פרשת השבוע המקראית מתארת במילים מדודות וחדות את רגעי מותו של משה. פרשת השבוע הישראלית דוחסת בפיד שלי שלטי "לך" וגם את גרסתם הפמיניסטית, "בואי".
תהום פעורה בין שני המנהיגים שלא רצו ללכת. סיפורי חיים של מנהיגות ומנהיגים נוספים מלמדים כי 'במידה שאדם מודד, בה מודדים לו'. קיימת התאמה מצמררת בין תמונת הסיום של המנהיג לתמונות ראשית דרכו. אמרי לנו איך התחלת את מנהיגותך ונאמר לך איך היא תסתיים.
זו השבת של משה
בן הזקונים של יוכבד ועמרם, הילד שכמעט לא נולד וכמעט טבע במי היאור. חייו ניצלו בזכות נשים אמיצות והוא גדל בכבוד מלכים. משה הרג את המצרי שהיכה את העברי וכמעט נתפס. הוא ברח למדיין נישא לציפורה, וכמעט מת בדרך למצרים. גם הפעם אישה הצילה אותו. משה ניהל יחסי אהבה-איבה עם בני ישראל שהלכו אחריו בארץ לא זרועה. ברגעים שונים של המסע הם כמעט הרגו אותו. גם עם אלוהים ניהל משה מערכת יחסים מתוחה של קרבה עזה ומריבות עזות לא פחות.
משה לא רצה להיות מנהיג. הוא העדיף להמשיך ולרעות את צאן יתרו: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי... לא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". את הניסיונות להשתחרר מהמשימה משה חותם בהמלצה גרועה: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". מי שאתה רוצה, רק לא אני. אלוהים לא אהב את זה. בחוסר רצון ובניסיונות התחמקות מתחילה המנהיגות המסובכת והמרשימה של משה.
איש של "כמעט"
מילות ההתחמקות של ראשית דרכו גזרו על משה את סופו הטראגי: "אתה סירבת להתחיל את המשימה", אומר לו אלוהים, "ואני לא אתן לך לסיימה". דברי הפרידה של אלוהים למשה מפזרים מלח על חווית ההחמצה. "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר".
מאז ועד היום "הר נבו" הוא סמלן של החמצות: "פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד / שָׁמָּה – אֵין בָּא, / אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה", כותבת רחל, שנה לפני מותה בגיל 41.
משה הוא המנהיג ש"כמעט". כמעט טבע, כמעט הוצא להורג, כמעט לא היה נשוי, כמעט נכנס לארץ. מנהיגותו עטופה כבוד, צניעות וכאב, היא התחילה בחוסר הרצון שלו והסתיימה בחוסר הרצון של אלוהים.
הילדה מקרן אופל (נתן יונתן)
כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי נִזְכָּר בַּקְּטַנָּה בְּגָלִית
אֵיךְ עָמְדָה לְבַדָּהּ בְּקֶרֶן אֹפֶל
מְשַׁכְשֶׁכֶת רַגְלָהּ בְּאַחַד הַנְּחָלִים,
אֲנִי מַתְחִיל אֵיכְשֶׁהוּ לְהָבִין מָה אָבַד לָנוּ בֵּינְתַיִם
...
אָז אֲנִי מֵבִין שֶׁזֶּה כָּךְ
מִפְּנֵי שֶׁאֶת הָעִקָּר אֶת הַהִיא הַמְּתוּקָה
כְּבָר מִזְּמַן הֵם לָקְחוּ הַנְּחָלִים
וְזֶהוּ מַה שֶּׁמַּעֲצִיב וּמַפְלִיא
כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי נִזְכָּר בַּקְּטַנְטֹנֶת הַזֹּאת בְּגָלִית".
השמועה אומרת שבשיר זה הביא נתן יונתן לעולם את השם "גלית". כמה שנים לפניכן כתבה התורה שיר על ילדה אחרת שעמדה גם היא ליד המים ובין חיים למוות. גם לה יש שם של מים; מים מחיים אך גם עצובים ומרים – "מרים".
מנהיגותה של מרים התחילה על מי היאור. בניגוד למשה, היא לא נשלחה למשימה ובוודאי לא התנגדה לה. היא שמרה על אחיה התינוק, היא יזמה מהלך מסכן חיים מול בת פרעה ואפשרה לאמה להניק את בנה. בשלווה פנימית, באחריות ובלי גינוני מלכות, מרים נתנה למצפון להוביל אותה. על פי המסורת החז"לית היא הייתה המיילדת שסירבה למצוותו של פרעה והחייתה את התינוקות.
מרים החלה את דרכה כמנהיגה על המים, היא נקראה על שמם ומתה איתם. חז"ל מספרים: "באר בזכות מרים... מתה מרים בטלה הבאר".
כפמיניסטית אני לא מתרפקת על רומנטיקת המים, אני זוכרת שהם היו מרים כמרירותם של "מי הסוטה", החוק המייצג תרבות רכושנית המפלה בין נשים לגברים. מרים לא יכלה להיות המנהיגה הראשית, אף שהייתה ראויה לכך. היא חיה ללא זוגיות ומשפחה ומתה בלי הטקסים שלהם זכו משה ואהרון. מרים המנהיגה נולדה בקרב חבורה של נשים מנהיגות, וכמותן היא מתה, מרווה את הקהילה כמי באר ונשכחת מלב.
בליל הסדר חברותיי ואני מתקנות את מרירות גורלה של מרים ושותות לכבודה כוס מים – כוס מרים.
מתחמם... מתחמם...
אנחנו הולכות ומתקרבות למנהיג שכופה עלינו לגרשו בבושת פנים. אנו זועקות לעברו מכל מרפסת וצומת: "לך". לפני שנדבר בו, נדבר בשופט המוזר שהמיט קלון ואסון – שמשון. מנהיגותו התחילה במצ'ואיזם ריקני ופוחז וכך היא תסתיים: "וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים: וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה". שמשון רואה אישה, הוא לא מברר דבר אודותיה וחלילה לא מחליף איתה מילה. רואה וקוטף משל הייתה פרי שגדל בשולי הדרך. מנהיגותו התחילה בליקוי מאורות והיא מסתיימת בעיוורון.
הדרשנים מנסחים זאת כך: "שמשון מרד בעיניו... אף הוא לקה בעיניו", והפמיניסטיות ינסחו זאת כך: "שמשון לקה בהחפצת נשים שנאמר, 'כי היא ישרה בעיניי'. ועוד נאמר, 'וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ'. ועל כן הסתיימה מנהיגותו בהחפצתו. "וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים הָאֲסוּרִים".
ועוד יש לומר: שמשון התחיל את מנהיגותו כבריון שפוגע והורג ללא אבחנה, וסיים את מנהיגותו כבריון חסר אבחנה שביקש מאלוהים: "תמות נפשי עם פלישתים". על מותו נאמר, "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו".
"תמות נפשי עם פלישתים", גרסת 2020
בחלוף ימי ביבי נגלה כנראה דברים קשים שהוסתרו מפנינו, אך גם קצה הקרחון הגלוי לעין מאפשר על מנת להשוותו לשמשון - נרקיסיסט, מאוהב בעצמו ומוגבל ביכולתו לאהוב את הזולת (זוכרות את "את משעממת"?) הוא מסית ומדיח ובדיוק כמו שמשון ושורף כל חלקה טובה. הוא תאב כוח וממון ואינו בוחל במניפולציות ושקרים. פשוט שמשון. התכונות האלו העלו אותו לשלטון והן גם שיורידו אותו. אלא שבתווך, בימי הקורונה הקשים האלה, אנו נתקלות בקו הדמיון המבהיל ביותר בינו לבין שמשון. לקו הזה קוראים: "תמות נפשי עם פלישתים". והפלישתים הם אנחנו.
טובי היועצות והיועצים המקצועיים של ביבי אמרו לו שאפשר להסתפק במגבלות שלא ימוטטו אותנו כלכלית ונפשית. ההתנהגות של גילה גמליאל, ראש השב"כ, שר הבריאות, מיקי לוי, שרה נתניהו, בנט, נשיא המדינה ריבלין ושלו, מעידה שהם יודעים שהסגר מוגזם והתקנות לא מצילות חיים (שהרי לא נחשוד בהם שהם רצו להרוג מישהי, נכון?)
ביבי מגלה שהאישיות שלו, כרתה בור שאליו הוא כנראה נופל, אלא שאין לו תוכנית ליפול לשם לבד. "שתישרף המדינה", כבר אמרנו?
ביבי, בניגוד לחבורה המקיפה אותך, חברותיי ואני לא מפרות (לרוב) את כללי הסגר שגזרת עלינו. אין לנו כסף לשלם את הקנסות שלך, אין לנו חשק להתעמת עם שוטרים ובעיקר, אנחנו מעדיפות לנהוג לחומרא ולא לסכן חיים. עם זאת, אין לך סיכוי שההפגנות נגדך ייפסקו. בדרך חוקית וגם יצירתית, בעזרת מנהיגות עממית שצומחת בימים אלה, נמשיך להפגין ונגרום לך ללכת.
ובבית המדרש של הטוקבקים
תודה. היה נפלא לקרוא את ההתמודדויות שלכן עם שאלות רוחניות. התגובות היו מגוונות ומעניינות ואני ממליצה למי שלא קראה לפנות לבית המדרש של שבוע שעבר וליהנות.
על מסעותיי הצעירים עם האמונה כתבה לי הילה:
"צר לי רוחמה, מדובר בחוסר ידע בקשר לאלוהים. את אלוהים אי אפשר לראות. אלוהים לא חייב להעניש מיד ובמקום. אלוהים נתן לאדם כוח להחריב את כל העולם. בני אדם רעים עשו את השואה - ומנגד בני אדם טובים נלחמו נגדם... עוד לא נתקלתי בהסקת מסקנות כל כך שגויה ואומללה".
יקרה, לזכותי יאמר שהמבחן שעשיתי לאלוהים היה בערך בגיל בת מצווה. וברצינות, האם אין בדברים שלך הגנת יתר על אלוהים, והאם הוא זקוק לה? מי שטוענת שיש השגחה פרטית צריכה לתת תשובה לשאלה למה המציאות עומדת בניגוד מוחלט לטענתה. ותשובת העולם הבא? זה קל מדי, שהרי אין דרך להתווכח עם מה ששתינו לא יכולות לדעת. כך שבמחשבה שנייה, הניסוי שעשיתי בגיל 12 היה פשוט אבל לא שגוי.
שבת שלום!
