הוכר כנכה צה"ל 47 שנים אחרי יום הכיפורים

בן 71 סובל מאז המלחמה מדיכאון וחרדה, אך נדחה ע"י משרד הביטחון. רק בערעור שהגיש נקבע כי יש קשר סיבתי בין מצבו לבין השירות הצבאי

עו"ד אורי צפורי | פסקדיןפורסם: 23.10.20 , 07:58

ועדת ערר מכוח חוק הנכים קיבלה לאחרונה באופן חלקי ערעור שהגיש בן 71 על החלטת משרד הביטחון לא להכיר בו כנכה צה"ל עקב מצבו הנפשי. הוועדה קבעה שהחוויות שעבר במלחמה, בהן התקפה של מטוסים סורים, חשיפה לפצועים וגופות וניסיון התאבדות, גרמו לו להפרעה פוסט-טראומטית ולחוסר יכולת לתפקד. עם זאת, בפסק הדין נקבע כי יש לייחס 30% ממצבו הנפשי למשבר שחווה בעקבות מות בתו התינוקת.

המערער גויס במלחמת יום הכיפורים לשירות מילואים בצו 8, הוצב כנהג בחיל השריון, וצוּות ליחידה חדשה שבה לא הכיר איש. הוא סיפר שביום הראשון למלחמה עלה בשיירה לרמת הגולן. יום או יומיים לאחר מכן, כשנסע שוב בשיירה, היא הותקפה על ידי מטוסים סוריים. אחד המטוסים נפגע ונפל כ-100 מטרים מהמקום שבו היה. לדבריו, הוא חש את חומו של המטוס הבוער בפניו, החל להקיא, קצף יצא מפיו והוא איבד את הכרתו.

הוא הוסיף כי לאחר כשלושה שבועות הוצב במיתלה, ואחד הקצינים אמר לו כי עליו לרדת לתעלה עם קומנדקר. הוא נמלא בפחד, בכה והתנגד, אך הקצין התעקש. בעקבות זאת הוא הלך לאוהל, דרך את נשקו וכיוון אותו לעצמו. חייל הגיע למקום ולקח ממנו את הנשק. לאחר מכן הוא נשפט על ניסיון התאבדות ונידון ל-35 ימי מחבוש.

רכב מצרי עולה באש ליד תעלת סואץ ( צילום: מוריס, במחנה באדיבות ארכיון צה

מלחמת יום הכיפורים( צילום: מוריס, במחנה באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)

לדבריו, מאז המלחמה הוא סובל מהתקפים ומחרדות – נבהל ובוכה גם מדברים פעוטים, חרד ועצוב, מתקשה לישון בלילות ומתעורר מסיוטים. בנוסף הוא נמנע מחברת אנשים, נוטה להסתגר ולהתבודד והפך לשבר כלי.

הוא ציין שבשנות ה-90 פקדה טרגדיה נוספת את המשפחה, כשבתו מתה 18 ימים לאחר לידתה.

קצין התגמולים טען כי אין קשר נפשי בין מצבו הנפשי של המערער לבין שירותו הצבאי. לדבריו, הוא לא סובל ולא סבל בעבר מהפרעה פוסט טראומטית אלא מהפרעה דיכאונית שאובחנה בשנת 2008 וטופלה.

קצין התגמולים ציין כי קיים פער בין תלונות המערער לבין התיעוד הרפואי שמעלה כי הוא סבל אמנם מהפרעה חרדתית בסמוך למלחמת יום הכיפורים, אך זו חלפה בשנים שלאחר מכן.

יו"ד ועדת הערר, השופטת נילי מימון, כתבה כי עדות המערער והעדים מטעמו היו מהימנות. היא הוסיפה שמהראיות עולה כי המערער אובחן בסמוך לאירוע הטראומטי במלחמת יום כיפור כסובל מהלם קרב. כמו כן, כל התסמינים של הפרעה פוסט טראומטית, ובכלל זה מצוקה מתמשכת עקב חשיפה למוות, מתקיימים אצלו.

היא הבהירה כי הטענה שאין תיעוד במשך השנים לתלונות איננה מצביעה על היעדר קיומה של ה-PTSD או על חלוף מצב זה. השופטת כתבה שניכר כי לאורך כל הדרך המערער פחד ללכת לטפל בבעייתו מחשש שיאשפזו אותו, יתנו לו זריקות ולא יהיה מפרנס למשפחה.

בנסיבות אלה קבעה השופטת כי המערער אכן סבל וסובל מפוסט-טראומה, אשר נמשכת מאז האירוע במלחמת יום כיפור ועד עתה, וכי קיים קשר סיבתי בין מצבו זה לבין שירותו הצבאי.

עם זאת לדבריה, ניכר כי אירוע פטירת התינוקת היה משמעותי מאוד בחיי המערער ואשתו והעמיק את מצבו הדכאוני. לפיכך, יש לזקוף רק 70% מהנכות הנפשית הכוללת שלו לאירועי הלחימה.