת והשואו. זוכר שאמרתי לעצמי, כבר אז, שכל העסק הזה של לעלות לבמה, תלבושות וכל המסביב, מוצא חן בעיניי.
בסוף שנות ה-60 עלינו לישראל באונייה, הייתי בערך בן שמונה. לא ידעתי מילה עברית. גרנו כמה שבועות בנהריה, אחר כך עברנו לקריית-אתא ומשם לרמת-גן. בכיתה לא צחקו עליי, להפך, עזרו לי להתאקלם. אפילו ניגנתי באקורדיון בשיעורים שבהם המורה לזמרה לא הייתה מגיעה, אז כל בית הספר אהד אותי, כולל המורים.
הייתי ילד מקובל, גם בקרב התלמידות. גבוה מאוד, יותר מרוב המורים. אני זוכר את עצמי מנגן באקורדיון במרפסת כדי שכולם ישמעו. רציתי קהל כבר אז. ניגנתי רק מנגינות שאני המצאתי. היו לי בראש אלף מנגינות, ולא חשבתי שזה משהו יוצא דופן.
התחלתי לשיר בגיל 15. הלכתי לנגן בלהקה בשם "טלסטאר" עם שוקי לוי, הם היו מאוד מפורסמים אז. היה סולן, אז לא נתנו לי להוביל יותר מדי שירים, אבל אפשר לומר שזו הנקודה שבה התחילה הקריירה שלי, מבלי שידעתי. לא חשבתי שתהיה לי קריירה כזמר, גם אחרי שהייתי בלהקת "השמנים והרזים", שם ליוויתי את עוזי פוקס, הסולן, וגם כשעשינו את שלישיית 'השוקולדה' עם שוקי לוי וגבי שושן.
באותה תקופה יצא לדרך המחזמר "שיער", ואנשים שיכנעו אותנו ללכת לאודישנים. אני לא רציתי, הייתי בטוח ש"השוקולדה" יצליחו בגדול בלי זה, אבל אמרו לי, תקשיב, "שיער" עכשיו זה העניין, אז הלכנו יחד שלושתנו לאודישנים. שרתי בהתחלה משהו של הבי ג'יז. היו עשרות אודישנים, ואותנו הזמינו שלוש פעמים. בפעם האחרונה הבמאי האנגלי פיטר גרלנד, שנחשב כלי גדול, אמר לי: "אני נותן לך את התפקיד הראשי, קלוד. ברוך הבא". לא ידעתי מה זה אומר, לא הייתי אף פעם שחקן, לא ממש זמר, לא הייתי כלום חוץ מזה ששרתי יפה והייתי גבוה.
9 צפייה בגלריה
צביקה פיק עם מעריצה. ''המבקרים נדבקו לתסרוקות, לבחורות, התרכזו בדברים הלא-חשובים''
(צילום: שאול גולן)
אחרי חודש של חזרות נקבעה הפרמיירה לקולנוע אואזיס ברמת-גן. מאותו יום, היסטריה גדולה. שנה שלמה אין כרטיסים להשיג למחזמר. היה קטע שבו השחקנים הופיעו בלי בגדים כשאני שר, והקהל היה עולה לבמה גם בלי בגדים כדי להזדהות. זה היה ה-דבר! התחילו להגיע מעריצות ומעריצים, נתנו לי תארים כמו זמר השנה, שחקן השנה, כל הזמן פרסים ועשרות תמונות שער. חגיגה של כותרות סביבי. בכל מקום שהגעתי אליו היו בלגנים.
כשיצאו הלהיטים הראשונים שלי כבר הבנתי שהפכתי לכוכב ונהניתי מזה, אבל בהתחלה עדיין צחקו עליי, על התלבושות, על השיער. במקום לשים לב לשירים, לעומק שלהם, המבקרים נדבקו לתסרוקות, לבחורות, התרכזו בדברים הלא-חשובים. לקח להם הרבה מאוד זמן להבין שמאחורי האיש הזה עם הבגדים הנוצצים, יש מנגינות טובות, ומתברר שעד היום הן פה. מי שמכיר אותי יודע שאני בחור פולני רגיל, תמיד הייתי. קם בבוקר, מתיישב עם הקפה, רחוק מאוד מהתדמית שבנו לי. אבל לא ראו את המוזיקה שמאחוריי. כששרתי "מעלה מעלה", שכתבה מירית שם אור, אמרו מה זה המילים האלה. אבל הנה, השיר נשאר, המבקרים פחות.
"לא נעלבתי מהמבקרים. הכלבים נובחים, השיירה עוברת. אני יודע להמשיך במה שאני עושה. אחרי "דיווה", "מרי לו" בהבימה ו"כוכב נולד" שעשיתי כשופט, כבר קיבלתי יותר פרגון גם מהברנז'ה, להבדיל מהקהל, שהיה איתי כל הזמן. לא הבנתי אף פעם את הפער העצום הזה. אני מגיע להופעות והקהל בהיסטריה, ובתקשורת המבקרים לועגים.
בשנות ה-70 קיבלתי כל כך הרבה פרסים, שזה היה טו-מאץ'. כולם היו אומרים, "נו, עוד פעם צביקה פיק זמר השנה? שוב הוא?" באיזשהו שלב רציתי אפילו שזה ייפסק. יכולתי לעוף על עצמי, אבל בגלל החינוך שקיבלתי, לא נתתי להצלחה להתלבש על המחשבות שלי. אמרתי, "אוקיי, זו העבודה שלי. אתה לא יכול לעוף מדי בתקופות כאלה, ומצד שני בתקופה לא טובה, אל תיתן לעצמך לשקוע". בשנות ה-80 הגיעה תקופה כזו, פחות טובה, לפחות שמונה שנים שבהן הקריירה נפלה. זה לא היה נעים, ואני לא הייתי בטוח שתהיה התאוששות, אבל קיוויתי. המשכתי לעבוד, וזה קרה.
את מירית שם אור הכרתי ב"שיער". היא באה לכתוב על המחזמר. התחלנו לצאת ואחרי תקופה לא ממש ארוכה, התחתנו. המעריצות נעלבו, נדמה לי, אבל לא היה אכפת לי. הפכתי לאבא לשרונה, לדניאלה ולבנלי. אהבתי את זה. ראיתי מודל פולני של אבהות, יישמתי אותו. אבא נוכח, דאגן. היום יש לי משירה (מנור) גם את טים, שעלה לכיתה א', ואת ניל, בן ארבע. זה כיף לחזור לאבהות אחרי כל כך הרבה שנים.
בתקופת הקורונה אני כמעט לא יוצא מהבית, אלא איתם צמוד-צמוד. בבית אף פעם אין שקט, כל הזמן רעש של ילדים. ואני מאוד אוהב את זה. משחק איתם ועושה שטויות, הם מאוד מעסיקים אותי כאבא במשרה מלאה. אני מאוד אוהב גם את התפקיד שלי כסבא.
אני לא רואה שום דבר יוצא דופן בזה שאני הסבא של הבן של קוונטין טרנטינו, וגם הוא ודניאלה אגב. אני מבין את ההתעניינות, אבל בסוף זו משפחה, ואני מחשיב את קוונטין כבן משפחה ומאוד אוהב אותו ככזה. מהרגע הראשון שבו פגשתי אותו, הרגשתי ככה, קרוב, ולא הייתה אפילו שנייה של דיסטנס. אולי זה כי כשאתה מפורסם ופוגש אנשים מפורסמים, הקונקשן מגיע צ'יק צ'ק. אתה שם את הקריירה בצד, ומדברים על הכל. הוא ראה אותי מופיע בפני אלפי אנשים. הוא לא גדל פה, השירים שלי לא מהווים עבורו שום דבר נוסטלגי ועדיין, הוא מחובר אליהם ואוהב אותם.
זה יפה, כי זו לא התרפקות כלשהי על העבר אלא הערכה מוזיקלית נטו, ועבורי זו מחמאה גדולה מאוד שבן אדם כזה אוהב את השירים שלי. נדמה לי ש'מרי לו' הוא אחד השירים האהובים עליו, וגם 'דיווה' ו'מעלה מעלה'. אחרי הופעה אחת הוא שר את זה בעברית, למרות שהוא לא ידע את השפה. היום לדעתי הוא מבין עברית הרבה יותר. יש לו תפיסה מצוינת לשפות, הוא מפענח בקלות מה שאומרים סביבו.
9 צפייה בגלריה
צביקה פיק וקוונטין טרנטינו. ''אני לא רואה שום דבר יוצא דופן בזה שאני הסבא של הבן של קוונטין טרנטינו''
(צילום: אינסטגרם)
בשנות ה-80 הייתי במקום הכי נמוך מבחינתי. היו הופעות, אבל הכל בקטן, משהו שלא חוויתי כי עד אז הייתי תמיד למעלה. היה לא נעים, כלום לא הלך. בדיעבד, אני חושב שזה טבעי שיהיו תקופות כאלה, אבל אז היה לי לא פשוט להתמודד. אחרי מספר שנים, ב-1991, הגיעו אליי פתאום העיתונאים עמית שהם וגיא אסיף, וסיפרו לי שיש מועדון בשם "אליזבת" ביפו, ובכל פעם ששמים שם שיר שלי, הקהל בהיסטריה. לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל הם באו שוב, אז שלחתי חבר שילך לראות. הוא חזר ואמר, "מלא אנשים שרים את השירים שלך, משהו".
אני בכלל הייתי במצב רוח על הפנים, בגלל התקופה הלא-טובה, אבל בסוף נפגשתי שוב עם שני העיתונאים והם אמרו, 'אנחנו חושבים שכדאי לך לעשות הופעה אחת. יש להקות בסגנון שיתאים לך'. בחרתי ב"נושאי המגבעת". הגיע ערב ההופעה ב"אליזבת", ואני רואה בחוץ אלפי אנשים מחכים. אמרתי לחבר שהביא אותי, "מוזר שכל האנשים בחוץ ואף אחד לא נכנס". לא ידעתי שאין מקום בפנים ולכן כולם מחכים בחוץ.
נכנסנו, ופתאום אני רואה שהכל מפוצץ באנשים, כולם מחכים לי. זה היה כל כך מוזר אחרי שנים כל כך יבשות. ההופעה התחילה, והאנשים בטירוף. נשארנו יחד שנה, הופענו כמעט בכל מקום בארץ. הקלטנו מחדש גם שירים שלי. הם הכניסו בשירים אלמנט של כאסח, אהבתי מאוד.
שמעתי על דנה הרבה מהמועדונים בניינטיז. רציתי לכתוב לה שיר רציני, לא צחוקים להופעות, כי בהתחלה היא הייתה יותר ידועה כדראג-שואו. הלחנתי בכמה דקות את "אני לא יכולה בלעדיך", והייתי בטוח שהשילוב שלה עם המוזיקה שלי כל כך נכון, שהוא יביא להיסטריה. בסופו של דבר עשיתי איתה מעט מאוד דברים, אבל יצאו להיטי ענק, שבזמנו גם שברו תקרות זכוכית מבחינתה.
ב-1998 פנו אליי מרשות השידור, כמו לכל מיני מלחינים, וביקשו שני שירים. לא אמרו לאיזה אמן. הלחנתי שני שירים, אחד להיי פייב והשני היה "דיווה". רציתי שדנה תשיר אותו, הרגשתי שהוא מתאים לקול שלה. יצרתי קשר עם יואב גינאי כדי שיכתוב מילים, ועם עופר ניסים, המנהל של דנה אז. עופר שלח אותה אליי והשמעתי לה את השיר כמו שאני הקלטתי אותו. אני זוכר שהיא הלכה די מהר כי נהג חיכה לה למטה.
מהרגע הראשון חשבתי שזה שיר מצוין, ואמרתי שאם הביצוע והעיבוד יהיו טובים, "דיווה" יכול לזכות באירוויזיון. באנגליה, ההימורים שמו אותנו במקום עשירי גג, לא ספרו אותנו כמועמדים לזכייה. הרגשתי שזה מתאים לנו שלא ישימו לב, הייתי בטוח שהשיר יזכה מההתחלה. בחדר שבו מקבלים את הקרדיטציות לתחרות, שאלתי את הבחורה האחראית מ-BBC מאיפה עולים לבמה כשיש ניצחון. כולם צחקו, אולי חשבו שאני חי באיזה סרט, אבל אני חייכתי. אותה גברת באה כדי לקרוא לי לבמה כשהשיר ניצח.
כסף מהשיר? הרווחתי, לא הרבה. אני מאוד אוהב את דנה אינטרנשיונל, למרות שהיו תקופות של מתחים בינינו, זה לא הגיע מהצד שלי. אני מקווה שזה מאחורינו. עכשיו אנחנו מדברים על לעשות עוד שירים.
באפריל 2018, לפני יום העצמאות, הייתה לי פגישה בלונדון בבוקר. הייתי צריך לחזור לישראל באותו יום לקראת הופעות החג, נקבעו לי כמה וכמה. סיימתי את הפגישות בלונדון וטסתי לארץ, טיסת לילה. הלכתי לישון במטוס. רגוע. פתאום הדיילת מעירה אותי ושואלת, "אתה בסדר?" אמרתי לה, "למה לא". המשכתי לישון ואחרי כמה דקות מגיעה עוד פעם אליי הדיילת. "צביקה, אתה בסדר?" אמרתי לה, "למה"? והיא אומרת, "לא יודעת, אבל יש סימנים שאתה לא ממש-ממש בטוב". ואני שוב נרדמתי. לא מבין עד היום איך היא ידעה שאני לא בסדר.
אחרי כמה דקות היא מצאה רופא על הטיסה. פתאום הטייס אומר ברמקול: "יש מישהו במטוס שלא מרגיש טוב ואנחנו עוצרים את המטוס בווינה". לא חשבתי שזה אני, כי אני הרגשתי שהכל רגיל. הדיילת הגיעה, אומרת לי, "הטייס רוצה לדבר איתך". הם הסבירו שאני צריך ללכת להיבדק בבית חולים. שאלתי למה. הדיילת אמרה שוב, "כי משהו לא נראה בסדר". ואני מרגיש שהכל רגיל, גם הדיבור, גם התנועות. מצב הרוח היה טוב.
הטייס נחת בווינה, והגיע אמבולנס שלקח אותי לבית חולים קרוב, אף על פי שאני חשבתי שזה בכלל מיותר. ישבתי שם, הכל כביכול רגיל. אמרתי לעצמי, מה אני עושה פתאום לבד באמצע הלילה באוסטריה. פחד אלוהים. שכבתי שם עד הבוקר, כלום לא קרה. פתאום בבוקר הרגשתי שקשה לי לדבר. בבת אחת, בלי סימנים מבחינתי. שכבתי שם שבוע, בהתחלה לא היה בטוח מה אני עובר. הבדיקות הראו שעברתי אירוע מוחי. אני שוכב שבוע, בייאוש, חושב איך פיספסתי את כל ההופעות.
אחרי עשרה ימים הגעתי לארץ לטיפול יומי ב"רעות". בעצם, מכל זה היה רק יום אחד שבו לא יכולתי ללכת או להזיז את הגוף. במהלך שנתיים למדתי לדבר מחדש. בהתחלה יכולתי רק לומר מילה אחת, "מה". המוח עובד אותו דבר, אבל הפקודות בדרך לפה מתעכבות. אני לוקח את זה בצורה מתונה, לא חושב אם קשה לי או לא, רק שהצלחתי ללמוד מההתחלה. הייתה לי מורה מצוינת שפשוט לימדה אותי לדבר. עדיין קשה לי לדבר, זה מורכב. אני עושה ספורט שלוש פעמים בשבוע, הולך מרחקים די ארוכים. המזל שלי שאני חרוץ.
לפני חצי שנה הזמנתי את הדיילת ההיא לפסטיגל. שאלתי אותה שוב, "תגידי, איך חשבת שאני עובר משהו? את לא רופאה". והיא אומרת, "אני לא יודעת עד היום. הסתכלתי עליך והרגשתי שמשהו עובר עליך". לא ידעה להסביר. בתוך כל התהליך הזה קיבלתי המון אהבה, זה היה מאוד מרגש. בהתחלה זה אפילו היה מצמרר, התגובות.
לא היה לי רגע שבו אמרתי, "חזרתי לעצמי", אבל אני חושב שזה עוד יקרה. אני עדיין לא מדבר בקצב רגיל, זה לוקח זמן ואני מקווה שתוך משהו כמו חודשיים יהיה יותר טוב, כי יש שיפור מתמיד. כשאני שר, הכל בא רגיל, כי זה צד אחר של המוח. אף פעם לא חשבתי שנגמרה לי הקריירה. אחרי שעשיתי 130 הופעות בפסטיגל בהצלחה ועליתי ארבע פעמים ביום לבמה, הבנתי שהקהל שלי קיים וימשיך לבוא להופעות.
אתה קולט שעשו פסטיגל עם השירים שלי? אין מחמאה גדולה מזו. הפסטיגל האחרון היה ניצחון שלי. זה נתן לי הרגשה שעשיתי את זה. אחרי הרבה שנים אני יכול לומר את זה, בלי להתבייש. פעם התביישתי.
זה לא נגמר, אה? אין לי חרדות להידבק, אבל אני כן מקפיד לא להתקהל. כמות ההדבקות שהייתה לפני הסגר לא נורמלית. אנשים עשו שטויות, הייתי בשוק.
ראיתי אירועים שרקדו בהם בלי מסכות. ההשלכות של הקורונה בהיבט המקצועי קשות מאוד עבורי, כי ישבתי בבית תקופה ארוכה אחרי האירוע המוחי, השתקמתי, הלכתי לפסטיגל ומשם חשבתי שאני אמשיך לסיבוב הופעות, אבל הקורונה קילקלה את התוכניות. פתאום מגיעה חצי שנה של שקט. יצאתי מעט מאוד מהבית, רק למטרות באמת חשובות, למשל, הברית של הבן של דניאלה. הם ביקשו, ואני כמובן אמרתי שבשמחה. הייתי הסנדק.
