בסוף זו הייתה הקורונה.
הקורונה שאולי בנסיבות אחרות יכול היה יהודה בארקן לצחוק עליה או אפילו להשתמש בה כמצע טוב למתיחה.
בסוף המחלה היא שמנעה ממנו להגיע לסיום שנת חייו ה־75.
מתי נדבק במחלה? קשה להעריך במדויק, אבל אפילו בנו הבכור, רועי, מקבל את ההנחה שכנראה זה קרה במהלך תפילות ראש השנה. "ביום כיפור אבא הועבר ממלונית הקורונה לטיפול נמרץ, ואמרו לי שאם התסמינים שלו החריפו עשרה ימים אחרי ראש השנה, כנראה שהוא נדבק ממישהו בתפילות", אומר ברקן. "יש היגיון בסברה הזאת, אבל לא מעניין אותי לדעת ממי הוא נדבק".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד לפני הקורונה, זו הייתה שנה לא קלה עבור בארקן מבחינה בריאותית – הוא סבל מסוכרת ומלחץ דם גבוה ועבר החלפת מפרק בירך – אבל אף אחד לא חשב שכך עשוי להיראות הסוף. "כשאילנה (אשתו של בארקן – ס"ש) צילצלה בעשר בערב ואמרה לי: 'פינו את אבא באמבולנס, הוא לא הרגיש טוב', הבנתי מיד שזה רציני", נזכר בנו. "קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו, 'ברקנים', התחילה לגעוש ומהר מאוד הסלולרי שלי הפך לחמ"ל. ביום רביעי שעבר דיברתי איתו בטלפון, ממחלקת הקורונה, ואמרתי לו שאבוא למחרת. שמעתי שהוא כבר מתנשף, כל משפט עלה לו במאמץ בגלל קוצר הנשימה.
"ביום חמישי, כשהייתי בדרך לשם, אילנה כתבה בווטסאפ המשפחתי שאבא כבר מורדם ומונשם. פיספסתי אותו בשעתיים־שלוש. כשהגעתי, הרופאים הסבירו לי מה קרה ולמה היו חייבים להרדים ולהנשים אותו והציעו לי להיכנס לחדר הבקרה. הם פחדו שלא אוכל לעמוד ביותר מזה. נכנסתי, הסתכלתי במצלמה ואחר כך אמרתי לעצמי שאם הגעתי עד כאן אני חייב להיכנס אליו. רחצתי טוב את הידיים, התמגנתי, נכנסתי לחדר, עמדתי ליד המיטה של אבא ואמרתי לו כמה שאני אוהב אותו. סיפרתי לו כמה אנשים מהארץ ומהעולם דואגים לו וביקשתי ממנו שיהיה חזק. ביני לביני, ידעתי שזאת פגישתנו האחרונה".
זה כמעט אירוני שבערב יום העצמאות האחרון, כשטילפנתי לבארקן בניסיון לדובב אותו על סרטי הבורקס שלו והשפעתם על התרבות הישראלית, הוא הודיע לי בפתאומיות: "יש משהו הרבה יותר חשוב מהם! תרופה מהפכנית שיכולה להציל את כל העולם".
הנחתי שהוא זומם איזו מתיחה, אבל בארקן המשיך מיד: "לא אני המצאתי את התרופה. כל הזכויות שמורות לילד שלי, רועי. בפעם הראשונה שהוא ראה בעיתון שהשם המדעי של הקורונה הוא קוביד־19, הוא הסתכל והסתכל בדף, ובסוף הוא שאל אותי: 'אבא, אתה רואה את מה שאני רואה?' ועניתי: 'כן, יש מגפה'. ואז הוא הציע לי לשחק עם האותיות של קוביד, והראה לי שאם משנים את סדר האותיות מקבלים מילה אחרת, 'דיבוק'".
וזו ההמצאה? פיקפקתי.
"ברור", בארקן התמוגג. "כשמגיע נגיף שלא רואים אותו בעין, אפשר לנצח אותו רק בעזרת נשק שלא נראה לעין. הנשק הזה הוא האמונה שבלב. ואיפה קיים הנשק הזה? רק אצלנו, בארץ ישראל".
אפשר לצטט את זה? שאלתי.
"אני מספר לך את זה בתור אב גאה", הבהיר. "אם את רוצה לפרסם תצטרכי לצלצל ולבקש רשות מרועי".
לא צילצלתי אז לרועי, אבל עשיתי את זה במוצאי שבת שעברו, לאחר פטירתו של האב. שאלתי אם ההמצאה שלו, דבקות באמונה, נכשלה במילוי תפקידה. "אל תגררי אותי להתחשבנות עם בורא עולם", הוא גיחך. "לאבא שלי הייתה אמונה עזה, ואני הסתפקתי בידיעה שאם אבא שלי חזר בתשובה כנראה שכל אחד יכול לעשות את זה. אבא ידע שזה לא הכיוון שלי, לפחות לא בשלב זה. אבל אחד מהדברים שחיברו בינינו היה משחקי מילים. כמעט בכל שיחה אבא סיפר לי על הברקה מילולית ששמע בחברותא שלו ואני שיתפתי אותו בחידודי לשון מהעולם שלי".
הוא לא הציע לך ללכת בדרכו ולהוסיף את האות אל"ף לשם משפחתך?
"מעולם לא, והאמת היא שאף פעם לא הבנתי עד הסוף מה עומד מאחורי התוספת הזו. הרב שלו אמר לו להוסיף וזה מה שהוא עשה".
אבל רק שלושה חודשים לאחור, הוא נזכר פתאום, דיווח לאביו שלראשונה בחייו ערך בליל שבת קידוש עם בתו מבת זוגו לשעבר, אמה בת ה־11. "והוא היה כל כך מאושר", נזכר הבן, "ועברה לי בראש המחשבה, שאם הדברים הקטנים האלה משמחים אותו, למה שלא אגביר את המינון שלהם?"
אף על פי שאתה לא דתי.
"אני מאמין באלוהים. בשלושת השבועות האחרונים קראתי הרבה מאוד פרקי תהילים בשביל אבא. בבר־מצווה שלי עליתי לתורה לא בגלל שהכריחו אותי אלא כי היה לי חשוב לעלות, וזה היה הרבה לפני שאבא חזר בתשובה. רציתי שאבא ישמח בי, יהיה גאה בי. ואני כל כך שמח שעידו אחי ואני הספקנו להכין לו סרט ליום ההולדת. כשאבא אושפז מסרתי לו עדכון יומי על מספר הצפיות בסרט. כשאמרתי לו שכבר יש 30 אלף, הוא פער את העיניים והרים את הראש מהכרית ושאג: 'מה? לא יכול להיות'. כשבישרתי לו, 'עוד מעט 100 אלף' הוא לא הרים ראש בגלל שנחלש, אבל הוא חייך באושר. כשהודעתי לו שהגענו ל־200 אלף צפיות הוא אמר: 'אני מת להגיע לרבע מיליון'. בשיחה האחרונה שלנו עמדנו על 320 אלף צפיות ואחרי הנקודה הזאת המצב של אבא הידרדר והוא הורדם והונשם. מעניין לאיזה מספר נגיע עכשיו, אחרי מותו".
אין ספק שסיפור חייו של בארקן יכול לאכלס בעצמו כמה סרטי 'אבא גנוב' אלטרנטיביים. בנו יודע את זה היטב, בעיקר כמי שהיה שחקן אורח משמעותי בלא מעט מהסיפורים.
הדמיון החיצוני בין השניים עדיין מצליח להפתיע, ומעמיק משנה לשנה. "ליום ההולדת ה־55 של אבא הכנתי לו הפתעה", מספר הבן. "מצאתי צילום שלו מהבקו"ם, ביום שהתגייס, הלכתי למסגר אותו והמוכר היה בטוח שזו תמונה שלי".
אבל בניגוד לבארקן הפתוח והחם, דירתו השכורה של הג'וניור במרכז תל־אביב גדושה בשבלולים. פסל של שבלול עומד על השידה בסלון וציורי שבלולים מפארים את הצד הפנימי של דלת השירותים. רועי (43) ומיכל, בת זוגו בשנתיים וחצי האחרונות, מכנים זה את זה בשמות החיבה "לולי" ו"בולי", בעיקר מכיוון ששניהם מעדיפים להשתבלל בבית ובתוך עצמם. "תמיד ברחתי מחשיפה", רועי מודה, "במיוחד כשהיא נפלה עליי בהקשרים שליליים. אבל גם לאבא שלי היו דברים שהוא הסתיר".
כשאני תוהה במה מדובר, הוא שולף שם בלתי מוכר: דניאלה שוורץ. "אחותי הגדולה, שחיה בברזיל", הוא חושף. "היא מאשתו הראשונה של אבא, שאין לי מושג מיהי. כשהייתי בן עשר, אבא הופיע בתוכנית של מני פאר במסגרת יחסי הציבור ל'אבא גנוב'. בשלוש הדקות האחרונות של התוכנית, במקרה או בכוונה, הוא סיפר שמנישואיו הראשונים יש לו בת שחיה בברזיל ושלצערו אין לו שום קשר איתה מפני שאביה החורג מתנגד לחידוש הקשר ביניהם. בעקבות השידור פנתה אל אבא בחורה ישראלית שהכירה את דניאלה והתנדבה לחבר ביניהם. אבא קפץ על ההצעה, צילצל לדניאלה, ולפני שטס לברזיל, לפגישה הראשונה איתה, הוא ביקש ממני ומאחי עידו, שצעיר ממני בשנה וחצי, לכתוב לה מכתב".
שני הבנים מילאו את המשימה אף שמעולם לא הכירו או פגשו את אחותם. "כתבנו לדניאלה משהו קצר בסגנון, 'אנחנו מקווים שאת בסדר'. אבא טס וחזר ולא המשכנו לדבר עליה. לפני שנה וחצי היא פנתה אליי בפייסבוק, בהפתעה, והתחלנו לדבר. היא בת 51, נשואה פלוס שלושה, מפיקת אירועים במקצועה. אישה נחמדה. באחת השיחות, דניאלה הראתה לי את המכתב ששלחתי לה עם אבא, ונדהמתי מהעובדה שהיא שמרה אותו במשך יותר מ־30 שנה. סיכמנו שהיא תגיע ארצה, בהפתעה, למסיבת יום ההולדת הבאה של אבא. זה כבר לא יקרה".
דניאלה, הבת הסודית, ספדה לבארקן עם לכתו בעמוד האינסטגרם שלה, וכתבה דברים נכוחים: "אתמול הלך לעולמו יהודה בארקן, הגבר שמזרעו הגעתי לעולם. במהלך 51 שנות חיי פגשתי אותו רק פעם אחת, כשהייתי בת 17, לשלושה ימים בלבד. חיינו המשותפים לא ארכו יותר משלושה ימים, אבל בפרק הזמן הקצר והאינטנסיבי הזה דיברנו, טיילנו, התחבקנו, הסתכלנו זה לזה בעיניים והתכוננו לפרידה. הרווחתי שלושה אחים והמון אחיינים. כשאחי בישר לי שאבא איננו נעתקו ממני המילים למרות שלא היו בינינו יחסים מקובלים של אב ובת".
7 צפייה בגלריה
''חיינו המשותפים ארכו שלושה ימים''. דניאלה שוורץ, בתו הברזילאית של בארקן, בצילום מהפוסט שכתבה
(צילום: פייסבוק)
זה סיפור די בלתי נתפס, שלא יכול שלא להישמע כאילו נלקח גם הוא מסרט של בארקן. בכלל, נדמה שחייו של האיש הצליחו לא פעם להתעלות על עלילותיו המומצאות. כשחקן נשמה גדול ומי שבצעירותו נחשב לאחד הגברים המושכים בתעשיית הקולנוע המקומית, בארקן הספיק לשבור את ליבה של עדנה לב בטרם נישא לנילי, פסלת ואמנית, ואימץ את בתה, דנה, כיום תרפיסטית. בנם הבכור רועי נולד ברמת־השרון, ואחריו נולד אחיו עידו, כיום בעל חברת הפקות בתחום הפרסומות.
כשרועי היה בן שש, הוריו התגרשו. "הייתי קטן, לא שאלתי למה, לקחתי את זה לכיוון החיובי", הוא נזכר. "מעכשיו יהיו לי שני בתים ואני אקבל שתי מתנות ליום ההולדת. הוריי באמת עשו הכל כדי להקל עלינו את הגירושים. השאלה עם מי נגור בכלל לא עלתה על הפרק, היה ברור שנלך עם אמא מפני שהיא הייתה זו שגידלה אותנו. אבא, עם כל הסרטים שהוא צילם ועם הדרך שבה ניהל את סדר היום שלו, בכלל לא היה אופציה".
נילי, אמו, נישאה מחדש לעיתונאי מתי גולן והם גרים במושב רם און. "כשהייתי בן 17 אבא התחיל לצאת עם אילנה, שצעירה ממנו ב־19 שנה והפכה לאשתו השלישית", רועי נזכר. "לא הייתי עד למעלליו של אבא כקוטל נשים, זה קרה בעיקר בשנות ה־70 כשאבא נראה די טוב והיה כוכב גדול. אבל מאז שאני זוכר את אבא שלי, הוא לא היה בסטוצים אלא במערכות יחסים ארוכות".
העובדה שהיית הבן שלו השפיעה על חייך בשנים ההן?
"מאז שאני זוכר את עצמי שמעתי מאחורי הגב שלי את הדיבור 'זה הוא, הבן של', גם קלטתי שמצביעים עליי, אבל לא עשיתי מזה עניין. נדמה לי שרק בצבא, כשלא הרשו לי ללכת למרפאה כדי להוציא גימ"לים, רמזתי משהו. וכמובן שעשיתי את זה כשהתחלתי לארגן ערבי קריוקי ושירה בציבור והשקות. כשיודעים שיהודה בארקן יגיע יש הרבה צלמים בכניסה".
האירועים שאירגן ברקן בצעירותו הפכו לקריירה בענף הפקת האירועים, והוא גם הספיק כאמור להביא לעולם בת, אמה, בטרם נפרד מבת זוגו. הצרות הפרטיות שלו החלו לפני 14 שנה, כשנתפס משתמש בסמים והואשם והורשע בסחר בהם.
"המשטרה באה ותפסה אותו, וזה כואב כשהבן שלך יושב בבית סוהר", סיפר לי אבא בארקן בראיון שקיימתי איתו לפני כשש שנים, "אבל אני אומר שטוב שכך קרה, מפני שאילו המשטרה לא הייתה עוצרת את רועי הוא היה ממשיך לסחור בסמים והיה מגיע למצב של סכסוכים בין כנופיות וזה היה נגמר ביריות".
איך הגיע לסמים? בארקן לא ידע לומר, מלבד הדברים שסיפר בראיון שבו לא הסתיר דבר: "מבין ילדיי שלושה גדלו בצורת חינוך זהה, ועידו ודנה יצאו לתפארת מדינת ישראל. כנראה שבכל משפחה יש כבשה שחורה וגם לי יש, אבל כמה שהיא שחורה ככה היא אהובה. ביקרתי את רועי, הוא צלצל אליי כל יום והתפקיד שלי כאבא המשיך להתקיים גם כשהיה בכלא. במיוחד כשהיה בכלא".
אצבעותיו של ברקן הבן מורטות את זיפי לחייו כשאני מקריאה לו עכשיו את הדברים. "הכל נכון", הוא מאשר. "אבא תמיד הסתכל על הצד הטוב ועל החצי המלא של הכוס. הוא צעק עליי, ובאותה נשימה ליטף אותי ואמר: 'אתה יכול לעשות את השינוי, אני מאמין בך'".
הרגשת כמו הכבשה השחורה של המשפחה?
"כן. זה מה שהייתי. והמונח הזה לא העליב אותי. ככה אבא דיבר. היו אנשים שראו באבא כבשה שחורה כשהוא הסתבך בחובות. שנינו ידענו תקופות יפות יותר ויפות פחות".
אני מזכירה לו שבאותו ראיון, כשנשאל אביו איך הרגיש לבקר את בנו בבית הכלא, ענה: "אני בטוח שרועי העדיף שניפגש בבית שלי, בליל שבת, בסעודה. לא היה נוח לו שם וזו הייתה המטרה. זה הזמן שלו למחשבה. נילי גרושתי ואני התגייסנו כדי לעזור בנושא המזונות של הילדה. אמא שלה אמרה לה, 'אבא בחוץ לארץ'. לפעמים היא שאלה אותי: 'איפה אבא' ו'מתי אבא יחזור' וזה רגע צובט, אבל אין ברירה. צריך לעבור אותו".
"עברתי אותו", רועי אומר השבוע. לאחר המאסר, נגמל מסמים לאורך חצי שנה ב'רטורנו' שבבית־שמש, ומעולם לא חזר להשתמש או לסחור. "חוויה מטלטלת", הוא נזכר. "ברור שכולם זיהו את אבא כשהוא ביקר אותי, וכששאלו אותו איך הגעתי למקום הנמוך הזה, אבא ענה: 'רועי טעה, כל אחד עושה טעויות'. זה גם מה שהוא נהג לומר על עצמו, כשנשאל למה לווה כספים בשוק האפור. טעויות. אחרי שיצאתי משם, נקי ומחוזק, אבא ואני עשינו ברדיו יום התרמה למוסד הזה, שעזר לי המון. כששאלתי את אבא: 'מה דעתך על סדרה שמבוססת על המקום הזה?' הוא ישר אמר, 'זה נהדר, עוד לא היה דבר כזה, לא בארץ ולא בעולם, שב לכתוב'".
ברקן אכן ישב ויצר בעקבות חוויותיו סדרת טלוויזיה בשם 'מכורים'. "זו סדרה על מוסד גמילה שאליו מגיעים אנשים עם סוגים שונים של התמכרויות, מאלכוהול וסמים ועד סקס, שקרים, אינטרנט, הימורים וקניות. היא עוקבת אחרי התהליך שהם עוברים ומשקפת גם את מה שהם חווים בינם לבין עצמם. הסדרה נדדה בין כמה וכמה תסריטאים, אסי דיין כתב את הגרסה הטובה ביותר שלה ויריב הורוביץ אמור לביים. עכשיו יש משקיע פרטי שמוכן ללכת על הסדרה ואני מקווה שבקרוב נוכל לצלם פיילוט".
מי ישחק?
"אבא היה אמור להשתתף בסדרה בתפקיד רב ראשי. זה לא יקרה, לצערי. אני מקווה מאוד שמנחם גולן מחכה לאבא בשער גן עדן ומחתים אותו על סרט. ואני מקווה מאוד שאבא לא יתעקש על סרט דוסי, בלי נגיעות, ויסכים לצלם עוד סרט מתיחות. מה יש לעשות בעולם שכולו טוב חוץ מלהצחיק ולצחוק?"
ילדותו והתבגרותו של ברקן, בצל אב כוכב וגירושי הוריו, הייתה מורכבת. "אבא היה עסוק", הוא זוכר. "עידו ואני דווקא רצינו שהוא יבוא לימי הורים ויישב מול המחנכת, כי שני הדברים שהיו הכי חשובים לאבא היו שנגיע כל יום לבית הספר ושלא נפריע בכיתה. הציונים לא עניינו אותו בכלל. בכיתה ה', למשל, כשעברתי לבית ספר שבו למדו אנגלית מכיתה ד', קיבלתי במבחן הראשון באנגלית אפס. במבחן השני שוב קיבלתי אפס, ואחרי המבחן השלישי כבר לא יכולתי להסתיר. התקשרתי לאבא ואמרתי לו שיש לי אפס באנגלית. הוא אמר, 'אפס? רוייקי, אם היית בא ואומר שקיבלת 30 הייתי כועס, אבל אפס? מאפס אתה יכול רק לעלות ולהשתפר'".
פעם שאלתי את אבא שלך בראיון אם היה אבא טוב, והוא התלבט בין "כמעט טוב" ל"טעון שיפור".
"אני לא מחלק ציונים. אמא הייתה הרבה יותר קשוחה מאבא. היא לא הרשתה לקום מהכיסא לפני שגומרים שיעורים וגם הטילה עונשים. במקרים הנדירים שאבא הגיע לבית הספר, הוא רק רצה לדעת אם הילד בא כל יום ואם הוא לא מפריע. אבא היה בטוח שאם אני לא מפריע זה סימן שאני ילד שקט, אבל הייתי בדיוק להפך. בחטיבת הביניים ובתיכון כבר הייתי יו"ר מועצת התלמידים והצטיינתי בלארגן. אירגנתי עצרת להחזרת שבויים ונעדרים, בכיתה י"א הבאתי לתיכון את ברי סחרוף. הלכתי על תחום הארגון כדי לחפות על זה שלא הייתי תלמיד טוב".
בעצם למה?
"אם היו לוקחים אותי לאבחון והיו מזהים שיש לי הפרעות קשב אני מניח שהמסלול שלי היה נראה לגמרי אחרת, אבל זה לא קרה. וזה הפך אותי חדור מטרה. רציתי לסיים תיכון כדי להיות עם החברים שלי ולארגן את מסיבת הסיום ואת האפטר־פארטי. ידעתי שאם אהיה יו"ר מועצת התלמידים זה יהיה הפלוס היחיד שאוכל לשלוף לטובתי כשירצו להעיף אותי. תמיד גם רציתי להיות לא בצד של המשחק, אלא בהפקה. אבא לקח אותי הרבה למשרד שלו וראיתי אותו יושב על תקציבים ומתווכח על הוצאות ועל מחירים. ראיתי את עצמי מארגן צוות, סוגר חוזים עם שחקנים".
7 צפייה בגלריה
''כשהוא שמע את הצחוק של הקהל הוא היה בעננים''. עם חיה קציר ב'צ'ארלי וחצי'
(צילום: יוני המנחם)
לא דיגדג לך לשחק את בנו של אבא שלך ב'אבא גנוב'?
"לא. אבא הצליח לשכנע את עידו אחי שייגש לאודישן, ועד כמה שאני זוכר האודישן שלו היה דווקא טוב, אבל הוא לא התקבל".
ואיך הרגשת כשראית את בן ציון מתרפק על אבא שלך?
"לא קינאתי בו. היה את 'אבא גנוב של בן' והיה את אבא גנוב שלי הפרטי. כשהוא עשה את 'אבא גנוב' השלישי כבר הייתי בקשר טוב עם בן. ממש ידידים. אחר כך נפגשנו בצבא, באותו בסיס. הפכנו לחברים טובים. אם זה היה קורה היום, אני די בטוח שהייתי קורא לבן 'אחי'. ואין קנאה בין אחים".
שום דבר?
"נשבע לך. זה מאבא. כשהוא גדל בתעשייה אבא הקים את 'עידו הפקות' שפעלה במקביל ל'רועי הפקות' שהקים קודם. אחי ואני תמיד שאלנו את עצמנו איזה סרט יצליח יותר – זה שייצא מ'רועי הפקות', על שמי, או זה שייצא מ'עידו הפקות', על שמו. הייתה בינינו תחרות קטנה שהצחיקה את אבא, שהגיב ב'כולם היו בניי'. גם אנחנו וגם הסרטים. 'אבא גנוב' יצא ב'רועי הפקות', אבל בסופו של דבר עידו היה זה שנכנס לעבוד במשרד עם אבא. הוא התחיל שם בגיל 16, ולמד הרבה דברים שהוא מיישם עד היום".
בכלל אהבת את 'אבא גנוב'?
"את הראשון בטוח. בעצם גם את השני. היום אני פחות חושב על הסרטים, אלא על הדברים שקרו בעקבותיהם. בשנת 97' אישה אחת כתבה לי בפייסבוק שהבן שלה, בן 12, ישב מול הטלוויזיה וראה את 'אבא גנוב' כשהיא ביקשה ממנו להביא את אחותו מחברה שלה. כשלא התחשק לו לקום היא לחצה. לפני שיצא מהבית הוא אמר לה, 'אמא, אל תשכחי להקליט לי את סוף הסרט'. הוא יצא מהבית, הלך לבית של החברה של אחותו, נדרס ומת. היא תרמה את איבריו ואחרי שנה נולד לה תינוק והיא קראה לו בן, על שמו של בן ציון. זה סיפור שהרג אותי. והיה עוד מישהו שכתב לי, סיפר שבילדותו הוא עבר חרם ועוד חרם ורק 'אבא גנוב' נתן לו את הכוח להמשיך. היום הוא מורה להיסטוריה, בן אדם שמח ואופטימי ולדבריו זה בזכות אבא שלי".
וסרטי המתיחות שלו הם משהו שאתה מסוגל עדיין להתחבר אליו?
"אבא שלי תמיד אמר שאין שמחה גדולה משמחה לאיד. כשבן אדם מחליק על קליפת בננה זה מצחיק וכולם צוחקים. אני גאה באבא שהצליח להצחיק מיליוני אנשים. בילדות, בכל פעם שיצא סרט חדש, אבא לקח אותי לסיבוב בין בתי הקולנוע. נכנסנו בחושך ועקבנו אחרי הצופים, מתי הם בוכים ומתי צוחקים. כשאבא שמע את הצחוקים, הוא היה בעננים".
לאחר נישואיו של בארקן לאילנה, כשהתברר שלא יוכלו להביא ילד משותף לעולם, החליטו השניים לאמץ תינוקת בת שנתיים בשם הודיה, כיום בוגרת אולפנה בת 20. בארקן סיפר לי בשעתו שכאשר הגישו בקשה לאמץ אותה, הוא אמר לשופט: "מה הסיכוי שמכל התינוקות שהוצאו לאומנה עם אופק לאימוץ תגיע לבית שלנו דווקא ילדה ששמה הודיה, שם שכשמחליפים את מיקום האותיות שבו מקבלים את שמי – יהודה? זו יד אלוקים".
השופט השתכנע, חתם על המסמכים, והודיה אומצה. לפני שש שנים בארקן ביקש ממני לא לפרסם את המידע מפני שהודיה הייתה עדיין קטינה.
"הכל נכון", רועי מאשר, "ואני שמח שזה מה שקרה. הודיה, אחותי, היא בחורה מקסימה. אילנה ואבא גרו בבית גמליאל, אני לא ממונע ולא קפצתי אליהם כל שני וחמישי, אבל היו לנו הרבה ארוחות משפחתיות עם כל הילדים והנכדים, בעיקר בחגים".
7 צפייה בגלריה
לא הצליחו להביא ילדים לעולם. בארקן ז"ל עם אשתו השלישית אילנה (מימין)
(צילום: איציק בירן)
הוא עצמו מטפל עכשיו רק בבתו אמה בת ה־11. "היא ילדה מדהימה, מוכשרת בהתעמלות אמנותית וגם משחק קורץ לה. היא מציירת ומדברת עם עומק של בת 17, וחכמה פי 50 ממה שאני הייתי בגילה. היא בכתה כשסיפרתי לה שסבא יודה חלה בקורונה. במהלך האשפוז עידכנתי אותה שהמצב לא משהו, בלי להיכנס לפרטים של מורדם ומונשם. היא אהבה אותו מאוד, איך לא? הוא היה סבא גנוב שמשתולל ועושה שטויות".
אולי המתיחה האחרונה של בארקן – גם אם לא במכוון - נרשמה רגע לאחר מותו. "רצינו שאבא ייקבר בעיר שלו, בנתניה, וביום שישי כבר דיברתי עם משה אדרי והוא התחיל לטפל ברכישת חלקת קבר. פתאום הרב שוורץ מרחובות, שהיה הרב של אבא, צילצל והודיע שאבא קנה חלקת קבר בבית הקברות ברחובות. אפילו אילנה לא ידעה מזה".
