את יריב פישר, איש עסקים ישראלי בתחום התיירות שנמצא על הקו עם מדינות המפרץ הפרסי כמעט 20 שנה, ממש לא מפתיעה ההתלהבות שאנחנו מפגינים סביב פרוץ השלום עם האמירויות. לטענתו, הדיבור המתלהב הזה הוא מהמוצדקים שידענו. פישר (43) הוא הבעלים של חברת פלייאיסט (flyeast), שאותה הקים בשיתוף עם חלק מקבוצת אופקים, החברה הגיאוגרפית ורימון טיולים. הוא מייצג בארץ את אחת מענקיות התעופה שפועלת במפרץ הפרסי. "עד לפני הקורונה עבדנו חזק מאוד", הוא אומר, כמו כל איש תיירות שיושב כעת על הגדר ומתפלל שהעולם יחזור לעצמו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
לפני שבוע וחצי חזר פישר משהות מקצועית בת כחודש בדובאי, שבחלקה הצטרפו אליו גם אשתו מיכל, שהיא מנהלת השיווק בחברה, וארבעת ילדיו - עטר (בת 11), בן (בן 9), אופיר (בת 6) ואורי (בת 3). פישר מגלה שהוא כבר מתגעגע. "דובאי זה מקום שכל כך קל להתגעגע אליו. הכול שם מאורגן, מתוקתק. קחי למשל את עניין הקורונה. ברור שהיא קיימת, יש שם אלף נדבקים ביום, אבל שומרים שם על ההוראות כל כך יפה, והכול בזכות התנהלות הממשלה. למשל, גם שם יש מצבים של 10 או 12 אנשים שמתגוררים בדירה אחת, לרוב אלה זרים שעובדים במדינה, אבל ההוראה היא לבטל את הצפיפות ולשמור מרחק, אז המדינה נותנת דירות חלופיות ופותרת את הבעיה. גם אין דבר כזה מלצר שהמסכה שלו מונחת ברישול מתחת לאף או תלויה על חצי פה. משמעת זו משמעת, וזה מה שמאפשר לעסקים להמשיך לעבוד".
כתבות נוספות למנויים:
טוב, פה מלצר זה סוג של חייזר כרגע, אני אומרת לו, ופישר עונה שלא רק מלצרים הם ראו בדובאי, אלא גם קולנוע. מבפנים. "כל כך התגעגענו ללכת לסרט יחד, כל המשפחה, שזה אחד הדברים הראשונים שעשינו בדובאי", הוא מספר. "עטר, הבכורה, הלכה עם אמא שלה ל'מולאן', וכמה ימים אחרי זה הלכנו כל המשפחה ל'טרולים 2', ועפנו על השירים של הסיקסטיז והסבנטיז. סרט מגניב".
פישר אומר שדובאי מספקת לחובבי הבילויים המשפחתיים הרבה מאוד חוויות גרנדיוזיות, שכמעט אי־אפשר למצוא במקומות אחרים. "זה כולל פארקי שעשועים ענקיים עם מתקנים שהולכים עד הקצה ופארקי מים שאפשר רק לחלום עליהם", הוא אומר. גם הילדים שלו, שמהיום שנולדו רגילים לנסוע לבדוק את המלונות והפעילויות של החברה של אבא בכל מיני יעדים אטרקטיביים בעולם, התלהבו מאוד. "בהתחלה נסעתי כמה פעמים ואז המשפחה הגיעה לשלושה שבועות", הוא ממשיך. "החלטנו שאנחנו עושים כל שבוע באזור אחר, כדי להכיר את כל האופציות שיש כאן. התחלנו בשהות במלון הכי מפנק, Atlantis The Palm מרשת One&Only, שממוקם על אי התמר, אי מלאכותי בחוף המפרץ. עזבי שבמלון יש כמה מסעדות מישלן".
רגע, בתוך המלון?
"ברור, בתוך המלון, אבל מה שעוד יש בתוך המלון - לא צריך לצאת ממנו, כן? - זה את פארק המים הכי מטורף שראיתי, בחלקו תת־ימי עם מגלשות מתחת למים, ועכשיו מרחיבים אותו עוד יותר. לפני שהגענו והילדים שאלו 'מה עושים שם', ניסיתי להגיד להם שזה משהו כמו המימדיון. כשהגענו הם התפוצצו עליי מצחוק. המימדיון נכנס שם עשרות פעמים. בנוסף, חלקים גדולים מהמלון הם בכלל אקווריום ענקי שהאורחים משוטטים מולו, באמת מטורף, דברים שאת לא חולמת לראות בתוך בית מלון". ולא רק זה, הוא אומר - "כל דרך ההגעה אל המלון זה משהו שלא רואים". תרתי משמע - הדרך אל המלון היא במנהרות נסתרות שנחפרו מתחת למים, כיאה למלון שנקרא על שם היבשת האבודה ושחלקים ממנו שקועים מתחת לפני הים.
בסוויטות המפוארות של המלון תמצאו קירות שקופים שמבעדם חווים את העומק המרהיב של האוקיינוס, כשאלפי דגים מלטפים את המבט בכל פינה. התחושה היא של מגורים בתוך מצפה תת־ימי. בהתאם, ויחד עם השירות המתוקתק (כולל משרתים אישיים ופינוקים יוקרתיים לחדרים), מחירי האירוח בסוויטות המפוארות מגיעים לאלפי ולעשרות אלפי דולרים ללילה, משהו שאין לקים קרדשיאן, שבילתה במלון, שום בעיה לשלם.
וכיאה לטרנד הבילויים בעיר, על גג המלון נמצא אחד הברים השווים. כן, הרוף־טופ פופולרי לא רק בתל־אביב, אלא גם בדובאי. ולכך עוד נחזור, אבל עכשיו אנחנו עדיין במסע המטורף של משפחת פישר להיכרות קרובה עם סגנונות החיים הלוהטים של דובאי.
כעבור שבוע במלון אטלנטיס, עברה המשפחה להתגורר למשך שבוע בדאון טאון. "זה אזור עם וייב מטורף - בניינים גבוהים, קצב, מלא ברים, מסעדות והקניון הכי גדול בעולם - עם 1,600 חנויות!" מתלהב פישר ומגזים: "מבחינת האווירה והקצב, אתה מרגיש שאתה חי באמצע תל־אביב המגניבה". אני מוציאה ראש מהחלון בתל־אביב, והבניין המתקמט של ארבע קומות פלוס חצר מוזנחת מציץ מולי בביישנות. אבל פטריוטיות זה אחד התבלינים הכי שווים שיש.
פישר ממשיך: בניין בורג' ח'ליפה (Burj Khalifa), שמתנשא לגובה של 828 מטרים, עם 163 קומות, הוא אחת האטרקציות שכולם מגיעים בשבילה לדאון טאון דובאי. כרגע זהו המגדל הגבוה ביותר בעולם (עד שיסיימו לבנות בדובאי את המתחרה שלו, שעתיד להתנשא לגובה רב יותר). עלות הבנייה שלו הייתה יותר ממיליארד וחצי דולר. המגדל כולל בית מלון, בית דירות, משרדים, בריכה, מזרקות וכמובן קומות תצפית שאליהן מגיעים תיירים רבים. מדובר בקומות 124 ו־125, וההמלצה היא להגיע לתצפית בשעות השקיעה כדי לזכות גם במרחבי החולות של המדבר וגם בקו הרקיע המואר של המגדלים הגבוהים. יש יותר חלום מזה?
הילדים שלך בטח רוצים לעבור לגור בדובאי.
"תלוי את מי את שואלת. הגדולה הייתה שמחה, הבן לא מוכן לעזוב את החברים, והקטנות פחות בעניין. אבל הילדים מבינים את הנוחות כאן. בגלל שאני ומיכל עובדים המון במזרח הרחוק, אנחנו משפחה שנוסעת המון לחו"ל, וכאן יש משהו מאוד מיוחד, בעיקר החום של המקומיים ושל השותפים העסקיים שלנו. זה כובש".
וגם החום בכללי. איך באמת מסתדרים שם עם החום?
"הם מסתדרים עם הכול. יש להם תשתיות נפלאות להתמודדות עם החום. למשל, כדי להגיע לקניון מכל מקום שהוא אתה הולך בתעלה ממוזגת, אתה בכלל לא יוצא לרחוב. והתעלות מביאות אותך גם למשרדים וגם למלונות. הם כמעט לא מסתובבים בחוץ כי חצי מהשנה זה בלתי אפשרי בכלל. מאוקטובר, שזה עכשיו, מתחיל להיות נעים, עד אפריל. ברגע שמתחיל הסתיו - מהמם שם. הדובאים מנצלים את מזג האוויר הטוב בעונה הזאת כדי לטייל. בכלל, בסופי שבוע הסתובבנו יחד איתם, והם חזק בקטע של עצירת העסקים והעבודה בסופי השבוע והתמסרות למשפחה ולנופש. הם לא עונים לטלפונים, ואם תתקשר אליהם בענייני עבודה זה ייראה להם מוזר. אנחנו, הישראלים, בשישי בודקים מיילים ובשבת מכינים מצגות, והם ממש לא. הם ייקחו את המשפחה וילכו לדוג, ויעשו ברביקיו עם הילדים והנכדים, והם הרי אנשי עסקים לא פחות טובים מאיתנו. אני מנסה ללמוד מהם, ובסופי שבוע כבר לא מציק להם.
"באחד מסופי השבוע גם נסענו כל המשפחה לראס אל־ח'ימה, זה האילת שלהם, מקום עם וייב של חיים, של כיף. זה שעתיים נסיעה מדובאי, על גבול עומאן שבאוקיינוס ההודי, שנחשבת, אגב, לאחד המקומות היפים בעולם".
אבל נחזור לדאון טאון. כאן ספגה משפחת פישר את הווייב של אנשי העסקים, החליפות, הארוחות העסקיות הנדיבות (לאוכל עוד נגיע, סבלנות), הריצה בערבים הנעימים על הטיילת הרחבה עם כל אנשי החליפות שהחליפו לבגדי ספורט, וכמובן "גם כאבי צוואר, כי אחרי שאתה מסתובב כל היום עם הראש למעלה בגלל המגדלים הגבוהים, ובעיקר הבורג' ח'ליפה, נתפס לך הצוואר. בכלל, ביומיים־שלושה הראשונים הסתחררנו מהגובה בדובאי, שהיא שונה מאבו־דאבי". באיזה אופן שונה? פישר חושב קצת ומוצא את ההשוואה המדויקת בעיניו: "אם דובאי היא תל־אביב, אז אבו־דאבי היא כמו ירושלים, רק בלי המקומות הקדושים".
אחרי שהדאון טאון התזזיתי והנושק למרומים סיחרר את ראשיהם, נסעו בני משפחת פישר לנקות קצת את הראש בטיול ג'יפים במדבר. "זו חוויה מטורפת של אירוח בדואי, אבל של דובאי. טיולי גמלים, מפגשים עם בעלי חיים, מסע מדברי יפהפה, האוהל הכי מגניב עם כל הפסיליטיז, והאלכוהול והאוכל הכי טעים. ובסוף קינחנו במלון לפִּיתה, בדרום, מלון מגניב מאוד. בדרום נמצאים הפארקים של יוניברסל. רק כדי להסתובב שם עם הילדים צריך שלושה ימים, והרי עכשיו אין תיירים, אז כל המתקנים היו פנויים. עלינו על כל רכבות ההרים שרק אפשר", אומר פישר.
כדי להירגע מכל הסלאלום הזה, מצאו עצמם הפישרים באזור הנופש והתיירות של דובאי, סביב הטיילת המפוארת ג'ומיירה ביץ' רזידנס. "זה אזור שנמצא על הים, מלא בבתי מלון ובדירות מפוארות לתיירים, מיליון מסעדות והגלגל הענק הכי גדול בעולם. האזור בנוי עם הרבה מחשבה על משפחות. בכלל, מחשבה ותכנון לטווח ארוך עם חזון ברור זה חלק מפילוסופיית החיים של דובאי, ואם יש משהו שאני לומד כל הזמן מהשותפים העסקיים שלי, זה העניין הזה", אומר פישר.
לשותף העסקי של פישר באמירויות קוראים שיח' ג'מל אל־חי, שנחשב איש עסקים גדול מאוד בדובאי. פישר מספר שבדרך כלל במדינה, לאנשי העסקים עתירי הממון ולמקורביהם יש גם תפקיד שהם עושים בהתנדבות. אל־חי משמש בהתנדבות כראש התעופה האזרחי ואחראי גם על שדה התעופה של דובאי, שהוא אחד העסוקים בעולם.
כאשר בינואר האחרון, ביוזמת משרד החוץ, פישר נסע לבקר בדובאי ופגש את אל־חי, הוא כבר הרגיש שמשהו מתבשל בין שתי המדינות, "אבל אף אחד עוד לא דיבר על היחסים המתחממים ועל השלום שיפרוץ. שיח' ג'מל רק הפגיש אותי עם עוד ועוד חברות, שכבר אז התחלנו לסגור איתם הסכמים לשיתופי פעולה עתידיים. אני עוד לא ידעתי שהולך להגיע הסכם רשמי, אבל בשבילם מה שקרה לפני חודש וחצי לא היה הפתעה. חשוב לי לציין שעבור האמירותים הסכם השלום הזה הוא משהו באמת רציני. הם חוטפים ומותקפים ברמה היומיומית בגללו גם על ידי טורקיה וגם על ידי איראן, אבל הם נחושים שהשלום הזה יהיה יציב. הם שמו את כל הקלפים עלינו ומבחינתם אין מצב שהשלום הזה לא מצליח. ולכן אני אומר, אחרי הרבה מאוד פגישות איתם - יש עלינו, אנשי העסקים הישראלים, הרבה מאוד אחריות. אנחנו ראש החץ וחייבים לדאוג לייצג את המדינה ככה שהשלום הזה יצליח. אנחנו חייבים לעשות שם עסקים טובים, ובעיקר הוגנים".
מה הציפיות שלהם מאיתנו?
"כיוון שאני דובר ערבית, מהתקופה שבה הייתי קצין בשטחים, אני מבין מה מדברים גם מאחורי הגב. הציפיות כנות. הם רוצים הסכם אמיתי, חי, שונה מההסכם הרדום שיש לנו עם ירדן ומצרים. הם מחפשים עסקים בין אנשים ותיירות בין אנשים, הם צריכים את התייר הישראלי בעיקר עכשיו, כי גם שם תפוסת בתי המלון עומדת על 30 אחוז בגלל הקורונה. כבר סיפרתי לך שזו מדינה שפועלת לפי חזון, וכיוון שהחזון המוצהר שלהם ל־2023 הוא 25 מיליון תיירים בשנה, הם יעשו הכול כדי שזה יקרה. הלוואי שהיו עובדים ככה אצלנו, לפי חזון. בפועל, כל מה שקורה במדינה מתאים את עצמו לחזון שנקבע על ידי המנהיג והכול עובד לפי זה, כל התשתיות, כל התכנונים, כדי להיות היעד המוביל בעולם לנסיעות ולאירועים עסקיים ותיירותיים. בעיקר מדהים לראות את זה בעיניים ישראליות, שרגילות לתגובה של הרגע האחרון ולהתנהלות פרטץ'. פתאום בום, אתה רואה איך עובדים הכי מסודר בעולם".
ואיך זה מסתדר, התכנון הקפדני שלהם עם ה"יהיה בסדר" שלנו?
"בהתחלה היה להם קשה איתנו. בעיקר עם הלחץ. הם לא רגילים ללחץ. בכל פעם שקורה משהו בעסקים ואני מתעצבן, השותף שלי מסתכל עליי ואומר לי: 'תרגיע את הדם החם. אז עשית טעות, תלמד מהטעות. זה ביזנס. תנשום ותמשיך הלאה'. והוא צודק. אני לומד שאין מה להילחץ".
פישר אומר שהרבה מאוד אנשי עסקים ישראלים כבר נמצאים בדובאי, בעיקר בתחום החקלאות, הבריאות וכמובן ההיי־טק. "מלא חברות היי־טק ישראליות כבר יושבות בדובאי, ואנחנו מדברים עם כולם כל הזמן ואומרים חבר'ה, בהגינות ובזהירות. זה מקום עשיר, אבל אין שם כסף שנופל מהשמיים, והדובאים הם לא פראיירים ולא באו כדי להיות הפרה החולבת שלנו".
תסביר, שיבינו.
"זאת אומרת שהם יודעים בדיוק מה הם רוצים בקשר עם אנשי העסקים הישראלים, ואי־אפשר לחרטט אותם. לכן חשוב מאוד־מאוד שהישראלים ישחקו משחק הוגן ולא ילכלכו את השם שלנו. כרגע לאנשי העסקים הישראלים שכבר פועלים בדובאי יש שם טוב. אנחנו עובדים בשקט על הטכנולוגיות שמעניינות את שני הצדדים, ועל חיבורים בתחומים נוספים. כולם שם כבר יודעים להגיד 'חוצפה' ומבינים מה זה חוצפה ישראלית. בכלל, הם לומדים אותנו לאט. הם משתגעים מזה שאני יכול להגיד להם, 'אני בא עוד יומיים לפגוש את המנכ"ל'. מה יומיים? זה נראה להם הזוי שאנחנו עושים תוכנית עסקית בשבוע ולא ברבעון, אבל לפעמים השילוב הזה נחמד".
כמובן, בכל מקום שאליו מגיעים ישראלים, מתבקש דיבור צפוף סביב השאלה "ואיך האוכל?". אז כל מי שתבדקו איתו יגיד לכם שהאוכל פצצה. מעולה ממש. עם מגוון מטורף של מסעדות ועשרות מטבחים שונים - כיוון ששמונה מיליון מהתושבים במקום הם בכלל עובדים זרים שהביאו איתם את המטבחים שלהם. אז יש סושי מעולה, ואיטלקיות נפלאות לכל המשפחה, ומסעדות ובתי קפה בסגנון צרפתי, ומטבח מקסיקני, והודי, וכמובן סניפים של לאדורה, היישר מהשאנז אליזה עם המקרונים הצבעוניים, ובעיקר־בעיקר יש עכשיו בדובאי סצנת קפה מטורפת.
פישר: "כיוון שבמקומות ציבוריים אסור לשתות כאן אלכוהול, הם כל הזמן מחפשים חלופות, ועכשיו הם חוקרים לעומק את עולם הקפה. זה טרנד ענק, ענק. יש שם מלא בתי קפה מגניבים וכל אחד טוחן את הפולים שלו מול הלקוח, ויש מזיגות מוקפדות, ומסבירים לך על הניירות של הפילטרים - על ה־60, על ה־90 (עובי הנייר שדרכו מוזגים את הקפה, על"א). אני חשבתי שאם הייתי באיטליה והורדתי כמה אספרסו בשלוק בעמידה, אני מבין בקפה. עד שהגעתי לכאן והם עשו לי בית ספר. שעות הם יושבים על כוס קטנה של אספרסו ומתפלמסים עליה".
גם השותפים העסקיים שלו, השיח' אל־חי ובנו מטאר, חזק בעינוגי הקפה, ואפילו נוסעים תכופות למדריד ולברצלונה כדי לבדוק בתי קפה ולהרחיב את הסצנה, שגם ככה היא מאוד מערבית כאן בזכות אנשי העסקים הקנדים, האוסטרלים והבריטים שעובדים פה. ובכלל, הקטע החזק עכשיו הוא ברים ובתי קפה על הגגות, שם מבלים כל הלילה - לצד מצעד מפואר של מסעדות מישלן.
ואיך המחירים? פישר אומר שהם דומים למחירי הארץ, ושבכל מסעדה שבה ביקר עם המשפחה - שש נפשות, להזכירכם - לא יצא בפחות מ־600 או 700 שקל. "זה לא טורקיה פה וגם לא תאילנד", הוא מבהיר, "כאן הכול קלאסה. נשים מסתובבות מכוסות מכף רגל ועד ראש, אבל אתה רואה את סנדלי הזהב על הרגליים, את תיקי המעצבים היוקרתיים ואת הצמידים הנוצצים על היד, וגם את הילדים מלבישים במותגים, והמחירים בהתאם כמובן. בכבישים, איך לא, מכוניות יוקרה, והמון מכוניות מהעתיד, כאלה שהכנפיים נפתחות להן, ולא תאמיני, אבל גם המוניות של אובר מגיעות כאן בלקסוס".
בקיצור, שופוני.
"לגמרי, זה חלק מהחזון שלהם לתיירות אחרת".
והישראלים יתחברו לתיירות הזאת?
"כן. אנחנו אוהבים את השירות הטוב והאיכותי. כשהכול עובד ואין קורונה, זו מדינה של כיף, של מיליון פסטיבלים ואירועים, של פורמולה 1 ושל מיני־מרתון שיתקיים בינואר למרות המגפה, של תערוכות עיצוב מדהימות ובתי מלון שאין כמותם בעולם".
על השאלה איך כל ההייפ המערבי הזה מסתדר עם המסורת האיסלאמית ששולטת במדינה, פישר אומר שהכול יחסי: "כיוון שרוב האנשים כאן הם עובדים זרים ורק מיליון וחצי הם מקומיים, הלוק שאת רואה מסביב הוא מערבי, וגם כשמשובצות בתוכו גלביות לבנות מתנפנפות, את מתרגלת מהר מאוד, ובטח כשאת מדברת איתם ורואה עד כמה הם אנשים של שמחת חיים וכבוד. גידלו אותם לאור החזון של השליט שכל האנשים שווים, וזה משמעותי, כי אני מכיר מקומות אחרים במפרץ הפרסי, ובכלל בעולם, ששם מתעמרים בעובדים הזרים ומשלמים להם משכורות רעב. פה זה לא קורה. פה כולם שווים".
פישר מספר גם על השתלבותם של עובדים זרים פלסטינים בנוף המקומי, בעיקר בתחום החינוך: "זה הסכם שקיים עוד מימי יאסר ערפאת והוא חלק מהתמיכה של האמירויות בעם הפלסטיני. מביאים לכאן מורים שמשתלבים בבתי הספר למשך כמה שנים. השותפים שלי מספרים לי שהרבה מאוד שנים כל מה שהם ידעו על יהודים ועל ישראלים הגיע דרך הסיפורים של אותם מורים פלסטינים".
ומה הם סיפרו עלינו?
"לצערי, מסתבר שלאורך השנים המורים שהגיעו לכאן דיברו עלינו בשנאה גדולה, אמרו עלינו שאנחנו רוצחים, אוהבי כסף, שונאי ערבים. כאשר התחילו להגיע לכאן אנשי עסקים מישראל, הרושם כמובן השתנה".
ובמה אנחנו, הישראלים, דומים לתושבי האמירויות?
"במשפחתיות, בחום האנושי. יש כאן יחס מאוד מכבד לאבא. האבא הוא קדוש והבנים מעריצים אותו".
קשה לי עם הפטריארכיה הזאת. ומה עם האמהות? הנשים?
"את האמהות של השותפים שלי לא פגשתי, רק דיברתי איתן בטלפון. כשהיינו אצלם בבית, הנשים המבוגרות לא השתתפו בפגישות או בארוחות, כנראה שזה חלק מהמסורת. אבל הנשים הצעירות כן. יש נשים קרייריסטיות וחזקות, שוות לגמרי בעשייה שלהן לגברים. הן מנהלות חברות, משתתפות בישיבות. אחד הדברים שנהוגים כאן זה שלא בוחרים מנכ"ל או מנכ"לית לפי הלאום, אלא לפי היכולת, ולכן יש כאן גם הרבה מנהלים ומנהלות זרים, שעובדים בחברות עשרות שנים. יודעים לשמור כאן על האנשים המקצועיים".
יאללה, הם צריכים עיתונאים? אתגבר על ה־50 מעלות בחוץ.
"אני איתך. לעבור לשם זה חלום. פגשתי שם המון זרים שהם תושבים ולא יהיו לעולם אזרחים, ויש להם שם יומיום נינוח, הרבה מעבר לכסף. המערכת שם פשוט בנויה לטובתך. אין תורים מיותרים. אתה רוצה איזה טופס? אתה משיג אותו באותו יום. דואגים לך לביטוח, החינוך מעולה. את יכולה להשאיר את הארנק על השולחן במסעדה וללכת לשירותים ואף אחד לא ייגע בו. אין גניבות".
למה, כי פוחדים?
"אני חושב שגם פוחדים וגם זה חינוך. הם קשוחים עם מי שמפר את החוקים. הכול בטוח שם. נשים יכולות ללכת ברחוב חופשי בלילות".
הן הולכות לבד?
"לבד. אין שום בעיה בדובאי, כי בכל מקום יש אנשים שדואגים שאתה בסדר והכול מאוד נוח ומזמין ואיכותי".
מאיפה מגיעה הרדיפה אחרי האיכות?
"מלמעלה, מהחזון. הם מבינים ששם הם צריכים להיות, במצוינות. יש להם שר לענייני בינה מלאכותית, את מבינה? לא שר לענייני כלום ושום דבר. שם המנהיגים בונים את העתיד והם עושים את זה בצורה מבוקרת, ובעיקר רגועה. בכלל, הם אנשים רגועים שלא אוהבים תרגילים או משחקים. כשהיו חברות ישראליות שניסו לעקוף אותי אחרי שחתמתי כאן הסכמים בינואר, השותפים שלי לא אהבו את זה, וגם אמרו לי: 'אתם, הישראלים, השיטות שלכם לא עובדות כאן. אצלנו אין דבר כזה שמלכלכים על מישהו ורבים למי יש יותר גדול'".
ככה אמרו לך?
"לגמרי. אחד השותפים שלי שאל אותי כמה חברות תיירות גדולות יש בארץ, כי לפי הטלפונים והמיילים שהוא מקבל הוא חושב שיש מאה. ובפועל יש פחות מעשירית מזה", פישר צוחק, ומסכם שעכשיו הגיע הזמן להראות לאמירותים את ישראל, ולא רק את הישראלים. "הם מתים לבוא לפה. הם כל הזמן שומעים על תל־אביב ומתים להגיע לבילויים, למסיבות, לחוף הים. הם שומעים על האוכל, על המסעדות השוות, על הנשים היפות. כולם רוצים לבוא לראות את אל־אקצא כדי להעלות לסטורי, אבל את הבילויים הם יודעים שיעשו בתל־אביב".
רגע, רגע, והם לא יתאכזבו?
"מתל־אביב? אין מה להתאכזב. זו העיר הכי טובה בעולם. באים אלי לתל־אביב מלא אורחים מכל העולם - היא העיר הכי מגניבה בעולם, אין על העיר הזאת".
עכשיו רק צריך שהקורונה תעבור.
