בגיל 45, התעוררה איריס קול והרגישה שבמקום שהיא תשלוט במחשבות שלה, הן שולטות בה. שלופ אפל, מטריד ובלתי פוסק התחיל לנהל לה את החיים. "המחשבות נכנסו לי לראש בכל מקום, אין לי נקודה ספציפית שמתוכה הרגע זה התחיל", היא מספרת, "אבל לפתע עצב מאוד גדול שטף אותי ככה סתם. הייתי מבוהלת מאוד".
כתבות נוספות למנויים:
- נועה קירל: "אמרו לי שיהפכו אותי לכוכבת גדולה"
תסבירי איך זה קורה.
"זה נבנה לי בראש. פתאום הגעתי להכרה - כשקראתי דברים, כשראיתי בטלוויזיה, כשהייתי ברדיו, כשדיברו אליי - שאני תחת שליטה של משהו שאני לא יכולה לגלות מהו, שאני לא יכולה לעלות עליו, ושכולם כביכול משתפים איתו פעולה. אני לא מבינה מה המטרה של זה, אבל אני מרגישה שכל דבר קשור לזה. שכל מה שאומרים לי - הילדים, בעלי דרור, ההורים שלי ובעבודה - שום דבר לא מקרי. גם כל מה שמשמיעים ברדיו ובטלוויזיה, אפילו שירים שאני בוחרת בסלולר וביוטיוב - הכל לא מקרי. ואני לא מצליחה להבין מה השורש של זה. האם אני יחידה בעולם, או שזה ניסוי עולמי ונבחנו כמה כאלה וביקשו הזמנה ממישהו? לא הבנתי את ההיגיון של המחשבות שלי, והן לא הניחו לי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ואיך זה נראה בפועל, ביום-יום?
"הרבה בכי והסתגרות. פתאום אני אומרת לדרור דברים שלא נשמעים לו הגיוניים. אבל בגלל שידעתי שזה נשמע מופרך, כל מה שיש לי בראש, מאוד נזהרתי לחלוק את זה ולא סיפרתי. הרי בוא נגיד את האמת, זה נשמע פסיכי לגמרי. וגם אם זה לא היה נשמע לי הגיוני פה ושם, עדיין חשבתי שאם דרור משתף פעולה עם אותו גורם עלום, אז הוא ממילא לא יגלה לי. איך שלא הסתכלתי על זה, הבנתי שלשתף את התחושות שלי לא יוליד תשובה".
למה בעצם?
"או שיחשבו שאני פסיכית או שהמערכת דרשה ממנו לא לשתף איתי פעולה ולגלות לי שהוא חלק ממשהו גדול שעושה בי איזשהו ניסוי".
איזה ניסוי?
"אני לא יודעת. באותה תקופה חשבתי שזה מתבצע אולי כדי לשפר אותי, אבל לא ידעתי. והיה גם רגע שבו האשמתי את דרור, כבר לא יכולתי לשאת את זה. אמרתי לו: 'מה אתה עושה לילדים שכולם נגדי?' הוא ענה כמובן שמה פתאום. הוא ראה שמשהו עובר עליי, אבל לא הבין באיזה סדר גודל, לדעתי. הוא התייעץ עם רופאת המשפחה, שהיא גם חברה שלנו, והיא המליצה על פסיכיאטר".
בעגה המקצועית מה שקרה לקול מתישהו ב-2016, נקרא "הפרעה דלוזיונלית", הפרעה נפשית המתויקת כאחת מההפרעות הפסיכוטיות שבאה לידי ביטוי במחשבות שווא. מעין אפיזודה פסיכוטית המטלטלת את האדם. אצל קול הן הובילו עד לאשפוז יום. אחרי כמה שנים של התמודדות לא פשוטה, קול מצליחה לדבר על התקופה הקשה שעברה עליה ועל משפחתה בחדות, בפתיחות ואפילו בהומור. אבל זה לא תמיד היה כל כך קל.
ראית במציאות דברים? שמעת קולות?
"שום דבר מזה. הכל במחשבות. אתן לך דוגמה. יום אחד נסענו לפיקניק ופתאום צצה בשדה אתון לבנה. אני והילדים רצנו ללטף אותה ולתת לה ירקות. פתאום דרור ועוד מישהו התחילו לצעוק: 'תתרחקו ממנה, היא פצועה, חולה, מסוכן'. שם כבר הייתי בטוחה שמישהו בכוונה הביא את האתון לאמצע השדה, כי אני זה האתון ומה שדרור צועק זה להתרחק ממני. כל דבר היה ככה, בלתי נסבל".
היו עוד דוגמאות שיכולת להניח עליהן את האצבע?
"יום אחד נכנסנו דרור ואני לחנות, ראינו ראש של צבי מקרטון שמרכיבים ותולים. קנינו אותו ושבוע אחרי מצאתי את עצמי באשפוז יום, ברחוב הצבי 9. בדיעבד, הייתי בטוחה שכאן דרור התחיל לרמוז לי שאני הולכת להתאשפז. את הראש של הצבי לא הסכמתי לתלות ונתתי לבת שלי, לחדר. בכל פעם שהיו שולחים לי בווטסאפ אייקון עם נשיקה, הייתי בטוחה שכל מי ששולח לי הוא ממשתפי הפעולה. ואין מי שלא שולח כמעט דבר כזה. כשהבן שלי היה מנשק אותי, הייתי בטוחה שזה סימן שאני צריכה לשים לב שעוקבים אחריי, מסתכלים עליי. אמרתי לעצמי: רואים את ההתנהגות שלך, תתנהגי בהתאם".
גם כשמדובר בילדים שלך?
"הילדים הגדולים שלי (תאומים לא זהים בני 18 - ר"ש) לומדים קולנוע, והם צילמו בבית סרט. במשך תקופה הייתה פה מנורה כזו, והייתי בטוחה שזו תזכורת שהבית מרושת ושיש מפקדה שבה רואים אותי. מה אגיד לך, כיף בסך הכל. בגדול חשבתי שהמציאות הפכה לסדר יום חדש שלי, שבו שולט כוח עולמי".
את החוויות הקשות שלה עם ההפרעה, בחרה קול לפרוט בספר שירים יפהפה ונוגע, בשם "ציפור לא ממציאה שמיים" (בהוצאה עצמית). את השירים התחילה לכתוב כבר בתחילת תקופת המחלה, ואת הספר סיימה כשהחלימה. "פתאום זה בער בי, היה דחף. השירים נכתבו בכל מקום: בסלולרי, ברדיו, באוטו, פה מישהו אומר משפט, ואתה תופס ומפתח".
אלה היו הרגעים היותר טובים של קול במהלך התקופה הכאוטית, נקודות בהירות של צלילות מחשבתית המשתקפות מהסערה המתחוללת בראש.
"ומה שמדהים בהפרעה הזו, הוא שהיה איזה רגע שאני זוכרת שחשבתי שכנראה נולדתי ככה, שזה תמיד היה", היא נאנחת. "כשהסתכלתי לאחור על הדבר הזה, לא יכולתי לשים אצבע ולהגיד, 'בשבוע שעבר הייתי בסדר או לפני שנה הייתי בסדר'. אני תמיד חיה על הגבול של דמיון מפותח, אבל זה כבר היה קצת איבוד קשר למציאות".
איך זה נראה מהעיניים שלך? היית קמה בבוקר, ומה?
"סיוט. אני יודעת שאני לפני עוד יום של גיהינום, כי זה מגיע עם דיכאון כבד וחרדה מטורפת לגמרי שכולם יעזבו אותי, כי מי יכול לחיות עם דבר כזה? אני כבר הרי לא יכולתי לשאת את עצמי. היה שלב שרציתי ללכת מהבית, לעזוב את הרדיו ולברוח, להיעלם, לא יודעת לאן. אמרתי את זה לדרור. הוא היה וואו בכל התקופה הזו, מדהים. אבל היה יום אחד שבו הוא נשבר, כשנורא בכיתי ושאלתי אם הולכים לקחת לי את הילדים. הייתי בטוחה שהולכים לקחת לי הכל".
קיצוני.
"אל תנסה לחפש נראטיב או היגיון כי המוח הופך לעיסה. פה לדרור, וזו הפעם היחידה שראיתי אותו ככה, נשבר הלב. 21 שנה אנחנו יחד, חיבור חזק. הוא הבין שאני כלואה, היו לו דמעות בעיניים. הוא אמר לי: 'איריס, אני אוהב אותך ואני כאן ומה פתאום ואת מדמיינת את זה'. אבל כשאתה שומע את המילים האלה הן לא באמת נכנסות לך להיגיון".
אבל ידעת להבין שמשהו אצלך לא בסדר?
"באיזשהו שלב לא היו לי ספקות במה שעובר לי בראש. כלומר, היה ברור לי שמה שאני חושבת הוא מאה אחוז מציאותי, שאני בתוך ניסוי שהמטרה שלו לשפר אותי. מהבוקר קמה ושחור, בוכה, לא רוצה לראות אף אחד, לא לשמוע, לא לדבר עם אף אחד, דפיקות לב מואצות. כל זה קרה מאוד מהר, עם ההתחלה של הדבר הזה".
יש לך שלושה ילדים. איך תיפקדת כאמא?
"הילדים אמרו לי שהייתי בסדר יחסית, אבל הרגשתי אשמה נוראית. יום אחד, בתקופה הזו, ישבנו בסלון, הקנטנו אחד את השני בחיבה. הם אמרו, נגיד, שאני עווארית, לא רואה טוב. הייתה התגלגלות מצחוק אבל אני הרגשתי שהם משפדים את הלב שלי, שזה לא על זה שאני לא רואה טוב פיזית, אלא שאני לא רואה מה הולך סביבי, שאני לא רואה אותם, את הבית, את החיים, שאני לא מבחינה בין טוב לרע. זה מה שהייתי בטוחה שהם אומרים לי, שבאמירה הזו יש מסר שאני אמא איומה ואדם נורא ואיום. אבל לא אמרתי להם כלום, הלכתי לחדר לבכות".
ומתי הם הבינו מה עובר עלייך?
"ניסיתי להחזיק את עצמי, לא להתפרק ממש. ידעתי שאני חייבת להחזיק בית, משפחה, עבודה. זה כמו שאתה מחזיק סוד שאתה לא בטוח לגביו מי יודע ומי משתף פעולה, ואם תגיד אולי יאשפזו אותך ויקשרו אותך. הבנתי שזה לא נשמע הגיוני, אבל היה ברור לי שזה קורה. לא דיברתי על זה עם הילדים. הם פשוט ראו אותי בגרסה עצובה, אמרתי שאין לי מצב רוח. דרור הסביר שלאמא קשה. לא שיתפתי אותם בבעיה. היה איזה יום אחד שאמרתי לבת שלי, 'איה, את בטוחה שאף אחד לא דיבר איתך על להגיד לי דברים או משהו כזה?' היא די ניפנפה את זה".
היא לא ראתה בזה משהו מוזר?
"לא, ואולי היא כן ידעה מה עובר עליי קצת. היום אנחנו מדברים על זה חופשי. תראה, אני מספרת את זה עכשיו בחיוך, אבל זה איום ונורא".
זה בוודאי מטלטל גם את הזוגיות.
"דרור מאוד-מאוד נבהל בהתחלה. הוא לא הבין מה זה הדבר הזה. הוא היה אומר לי, 'איריס את מדמיינת, מה עובר עלייך'. ואז אני כועסת ואומרת: 'מה זה מדמיינת, למה אתה לא אומר לי את האמת'. נורא. לא היה לו מה להגיד, חוץ מלאהוב את בת הזוג שלך ולהתפלל שזה יעבור, אין מה לעשות. צריכים מאוד להיזהר ממה שאומרים. היינו שומעים רדיו, דרור היה מגביר שיר והייתי בטוחה שהוא עושה לי בכוונה שאקשיב למילים, כי הן אומרות לי משהו. פעם אחת אמרתי לו את זה והוא אמר לי, 'איריס, אני אוהב את הבס בשיר הזה אז הגברתי'. בכיתי".
עצוב.
"הייתי מאוד עצובה. באותו יום חזרנו הביתה, יצאתי מהבית, יש בגבעתיים נקודה שבה רואים היטב את תל-אביב, המצפור. ישבתי שם ואמרתי לעצמי, אני לא יודעת איך אני ממשיכה מכאן, לא יודעת מה לעשות. לא יכולה להמשיך לחיות ככה. זה היה ממש בהתחלה של כל התקופה הזו. כלומר, אני מאשימה אנשים שאני הכי אוהבת, משוכנעת שכל מה שאני חושבת הוא אמיתי. לא רואה מתי זה נגמר ואני יודעת שלא אצליח לחיות ככה את החיים. דרור אמר לי יום אחד, 'למה את לא מחייכת?' עניתי לו שאני אף פעם לא מחייכת. הוא אמר לי, 'את בן אדם שמתגלגל מצחוק. את אוהבת לצחוק, את מצחיקה נורא'. ואני לא זכרתי את מה שהוא מתאר".
קול הגיעה לנקודה הזו בחייה כשמאחוריה קריירה עשירה בטלוויזיה וברדיו, שם הפכה לאייקון. ב-12 השנים האחרונות היא מגישה תוכנית תרבות יומית ב-103. למרבה האירוניה, היא מספרת שבהיבט המקצועי המחלה דווקא הוציאה ממנה צד טוב.
"החושים שלי היו כמו של חיה, מחודדים אקסטרה, אני עפתי בשידורים האלה. הייתי כמו על סמים, לפחות ככה אומרים. שמעתי כל נשימה של מרואיין, נהניתי בטירוף. נדפק בי משהו, אבל קיבלתי כוח לראות דברים בזכוכית מגדלת. באתי בטירוף: איזו מוזיקה, אילו מרואיינים. איך אני מסבירה את זה? לא יודעת. יש בזה גם צדדים חיוביים, משהו מאוד מגלומני, לחשוב שאני נבחרתי לניסוי הזה מכל העולם".
מה שמזכיר לי שב"נפלאות התבונה" הגיבור רואה באיזשהו שלב מעין מפקדה מסתורית.
"אני לא ראיתי שום מפקדה. חבל, לפחות היו נותנים לי הוראות".
מצחיק.
"היום אני כבר יכולה לצחוק. אבל תשמע, זו בושה, זו ממש בושה, המצבים הנפשיים האלה. הרגשתי בושה. ראיתי שאנשים מגיבים אליי כאילו שמשהו אצלי לא בסדר ואני בטוחה שהכל בסדר. פחדתי שיאשפזו אותי במחלקה סגורה לשווא, כאילו מה קורה פה. בתוך כל הדבר הזה, בחלק מהזמן, היה בי קול קטן בראש שהטיל ספק בזה שיש ניסוי כלשהו, והוא אמר לי שצריך להתנהג כמו פעם. הרגשתי שאני צריכה מאוד להיזהר, הבנתי שיש בעיה".
לא היה שום רמז מקדים לכך שזה עומד להתפרץ?
"שום דבר. אחרי הלידה של התאומים, יכול להיות שהיה לי מין דכדוך כזה, אפילו לא דיכאון אחרי לידה. נטייה למצבי רוח תמיד הייתה, מגיל צעיר. התחלתי לקחת באיזשהו שלב ציפרלקס, סולידי, בגיל 40 כזה. אז לא היה לזה שום רמז. אני כל החיים בן אדם שאנשים מתייעצים איתו, גם ברדיו, גם בטלוויזיה. ופתאום הרגשתי שהקרקע נשמטת, אבודה".
יכול להיות שלקחת פטריות הזיה?
"חוץ משמפיניון לא ניסיתי שום פטרייה בחיים".
אחרי מספר חודשים מתעתעים וקשים, הופנתה לאשפוז. "זה הלך והידרדר עד שיום אחד הגעתי לפסיכיאטר. ישבתי מולו זחוחה כי היה לי ברור שהוא משתף פעולה, ובאמת שאפשר לחסוך ממני את זה שאני אספר לו את הסיפור והוא ייתן לי אבחנה. למה זה טוב? הרי גם הוא עובד בגוף כלשהו ומשתף פעולה וכולם משתפים פעולה".
ובכל זאת הכרת בעובדה שהוא בא לרפא אותך.
"כן, אבל זה לא חודר אליך ממש. אמרתי לו, 'סליחה דוקטור שאני שואלת, אתה נורא מוכר לי' - והוא לא היה מוכר לי אגב - 'יש מצב שלמדת בבית צבי'? הייתי בטוחה בשלב כלשהו ששתלו לי שחקן. אני חושבת שפה הוא הציע לי את האשפוז. כשהגעתי אליו ביום ההוא כבר אמרתי שלא אכפת לי, שאני פותחת את הכל מול האנשים, כי אין לי כוח לשחק את המשחק הזה יותר".
מה היה האבחון?
"הפסיכיאטר לא אמר לי מה הוא איבחן, אלא לדרור, ששמע שאני במצב לא טוב, במצב פסיכוטי. הפסיכיאטר הציע אשפוז, היה עדין. אמר לי, 'את יכולה ללכת לטיפול פרטי או לאשפוז יום של קופת חולים'. לדרור אמר שאולי צריך לקחת בחשבון אשפוז מלא. אבל את זה דרור לא אמר לי. הוא לא השלים עם זה בעצמו".
איך הרגשת אחרי?
"שמפילים עליי טון על הראש. פתאום הבנתי שאני ממש לא בסדר, באיזו הבלחה של צלילות. החלטתי שאני רוצה את אשפוז היום. הבנתי אז, למזלי, שאני חייבת מסגרת יום-יומית ושאני אשתגע לבד בבית. תשמע, הגעתי לאיזה קטע שבו חשבתי לאן החיים שלי הולכים. לא היו מחשבות אובדניות אבל השתעשעתי בזה שלהיעלם זה פתרון".
את אשפוז היום עשתה במרפאה מתמחה בשכונת רמת חן ברמת-גן, בין שמונה וחצי בבוקר עד אחת בצהריים, כל יום.
מהצד, נשמע קצר.
"בשבילך זה קצר. זה לא. אתה בשיחות פרטניות עם פסיכיאטר, פסיכולוגית, פעילויות קבוצתיות, לזרוק כדור מאחד לשני, לתת מחשבות חיוביות, יש פעם בשבוע שמבשלים ארוחה כולם יחד. ניסו, לפי הבנתי, להחזיר אותי לתפקד עם אנשים. במקביל אני מקבלת מינון מאוד גבוה של כדור נוגד פסיכוזה".
היו תופעות לוואי?
"אתה לוקח את זה בלילה ונהיה זומבי. זה היה סיוט. אתה יושב קפוא. זה מרדים, אתה נהיה כבד ואתה לא יכול לדבר. רפוי כולך, בדרך כלל עדיף ללכת לישון. זה היה מינון מאוד גבוה. תחשוב שאני בתוך הסרט הזה ואני אומרת לעצמי, מה הם עושים לי, הם הורגים אותי, מה הם עושים למוח שלי. הרי אתה צריך לסמוך על המטפל שלך, לקחת את מה שהוא נותן לך, ואתה חושד בו. אני גם אמרתי לפסיכיאטר שלי למשל: 'אני יודעת שאתה חלק מכל הדבר הזה והתלבטתי אם לספר לך, אבל אורלי וגיא העבירו לי מסר בתוכנית הבוקר שלהם'.
"לאורך כל סשן הוא היה שואל אותי - וזה היה מעצבן אותי נורא - 'איריס, אין לך ספק אפילו קטן בתיאוריה שלך?' אמרתי לו שלא ולא-ולא. עד שפתאום, אחרי חודש וחצי, הכדורים התחילו להשפיע".
איך זה הרגיש? מה השתנה?
"זה לא עבר, המחשבות, אבל הן לא היו עוצמתיות כמו בהתחלה. היו מרווחים ביניהן, פחות דיכאון, פתאום קצת חייתי. תחשוב שאתה נעול על משהו ולא כל הזמן רץ או נודד בין מחשבות. פתאום חזרתי להתרכז בטלוויזיה כטלוויזיה, סתם לנהל שיחה עם בן הזוג והילדים ובתוך זה עדיין היו המחשבות, אבל הן כבר לא ניהלו אותי".
האשפוז הסתיים אחרי שלושה חודשים וחצי, "ואז המשכתי עם הכדורים והגעתי לפסיכיאטר פעם בשבוע לסשן. המחשבות המשיכו לתקוף אבל הספק שאני שמתי בתוכן כבר היה הרבה יותר גדול, וזה גם לא היה כל הזמן. נורא-נורא פחדתי שהן יחזרו באותה עוצמה ושאני אצטרך לחזור לאשפוז, למרות שאפשר להגיד שנהניתי שם והיה לי מעניין ופגשתי שם כמה אנשים מיוחדים".
את בקשר איתם?
"ממש לא. אף אחד מאיתנו לא סיפר לשני 'על מה הוא יושב'".
כמה זמן לקחת את הכדורים הקשים?
"שלוש שנים, כשאחרי שנתיים וחצי התחלנו לרדת לאט-לאט במינון. עד שנשארתי רק עם ציפרלקס".
מתי המחשבות ההן עזבו לחלוטין?
"רק לפני שנה וחודש. אתה פתאום חוזר לחיות את החיים ואתה מבין שהיית חולה ואתה יודע את זה. ככה פשוט. פתאום אמרתי לעצמי: 'איריס, זה עבר'. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאנסה אפילו לשחזר את המחשבות עם הסיפורים האלה שהייתי מספרת לעצמי. ולא, לא תפס. זה היה תהליך ארוך של ארבע שנים כמעט. וזה המון זמן לרצות את המאסר הזה. גם מצב הרוח חזר להיות רגיל, אפילו טוב מאוד".
בדיעבד, הבינו למה זה קרה לך?
"לא. במהלך האשפוז שלחו אותי לאם-אר-איי מוח, וכל כך קיוויתי שימצאו משהו, אבל לא מצאו שום דבר. אז למה זה קרה? פשוט משהו כימי במוח".
מפחיד.
"מאוד, כי זה יכול לקרות לכל אחד, בכל גיל. זו המחלה. המצבים המקדימים זה רק דיכאון שהולך ומתעצם. הפסיכיאטר לא יודע להסביר למה. היה לי לפני שנתיים למשל גל חזק של המחשבות ההן, אבל לא כמו הראשון, ואז קיבלתי כדורים אחרים נוגדי פסיכוזה וזה עבר מהר".
יש לך מאז רגעי חרדה של "אוי, הנה זה מתחיל שוב"?
"לא, אפילו לא פעם אחת. אני מרגישה נקייה. לפעמים אני אומרת לעצמי, שבסיטואציה אחרת, כלומר הקודמת, אם היו אומרים לי משפט כזה וכזה, כבר הייתי נכנסת לסרטים שלי. היום זה לא קורה".
את סומכת על עצמך שזה כבר לא יכול לקרות?
"לא, כי זה לא קשור אליי. אין בי פחד, אבל אני יודעת שזה יכול לקרות".
מבחינה חברתית חזרת לתפקד רגיל?
"הרבה פחות יוצאת. לא צריכה. קודם יצאנו, אבל לא הרבה. אספתי במהלך התקופה הזו אנשים שאני מאוד סומכת עליהם ואני לא מתראה עם הרבה אנשים, קודם יותר. כל מה שקרה כינס אותי למצב אחר. נורא חשוב לי להרגיש מוגנת, במקום מוגן. ובחוץ פחות מוגן. אז אני ואריק איינשטיין אוהבים להיות בבית. אבל חשוב לי להגיד שיש פה סוף טוב. חזרתי לחיים רגילים במשפחה אוהבת ומחבקת, ואת זה לא הייתי יכולה לעשות ללא התמיכה והסבלנות של דרור שעמד בכל ההתפרצויות של המחשבות האפלות שלי, של המחלה שמביאה איתה הרבה חושך".
בספר השירים המטלטל שלה (את הכריכה אייר המעצב ויקטור בלאיש, חברה הקרוב), מתמודדת קול בין השאר עם הבושה בצלילה למעמקי נפש מעורערת. "בהשקה לספר של אלי אליהו", היא כותבת בספרה, "סיפרתי לארן שלפני שנתיים השתגעתי. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי בקול, השתגעתי".
זה משפט קשה.
"בעיניי לא כל כך. אנשים אומרים יותר 'השתגעתי, התחרפנתי' מ'נכנסתי לאפיזודה פסיכוטית'. זה יותר חמוד. היה לי יותר קל להגיד את זה, וזו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה, איפשהו בפברואר 2018. אותו בן אדם בדיוק נפרד מבת הזוג שלו. ורציתי להקל עליו שיש לי סיפור יותר גרוע".
הספר חשוף מאוד.
"כן. תקשיב, פסיכוטי זה מילת גנאי. 'ראיתם את הפסיכי הזה', משפט שגור. חשבתי הרבה זמן אם להוציא את הספר ואיך. הפסיכיאטר שלי שאל אותי אם אני אהיה מסוגלת להתמודד עם החשיפה. אני יודעת שאני כבר מסוגלת. גם לא הייתי מוחקת את הסיפור הזה מהעבר שלי, כי זה חלק ממני. זה הפך אותי לבן אדם יותר חזק ממה שהייתי קודם, יותר רגיש גם, פחות ממורמר מה שהייתי קודם".
היה מרמור?
צוחקת. "לא קשה. וגם, אני כאילו מחמיאה לעצמי, יש בי היום יותר צניעות. זה לא שאני איזו נסיכה מבית מלוכה, אבל כשאתה מגיע לאשפוז ואתה יושב עם עוד 15 אנשים, כל אחד סובל מהבעיה הנפשית שלו, ואתה רואה את ההוא בוכה ואתה בוכה, ואת ההוא נשבר, אתה מבין פתאום שכולנו אותו דבר. שאתה לא יותר טוב מאף אחד, אבל גם לא פחות טוב. וזה משהו שמאוד חזק אצלי עכשיו".
החיבור שלה לכתיבת שירים התחיל עוד לפני ההתקף, בשיעורים שלקחה בקיץ 2014 אצל דן תורן ומאיר גולדברג. "היה מהמם. ואז התחלתי לקנות ספרי שירה הביתה, נדמה לי שהראשון היה של בוקובסקי. ואז נפלתי על הספר של ד"ר אפרת מישורי, 'הבוהמה הביתית', והתאהבתי בשירים שלה. פניתי אליה ושאלתי אם היא מוכנה ללמד אותי אחת על אחת. ומשם כבר הגעתי אליה פעם בשבוע במשך שנתיים וחצי. היא הכירה לי את רוב מה שאני יודעת היום על שירה ומשוררים וסיפורים מאחורי המשוררים. אחרי אפרת המשכתי ללמוד, אצל אגי משעול ויקיר בן משה".
בחרת לקרוא לספר "ציפור לא ממציאה שמיים".
"כי השמיים זה הרעיון שהאמנתי בו, אני לצורך העניין היא הציפור. והציפור לא ממציאה שמיים, הם קיימים והיא עפה בהם. האפיזודה הפסיכוטית הזו והמחשבות האלה קרו לי, אני לא המצאתי את זה. הסיפורים היו מדומיינים, אבל כל זה קרה לי. תראה, היום אני מרגישה אהובה מאוד, מחובקת, במקום בטוח, ולכן יכולתי להרשות לעצמי להוציא את הספר הזה, להרשות לקוראים לגלות אותי חשופה, כפי שלא הייתי מעולם".
זה באמת צעד אמיץ. התלבטת?
"כן, דרוש אומץ רב. לצערי הרב, הרבה פעמים מחלות נפש הן אניגמטיות וזוכות לחשדנות רבה מצד אלה שלא מכירים את התהומות שאליהן הנפש יכולה להגיע. לא התלבטתי, אפילו יותר מזה: בכל השנים האלה שמרתי את הסיפור הזה בסוד, כי פחדתי מהתגובה של האנשים שאינם מכירים אותי. היום, כשזה מאה אחוז מאחוריי, אני מרגישה גם סוג של שליחות בהעברת הנושא וההתמודדות איתו לאנשים שסובלים באופן דומה ולבני משפחתם".
היא נולדה ב-1970 וגדלה ברמת-גן. אביה עבד בתעשייה האווירית ואמה ניהלה גלריה של צילומים. יש לה אחות אחת, בעלת בית קפה בתל-אביב. אחרי הצבא למדה משחק בבית צבי והסתובבה עם חבריה הסטודנטים, ביניהם ליאור אשכנזי, אורלי פרל, יוסי מרשק ונתי רביץ. "לא בחרתי בקריירת משחק כי הבנתי שללכת מאודישן לאודישן זה לא הקטע שלי בחיים. שאני חייבת משהו יותר יציב".
אחרי בית צבי עבדה אצל סוכן הדוגמניות עדי ברקן כבוקרית, ובהמשך הייתה עוזרת של מוטי רייף בתצוגת 'לובשים שלום', "והוא הפך לחבר לחיים". את הצעד הראשון בקריירה בתקשורת עשתה ככתבת "פנאי פלוס" ומשם הגיעה לרדיו 103 - אז "רדיו ללא הפסקה" - והגישה פינות בתוכניות שונות. לקראת סוף שנות ה-90 קיבלה את המקפצה הגדולה עם התוכנית הלילית "איריס לא גומרת", שנעה בעיקר סביב שיחות על סקס.
"הפכו אותי לכוהנת ומייעצת בתחום, אבל זה היה שטויות. אהבתי את זה חצי מהזמן, בחצי השני לא. לפעמים השיח סביבי היה בוטה מדי, אבל הבנתי את זה".
זה יצר לך תדמית של "זורמת".
"גם. היו פעמים שהתרגזתי, כשקראתי דברים שאומרים עליי. אבל החברים שלי ידעו מי אני כמובן. הבנתי שהתוכנית הפכה אותי מאנונימית למישהי מוכרת, ורציתי לזוז מהמשבצת הזו של תוכנית שיחות הלילה על סקס. ועובדה שזה מה שקרה בסוף".
ב-1999 עברה להגיש ברדיו תוכנית ראיונות הנושאת את שמה, וקיבלה את הבמה גם בזכיינית רשת עם תוכנית בסגנון ריקי לייק וג'רי ספרינגר - לא מובן מאליו אז בהתחשב בטלוויזיה ובקהל הישראליים שנחשבו שמרניים יותר לפני שהאינטרנט שבר את כל המחסומים. "הייתה עונה אחת ולא רציתי להמשיך. הרייטינג היה בסדר, פשוט לא הייתי גאה בדבר הזה. זה לא היה עשוי טוב לדעתי".
יכול להיות שהקדמת את זמנך, בהתחשב בזה שכיום יש אש באולפנים כמו בין מירי רגב לאיל ברקוביץ'?
"בטוח, אבל לא יכולתי להיות אופירה וברקו כי אין בינינו שום דמיון. בכנסת היה אז דיון כדי להוריד את התוכנית שלי. עד כדי כך הזדעזעו מזה, טענו שמשחית את הנוער. אז אפשר לומר שהקדמתי את זמני. גם תוכנית הסקס המיתולוגית נשמעת היום כאילו אני מקריאה ספר טלפונים לעומת התכנים שיש ברשת. להביא את הקהל לטלוויזיה ולהפוך אותם לכוכבים של הסיפור היה אז חדשני בישראל. אבל אם היינו מנסים לפשר בסכסוכים במשפחות על פני חמישה פרקים ערוכים היטב, יכול להיות שזה היה עובד. אגב, למדתי גישור באוניברסיטת בר-אילן ואני מגשרת מוסמכת כבר 17 שנה, אבל לא גישרתי בפועל".
הקורונה מצאה את קול בחופשה ארוכה ללא תשלום מרדיו 103, אחרי 12 שנה רצופות של הגשת תוכנית התרבות. "כשהתחילה הקורונה והוציאו אותי לחל"ת מהרדיו, הייתי בטוחה שזה יכול לערער אותי מאוד. פתאום אין סדר יום ואתה לא קם לעבודה. אבל זה לא קרה. אנחנו עושים הרבה ספורט בבית וזה משהו שעוזר. גם באשפוז מאוד המליצו על פעילות גופנית. אנחנו שומרים על עצמנו בבית, טבעונים, אוכלים בריא, ספורט".
אבל זה לא פשוט כשהתוכנית שלך יורדת פתאום.
"הרגשה חרא. שיגעתי את המנכ"ל (אור צלקובניק) בהתחלה. אמרתי לו שאני רוצה לחזור ומתי חוזרים ומתי נגמר. וכל פעם ששאלתי, המצב בארץ הידרדר. ואז אתה מבין שפשוט זה המצב שיש כרגע ואני צריכה לחיות איתו בשלום כשיש קיצוצים. הוא היה מאוד אמפתי כלפיי. זה מדאיג, ברור, אבל 103, עד שיאמרו לי אחרת, זה הבית שלי במובן הכי עמוק שיש, ברגעים הטובים והקשים. אני מסורה לרדיו באופן מוחלט, והמקום הזה הוא יותר גדול ממקום עבודה עבורי".
אין מחשבה על שינוי כיוון במצב כזה?
"כן, יש. כשעובר זמן, אתה שואל את עצמך מה קורה. אבל קיבלתי הבטחה שאני חוזרת. אז יש חל"ת. מסתדרים, אבל אני לא מתנהגת כמו קודם. אני מאוד אוהבת לקנות בגדים וקוסמטיקה ונעליים ואקססוריז, אז הפסקתי עם זה כמעט לגמרי. אם כי יש משהו שאני חייבת להזמין מזארה".
קאמבק לטלוויזיה זה משהו שתרצי?
"כמובן. הדבר הכי מקסים שעשיתי היה 'קול מן העבר' ברשות השידור, הגשתי גם בערוץ בריזה ובערוצים נוספים. היה בכל פעם תענוג גדול ונורא מתחשק לי עכשיו לעשות משהו שקשור לאוכל וטבעונות. אולי תוכנית בישול. כבר התחלתי לגשש".
