כאילו שאין מספיק ייאוש וקורונה בעולם, בחודש יוני האחרון בישרו מדורי הרכילות על פרידה בין מאור שוויצר לניב סולטן ‑ זוג השחקנים שהתאהב על סט צילומים ומאז חי בתוך קומדיה רומנטית. ארבעה חודשים אחרי ששוויצר כרע ברך בחופשה רומנטית בחו"ל, דווח על משבר זוגי שהוביל לביטול האירוסים.
כתבות נוספות למנויים:
הפרידה הפתיעה עד כדי כך שבאחד האתרים אף נטען שהיא פוברקה כדי לקדם את עליית "טהרן" בכיכובה של סולטן. שבועות ספורים לאחר מכן, השניים צולמו רוכבים על קורקינט ונראו שוב כמו זוג מאוהב בדרך להתרפק על השקיעה. בחודש שעבר נרשם עוד שלב בדרך להפי־אנד. השניים עברו לדירה חדשה בפאתי נווה צדק, יחד עם כלב וגג שאפשר לראות ממנו אנשים שמפירים את הסגר בים. לא לכם, אבל לפעמים חלומות מתגשמים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
"היום אנחנו בזוגיות הכי טובה שאפשר", אומר שוויצר, "אין לנו ספק, לא לניב ולא לי, שנחיה כל החיים יחד, וניצור משפחה".
אז אתם מאורסים?
"הוצאתי לה טבעת, אי-אפשר לקחת את זה אחורה. אירוע עם 700 אורחים פחות חשוב לי, אבל הטקס עצמו כן. אני מאמין מאוד בהתחייבות הזאת. בחיבור הרוחני בין שתי נשמות שהופכות לאחת. עברנו את המשבר שהיינו צריכים לעבור".
מה קרה בעצם?
"לפעמים זוג צריך לטלטל את עצמו. היינו צריכים לבדוק אם זה 'טו גוד טו בי טרו', אם הגענו למצב שאנחנו לוקחים אחד את השנייה כמובן מאליו. זה היה משבר לצורך התחזקות. זה הגיע מניב, ומהר מאוד הבנתי את הצורך ולכן זה הפך להיות הדדי. את החזרה יזמנו יחד. המשכנו לדבר. לא התנתקנו בכל הזמן הזה".
עזבת את הבית. דרמטי.
"אף אחד לא עזב את הבית ברמה כזאת שלקחנו את הצ'קים של השכירות או את הבגדים. הלכתי לישון שבועיים אצל חבר. אחרי זה ניב לקחה סאבלט לשבועיים. אחרי חודש וחצי של ספייס, חזרנו".
טענו שהפרידה הייתה מזויפת ונועדה לצורכי קידום "טהרן".
"יש גבול. 'טהרן' נמכרה לאפל, אף אחד לא היה צריך לקדם אותה. קראנו את זה ונפגענו. היו שם מקורבים שדיברו. מי האנשים האלה? אין כאלה".
ועכשיו, איך דואגים שמשבר כזה לא יקרה שוב?
"נעזרים באנשי מקצוע. טיפול זוגי. עשינו כמה מפגשים, רצינו לנקות את הדברים. אנחנו מנסים לא להשאיר דברים בפנים. עברנו כבר משבר אחד, אתה יודע שאם תלך ‑ תרצה לחזור. שנינו מבינים את זה. קשיים בזוגיות זאת לא המצאה שלנו. זה חלק מחוקי הפורמט, לא?"
שוויצר, מכוכבי הסדרה "שעת נעילה" שמשודרת בכאן 11 (ימי שני, ב-21:30) ונמכרה לרשת HBO, מעולם לא נצמד לחוקי הפורמט. לפני ארבע שנים, בשיא תהילתו ולמרות שקיבל תפקיד אחר תפקיד, בטלוויזיה ("אופוריה", "חצויה", "שחקן זר"), בקולנוע ("איביזה"), בתיאטרון ("יחסים מסוכנים") ובהפסקת הפרסומות ("במבה") החליט לארוז מזוודה ולהעביר את מוקד חייו לפיליפינים. להקים מסעדה ומלון ולבנות לעצמו בית במרכז אי דייגים. אנשים היו בטוחים שהשתגע. מאיפה, תהו, התעוזה לעזוב הכל כשאתה כל כך מצליח. שוויצר, לעומת זאת, היה בטוח שניצח את השיטה. לא במקרה קרא לעסק שלו שם, Happiness.
במשך שנה החיים שלו נראו כמו טיול אחרי צבא בלי תאריך תפוגה. שוויצר הרגיש בטוח מספיק לנפנף כל הצעה שתחייב אותו לשוב לארץ. אפילו הזוגיות שניהל אז עם בת זוג ישראלית הצליחה לתפקד לא רע ב"לונג-דיסטנס".
5 צפייה בגלריה
שוויצר וסולטן. ''יש מצב שראיתי אותה ובתת־מודע אמרתי, 'יש לי סיכוי להינצל'''
(צילום: אינסטגרם)
במאי 2017 התוכניות שלו השתנו לתמיד, אחרי שאחד משותפיו במסעדה, חבר קרוב, נהרג בתאונת אופנוע. שוויצר המריא ללוויה בישראל ונחת ‑ יותר נכון התרסק - אל מה שהוא מגדיר "המשבר הנפשי הגדול של החיים שלי".
"נשארתי כאן אחרי השבעה, רצינו להבין מה עושים ואיך ממשיכים. באותה תקופה היה לנו גם משבר משפחתי אישי, גם בת הזוג שלי ואני נפרדנו, ונהיה עליי עומס קשה. עד גיל 27 את רוב העומסים שהיו עליי, פתרתי דרך סמים. אבל כשהכל השתבש מסביבי, הסמים לא עשו לי טוב. פתאום הבנתי: מגיל 14 ועד גיל 27, חצי חיים, לא ביססתי לעצמי שום כלי התמודדות. הפתרון היה סמים".
באילו סמים מדובר?
"הרבה מאוד וויד, לא מעט קוקאין, לא מעט ואפילו הרבה סמי הזיה. פטריות, אל-אס-די. למזלי לא הגעתי להזרקות. סביר להניח שאם לא הייתי מתפכח, זה היה השלב הבא במדד הריגוש שלי. בגדול, עשיתי סמים כל יום. כל היום. מהרגע שאני מתעורר בבוקר ועד הרגע שאני הולך לישון. ברמה של שלושה גרם ליום. ובין לבין, מחזק את זה עם סמי הזיה או ממריצים כאלה ואחרים".
זה לא פגם בתפקוד היום-יומי?
"תיפקדתי בצורה מדהימה. לא הסתרתי, אנשים ראו אותי עושה סמים. גם על סטים וגם בהצגות. לפני הצגות. בין מערכות. הייתי כל כך חד, שלא הייתה סיבה להפסיק. פעם, בקבוצה המשפחתית, שלחתי סטיקר: 'אומרים שאם אתה לא רוצה שיידעו שאתה מסטול, אף פעם אל תיתן להם לראות אותך סחי. אני לא חושב שמישהו שמכיר אותי מגיל 14 עד גיל 27 ראה אותי אי פעם סחי".
איפה המשפחה שלך בשנים האלה?
"תיעתעתי בכולם, תיעתעתי בעצמי. אתה מכיר אותי כמה שנים. כשפגשת אותי, יכולת להגיד שאני במקום לא בסדר? לא. גם אצל ההורים שלי זה עבר בגבול הטעם הטוב. אני מניח שהם חשבו שזה בשליטה. ובצדק. זה היה נראה לחלוטין תחת שליטה. זכרתי טקסטים מפה ועד להודעה חדשה, הקמתי עסקים במדינה אחרת, מי היה יכול לחשוד שאני מסטול מהתחת? גם אני כבר לא זכרתי שאני מסטול מהתחת".
צריך לדאוג כל הזמן לאספקה.
"נכון. זאת הרבה עבודה וגם הרבה כסף. השקעתי בסמים את כל הכסף שהרווחתי. אני מאמין שהוצאתי על סמים מעל 10,000 שקל בחודש".
ובכל הזמן הזה, אין תחושה של סיכון?
"לא, אני מרגיש שאני במקום הכי טוב בעולם. אני חי בשקר, ברור. אני חושב שאני שחקן יותר טוב בחיים מאשר על המסך".
נקודת המפנה הייתה כאשר שוויצר הבין שבמקום חדר בריחה שישכיח ממנו את מות חברו, הסמים סידרו לו צינוק בלי אוויר. "באחת הפעמים, הפרצוף של החבר שלי נתקע לי בראש במשך 13 שעות. ואני במלחמה עם עצמי, האם אי פעם אצליח לחשוב על משהו אחר? מנסה, אבל לא מסוגל. החלטתי לעשות סטופ, ופתאום כל מגדל הקלפים קרס. ההפסקה הזאת לקחה אותי למקום פי אלף יותר נמוך. וזה קורה יום אחד בבום".
מה קרה?
"אני מתעורר בבוקר ולא מכיר את העולם. הכל שחור, הכל מרצד. אני רועד בכל הגוף. מועקה בחזה. יש לי תחושות פיזיות שאני חי על ספינה בלב סערה. מיטלטל מצד לצד. מפחד מכל דבר. ממאוורר תקרה. מקיר לבן. הרגשתי כל כך לא יציב מבפנים, שכל תנועה בחוץ טילטלה אותי עוד יותר. עלים זזים הפחידו אותי. אני מבין שמשהו במערכת שלי השתבש. זאת התחושה הכי מפחידה בעולם".
לראשונה, ברגע הזה, שוויצר מוכן להודות שהוא מכור לסמים, שאיבד שליטה על חייו. הוא מחליט להישאר בארץ ולטפל בעצמו. "עברתי לגור אצל ההורים כי זה היה המקום הבטוח היחיד בחיים. לא עניתי לחברים. קשרים התנתקו. חצי שנה הייתי על הספה. רוח רפאים. בחצי שנה הוצאתי קרוב ל-200 אלף שקל על ניסיון לטפל בעצמי. הדבר היחיד שסירבתי לקחת היו כדורים פסיכיאטריים. סירבתי להחליף סמים בסמים".
אחרי חצי שנה בלי שיפור ממשי, שוויצר מקבל את הצעתם של חבר טוב ואשתו ‑ הוא מטפל בכפר איזון, היא מורה ליוגה ‑ לעבור לגור איתם. "הם פינו לי חדר ובמשך כמה חודשים, עם המון עזרה מאנשים מהכפר, טיפלו בי בצורה יום-יומית. טיפולים בתנועה. שיחות. יוגה. מדיטציות. תזונה".
עברת גמילה לכל דבר.
"כן. מאז לא התפתיתי להכניס לגוף שלי שום דבר שיסכן אותי. בשנתיים הראשונות לא שתיתי אפילו טיפת אלכוהול. היום אני כן שותה אלכוהול במינונים סבירים, ומעשן טבק, אבל סמים מחוץ לתחום. גם לא כשעובר לידי ג'וינט ולא כשמציעים לי קוק. אם יש משהו שאני מפחד ממנו זה לחזור אחורה. אני עובד קשה כבר שלוש שנים כדי שהמוח שלי יחזור למצב תקין, כך שאני לא יכול לקחת את הסיכון ולו הקטן ביותר. שום דבר לא שווה שאני אפול שוב".
הרבה אנשים שנגמלים מסמים חוששים לגלות אילו אנשים הם יהיו בלעדיהם. מה אתה גילית?
"שהחיים מה-זה קשים", הוא צוחק.
אחרי שנה בארץ, נקי מכל שארית כימיקל ‑ שוויצר עדיין הרגיש עמוק בבוץ. ברמה הפיזית הוא התחזק, אבל נפשית מצבו החריף. "החלטתי לחזור לפיליפינים. הרגשתי שעשיתי מה שאני יכול כדי לטפל בעצמי בארץ. כל העסקים שלי היו בפיליפינים. כל הכסף שהשקעתי, הבית שבניתי. שבועיים אחרי שנחַתי שם, הגעתי למקום הכי שחור שאפשר לדמיין".
היו מחשבות אובדניות?
"כן. הרגשתי שאם כל יום אני אתעורר כלוא בתוך עצמי, עם אפס ביטחון עצמי ואפס תקווה, עם חרדה עמוקה לגבי השפיות שלי ‑ אין לי שום סיבה לחיות. אחי הגיע לבקר והכריח אותי לטוס למיי".
מיי היא מטפלת תאילנדית ששוויצר פגש באחד הטיולים שלו, והקפיד לטוס אליה פעמיים בשנה. "היא סוג של הילרית, אמא, פסיכולוגית. בסופו של דבר היא זו שעזרה לי לצאת מהמשבר. התחלתי בעזרתה שיקום. הפכתי את המדיטציות לסמים החדשים שלי. בפעם הראשונה בכל התקופה התחלתי להרגיש טוב".
מה התובנה העיקרית שלקחת מהטיפול איתה?
"באחת השיחות, מיי אמרה לי: 'בכל החיים, כל מה שלא היה 'מדהים', העפת לאחור. התעלמת מכל אספקט מורכב או שלילי'. בכל פעם שהייתי נתקל במשהו קשה בחדשות הייתי סוגר. בכל פעם שמישהו היה מספר לי על מחלה במשפחה, לא רציתי לדעת. סירבתי שזה ייכנס לי לסיסטם, לא היו לי כלים להתמודד. הכל נזרק לאחור, אבל לא נעלם, אלא נערם ונערם, וברגע הראשון שנוצר הפתח ‑ הכל התפוצץ החוצה. כמו נהר שחור שזורם בגוף שלי. שלוש שנים אחרי תחילת המשבר הזה, הנהר הזה עדיין זורם, אבל אני יכול לראות שאני אדם הרבה יותר מאוזן".
שוויצר, 31, נולד וגדל בשכונת קטמון בירושלים. אבא איש עסקים, אמא אמנית. ילד סנדוויץ', בין שני אחים. בילדותו פרק כמעט כל תסכול באלימות, והסתבך קבוע עם המשטרה. באחד המקרים נתפס עם רימוני עשן שגנב מחיילים והדליק במשחקי הפועל ירושלים בכדורסל.
"אחד השיאים היה פשיטה של המשטרה בחמש בבוקר על הבית שלנו. בחיפוש אחרי אמצעי לחימה הפכו לנו כל פינה בבית. אומרים, אין ילד רע, יש ילד שרע לו, אז לא היה לי רע, אבל כן היה לי קשה. עברתי כל ניתוח אפשרי. ניתוח כפתורים באוזניים, הוצאת שקדים, שני ניתוחים ברגליים, אסתמה. הייתי ילד עם קשיי למידה חמורים, בעיות קשות של שליטה בכעסים. הייתי ילד לא מאוזן שהוציא את רוב התסכול שלו על אכילה רגשית שבשיאה הגעתי למשקל של 107 קילו. היום אני מבין שהכל קשור בהכל. ליקויי למידה וחוסר ההצלחה בלימודים, הקושי מול מסגרות, הבעיות הרפואיות, הכל גרם לי לכל כך הרבה כעס ותסכול שהיו חייבים להתפרץ איכשהו. כמובן שהבריחה בתור נער, שמגלה את הסמים, היא הכי נוחה".
זוכר את הפעם הראשונה בגיל 14?
"כן. כדור כחול-לבן כזה שחברים הביאו מפיצוצייה. היה כתוב על זה 'אבקה לניקוי אסלות' אבל זה היה 'חגיגת'. תוך שנייה הרגשתי שהגוף שלי בוער באנרגיה מטורפת. אושר חסר גבולות. הייתי בטוח שזה הערב הכי טוב שהיה לי בחיים. היום אני מבין כמה זה לא היה אמיתי".
למשחק התגלגל אחרי שהצבא סירב לגייסו בשל בעיות רפואיות ‑ העיקרית שבהן עיוורון בעין שמאל. קורס משחק מול מצלמה בבית הספר "הדרך" של אייל כהן פתח בפניו עולם חדש. תוך כדי הלימודים כבר קיבל תפקיד ב"חצויה" בערוץ הילדים ותפקיד פרובוקטיבי ב"אופוריה". כוכב נולד. מהר מאוד נראה שהוא מדיח מהפסגה את יהודה לוי ועוז זהבי ‑ ואז הוא חתך לפיליפינים.
היום הוא יודע להסביר מה גרם לו לעזוב הכל. "כשקיבלתי תפקידים על ימין ועל שמאל בטלוויזיה והפכתי להיות מישהו, זה לא הזיז לי. אמרתי לעצמי, כשתקבל תפקיד פגז בקולנוע, תתרגש. ואז הגיעו תפקידים בקולנוע, וזה לא הזיז לי. אמרתי לעצמי, כשאני אקבל תפקיד בתיאטרון הרפטוארי זה יהיה השינוי. לא רוצה שיגידו כוכב, רוצה שיגידו שחקן.
"אני זוכר שהלכתי לאודישן בהבימה עם פאה של אישה, ליפסטיק, לתפקיד אחר ממה שהתבקשתי, רק כדי להראות שאני השחקן הכי טוב שהם ראו. הייתי כנראה באיזו ספרה משובשת בגלל הסמים. רבע שעה אחרי שאני יוצא, מתקשרת אליי המלהקת ואומרת: 'קיבלת את התפקיד'. אני סוגר את הטלפון ולא מרגיש כלום. אחרי זה הבנתי שמשהו לא בסדר. לא הבנתי שאני פשוט מעורפל. שאני תחת השפעה שגורמת לי לא להרגיש כלום. במקום זה אמרתי לעצמי, בכלל לא רצית להיות שחקן. התגלגלת לזה".
את הקאמבק למסך עשה לפני שנתיים בדרמה הקומית "יש לה את זה", בשיא המשבר הנפשי שלו. על הסט הכיר את ניב סולטן. "לא רציתי לעשות את התפקיד הזה. לא הייתי מסוגל, אבל ההורים שלי וזוהר (יעקובסון), הסוכנת שלי, אמרו שאני צריך להתחיל לעשות משהו. השתכנעתי. חוץ מזה שקיבלתי את המתנה הכי יפה והכרתי את ניב, שם הבנתי כמה מצבי קשה. כל היום הסתובבתי עם אוזניות. שמעתי תדרים של סולפג'יו, תדרים אבודים שאולי יתקנו לי את המוח. אנשים ראו שהתפלפתי".
בתקופה הכי אפלה שלך פגשת את אהבת חייך. איך נראית היכרות במצב כל כך מעורער?
"התחלנו לצאת רק חצי שנה אחרי הצילומים. מאוד התחברנו על הסט, שנינו ירושלמים, היא הכירה אותי בשם בתור ילדה בירושלים. בתוך כל ההתפלפות שלי, היא הצליחה לראות אותי, אבל היא אמרה: משהו לא בסדר איתו. ניסיתי להתקרב, כי כשאתה פוגש את אהבת חייך ‑ לא משנה באיזה מצב אתה ‑ משהו בגוף קורה. באחד הימים אזרתי אומץ ושלחתי לה הודעה אם היא רוצה לצאת איתי. היא ענתה: כן, וזה שיבש אותי עוד יותר".
למה?
"חטפתי התקף פאניקה. אני כל היום בטיפולים. אורות מרצדים מולי. מה יש לצאת איתי? אני לא שותה, אני לא מעשן סמים. אני לא מסוגל לשבת במקום שיש בו יותר מדי אנשים. מה נעשה? נשב על ספסל? ועל מה נדבר? אהלן, אני מאור ואני במצב נפשי מאוד קשה, רוצה להיות בת זוג שלי? רוצה לנסות להרים אותי?"
שוויצר לא יצר קשר. סולטן, כמתבקש, נעלבה. הקשר ניצת מחדש חצי שנה מאוחר יותר כששוויצר ביקר בישראל לצילומי פיילוט לסדרה חדשה. "יומיים אחרי שהגעתי, הייתה פרמיירה ל'יש לה את זה'. ראיתי שם את ניב וכל הגוף שלי בער. כתבתי לה: אני חייב שניפגש, בבקשה. ענתה: אני בצילומים באילת, אדבר איתך כשאחזור לעיר. הבנתי שהיא מסננת לי את החיים, אבל פייר-אינף. אחרי שבועיים היא שלחה לי הודעה: אני בעיר, אם אתה בעניין. ברור שהייתי בעניין. נפגשנו בפארק על ספסל ומאותו יום אנחנו יחד".
ובאיזה שלב סיפרת לך על מצבך?
"כבר באותו יום בפארק. אם אני הבן אדם הכי בלגניסט בעולם, ניב היא ילדה טובה ירושלים. בחיים לא עשתה סמים. לא שותה אלכוהול. לא מוכנה לעשות סצנות עירום. נמנעת מכל דבר פרובוקטיבי, לעומתי ‑ התגלמות הפרובוקציה. הסיפורים שסיפרתי לה, והמקומות שהגעתי אליהם, נשמעו לה כמו מדע בדיוני. זה היה מטלטל".
הרבה בנות היו אומרות תודה ובורחות מיד. מה השאיר את ניב?
"היא חכמה, ורגישה ויש לה עיניים שרואות הכל. היא ראתה אותי באמת. אנחנו מדברים הרבה על האם לפני הגמילה היינו מצליחים לנהל זוגיות? אני חושב שכן, הייתי כובש אותה גם ככה. היא אומרת שבחיים לא. תכלס אני נוטה להאמין לה. היא פגשה אותי בפארק כשכבר לא עשיתי סמים. היא ראתה אדם שמנסה לשפר את החיים שלו".
מבלי להכיר אף אחת מבנות הזוג הקודמות שלך, אני די בטוח שניב לא דומה לאף אחת מהן.
"לחלוטין. כן, יש מצב שראיתי אותה ובתת-מודע אמרתי: יש לי סיכוי להינצל".
שוויצר רוצה להציל עכשיו גם אחרים. את הסיפור שלו הוא הפך להרצאה בעזרת חברת "ידע במדיה", וכשהקורונה תאפשר, הוא מתכנן לחזור ולפגוש כמה שיותר בני נוער, ולשתף אותם במסע שעבר. "התפקיד שלי לא להגיד לאנשים להפסיק לעשות סמים. התפקיד שלי הוא לספר את הסיפור שלי, ושכל אחד ייקח ממנו מה שהוא רוצה".
הוא לא מתכוון לעצור שם. יחד עם כמה שותפים, הוא מתכנן להקים מלון, בעיקר עבור אנשים שזקוקים להטעין מצברים נפשיים. "היום כדי להגיע לכפר איזון אתה צריך להיות טוטאל-לוס. יש הרבה אנשים במצב חמור, אבל לא במצב חמור מספיק כדי להתאשפז. אנשים שמתעוררים יום-יום ומרגישים לא נוח. חיים בחרדה ובדיכאון. אין לאנשים האלה בית. אני חוויתי את התחושה הזאת על בשרי, ועובד כבר שנה וחצי להקים בית להטעין בו מצברים, עם אנשים מהדרג הראשון של הרפואה המערבית".
אתה חושב מה היה קורה אילו דברים היו מתגלגלים אחרת? אם לא היית מצליח להיגמל?
"אני מנסה לא לחשוב על זה. אני עובד קשה לא לסטות מהדרך. המשבר הזה הוא הדבר הכי חשוב שקרה לי. הוא הציל לי את החיים".
הקורונה, כמו לכולם, לא עשתה לו הנחות. העונה החדשה של "יש לה את זה", בוטלה; סדרת הרצאות שתוכננה לחודשים הקרובים ‑ נקטעה עד להודעה חדשה, ותזרים התשלומים מהחברים שמכר להם את עסקיו בפיליפינים ‑ הופסק.
"הרבה מאפיקי ההכנסה שלי סתומים ולא מניבים כרגע, ועדיין, בסך הכל, אני בסדר. מוציא את הכלב, עושה ספורט, רואה את השקיעה, צ'יל, אבל מבין שהחיים נעצרו. איך אני לא שוקע? אחרי שאתה עובר את מה שאני עברתי, אתה אומר לעצמך: מה כבר יכול לשבור אותי?"
בשבת שלפני שלושה שבועות, שוויצר דווקא היה קרוב להיסדק. הוא החליט לצאת להפגין בפעם הראשונה. המראות היו קשים לו כל כך עד שהעלה לאינסטגרם פוסט נוקב על מה שראה: "שוטרים שמרביצים למפגינים, שוברים טלפונים ומצלמות, ודוהרים על סוסים לכיוון בחורות שמתות מפחד... האם אנחנו לא באותה סירה שוטרים יקרים? האם אני חי בקוריאה-הצפונית ולא ידעתי את זה? אני מאוכזב מהמדינה שלי והפסקתי לשתוק". לזה התווספו סטוריז מההפגנות: תמונות של שוטרים על סוסים והמילים "מדינה אשפה" ו"חיות על סוסים".
במדינה שהספורט הלאומי בה היא עריפת ראשים, שוויצר חטף די מהר. הפוסט שלו הפך לזירת התגוששות בין אלה שקוראים לו "עוכר ישראל" לאלה שמריעים לו על האומץ. גם הניסיון להבהיר את כוונתו לא סייע, ולמחרת מחק את הפוסט. מהטראומה, ספק אם ישגר שוב את דעתו על משהו בזמן הקרוב. "חודשים ישבתי בבית וכאב לי על המצב. באופן אישי, החיים שלי בסדר. יש לי זוגיות טובה, בית חדש, אני בריא, אין לי הרבה כסף אבל יש לי מה לאכול. יכולתי להמשיך לחיות את חיי, אבל לא ישנתי טוב בתקופה האחרונה. איך יכול להיות שאנחנו מקבלים את המצב הזה?
"המגפה בסוף תיגמר, אבל הצלקות שיישארו לא יפסחו על אף אחד. כמו שהקורונה לא מבדילה בין ימין לשמאל, גם המשבר הכלכלי והנפשי לא מבדיל בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים. זה השיעור הכי גדול שאנחנו חייבים לקחת מכל מה שקורה פה: אין בינינו הבדל. לא הפגנתי מתוך אג'נדה פוליטית. בכל מערכות הבחירות בשנה וחצי האחרונות הצבעתי בכל פעם למישהו אחר. פעם לביבי. פעם לאורלי לוי-אבקסיס. פעם לגנץ. ואם היו בחירות היום ויפעת שאשא ביטון הייתה רצה, הייתי מצביע לה. אני רוצה לחיות במדינה מתוקנת שבה לממשלה אכפת מהאזרחים שלה. שהממשלה מתעסקת בבעיות האמיתיות של התושבים. זאת הייתה הזעקה שלי. טעיתי בבחירת המילים, לא הייתה לי לרגע כוונה שיבינו שכל השוטרים הם חיות. זה גם לא מה שכתבתי, אבל מספיק שזה מה שחלק מהאנשים הבינו".
המחאה היא גם, ובעיקר, נגד ראש הממשלה, בטענה שהוא מנהל את המשבר בכלים פוליטיים כדי להציל את עצמו ממשפט.
"אני חושב שמוסרית, במצב שראש הממשלה נמצא בו, הוא לא כשיר לנהל את המשבר הזה. בטח ובטח כשהוא בעצמו טען בעבר שלראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל. הממשלה לא מתפקדת. מהיום הראשון של הקורונה מדברים פה על גל שני. מה עשו בשביל זה? כלום. לא מעניין אותי אם ביבי יתפטר או לא יתפטר. מעניין אותי לחיות פה טוב. אני בחרתי בגנץ. כל החלטה צריכה לעבור גם אותו. כך שגם לגנץ יש אחריות, ובעיניי כל הקואליציה הזו אשמה באותה מידה במצב".
עד ששוויצר ירוץ בעצמו לפוליטיקה, אפשר לראות אותו רץ על הג'בלאות ב"שעת נעילה", ההפקה השאפתנית של התאגיד על מלחמת יום כיפור. בסדרה שכתבו רון לשם, עמית כהן ודניאל אמסל יחד עם הבמאי ירון זילברמן ("הבמאי הכי מדהים שעבדתי איתו בחיים") מגלם שוויצר פעיל בפנתרים השחורים שבורח מהכלא כדי להצטרף אל חבריו במלחמה והוא עושה את זה, כמו תמיד, בכישרון שגונב את ההצגה. למרות שם המשפחה שלא משאיר הרבה מקום לתהיות, שוויצר עצמו הצליח לחמוק לאורך השנים מדיון עדתי.
"אני חצי מרוקאי, רבע כורדי ורבע אשכנזי, ועבדתי קשה בשביל לא להיות מזוהה עדתית כשחקן. שחקן טוב צריך להיות בכל פעם מישהו אחר. אני גאה להיות אשכנזי, גאה להיות כורדי, גאה להיות מרוקאי. בשנים האחרונות אני מבקש להוסיף בקרדיטים את שם המשפחה הנוסף שלי: מאור ברדוגו שוויצר. חשוב לי לייצג את את כל מי שאני".
5 צפייה בגלריה
שוויצר ב''שעת נעילה''. ''המכירה ל-HBO הכי מרגשת אותי ועדיין, פחות מפתה אותי 'לכבוש את העולם'''
(צילום: ורד אדיר)
פנתר שחור?
"אני שמח לספר סיפורים של אנשים שהיו חלק ממאבק כל כך חשוב, ו'בשעת נעילה' יש לי את הזכות לספר סיפור גדול יותר, גם כחייל במלחמת יום כיפור. הילדים שנלחמו בקרב חסר סיכוי, שידעו שהם הולכים למות, ועשו החלטות שעיצבו את המדינה לתמיד. יש לנו מדינה בזכות הגיבורים האלה, לא בזכות גולדה או דיין. זה קצת מתקשר לתקופה שלנו עכשיו. אנחנו, האזרחים הקטנים, אנחנו אלה שצריכים לעשות את הפעולות שיצילו לנו את המדינה. אם זה יהיה תלוי בפוליטיקאים, לא תהיה לנו מדינה".
לא עשית צבא בגלל ענייניך הרפואיים. מתחרט?
"זה לא היה תלוי בי, לכן זו לא שאלה של חרטה, אבל כן אחד הדברים שהכי מכאיבים לי. רציתי מאוד להתגייס. אחי היה טייס. הצבא חסר לי בשפה, בחוויה. אם הייתי מתגייס, אולי לא הייתי עושה את כמות הסמים שעשיתי. יכול להיות שהייתי חווה דברים שהיו מעצבים אותי אחרת. עברנו ב'שעת נעילה' סוג של מלחמה. היו שלושה ימים שלא הוציאו אותנו מהבונקר. את התופעות הבריאותיות מכמות העשן והאבק והפיצוצים שעשו כדי שנרגיש כמה שיותר אותנטי, נרגיש עוד כמה שנים. שיחקו לנו עם הראש לא מעט. בגלל זה הפרויקט הזה נראה כמו שהוא נראה".
העתיד נראה יותר אופטימי. בחודש שעבר, שוויצר סיים לצלם סדרה לקשת ("השוטרים"), ובקרוב הוא צפוי לצלם סרט, "קרב אוויר" המתרחש על רקע מלחמת ששת הימים. בצד השני של הבית, סולטן עושה את צעדיה הראשונים לכבוש את העולם. בספטמבר הושקה "טהרן" באפל TV, ולפני כשבועיים הוחתמה סולטן בסוכנות השחקנים WME שמייצגת גם את בן אפלק ומאט דיימון.
שוויצר מנפח את החזה בגאווה כשאני מתאר בפניו את התרחיש לפיו סולטן קרובה מתמיד לקריירה בינלאומית, ולא משחרר את האוויר גם כשעולה התהייה האם המצב הזה לא מייצר מתח בלתי נמנע בתוך הזוגיות. "בחיים לא. יש הבדל בין שחקן שזו העבודה שלו לבין שחקן עם אופי של שחקן. אני לא שחקן עם אופי של שחקן. זה לא משהו שחלמתי עליו מילדות. אני יותר שמח ממנה ממה שקרה לה".
קנאה זה רגש טבעי. מותר לך לרצות גם.
"אבל אני לא. כשאני יושב בסלון ורואה אותה מתראיינת לכל העולם, זה מטורף, אבל גם גורם לי להבין כמה זה רחוק ממני ברצון. המכירה של 'שעת נעילה' ל-HBO הכי מרגשת אותי בעולם. אני שמח בשביל כל היוצרים ושמח שהעולם ייחשף לסיפור הזה. ועדיין, פחות מפתה אותי 'לכבוש את העולם'. ברור שאם יציעו לי תפקיד או אודישן מעניין אני לא אגיד לא, אבל להיכנס לתוך המערבולת הזאת על כל המשתמע מזה, זה לגמרי לא אני. מפתה אותי להקים את רשת המלונות. לעזור לאנשים לעבור משברים. להעביר מהסיפור שלי לבני נוער. אלוהים נתן לי להיות שחקן ולהתפרסם, כדי שאני אוכל לגעת ביותר אנשים".
בעבר דיברת על עצמך כ"גבר של פעם", רואה בבנות הזוג שלו נסיכות שצריך לדאוג להן. עדיין?
"אני חי היום עם אישה הרבה יותר חזקה ממני. עצמאית, מפרנסת טובה ממני. אז כנראה שאני כבר פחות 'גבר של פעם'. התבגרתי. אני מבין איך הדברים האלה ‑ שהכוונה שלהם הייתה מקסימה ‑ נשמעים כמו אוונטה פרימיטיבית".
אז מה קורה אם מחר מציעים לניב תפקיד בהוליווד ומעבר הכרחי לארה"ב?
"דיברנו על זה. אתה יודע מה אמרתי לה? 'ניביק, כרגע מה-זה טוב לי פה, אבל אני תמיד אהיה מוכן להיות הירון ורסנו (הבעל של גל גדות ‑ א"ס) שלך'. כל מה שהיא תרצה כדי להגשים את החלומות שלה ‑ אני אעשה. היא שחקנית פי אלף יותר טובה ממני. פי אלף יותר כריזמטית ממני. פי אלף יותר אהובה ממני. ואני אוהב את זה".
והתמיכה הזאת באה לידי ביטוי גם כשאתה רואה אותה מתנשקת על המסך עם אחרים?
"אני ירושלמי, זה לא קל לי. בוא נגיד שכמות הסצנות שהיא ראתה אותי מתנשק עם אחרות עדיין משמעותיות יותר, אז זה הופך את זה למתקבל. אני יודע איך זה פועל, כמה זה מביך וקשה על הסט. זה הכי א-מיני שיש. אני יודע את זה, ועדיין זה לא הכי נעים לראות את זה. אבל זה חלק מהדבר. אני גבר חזק".
