"תתקשר בהול לבית החולים", הייתה ההודעה על הביפר שלי כשהשעה על הצג 21:59. בשנת 1994 עדיין לא היו הטלפונים הסלולריים כפי שהם היום, והתקשורת המהירה והיעילה ביותר בין מרכזת בית החולים ונושאי התפקידים השונים בבית החולים - הייתה דרך הביפר. מעולם, לא לפני ולא אחרי ההודעה הזו, לאורך כל 20 שנותיי כמנהל בית החולים, לא קיבלתי הודעה בנוסח כזה. המילה "בהול" איננה חלק מהלקסיקון השגור אצלנו במערכת.
כתבות נוספות למנויים:
להזכיר, 1995-1994 היו שנים שבהן הוכתה מדינת ישראל בשורה של פיגועי התאבדות שהתמקדו תחילה בתל-אביב, אבל בהמשך החרידו גם את ירושלים. אחת לכמה שבועות התמודד בית החולים שלנו עם עשרות פצועים שזרמו מהפיגועים. המחרידים שבהם היו האוטובוסים שהתפוצצו בדיזנגוף והפיגוע בדולפינריום, שם נרצחו עשרות בני נוער שהמתינו להיכנס למועדון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
כך התרגלנו להיות בכוננות מתמדת לקליטה של עשרות ולעיתים גם יותר ממאה נפגעים בתוך פרק זמן קצר ביותר - דקות עד שעה. לשם השוואה עם ההודעה הבהולה שהזכרתי קודם, גם בפיגועים הקשים והדרמטיים האלה היו ההודעות שקיבלתי מנוסחות לקונית ובציון עובדות בלבד.
היה זה מוצאי שבת, 4.11.95, ואני הייתי אותה שעה על גג ביתה של משפחת דיסנצ'יק, מידידי לאה ויצחק רבין, שהתכוננו לחגוג עם ראש הממשלה ורעייתו את מפגן הכוח והתמיכה שאך הסתיים בכיכר מלכי ישראל.
גם אני רק הגעתי מבית החולים, שם שהיתי עד לסיום העצרת. על רקע ניסיוננו עם פיגועי ההתאבדות, הכנסתי את בית החולים לכוננות מסוימת לקראת האירוע בכיכר: בדיוק שבוע לפני העצרת חיסל המוסד את מנהיג הג'יהאד האיסלאמי פתחי שקאקי, וחששתי שאחד מארגוני המחבלים ינסה לנקום בפיגוע ראווה. סיכמתי עם כונן הטראומה שלנו, אחד מבכירי הכירורגים, פרופ' מוטי גוטמן (היום מנהל המחלקה לכירורגיה בשיבא), לשהות בבית החולים, תיגברנו את אחיות המיון וגם אני עבדתי במשרדי עד שדווח על סיום העצרת - משם נסעתי לרמת-השרון, לאותה מסיבה שאליה הזוג רבין היה אמור להגיע.
הייתה סיבה ספציפית לנוכחותי שם. שמעון שבס חברי סיכם עם יצחק שיפגוש בי שם בניסיון לגייס אותו לסייע לי בוויכוח שהיה לי כמנהל בית החולים עם משרדי האוצר והביטחון, על סכום הפיצוי עבור פינוי בית החולים ליולדות "הקריה" שהיה אמור להתמזג עם הקמפוס המרכזי שלנו ברחוב ויצמן.
עם הביפר בידי, נכנסתי ממרפסת הגג פנימה. הטלפון היה על השידה מצד משמאל וחייגתי למרכזייה. "רבין הגיע לבית החולים - ירו בו", אמרה לי המרכזנית. התלבטתי מה לעשות. היה לי ברור שעליי לנסוע לבית החולים, אבל האם להודיע למישהו מהנוכחים שם? שבס עדיין לא הגיע, אבל איתן הבר עמד על הגג ושוחח עם קבוצת אורחים. בהחלטה של רגע, תפסתי את ידו ומשכתי אותו הצידה. אחר כך סיפרה לי ליאורה מרידור שהתפלאה על חוסר הנימוס שלי. שיתפתי את איתן במידע ורצתי במורד המדרגות לרכב שלי.
המוניטין שלי כנהג מהיר הצדיק עצמו הפעם. אז עדיין לא הותקנה ברכב שלי מערכת סירנה ומנורת קוז'אק, שהפכה לחם חוקי עם הקריאות לפיגועים שבהם טיפל בית החולים שלנו. סייעה בידי העובדה שמרבית התנועה הייתה בכיוון הפוך לנסיעתי, החוצה מתל-אביב, אך בכל זאת זכור לי שאת הקטע האחרון בדרך חיפה, לפני הפנייה לרח' ז'בוטינסקי, עשיתי על המדרכה, בגלל פקק תנועה גדול שהיה שם.
כשהגעתי לבית החולים, חניתי כדרכי ליד המיון. היה זה המיון הישן ששופץ לא מכבר ובתוכו יחידת הטראומה החדשה שהוקמה עם הגעתו של ד"ר (היום פרופ') יורם קלוגר, מבכירי הטראומטולוגים שגייסנו מבית החולים הדסה בירושלים. אני זוכר שהדהים אותי השקט. הדרך משער בית החולים והרחבה שליד המיון היו ריקות מאדם. ממש ללא שום פרופורציה לאירוע ההיסטורי שכבר אז היה ברור שמתרחש כאן.
רצתי לתוך המיון ושם התבשרתי שכבר ירדו עם רבין לחדר הניתוח. חדרי הניתוח של המרכז הרפואי ממוקמים, גם מסיבות ביטחוניות, בקומת המרתף, בעגה של בית החולים - קומה 2-. אגף חדרי הניתוח הוא אגף מוגבל לגישה שחלקו הקרוב יותר לכניסה משמש לאדמיניסטרציות המערך, וחלקו הפנימי יותר סגור לכניסה אלא עם מדי חדר הניתוח. הטופוגרפיה של החדרים לא הייתה חלק משגרת יומי שכן אינני כירורג. התלבשתי חפוזות בבגדי חדר ניתוח מעל בגדיי, ונכנסתי כשאני מחפש את החדר שבו מטפלים בראש הממשלה.
סימן ראשון חריג היה כשאדם לבוש אזרחית, שעמד בבגדיו בתחום הסטרילי של חדר הניתוח, עצר אותי ואסר עליי להתקדם. מאוחר יותר התברר לי שהיה זה מפקד היחידה לאבטחת אישים. אני זוכר שחשבתי, "עכשיו נזכרתם לשמור?" התנהל ויכוח קטן שהסתיים עם הזיהוי שלי על ידי אחד מאנשי הצוות והלבשתו של איש השב"כ בבגדי חדר ניתוח.
התקרבתי לחדר הניתוח. לא נכנסתי. לא היה בכך היגיון. גם כך היה לחוץ שם מספיק. ביקשתי להתעדכן. יחד עימי הגיע גם יורם קלוגר שנקרא מהבית, ואחריו זרמו פנימה עוד ועוד כירורגים בכירים החל בפרופ' יוסי קלאוזנר ועד פרופ' ולדימיר יקירביץ'.
הדיווח היה קצר: רבין נורה בגבו בשני כדורים, הגיע למיון והוכנס לחדר הטראומה כשהוא ללא דופק נמוש (דופק שניתן לחוש בו) ועם מה שאנו קוראים נשימות אגונליות (בשפה הרפואית נשימות אחרונות). בעגה הרפואית הוגדר מצבו בכניסה למיון כ־DOA - Dead On Arrival. בבדיקה ראשונית התברר שאין כניסת אוויר לריאות למרות הנשמה, לכן הוכנסו נקזים לבית החזה, שמהם יצאו אוויר ודם בלחץ, ובעקבות זאת, חזר דופק. בבדיקת הבטן היו סימנים לדימום תוך-בטני, ולכן הוא הורד במהירות לחדר ניתוח.
לימים, הודיתי לאל על שהגברתי כוננות וביקשתי מפרופ' גוטמן להיות נוכח פיזית בבית החולים. לא חלף חודש מרצח רבין, וכבר החלו רינונים והשמצות מכיוונו של רופא שנחשב אחד מבכירי הטראומטולוגים בארץ ש"אצלו רבין לא היה מת". ההערכות של אותו אדם לא התבססו על מידע מקצועי או נתונים שקיבל ממי אלו שהיו מעורבים בטיפול, אלא נבעו ממניעים שאין מקומם במערכות יחסים מקצועיות.
אנחנו, שידענו את הנתונים לאשורם, חשנו מתוסכלים, אך ידענו שרבין קיבל את המיטב שהיה ניתן. העובדה שמוטי גוטמן היה לידו מהרגע הראשון שהגיע לבית החולים, נתנה לי (ואני חושב שגם למשפחתו של רבין) את הביטחון שנעשה הכי טוב שיכול היה להיעשות בתנאי הגעתו.
בחדר הטראומה שלנו, כבר אז וגם היום, מותקנת מצלמה המיועדת להסריט את מהלך הטיפול בחולים לצורך תחקור והפקת לקחים. הפעלת המצלמה אז הייתה מדלפק האחיות שמחוץ לחדר הטראומה. בלחץ האירוע לא זכר איש להפעיל את המצלמה, וכך עברו הדקות הספורות ששהה רבין בחדר הטראומה בלי שהן מונצחות. לימים הצטערתי מאוד על כך שלא היה בידינו הסרט הזה כדי לסייע בסתירת תיאוריות הקונספירציה, וההתמודדות עם התנהגות לא קולגיאלית של אחד מעמיתינו.
עם פתיחת הבטן בחדר הניתוח הובהר שאחד משני הכדורים שחדרו דרך הגב, אכן גרם לקרע בטחול ושני הכדורים עשו את דרכם כל אחד לריאה אחרת וגרמו שם למה שקרוי בשפה הרפואית Tension Pneumothorax - חזה אוויר בלחץ. מדובר במנגנון פגיעה שבו נוצר חור בדופן החזה, החור מתפקד כשסתום חד-כיווני: האוויר הנכנס דרך החור נכלא בבית החזה, ומונע מהריאה להתרחב.
הפעולה הראשונית שאותה נקטו המנתחים הייתה כריתת הטחול. למרות שמקור הדמם אותר ונשלט, לא חלה הטבה במצבו הכללי של רבין. לחץ הדם נשאר לא יציב. הצוות הבכיר שהצטופף סביב שולחן הניתוחים עסק בפעולות החייאה, בניסיונות לשקם את המצב ההמודינמי (ייצוב לחץ הדם והחמצון) של הפצוע ובחיפוש אחרי סיבות נוספות, שהן בנות טיפול, לכך שהוא איננו מצליח להתאושש.
במהלך הטיפול ברבין בחדר הניתוח, יצאתי ונכנסתי מאגף חדרי הניתוח אל המסדרון המינהלי, שם הלכו והתאספו מקורבים, אנשי ציבור ולאה רבין ומשפחתה. לאה והמשפחה ישבו בחדר של מנהל מחלקת ההרדמה, ולשם הייתי נכנס אחת לכמה דקות כדי לעדכן במצב. היה רגע במהלך ההחייאה שלחץ דמו של רבין עלה מעט והיה רושם של התייצבות. יצאתי מיד לבשר זאת ללאה. אבל הייתה זו אשליה רגעית, ובעקבותיה הידרדרות שסיבותיה לא היו ברורות לצוות שעבד סביב שולחן הניתוחים.
ברגעים אלה הייתה לידו כבר כל צמרת הכירורגיה של בית החולים, חדר הניתוחים היה מלא, שיקולי סטריליות כבר היו זניחים, היה ברור שאנחנו מאבדים אותו. בניסיון אחרון לחפש סיבה בת תיקון להידרדרות במצבו, הוחלט על פתיחת בית החזה בחיפוש אחרי דמם סביב הלב, אבל הישועה לא באה גם משם.
הלחץ בחדר הניתוח היה גדול. לכולנו היה ברור גודל האחריות המוטל על כתפינו והמשמעות של כישלון או הצלחה במאמצי ההחייאה. רבין היה פצוע אנושות וסיכוייו, כך הסביר לי יורם קלוגר מאוחר יותר, היו מועטים מאוד מלכתחילה. הצוות שסביבו עסק נואשות בעיסוי הלב, הזלפת נוזלים ומנות דם (רבין קיבל 22 מנות דם במהלך ההחייאה).
לאחר כשעה לקח אותי יורם קלוגר הצידה ואמר לי: "אין ברירה, אנחנו חייבים להפסיק את ניסיונות ההחייאה, האיש מת". אני זוכר ששאלתי אותו, "האם אין עוד מה לעשות? האם לא ניתן להמשיך בהחייאה?" אני זוכר את תשובתו, "אם זה לא היה ראש הממשלה, כבר מזמן היה מוכרז כמת". השעה הייתה 23:10 - שעה ועשר דקות לאחר שרבין הובא לבית החולים.
ברגליים כושלות גררתי את עצמי לכיוון החדר שבו ישבו לאה, דליה והנכדים. לא ידעתי איך אוכל למסור ידיעה כזו. את הדרך מחדר הניתוח למסדרון המינהלי עשיתי כמי שכפאו שד. ניסיתי למשוך עוד כמה שניות.
ידעתי היטב שהבשורה שאני מביא - אין ממנה חזרה. הדרך לחדר עברה בתוך קהל ממתינים שהצטופפו בתקווה למידע. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאני לא יכול לאפשר שמידע כזה יגיע למישהו מהמכובדים שהמתינו, לפני שהמשפחה הקרובה יודעת על כך.
חציתי את המסדרון בפנים חתומות והתקרבתי לדלת החדר שהייתה סגורה. פתחתי את הדלת ולא אמרתי מילה. לאה קראה את עיניי והבינה מיד. אני אישרתי לה בתשובה לשאלתה שזהו, לא הצלחנו להציל את ראש הממשלה.
לאה ביקשה לראות את יצחק. העברנו את גופת ראש הממשלה לאחד מהאולמות הקרובים יותר למסדרון המינהלי, וקראנו ללאה לבוא להיפרד ממנו. כשלאה התקרבה, הרמנו את הסדין מעל לראשו של יצחק רבין. הראש והפנים נשמרו ללא פגיעה. רבין נראה נינוח ושלו. לאה נישקה אותו על המצח ונפרדה ממנו במילים חמות של אהבה. בשלב מסוים, נתנו לה פרטיות והתרחקנו אל מאחורי הווילון.
6 צפייה בגלריה
יצחק ולאה רבין ז''ל. פתחתי את הדלת ולא אמרתי מילה, לאה קראה את עיניי והבינה מיד
(צילום: שאול גולן)
מאוחר יותר ביקשו גם שמעון פרס ואפרים סנה (שהיה אז שר הבריאות) להיפרד מראש הממשלה. לא אשכח אף פעם את התמונה של פרס מתכופף ונושק על מצחו של רבין כשלידו פורץ בבכי תמרורים קורע לב אפרים סנה, שבכה כמו בן על אביו.
היה לי ברור שחייבים לצאת בהודעה מסודרת לציבור, כיוון שמידע כזה, אסור שייצא במסגרת שמועות. אני זוכר שחיפשתי את פרס, שהיה ממלא מקומו של רבין, במסדרון הצפוף ופתאום שמתי לב לכך שפרס אדם גבוה ועד כמה דמותו בלטה ביחס לאנשים שסבבו אותו. פניתי אליו ואמרתי לו שלדעתי חייבים להודיע לציבור. הוא הנחה בנוכחותי את איתן הבר לצאת החוצה ולהוציא הודעה בשם הממשלה. איתן - אינני יודע אם משום שחש בגודל השעה או משום שרצה גורם רפואי לידו - ביקש ממני להתלוות אליו החוצה.
התעכבנו בדרך לרגע, בזמן שאיתן כתב את ההודעה שבכוונתו לשאת. בחוץ התמונה שהתגלתה לעיניי כשיצאנו מהבניין בדרך לשער בית החולים, הייתה מדהימה. בניגוד לשקט והריקנות שאפיינו את בית החולים כשנכנסתי אליו שעה וחצי לפני כן, כל הכבישים הפנימיים והרחבות היו מלאים בעשרות מכוניות שרד שחנו פגוש ליד פגוש. על השער צבאו מאות אנשים שחיכו למידע מבפנים.
הלכתי יחד עם איתן, אך שמרתי מרחק ועמדתי מספר צעדים אחריו והייתי עד למחזה המזעזע: מימיי לא שמעתי תגובה כמו זו של הציבור שעמד שם למקרא ההודעה על ידי איתן. הקול שעלה מהציבור שעמד סביבנו היה מין נהמה שהפכה לזעקה ברגע שהתודעה שרבין נפטר הוטמעה בהכרת מאות האנשים שצבאו סביבנו.
חזרתי לחדר הניתוח. תחושה של ריקנות וכישלון. במסדרון ראיתי את פרופ' מוטי גוטמן ופרופ' יורם קלוגר ישובים על הרצפה, נשענים על הקיר. מרוקנים. מעכלים את החוויה שתלווה אותם מכאן והלאה לכל חייהם. אט-אט התרוקנו המסדרונות של חדר הניתוח ומאות האנשים שצבאו על בית החולים התפזרו. אנחנו עסקנו בסידורים הקשורים לניתוח שלאחר המוות. החלטנו לא לטלטל את הגופה לאבו-כביר וביקשתי מד"ר יהודה היס, מנהל המכון הפתולוגי, להגיע לבית החולים ולבצע את הניתוח שלאחר המוות.
ד"ר היס הגיע לאחר פרק זמן קצר, מלווה בעוזר וביצע את הסקירה והניתוח שבמסגרתם בוצעו גם מספר צילומי רנטגן. לאחר הניתוח, כדי לשמור על כבוד הנפטר, ביקשתי מהצוות שהיה מעורב בנתיחה ובצילומים (לא את אלו שטיפלו ברבין במהלך ניסיונות ההחייאה והניתוח) לחתום על מכתב קצר בנוסח הבא: "הריני לאשר, כי נאסר עליי להתראיין לכלי התקשורת באשר הם, לגבי נתיחתו של ראש הממשלה". מכתבים אלה נותרו למשמרת בידי.
במקביל ביקשתי מפרופ' קלאוזנר ומפרופ' גוטמן לשבת עוד באותו הלילה ולהעלות על הכתב את כל מהלך הטיפול ביצחק רבין, מרגע הגעתו לבית החולים ועד להכרזה על מותו. למחרת ביקשתי להכין דוח מפורט יותר ומודפס. שנים מאוחר יותר התחילו לצוץ תיאוריות הקונספירציה השונות שכולן מסתמכות, בין השאר, על מידע מקוטע ולעיתים סותר שמקורו במערכת הרפואית.
המתסכל בתיאוריות הללו הוא שמקורן באותו ציבור ובאותה אידיאולוגיה שמהן שאב רוצחו של רבין את הלגיטימציה למעשהו. מבחינה היסטורית, אין בהופעת התיאוריות הללו שום פליאה. אין רצח של מנהיג פוליטי בהיסטוריה שלא לווה בספקות ובתיאוריות שונות ומשונות, החל מלינקולן, דרך קנדי ואפילו דיאנה.
במנשר פנימי שהוצאתי למחרת השתדלתי לתמצת את הרגשות של כולנו: "לתחושה הקשה שמלווה כל אחד ואחד מאזרחי מדינת ישראל, מתווספת אצלנו, עובדי בית החולים, תחושת תסכול נוראה על שלא יכולנו לסובב את הגלגל אחורה".
מלבד ראיון קצר לערוץ 2 כמה ימים אחרי הרצח, נמנענו חבריי ואני מלהתראיין לאורך השנים. את החוויות האישיות שלי מליל הרצח נצרתי בליבי שנים. חשבתי שהפרספקטיבה האישית שלנו מתגמדת מול עוצמת האירוע. כמה שנים מאוחר יותר החלטתי להעלות את הדברים על הכתב. גם אז, כתבתי למגירה. היום, 25 שנים אחרי, חשבתי שאולי כבר אפשר לחלוק את חוויותיי כמנהל בית חולים צעיר שמתמודד עם אירוע לאומי דרמטי.
פגיעה של חזה אוויר (Pneumothorax) נגרמת כאשר יש פגיעה חודרת בחזה, והחור שנוצר פועל כשסתום חד-כיווני ומאפשר לאוויר להיכנס לחלל שבין קיר החזה לריאות. כל פעם שהנפגע מנסה לקחת אוויר פנימה, נכנס אוויר גם דרך החור, נכנס ולא יוצא. מהר מאוד מצטבר בין דופן החזה לריאות אוויר בלחץ שמפריע לריאות להתפשט ולנפגע לנשום. נגרמת הצטמקות ותמט של הריאה ולמעשה חנק של הנפגע. ניסיונות להנשים נפגע כזה נידונים לכישלון כיוון שמול הלחץ שמפעיל המנשים (בין שבהנשמה מפה לפה ובין שבאמצעות מכשיר אמבו), פועל הלחץ של האוויר שנכלא בין קיר בית החזה לריאה המכווצת.
במקרה של רבין, לרוע המזל פגעו שני הכדורים בשתי הריאות. בתחקור שעשיתי למחרת הרצח עם המאבטח שנסע עם רבין במכונית מהכיכר, הוא סיפר לי שהוא אכן ניסה להנשים את ראש הממשלה בדרך, אבל לא הצליח להכניס אוויר.
בתחקיר שעשינו הועלה מנגנון פגיעה נוספת אפשרי: לעיתים פגיעה ברקמת הריאה, כפי שברור שקרה אצל רבין, גורמת לכניסה של אוויר לכלי הדם הריאתיים ודחיפתו אל מחזור הדם העורקי. כניסת אוויר בכמות גדולה למחזור הדם, והגעתו לעורקי המוח - עלולה לגרום לנזק מוחי ממש כמו בשבץ. האבחנה ניתנת להוכחה על ידי צילום סי-טי של המוח אשר מדגים אוויר בכלי הדם. צילום כזה אכן נעשה לאחר קביעת המוות והדגים אוויר בכלי הדם המוחיים, אבל אין דרך להוכיח מתי האוויר הצטבר שם, אם בשלבי הפגיעה הראשונים או אם במהלך ההחייאה הממושכת שעבר רבין.
כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ, ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבלה רק לאחר הרצח.
פורסם לראשונה: 07:38, 23.10.20
