הפעמון בדלת צלצל בדיוק כשהייתי בדרכי למכון הכושר. שליח מטעם "כנרת זמורה הוצאה לאור" מסר לידי מעטפה ובה עותק מספרה החדש של ד"ר הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית מומחית, "הורים טובים – מדריך תיאורטי ומעשי להורים לילדים בכל גיל". התוכנית הייתה להניח את המעטפה על השולחן ולצאת לדרכי, אבל פתחתי רק כדי להציץ ומיד נחו עיניי על ציטוט מסקרן במיוחד בעמ' 77 (גרסה מקוצרת):
"הצעירים שלנו אוהבים מותרות.
הם בעלי נימוסים גרועים, בזים לסמכות, ואין להם כבוד לזקנים.
הילדים בימינו הם רודנים"
- לקריאת הפרק הראשון של הספר באתר "עברית"
כתבות נוספות למנויים:
"מי כתב ומתי?", שואלת כוכבי את קוראיה. התשובה מפתיעה: סוקרטס, הפילוסוף היווני, בשנת 450 לפנה"ס.
האם אכן דבר לא השתנה? האם המהפכה החברתית והדיגיטלית לא השפיעה כהוא זה על עיצוב דמותו של הדור הצעיר, זה שהסמארטפון מחובר לוורידיו ושכל מאווייו מסתכמים במספר העוקבים באינסטוש או בטיקטוֹק? איך נוכל, בעידן הנוכחי, לגדל ילדים שמחים, שיאמינו בעצמם וביכולות שלהם? איך נבטיח שילדינו יגדלו להיות מבוגרים אחראים, ערכיים ומכירי תודה? האם נוכל להתחרות במסכים על תשומת לבם ולבסס עמם תקשורת פתוחה ובריאה?
שאלות רבות הציפו את ראשי בעת שעלעלתי בספר החדש. הסקרנות שבערה בי דחקה את מכון הכושר מסדר העדיפויות לטובת קריאה מעמיקה של הספר. בתום הקריאה המסקנה שלי ברורה: ספר חובה, תנ"ך להורות טובה.
לא הייתה שאלה שלא מצאתי עליה תשובה מנומקת ומלווה בפתרונות ובדרכי התמודדות. הספר קל לקריאה, מקיף, מגובה במחקרים עדכניים ושזור במטפורות מקסימות, שמקילות על ההבנה והופכות את ההסברים לזכירים יותר.
המדריך נחלק לארבעה שערים:
בריאיון בלעדי עם ד"ר כוכבי לרגל יציאת הספר לאור, היא משרטטת את מסלול ההורות העכשווית, מציגה מקצת השאלות והאתגרים הניצבים בפני ההורים כיום, ולצדם חלק מהתובנות והרעיונות המוצעים בספר.
"במקרים רבים, אנחנו מתייחסים לילדים כמו ללקוחות שאנו ההורים צריכים לשרת. התוצאה: ילדים שמקבלים כוח רב מדי, שצפוי לעורר בהם חרדה או לייצר אצלם חוויה נרקיסיסטית"
האומנם דבר לא השתנה מאז סוקרטס?
"נראה שכל דור משוכנע שהדור הצעיר 'מתקלקל' וסוטה לכיוונים מסוכנים. מבחינה זו לא חל שינוי. עם זאת, בהחלט התחוללו שינויים בתא המשפחתי. עד תחילת המאה ה-20 לילדים לא היה מעמד חשוב במשפחה. איש לא התעסק בנפש שלהם, לא היו להם זכויות, והם נחשבו לכוח עבודה זול. זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, חולל מהפכה בתפיסה הזאת. הוא טען ששנות הילדות מהוות את התשתית לאדם המבוגר שצומח מתוך הילד, ולכן חשוב להשקיע בילדים ולהתעניין בחוויה שלהם.
"עם הזמן החלו להתפרסם מחקרים שתמכו בכך, והתבססה גם ההבנה הציבורית שלילדים יש זכויות. זו מהפכה תפיסתית חשובה מאין כמותה, אבל לפעמים נדמה שלקחנו אותה רחוק מדי. מתוך ההבנה שהילדים שלנו חשובים ושאירועי ילדות נצרבים בנפשם, יש משפחות שבהן הפירמידה התהפכה כך שהילדים עומדים בראשה. במצבים אלה ההורים מתייחסים לילדיהם כמו ל'לקוחות' שהם צריכים לשרת. התוצאה: ילדים שמקבלים כוח רב מדי, שצפוי לעורר בהם חרדה, או לייצר אצלם חוויה נרקיסיסטית, כאילו הם אלה שמנהלים את העולם סביבם.
"בילדותנו, הורינו הם שעמדו בראש הפירמידה ופעלו מתוך אינטואיציות בריאות. לא היו להם רגשות אשם. אגב, רובם לא התעסקו בהורות שלהם כלל, הם פשוט 'גידלו ילדים'. כיום אין הורה שלא עסוק במידה זו אחרת בהורות שלו. המודעות היום לתפקיד ההורי מסייעת לנו מצד אחד להשתפר ולייצר הורות טובה יותר, ומצד שני היא גורמת לנו לחטוא לא פעם בעיסוק יתר בילדינו. מכאן גם צמח המושג 'הורות הליקופטר' – שמציין תופעה שבה הורים חגים ללא הרף מעל ראשי ילדיהם, וכמו מסוק הצלה, ברגע שהילדים חווים קושי (למשל, ילד שקיבל ציון נמוך במבחן או חייל שמפקדו מסרב להוציא אותו לשישבת), ההורים מגיעים מיד לחלץ אותם. כך לא מכשירים את הילדים להתמודד עם אתגרי החיים.
"אני מאמינה שצריך להחזיר את הפירמידה כך שההורים יעמדו בראשה. ילדים זקוקים להורים חזקים, בטוחים בעצמם, יציבים, כאלה שאפשר להישען עליהם. זה לא שהילדים יהפכו פתאום לפחות חשובים. ההפך - הצבת ההורים בראש הפירמידה תאפשר לילדים לחוש ביטחון, לגדול ולהתפתח בסביבה מוגנת ויציבה".
"כהורים, כדאי שנעצור רגע ונחשוב - מהן מטרותיי כהורה. לאן נרצה להגיע?"
"הורים היום מבינים את החשיבות בתפקיד ההורות, אך הם מוצפים במידע ובטרנדים העוסקים בטיפול ובחינוך הילדים. כתוצאה מכך הנטייה של רבים מהם היא לבלבול ולתחושה של איבוד הדרך", מסבירה כוכבי. "כמו שאנחנו מסמנים יעד באפליקציית ניווט כדי להגיע עם הרכב ממקום למקום, כך גם בהורות שלנו: כדאי שנחשוב מה באמת חשוב לנו, לקבוע יעדים ולהתקדם לעברם.
"יש לנו חלק משמעותי בעיצוב דמותם של ילדינו. התהליך אינו קורה מעצמו. תינוק לא יכול להפוך ל'אדם' ללא דמות הורית בוגרת, שאוהבת אותו, מטפחת אותו ומקנה לו ערכים. לכן חשוב לעצור ולחשוב על הורות כמשימת חיים. נסו לכתוב לעצמכם מהם הערכים שאתם רוצים להקנות להם? מהם היעדים ההוריים שאתם מציבים לעצמכם?
"הגדרת מטרות מייצרת לנו סדרי עדיפויות ועוזרת לנו לפתור קונפליקטים. למשל, אם לילד שלי יש לקות למידה, ובמקביל יש לו כישרון מוזיקלי, בצד ההוראה המתקנת שתסייע לו להתמודד עם לקות הלמידה שלו, כדאי להשקיע מאמץ ולטפח מאוד את כישרונותיו המוזיקליים. בכך נוכל לתרום בסופו של דבר לדימוי העצמי שמתפתח אצלו, ולתחושת ההנאה שלו והסיפוק ממה שהוא עושה. במילים אחרות, במקום להתמקד כל הזמן בטיפול בבעיות, כדאי מאוד לטפח גם את החוזקות והכישרונות של הילדים שלנו".
"המחשבות שלנו לגבי הילדים הופכות למחשבות שלהם לגבי עצמם"
תתפעלו מהילדים שלכם, חוזרת כוכבי על המסר הן בריאיון והן בספרה. התפעלות של הורים מילדיהם הופכת לאבני הבניין לדימוי העצמי החיובי שמתפתח אצלם. אבל מה עושים כשהילדים חוזרים הביתה עם ציונים נמוכים, לא מסייעים במטלות הבית, מתחצפים, מסתובבים עם חבורת רחוב?
"לפעמים נדמה לנו שביקורת נוקבת שלנו כלפי הילדים תעזור להם להשתפר, אך היא עלולה להיות גורם הרסני", מסבירה כוכבי. "כשילד חשוף לביקורת בלתי פוסקת מצד הוריו, הדימוי העצמי שלו נפגע. לעומת זאת, התפעלות חיובית מצד ההורים היא גורם מצמיח. זיהיתם תכונות שאינן רצויות אצל ילדיכם? חפשו קצה חוט - רגע שבו הם 'מרפים' מהתכונה הלא טובה (למשל, ילד שמרוכז בעצמו מגלה פתאום עניין באחרים, או ילדה רכושנית שמגלה נדיבות כלפי אחותה), והתפעלו תוך שאתם נותנים שם לתכונה החדשה ('איזה מעשה נדיב עשית', 'כל הכבוד על הגמישות ועל יכולת הוויתור שלך', 'איזה יופי סידרת את השולחן שלך'). התפעלותכם היא שצפויה לייצר רגעים טובים נוספים בכיוון שאתם מכוונים אליו".
"מחקרים מגלים שילדים לומדים הרבה יותר מחיזוקים חיוביים, שבחים ומילים טובות, ופחות מעונשים"
רוצים ילדים בריאים בנפשם, שחייהם רוויים ביצירה ובשמחת חיים? היו סמכותיים והציבו להם גבולות, אומרת כוכבי. להורים נדמה לפעמים שהצבת גבולות מלוּוה בהכרח במתח ובכעסים. זה לא אמור להיות כך כלל. "מחקרים פסיכולוגיים חושפים באופן עקבי וחד משמעי את יתרונותיו הרבים של סגנון ההורה הסמכותי על פני כל הסגנונות האחרים", היא מסבירה. "הסגנון הסמכותי המשלב בין גבולות ברורים לגילויי חום ואהבה, מאפשר לילדים לגדול באווירה טובה ובטוחה".
איך יודעים איפה להציב את הגבול ואיך נדע שלא הגזמנו?
"לא תמיד נוכל לדעת מראש מהו הדבר הנכון לעשות. לפעמים כולנו - ההורים והילדים - צריכים לעבור את הגבול, לטעות ולהבין את גודל הטעות. אם הילדים עברו את הגבול (למשל, שיקרו שלא אכלו ממתקים), כדאי לבקש מהם להודות בטעות ולהתנצל, ואז חשוב שגם שנסלח להם. חשוב שגם אנחנו ההורים נדע להתנצל בפני הילדים, כשצריך. ההתנצלות והתיקון לא הופכים אותנו להורים חלשים. היכולת שלנו לתקן את עצמנו היא דווקא אחת המתנות הגדולות שנוכל לתת להם. גם הם, כשיטעו מול החברים שלהם או מול המורים שלהם, ילמדו דרכנו להודות ולומר 'טעיתי'. דרך הטעויות הקטנות שהילדים עושים, אנחנו משרטטים את קו הגבול ומציירים תקשורת שמבוססת על אמון. יכול להיות שגם בפעם הבאה הם יאכלו ממתקים בלי רשות, אבל אז הם כבר יודו שעשו זאת ולא ישקרו".
מתי קיימת הצדקה לענישה?
"הורים צריכים לדמיין לרגע שהם מועסקים על ידי בוס שגוער בהם ומעניש אותם בכל פעם שהם טועים. האם בדרך זו הוא היה מצליח לגרום להם להימנע מטעויות? סביר יותר להניח שהתייחסות כזאת מצד המעסיק הייתה מייצרת אצלנו חרדה ואווירה מתוחה, וזו נקודת מוצא לא מוצלחת ללמידה ולהפקת לקחים. כך גם אצל ילדים. מחקרים הראו שילדים לומדים הרבה יותר מחיזוקים חיוביים: משבחים וממילים טובות ופחות מעונשים. כשאין ברירה ועונש הוא מוצא אחרון, יש לעשות זאת בחוכמה, במידה, בכבוד, ותוך החזקת המטרה בראש: לחנך, ללמד, לכוון, לא לפגוע. כל צורת ענישה גופנית של ילדים אסורה כמובן באופן חד משמעי ואף נחשבת לעבירה על החוק".
5 צפייה בגלריה
''הורים צריכים לדמיין לרגע שהם מועסקים על ידי בוס שגוער בהם ומעניש אותם בכל פעם שהם טועים''
(צילום: shutterstock)
"בכל מעשיכם אתם מעבירים מסר לילדים"
"בתוך האקלים שהילדים גדלים בו הם מקבלים מסרים כל הזמן. בדיוק כמו מזג האוויר שמשפיע ללא הרף על החוויה שלנו, המסרים נמצאים בסיטואציות הכי פשוטות, וחשוב להיות מודעים לכך", מסבירה כוכבי. "למשל, כשאנחנו נוסעים עם הילדים ופתאום מגיחה מכונית וחותכת אותנו מימין. התגובה שלנו היא מסר. אם אתם מתעקשים על חגירת חגורה או לא – זהו מסר. לעומת זאת, יש גם מסרים שחשוב לנו להעביר להם באופן יזום.
"ניקח לדוגמה את המתבגרים. לא תמיד אנחנו מצליחים לשבת ולשוחח איתם באופן מסודר (הם מפרשים זאת כ'חפירה'). לכן מומלץ 'לתפוס' את ההזדמנויות הקטנות שבהן הם פנויים להקשבה. כך למשל, כשהטלוויזיה דלוקה ומדברים בדיוק על אונס, אפשר לשאול אותם כבדרך אגב אם הם שמעו על כך ולהעביר להם את המסרים והערכים החשובים לנו. המחשבה שהדעה שלנו לא חשובה להם - היא לרוב מוטעית. גם מתבגרים רוצים להיות קרובים להורים שלהם, וחשוב שנשמור על ערוץ תקשורת פתוח בינינו ובינם".
"לרגשות יש נטייה להיות מידבקים ולהנציח את עצמם. כשילדים חווים בהווה רגשות של שמחה, אהבה וסקרנות, גדלים הסיכויים שרגשות אלה יופיעו שוב בהמשך החיים"
במהלך הריאיון שולפת כוכבי שני זיכרונות ילדות: האחד נצרב כשהוא עטוף ברגשות אשם והשני בהכרת תודה. "בגיל שבע התארחתי אצל סבתי שהייתה אלופה בעבודת יצירה", היא מספרת. "ביקשתי ממנה לעשות לי עגור מנייר, בדיוק כמו בתוכנית הטלוויזיה שזה עתה צפיתי בה. סבתא התחמקה. אני כעסתי ובעטתי בשולחן, והפלתי את אגרטל הקריסטל היוקרתי שהיה מונח עליו. האגרטל כמובן התנפץ, ואני נותרתי עם תחושות קשות של בושה ואשמה. שנתיים אחר כך שיחקתי עם חברות בסלון ביתנו והפלתי בטעות את שלָט הטלוויזיה (שנחשב אז לפלא יקר ערך). השלט נשבר, ואמי הציעה שנשים עליו פלסטר. כך עשינו, והשלט חזר לעבוד. אני זוכרת עד היום את תחושת ההקלה והכרת התודה לאמי".
מדהים לגלות איך רגעים קטנים ויומיומיים כל כך עשויים להפוך לזיכרונות שייצרבו אצל ילדינו שנים רבות לאחר מכן.
"לרגשות יש נטייה להיות מידבקים ולהנציח את עצמם. כשמישהו כועס עלינו, יש לנו נטייה לכעוס עליו בחזרה. לכן כדאי 'לנצל' את התכונה ה'מידבקת' כדי לפתח אצל ילדינו רגשות חיוביים יותר. בלתי אפשרי לגדל ילדים בלי מתחים וכעסים, אבל כדאי להשתדל שמינון החוויות הטובות יגבר על החוויות הפחות נעימות".
"היכולת להיות לבד היא אחת האיכויות החשובות ביותר לשמירה על בריאותנו הנפשית" (הפסיכואנליטיקאי ד.ו. ויניקוט, מתוך הספר)
"פעם עוד היה אפשר להשתעמם. כיום כל רגע פנוי של הילדים (ושלנו!) מתמלא מיד בתוכן זה או אחר המגיע אלינו דרך המסכים. המסכים זמינים ומתחרים על הקשב שלנו, שחלילה לא ייווצר מצב של שעמום", אומרת כוכבי. "אבל מחקרים עדכניים מתחום מדעי המוח מוכיחים שדווקא כשאנחנו לבד ומשועממים מופעלת במוח רשת עצבית שנקראת 'רשת ברירת המחדל'. רשת מוחית זו אחראית לתחזוקה שוטפת של המוח, לחלימה בהקיץ, לדמיון, ליכולת שלנו לחשוב ולהרהר, לגילוי יצירתיות. ויותר מכך – מחקרים מגלים שהמסכים פוגעים בשמחת החיים של ילדינו. הם מחבלים במיומנויות התקשורת הבינאישית וביכולות החברתיות של הילדים, הם ממכרים, פוגעים באיכות השינה וגורמים להתפתחות תופעות נפשיות כמו 'הפחד מהחמצה' (FOMO).
"עם זאת, המסכים הם חלק מחיינו ולא נוכל לנצח אותם. לכן מומלץ לדחות עד כמה שאפשר את החשיפה של פעוטות למסכים. לא להושיב תינוקות לאכול מול היוטיוב, ולא לצייד אותם במסכים כשהם יושבים בעגלה. החשיפה לעולם האמיתי חשובה הרבה יותר מהחשיפה למסכים. מהרגע שהילד מקבל טלפון חכם, החתימו אותו על חוזה המסדיר את כללי השימוש בו. הטלפון הוא שלכם, ויש לכם זכות – וחובה – לקבוע את הכללים. בהמשך, ככל שהילדים גדלים, הגבילו את זמן המסך שלהם, ואל תשאירו אותם לבד עם המסכים. שחקו במשחקים שלהם. היכנסו לאפליקציות שלהם, תווכו עבורם את התכנים שהם נחשפים אליהם. בסופו של דבר, הדרך הטובה ביותר לצמצם את השימוש במסכים היא לאזן את זמן המסך עם פעילויות חוץ ביתיות: ספורט, פעילות בתנועת נוער, מפגשים חברתיים ללא מסכים".
"ההורות היא אמנות השמירה על איזונים ועל מינונים נכונים – בין קרבה לבין מרחק. בכל גיל אנחנו חייבים ללמוד לשחרר את הילדים, בהתאם לגילם, ולהאמין שיהיה בסדר, שאפשר לסמוך עליהם"
ככל שהילדים גדלים, כך היכולות ההוריות משתכללות, וההתלבטויות ההוריות הופכות למורכבות יותר. יש גיל שבו אנחנו מתלבטים אם הם כבר בשלים לחצות כביש לבד, ובתוך כמה שנים ההתלבטות נסובה סביב השאלה אם לאפשר להם לנסוע לאילת עם חברים, או לצאת למסיבה ששותים בה אלכוהול.
"עם הזמן אין לנו ברירה אלא לשחרר בהתאם לגילם וליכולות שלהם", אומרת כוכבי. "תפקידנו לשגר אותם לעולם עם סל הערכים החשוב לנו. למשל, להקנות להם מסרים של שמירה על הביטחון האישי, שלא יפגעו באחרים, שיתנהגו בצורה ערכית ומוסרית. ככל שהילדים גדלים, אנחנו מאבדים חלק מהשליטה על החיים שלהם, ויכול להיות שהם קצת יסתבכו על הדרך וימצאו את עצמם חשופים לסכנות (למשל, חשיפה לאלכוהול, לעישון, לסמים, ולשלל הסכנות המגיעות אליהם באמצעות המסכים)".
ומה עושים אם סמכנו על המתבגרת שלנו, ובכל זאת היא חזרה הביתה הלומת אלכוהול?
"כשהילדים מועדים, נפתחת לפניכם הזדמנות לרענן את סל המסרים. נצלו את הרשתות החברתיות לתועלתכם. מומלץ לחבור להורים נוספים, להתגבש כקבוצה ולייצר מגרש חברתי עם כללים מוגדרים. למשל, אנחנו יכולים לקבוע שמיקומי המפגשים החברתיים אחרי שעה מסוימת ייעשו בבית של אחד החברים או שיקבעו שעה אחידה שבה כולם חוזרים מבילוי. אם כקבוצה ההורים יעבירו מסרים נכונים ואחידים, הם יוכלו למנוע, להקטין או לדחות את החשיפה לסכנות".
"הורים טובים מעורבים, אבל לא מתערבים"
כמעט כל הורה מכיר את התופעה: הילדים, בין אם הם לומדים מרחוק ובין אם בבית הספר, לא ממהרים לבצע את מטלות הלימוד שלהם. ואז אנחנו מתלבטים: ללחוץ על הילד לבצע את משימותיו (ועל הדרך "לעזור" לו לבצע אותן), או להניח לו שיתמודד בכוחות עצמו?
"הורים טובים מעורבים, אבל לא מתערבים. הילדים לא זקוקים לכם כשוטרים", מסבירה כוכבי. "הורים שלוקחים אחריות רבה מדי על הלימודים של ילדיהם, עלולים לגרום להם לא לקחת את האחריות בעצמם. הגישה הזאת אינה משרתת את התוצאה הרצויה. אם משהו לא עובד והילד מתקשה לאורך זמן להכין שיעורי בית, נסו לבדוק מה הסיבות לכך. אולי הוא לא מבין את החומר? אולי הוא קורס ממטלות? רצוי, כמובן, לערב את המורה, שתהיה חלק מהתמונה. כיום בתי הספר מכוונים לשונוּת בין הילדים, והצוות החינוכי ישמח לשתף איתכם פעולה. חשוב לזכור שאין ניגוד אינטרסים בינינו ובין המערכות החינוכיות של ילדינו – גם הן וגם אנחנו רוצים בטובת הילדים שלנו!".
"חשוב לומר לילדים את האמת, אבל לא את כל האמת"
"יש היום כל כך הרבה מצבי הורות. אנחנו חיים בחברה שמאפשרת פונדקאות, הורות יחידנית, הורות חד מינית, הורות משותפת ועוד. המודל המסורתי של אבא-אמא וילדים הוא רק אחד מתוך שלל האפשרויות", אומרת כוכבי.
"לכל משפחה יש דרכי התמודדויות ייחודיות לה, אבל לכולן יש גם מכנה משותף: המשפחה החדשה נוצרה בדרך מיוחדת. חשוב לספר לילדים את הסיפור - כיצד המשפחה נוצרה. כשאתם מספרים להם את סיפור המשפחה, הקפידו על כלל חשוב: ספרו להם רק את האמת, אבל לא חייבים לומר להם את כל האמת. ככל שהילדים יגדלו, יהיה אפשר להוסיף להם פרטים לסיפור, להרחיב אותו ולהעמיק אותו. לגבי ילדים שהגיעו לעולם בעזרת תרומת ביצית או תרומת זרע, מחקרים מראים שחשיפת עובדת חיים זו בפניהם עד גיל שבע מסייעת להם לקבל אותה באופן פשוט וטבעי".
"הילדים הכעיסו אתכם? אכזבו אתכם? הוציאו אתכם מדעתכם? קחו אוויר ואמרו לעצמכם: איזו עבודה משמעותית וחשובה אנחנו עושים איתם עכשיו"
אחד המסרים החשובים שכוכבי מעבירה בספרה הוא ליהנות מהדרך.
איך הורים לשלושה ילדים יכולים ליהנות מהדרך כשהקטן בדיוק מוציא שיניים, לשני יש עיכוב התפתחותי, והשלישי, המתבגר, שוכח לחזור הביתה בחצות?
"ההורות בשגרה היומיומית לא בהכרח מייצרת הנאה. במקרים רבים היא אף מייצרת עימותים, ריבים, מתחים", מסכימה כוכבי. "ההורות הישראלית בפרט היא תובענית ומורכבת. לפי נתוני ארגון ה-OECD, ישראל היא שיאנית ילודה בהשוואה למדינות העולם, וההורים כאן גם עובדים יותר שעות. כשיש יותר ילדים, עם צרכים שונים, המורכבות אף גדולה יותר".
אז איך בכל זאת נהנים?
"כיום אנחנו יודעים שחלק עיקרי מתחושת האושר שלנו קשור לתחושת משמעות. אין ספק שבהורות קיימת חוויה חזקה ומתמשכת של משמעות. כשאנו חשים שהילדים אכזבו או הכעיסו אותנו, זה הזמן להזכיר לעצמנו שזה חלק מהתפקיד שלנו כהורים - לחנך אותם, להקנות להם ערכים. אמנם בתוך כל הריב והכעס קשה לראות את המשמעות, אבל כשמייצרים 'מרווח' בינינו ובין המצב המכעיס או המתסכל, אפשר לזהות את ההזדמנות לעשות עם הילדים עבודה משמעותית וליהנות מכך".
"כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן יחסים, לזוז למקום טוב יותר שיאפשר לנו להיות שלמים יותר עם היחסים – עם הורינו וגם עם ילדינו"
ההורות לעולם אינה מסתיימת. לדברי כוכבי, גם אם אתם לא שלמים עם חלק מההתנהגויות שלכם כהורים, גם אם הילדים כבר גדלו ועזבו את הקן, אתם עדיין יכולים לייצר שינוי חיובי ולהתקרב יותר לילדיכם.
"ההורות היא לפני הכל מערכת יחסים אנושית בין מבוגר לילד. גם כשהם גדלים יותר, הם עדיין הילדים שלכם ואתם ההורים שלהם", היא מסבירה. "מערכת היחסים ביניכם ובין הילדים מתפתחת כל הזמן, וכשאתם מייצרים שינוי בתוכה, הילדים נדבקים בשינוי. דרך סקרנות והתעניינות אמיתית בילדים - תוכלו לבנות תשתית טובה להתקרבות ולשיתוף פעולה מצדם. כדאי לזכור שכמו כל מערכת יחסים אנושית אחרת, גם ההורות פועלת על פי המודל של win-win: כולם מרוויחים! שווה להתאמץ כדי להגיע למקום הזה שבו גם אנחנו וגם ילדינו מרוויחים".
ד"ר הילי כוכבי היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת המגמה הקלינית של הילד ובעלת דוקטורט מטעם אוניברסיטת תל אביב. נשואה לאריה, יזם הייטק, אֵם לארבעה: נעם (21), ניצן (17), נטע (12), גלי (8). "הורים טובים – מדריך תיאורטי ומעשי להורים לילדים בכל גיל" הוא ספרה השני. ספרה הקודם, "המדריך הישראלי להורים", נכתב בשיתוף פרופ' עמירם רביב (הוצאת כנרת זמורה דביר), נמכר בעשרות אלפי עותקים, והוכתר על ידי ynet כמדריך ההורות הטוב ביותר בישראל.
