ראשית נרגיע. בין אם ייבחר ג'ו ביידן או שיהיה זה הנשיא המכהן דונלד טראמפ, יחסם לביטחון ישראל ולמעמדה הבינלאומי לא יהיה שונה בהרבה. לשניהם יש מחויבות עמוקה, שהוכחה לאורך שנים, לקיומנו במזרח התיכון כמדינה ריבונית, דמוקרטית ובעלת רוב יהודי יציב. אפילו בסוגיות כמו הגרעין האיראני, למשל, ההבדל במדיניות צפוי להיות קטן ממה שמשתמע מרטוריקת הבחירות שלהם. בכל מקרה ישראל תצטרך לפקוח עין.
ארה"ב בוחרת - לעמוד המיוחד של ynet
שניהם מעוניינים בהסכם גרעין משופר עם האיראנים ובהפסקת ייצור הטילים והחתרנות באזור. מה שחשוב אפילו יותר: טראמפ וביידן חוששים מאוד, ובצדק, מההתקדמות שעושים בימים אלה האיראנים לעבר הנשק הגרעיני. הם צוברים כמויות גדולות של אורניום מועשר ומפתחים צנטריפוגות חדישות ויעילות בתואנה שאם לארה"ב מותר להפר את ההסכם – גם הם יכולים.
שני המועמדים לנשיאות יודעים שכתוצאה מההתקדמות הזוחלת הזו, הם עלולים להיקלע למצב שבו האיראנים הנואשים מהסנקציות יחליטו על "ברירת שמשון" ויאיצו את תוכנית הגרעין עד למצב שבו יהיו על סף פריצה לעבר מתקן נפץ גרעיני ראשון, ואז יגידו "תחזיקו אותנו או ש...", ואולי אף יעשו ניסוי גרעיני כמו צפון קוריאה.
כשזה יקרה, בעלות בריתה של ארה"ב במזרח התיכון, בראשן ישראל וסעודיה, יפנו לבית הלבן בדרישה לממש את ההתחייבות של נשיאים אמריקנים לדורותיהם - שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. הממשל יעמוד בפני דילמה: להיכנע לדרישות האיראנים או אולי להתערב צבאית. הדילמה הזו היא הסיוט שטראמפ וכמוהו ביידן יעשו הכול כדי שלא יתממש.
האסטרטגיה והמדיניות של שניהם גורסת צמצום הנוכחות הצבאית של ארה"ב על אדמת המזרח התיכון עד למינימום האפשרי (סין ורוסיה הן כעת האתגר האסטרטגי) ובוודאי שאינם רוצים שאפילו חייל אמריקני נוסף אחד יחזור הביתה בארון.
ההיגיון האמריקני-מערבי המנחה את שני המועמדים ויועציהם גורם להם להעריך שהאיראנים ירצו אחרי הבחירות – ייבחר מי שייבחר - לשוב לשולחן המו"מ כדי לחלץ את אזרחיהם מהמצוקה הכלכלית החמורה, שאליה נקלעו בגלל ה"מקסימום לחץ" שהפעיל טראמפ. לשם כך הם יהיו מוכנים להתפשר ולוותר. העמדה העדכנית האיראנית היא, היישר מסביבתו הקרובה של המנהיג העליון חמינאי, שתחילה יסירו האמריקנים את כל הסנקציות, יפצו את איראן על הנזק הכלכלי העצום שנגרם לה, ואז אולי תסכים טהרן לדבר עם וושינגטון.
האייתוללות השמרנים שמתכוננים להחליף את הנשיא המתון רוחאני בבחירות לנשיאות בשנה הבאה מדגישים את העובדה שאיראן למדה לחיות עם הסנקציות ולעקוף אותן וכי אינם מאמינים לאמריקנים. רוחאני, שטראמפ הציג אותו כפתי מאמין לכל דבר, נאלם דום. מה כל זה אומר? שגם ביידן וגם טראמפ רוצים מאוד פשרה שתוריד את 'התיק האיראני' הנפיץ מעל גבם לתקופה ממושכת ושניהם מוכנים להגמיש לשם כך את דרישותיה של ארה"ב מהאייתוללות בתחומי הגרעין, הטילים והחתרנות.
בטהרן לעומת זאת מציגים תנאים נוקשים לעצם חזרתם לשולחן, ומתכוונים לנהל מו"מ נוקשה על הנושאים המהותיים. לכן ישראל תצטרך לוודא בשנתיים הקרובות – בשבע עיניים - שהיושב בבית הלבן אינו מתפשר עם האיראנים על חשבון האינטרסים הביטחוניים הקיומיים שלנו (וגם של המדינות הערביות הסוניות המתונות).
אם ביידן ייבחר ונתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה בישראל – הבעיה תהיה חמורה יותר. כבר בימי הנשיא אובמה, שביידן היה סגנו, הצטבר הרבה דם רע בין נתניהו לדמוקרטים. ראש הממשלה והשגריר דרמר מיצבו את ישראל לחלוטין במחנה הרפובליקני. לכן יתקשו לקיים הידברות אינטימית, כנדרש במצב כזה, עם ממשל ביידן.
עם טראמפ וממשלו לא תהיה לנתניהו או לכל ראש ממשלה ישראלי בעיה להידבר. אבל איש העסקים הלא צפוי והנרקיסיסט, אם יישאר לתקופה שנייה ואחרונה, עלול להתהפך עלינו אם יריח עסקה טובה עם האיראנים. הוא כבר לא יצטרך להיבחר פעם נוספת, ולכן קולות האוונגליסטים ושלדון אדלסון יהיו פחות חשובים לו מאשר מורשתו כמדינאי-על, והאפשרות שיזכה בפרס נובל עשויה להחריש את זעקות השבר שיבקעו מירושלים וריאד.
ייבחר מי שייבחר, אין ספק שהסוגיה האיראנית תהיה הנושא החשוב ביותר ביחסים הביטחוניים-אסטרטגיים שבין וושינגטון לבעלות בריתה במזרח התיכון, וכי ביידן וטראמפ מועדים באותה מידה לעשות שגיאות שיעלו לנו ביוקר.
מלבד ה"תיק האיראני" יש חמישה תחומים מרכזיים אחרים הנוגעים ישירות או בעקיפין לביטחון ישראל ולמעמדה הבינלאומי שבהם צפויים טראמפ וביידן לנהל מדיניות שונה:
- מידת החשיבות שייחס הממשל להקפדה על זכויות האדם במדינות וארגונים לא מדינתיים הנחשבים ידידותיים לארה"ב, במיוחד אלה שוושינגטון מסייעת להם כלכלית ומוכרת להם נשק חדיש.
- המדיניות הרשמית כלפי הפלסטינים, ההתנחלויות וההתנהלות הביטחונית של ישראל בגדה המערבית, והמתווים האפשריים ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
- מדיניות מכירות נשק, פלטפורמות ואמצעי לחימה עתירי טכנולוגיה חדשנית למדינות המזרח התיכון.
- היחס לאו"ם ולמוסדותיו.
- סגנון הניהול וההתנהלות של הבית הלבן והממשל.
בעניין זכויות האדם וחרויות האזרח, מדיניותו של ממשל טראמפ אם ייבחר אינה צפויה להיות שונה בהרבה מהמדיניות הנהוגה היום. לכן ההנהגות מצרים, טורקיה, סעודיה וקטאר מייחלות לכך. להנהגה הנוכחית בישראל יש סיבות נוספות לרצות שטראמפ ייבחר, אבל באופן כללי יחסים טובים בין הממשל האמריקני למדינות מוסלמיות במזרח התיכון משרתים גם את האינטרס הישראלי. במיוחד בימי טראמפ וחתנו ג'ארד קושנר, נתפסת ישראל בעולם כערוץ קשר ושתדלנות מהיר ויעיל לבית הלבן.
אם ביידן יהיה הנשיא זה יהיה סיפור אחר. הוא אמנם אינו שייך למה שבארה"ב קוראים המחנה הליברלי הרדיקלי, אבל במפלגתו יש אגף ליברלי גדול, חזק ובעל השפעה בהנהגת סנאטורים כמו ברני סנדרס, שבו "חונים" רוב צעירי המפלגה. המחנה הזה בחר בביידן כמועמד המפלגה לנשיאות לא בגלל דעותיו ומשנתו האידאולוגית, אלא כי הוא נתפש כיחיד שיש לו סיכוי לנצח את טראמפ. המחנה הזה רואה בקידום ושמירה על זכויות וחירויות האדם באשר הם ערך מרכזי, שהפוליטיקה ומדיניות החוץ של ארה"ב נועדה לשרת. כמו בימי אובמה.
ביידן יהיה מוכרח להתחשב בהם, וזו בשורה רעה למצרים וטורקיה בעיקר, וגם לסעודיה. החשיבות שייחס ממשל ביידן לשמירה על זכויות האדם תשפיע על המדיניות בכל התחומים האחרים הנוגעים לביטחון ישראל ולמעמדה בזירה הבינלאומית, כמו התמיכה בישראל באו"ם ובמוסדותיו וכמובן - הסוגיה הפלסטינית.
אפשר להניח שממשל טראמפ ימתין בסבלנות עד להסתלקותו של אבו מאזן מהזירה ולסיום מאבקי הירושה. בינתיים יעשה חתנו של הנשיא מאמצים נוספים לצרף עוד מדינות ערביות ל"ברית אברהם" כדי שביום שבו תיקח הנהגה פלסטינית חדשה את המושכות לידיה, יהיה מחנה ערבי מתון מגובש ועשיר ש"יעזור לה" להתיישב לשולחן המו"מ עם ישראל על מימוש מתווה השלום (עסקת המאה) של טראמפ. בינתיים תהיה הקפאת התנחלויות ולא יהיה סיפוח ביהודה ושומרון, אך תותר בנייה כדי לענות על צרכי אוכלוסיית המתיישבים הגדלה, פחות או יותר לפי המתווה כיום.
ממשל ביידן לא יבטל כנראה את הצעדים ההצהרתיים שעשה ממשל טראמפ כשהכיר בירושלים כבירת ישראל ובריבונות ישראל ברמת הגולן. אבל בהשפעת האגף הליברלי במפלגתו, צפוי ביידן לחזור למדיניות הגורסת שההתנחלויות מנוגדות לחוק הבינלאומי. הוא גם יחזור ויצהיר שהפתרון היחיד האפשרי לסכסוך צריך להתבסס על העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות 1967 עם תיקוני גבול ומסדרון בין עזה לגדה.
בקיצור, אם ביידן יהיה נשיא ונתניהו יעמוד בראש ממשלת ישראל (או שיהיה ראש ממשלה חלופי) - נחזור לתקופת אובמה. זה לא יקרה מיד בינואר כשהנשיא הנבחר יושבע. ביידן יקים תחילה את הסגל הבכיר של ממשלו, תוך שהוא מנסה לחלץ את ארה"ב מהתחלואה הגוברת בנגיף הקורונה, במקביל הוא יגבש מדיניות ויטפל במלחמת הסחר והמתיחות עם סין בים סין הדרומי, בהסכם חדש לפירוק נשק גרעיני וטילי עם פוטין ובעוד כמה נושאים חשובים. רק אחר כך, אם האיראנים לא יפרצו לעבר הנשק הגרעיני, עשוי ביידן להידרש לסוגיה הפלסטינית. הצפי הוא שזה לא יקרה אלא בעוד שנה לפחות.
בעניין מכירות הנשק למדינות המזרח התיכון טראמפ ימשיך במדיניות הנוכחית. הוא ישתדל למכור כמה שיותר וכמה שיותר מהר למדינות ידידותיות לארה"ב, שמבוהלות מהאיום האיראני ויכולות להוציא עשרות מיליארדים על מערכות נשק (בעיקר אווירי) שמעניקות לשליטיהן כבוד והשפעה. טראמפ ייתן להם את מבוקשם בלי שיקולי מוסר מיותרים, כדי ליצור מקומות עבודה ורווחים חדשים בתעשיות הביטחון בפרט ובכלכלה האמריקנית בכלל.
ביידן ינהג אחרת, ויעשה זאת בצורה סלקטיבית. סביר שישתדל להימנע ממכירת F-35, מטוסי לוחמה אלקטרונית ומל"טים תוקפים ארוכי טווח לסעודיה, למצרים, לטורקיה, לקטאר וכווית, כמו אלו שטראמפ אישר למכור לאיחוד האמירויות. בימי אובמה, שביידן היה סגנו, סירבו האמריקנים אפילו לתדרך את אנשי האמירויות על מערכות כאלה. אולם ביידן יאשר כנראה מכירות נשק הגנתי למדינות המפרץ. מערכות התרעה מוקדמת, מל"טי ומכ"מי איסוף מודיעין מתקדמים, מערכות ליירוט טילים מכל הסוגים, מערכות הגנה ימיות ומערכות לוגיסטיות.
בכל מקרה, אין ממש מה לחשוש מכך שצה"ל יאבד את היתרון הצבאי האיכותי שלו בעקבות עסקאות נשק עתידיות עם מדינות האזור. ההסכם שחתמו מזכיר ההגנה האמריקני מרק אספר ושר הביטחון גנץ בשבוע שעבר ישמש מודל להסכמים נוספים לשמירת היתרון האיכותי של ישראל, כשארה"ב תחתום על העסקה הבאה עם סעודיה, למשל.
בעסקה עם איחוד האמירויות יקבל חיל האוויר של אבו דאבי מטוסי F-35, מטוסי F-18 חדישים ללוחמה אלקטרונית ("גראולר"), מל"טים תוקפים ארוכי טווח (כמו זה שחיסל את קאסם סולימאני) והרבה חימושים. כל אלה יאפשרו למוחמד בן זאיד, יורש העצר של אבו דאבי, לטעון, בצדק, בעוד שש-שבע שנים (כשמטוסי הקרב החמקנים יתחילו להגיע) שלפקודתו עומד הכוח האווירי המודרני והקטלני ביותר במזרח התיכון - מלבד חיל האוויר של ישראל. כוח אווירי כזה מעניק לאיחוד האמירויות הקטנה השפעה אזורית הרבה מעבר לעושרה הכלכלי.
הפיצוי שישראל מקבלת
ישראל גם היא תצא נשכרת. ההסכם בין הפנטגון למשרד הביטחון מעניק לה פיצוי ויתרונות בארבעה תחומים:
- כדי למנוע מצב שבו ישראל תופתע צבאית על ידי מערכות הנשק האוויריות שיימכרו לאבו דאבי התחייבו האמריקנים להיות 'סלקטיביים' באוויוניקה (מכשור וחיישנים אלקטרוניים) שיהיו בגרסת ה-F-35 וה-F-18 שתימסר לטייסי אבו דאבי. גם החימושים שיימכרו לאמירויות אמורים להיות מסוגים שאמצעי הגילוי, ההתרעה וההגנה האווירית הישראלים מסוגלים להתמודד עמם.
כמו כן ישמרו האמריקנים בידיהם, בהסכמת האמירתים, את השליטה על כמות החלפים, על התחזוקה וכמות החימושים שיהיו בידי חיל האוויר של אבו דאבי. במקרה של הפיכת המשטר שם, למשל על ידי מוסלמים קיצונים, או שהמשטר יחזור להיות עוין לישראל, תוכל ארה"ב לשתק בתוך זמן קצר את הסכנה הנשקפת ממנו לישראל. אי אפשר לפרט מעבר לזה. חשוב לזכור בהקשר זה שבימינו היתרון הצבאי נובע בעיקר מהתחכום והטווח של האוויוניקה והחימושים, ופחות מהפלטפורמה (ביצועי כלי הטיס הנושא אותם).
- הסכמה לשתף את ישראל במערכות מודיעין והתרעה אמריקניות.
- הסכמה אמריקנית לשתף את ישראל בטכנולוגיות חימושים ואמצעים התקפיים שהיא מפתחת או למכור בלעדית לישראל מערכות כאלה אחרי שיפותחו.
- הסכמה לסייע לישראל לקבל מהר יותר מטוסי F-35 ו-F-15 חדישים אם תחליט להזמין אותם בעתיד.
בהיבט הכספי טראמפ לא היה נדיב במיוחד. הוא היה תחת לחץ של האמירתים לממש את חלקו בעסקת הנורמליזציה עם ישראל. יורש העצר של אבו דאבי ידע, כמו טראמפ, שבית הנבחרים הדמוקרטי עלול לעכב את עסקת ה-F-35, שהייתה תנאי להסכמתו לנרמול היחסים עם ישראל. לכן מיהר טראמפ להיענות לדרישות ישראל בעניין שימור היתרון האיכותי, ובלבד שיוכל להודיע רשמית על מכירת הנשק לאמירתים ובלי להגדיל את הסיוע לישראל.
חברים חברים, אבל טראמפ לא מוציא כסף מכיסו בקלות. 90% מהסיוע הצבאי שישראל קיבלה בשלוש השנים האחרונות ושתקבל עד 2028, נתן כבר הנשיא אובמה. בהסתמך על ניסיון העבר, יש בהחלט סיכוי שביידן יהיה פחות קפוץ-יד מנשיא ארה"ב המכהן.
סגנונות ההתבטאות וההתנהלות השונים קוטבית של שני המועמדים ימלאו תפקיד חשוב בדימוי ארה"ב כמעצמה עולמית מובילה בתקופת כהונתם. הדימוי הזה הוא מרכיב חשוב בביטחון הלאומי של ישראל. אפשר להעריך שביידן יתאמץ לבסס את דבריו על עובדות ומידע אמינים, ויפרסם הודעות רשמיות מנוסחות בזהירות. הבית הלבן של טראמפ ימשיך לצייץ את עצמו לדעת ולייצר "עובדות אלטרנטיביות".
תהיה לזה השלכה לא רק על היחס לנשיא ארה"ב בזירה הבינלאומית, אלא גם בתוך ארה"ב פנימה.
גם אם הניצחון בבחירות יהיה ברור ולא יתפתח למאבק משפטי – ארה"ב תישאר מפולגת ומקוטבת עוד זמן רב בין שני מחנות ששונאים ובזים זה לזה. לכן כל החלטה של הנשיא המכהן בנושא השנוי במחלוקת תעורר סערה ואולי אף התנגשויות אלימות.
סביר להעריך שנשיא ארה"ב שייבחר יהסס לקבל החלטות לא פופולריות בעניינים הרי גורל, מחשש לתגובה בציבור, בעיקר ברשתות החברתיות. נשיא שאינו נהנה מאמון וגיבוי ציבורי הוא ברווז צולע, במיוחד בענייני חוץ וביטחון. הרוסים, הסינים והאיראנים כבר הבחינו בכך ומנסים להעמיק את חוסר האמון ברשויות השלטון האמריקניות ובעיקר בנשיא, ואת הפילוג בעם, באמצעות הזרמת "פייק ניוז" לרשתות החברתיות האמריקניות. אמריקה חלשה זה ממש לא טוב לביטחון שלנו.