כמו הרבה עיתונאים ויוצרי דוקו, גם אלכס גיבני הקדיש חלק ניכר מזמנו בארבע השנים האחרונות לאדם אחד. אחרי שכבר נכנס בלי פחד במוסדות חזקים כמו הכנסייה הסיינטולוגית או באייקונים כמו סטיב ג'ובס, הבמאי המוערך הפנה די והותר משאבים כדי להסביר לכל העולם, ובעיקר לאזרחי ארה"ב, שאסור היה לתת לנשיא שלהם לנהל פיצוצייה באלנבי.
כתבות נוספות למנויים:
בין השאר, גיבני הציג אותו בתור איש עסקים כושל ("כסף מלוכלך" בנטפליקס), פוליטיקאי חסר מעצורים שהעיף את מנהל ה-FBI ("אתה מפוטר") ואופורטוניסט נטול בושה במסגרת המאמץ הרוסי לחבל בדמוקרטיה האמריקאית ("סוכני הכאוס" שזמין ב-HOT, yes וסלקום tv). את פצצת המצרר הכי קטלנית הוא הרים תוך ארבעה חודשים בלבד, במרוץ נגד השעון ותחת מגבלות כדי להספיק להשפיע על הבחירות: סרט על הטיפול המחריד של ארצות-הברית בקורונה בשם "הכל תחת שליטה" (Totally Under Control).
7 צפייה בגלריה
אלכס גיבני. ''מדהים כמה אנשים מאמינים שטראמפ עשה עבודה ממש טובה בהתמודדות עם הקורונה''
(צילום: GettyImages)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אלא שגם אחרי כל זה, יותר מ-70 מיליון איש רצו עוד ארבע שנות דונלד טראמפ בבית הלבן. ההכרזה בשבוע שעבר על ג'ו ביידן בתור הנשיא ה-46 אולי שיחררה התפרצות שמחה, אבל עדיין קשה להתעלם מכך שאפילו מגפה שקטלה יותר מ-200 אלף בני אדם לא הביסה את המנצח האמיתי בבחירות: הפילוג העמוק באמריקה. אולי בגלל זה קשה לקלוט מגיבני רמזים לאופוריה.
"אנחנו עדיין בודקים לאילו נושאים הבוחרים הגיבו ולאילו לא, אבל זה מדהים כמה אנשים מאמינים שטראמפ עשה עבודה ממש טובה בהתמודדות עם הקורונה, זה שוק בשבילי", אומר גיבני בראיון מיוחד לרגל השידור הישראלי של "הכל תחת שליטה" (זמין לצפייה ב־HOT8 וב־yes דוקו).
אתה חי באמריקה, מתעד אותה, רואה דברים. אין לך הסבר רציונלי לתופעה הזאת?
"אני חושב שהרבה מצביעי טראמפ השתכנעו שהקורונה או הניסיונות לחסל אותה פגעו בכלכלה והיו לא הכרחיים. הם ראו את ביידן וקמלה האריס לא יוצאים החוצה ומסתובבים עם מסכות, וחוו את זה כאילו מנופפים להם עם האצבע בפרצוף. תראה, טראמפ הוא דמות רבת-עוצמה ביכולת שלה להלהיט רגשות, בעיקר שנאה ועוקצנות. הוא הרכיב קואליציה של שנאה וגם של זהות שלילית, של מה אני לא לעומת האליטה הליברלית שמנופפת לך עם האצבע בפרצוף. ושנאה היא סם ממכר.
"ביחס לקורונה, הוא הצליח להבעיר דאגה על זה שהמדינה תהיה הבייביסיטר שלך ושמסכות הן פשוט דרך להגביל את החירות של האזרחים. וזה היה משכנע כי לאמריקה יש רקע של אנטי-אינטלקטואליות קיצונית לצד רצון עז להיות משוחררים מעולָּהּ של המדינה. הוא שיחק על זה במידה רבה, מה שתרם להתפשטות של הווירוס".
ובכל זאת, 70 מיליון איש אמרו לזה "כן".
"אני בסביבה מספיק זמן כדי לזכור שארה"ב הייתה די מפולגת בעבר. מקארתי בשנות ה-50 או ניקסון בסבנטיז. זאת מדינה שנולדה מתוך מחלוקות עמוקות: של גזע, של מעמד ושל רגשות אמביוולנטיים כלפי הממשלה. אבל זה ממשל שלא מתבסס על עובדות, במיוחד כשזה מגיע לקורונה. באופן זדוני יותר, אני חושב שהממשל היה מודע לעובדות והתעלם מהן בכוונה למטרות פוליטיות, שזה הכי מפחיד. כל כך הרבה אנשים התמסרו למשיכה השבטית בנוגע לזה, וזה ממש מטריד.
"הטיפול בקורונה הוא אסון מההתחלה ועד הסוף, אסון מושחת. אחרי 11 בספטמבר הייתה ועדה והקימו אגף למלחמה בטרור. תחת טראמפ יש לנו 11 בספטמבר פעמיים בשבוע וכולם בסדר עם זה. וזה שאי-אפשר לנהל שיחה בנושא, זה קשה. טראמפ הפך את זה לקשה יותר כי העובדות לא חשובות. כל מה שמשנה זה אם אתה איתי או נגדי".
המסמך של גיבני ושתי במאיות שותפות, אופליה הרוטיוניאן וסוזן הילינגר, חוזר מאה שנה אחורנית - סתם, זה רק מרגיש ככה - לימים שבהם הקורונה הייתה סיפור סיני בעיקרו וטראמפ לא הפסיק להגיד שהכל "טוטאלי אנדר קונטרול".
אלא שהמרואיינים בסרט, חלקם עבדו ברשויות באותה תקופה, מתארים הכל מלבד שליטה: בלי תוכנית לאומית לבדיקות, בלי שקיפות מול הציבור ועם השתקה אגרסיבית של מדענים שביקשו להגיד לציבור האמריקאי - "שיט איז הפנינג". וזה לא שבתוך הבית הלבן לא הבינו את גודל האירוע: בראשית פברואר טראמפ שוחח עם העיתונאי בוב וודוורד והכיר בקטלניות של הווירוס (וודוורד לא חשף את השיחה בזמן אמת כי בכל זאת, צריך למכור את הספר בסמוך לפתיחת הקלפיות).
אם כבר חזרנו לתחילת 2020, עד כמה הסינים הסתירו מידע? מה האמריקאים ידעו ומתי?
"זה היה ברור וזה עוד ילך ויתבהר שהסינים החביאו את הקורונה, וזאת לא תמונה יפה. אבל אין שום ראיה שהוא הונדס במעבדה או משהו כזה. מבחינת הממשל של טראמפ: אלא אם יושמדו כל המסמכים, ההיסטוריה תוכיח שטראמפ ראה הרבה אינפורמציה טובה על הקורונה בתדרוכים היומיים שלו. באיזו מידה הוא הקדיש לה תשומת לב? קשה לדעת. אבל ידוע לנו מהראיון עם וודוורד שכבר ב-7 בפברואר הוא הכיר בכך שהווירוס הזה קטלני מאוד. עוד לפני כן, כשהוכח שהווירוס עובר מאדם לאדם, הממשל הבין מה עומד מנגד. והם לא עשו כלום".
אחד הנראטיבים החזקים בסרט הוא האופן שבו מדענים פשוט התנהלו בסגנון נדיה קומנץ' כדי שלא לסתור את העובדות, אבל מנגד לא לבקר את טראמפ. האם אין להם חלק במחדל?
"הסרט בהחלט מראה איך המדע עבר פוליטיזיציה. חלק מהמעורבים הם באמת אידיאולוגים קיצוניים שהולכים עם טראמפ מסיבות פוליטיות, אחרים הם אנשים חלשים שהלכו איתו בגלל העוצמה והאכזריות. היו כאלה שעשו חישובים. אחד כמו ד"ר אנתוני פאוצ'י (ראש הצוות למאבק בנגיף - ע"ש) פשוט מנווט טוב יותר. אנשים כאלה חושבים, 'אם אני אעזוב, אולי מישהו גרוע יותר יבוא במקומי' ואז אף אחד לא יגביל את האימפולסיביות של הנשיא, שלא נראה שאכפת לו משום דבר שהוא לא חשבון פוליטי, שלא אכפת לו מטובת הכלל'.
"נאמר לנו על ידי מספר אנשים", מוסיף גיבני, "מתוך ה-CDC (המרכז לבקרת מחלות - ע"ש) וגם מחוצה לו, שעוקבים אחרי המיילים של אנשים בתוך ה-CDC ומאזינים להם לטלפונים. מדענים ניסו להביא לציבור האמריקאי את העובדות ונמנע מהם לעשות את זה. עם הזמן, היה לחץ עצום של הממשל להתרפס בפני פררוגטיבה פוליטית".
סרט אחר שלך ממש מהזמן האחרון, "סוכני הכאוס", עוסק בפרשת ההתערבות הרוסית בבחירות. בעיניך טראמפ הוא לא בובה של ולדימיר פוטין, אלא פשוט אינטרסנט ציני. זה פחות שיפוטי מהתיאוריות האפלות באמת בסיפור.
"זה נכון, אם כי אני שיפוטי כלפיו באופן אחר. טראמפ הוא אדם שמתחבא בשטח פתוח. הוא בדרך כלל אומר לך מה הוא עושה, אם אתה מוכן להקשיב. טראמפ רצה דיל על מגדלי טראמפ במוסקבה. זה מה שהדליק אצלו את החיבה לפוטין. אני לא חושב שזאת 'קלטת הפיפי'. הוא לא נסחט. הבן אדם הודה שהיו לו יחסים עם סטורמי דניאלס והוא פחות או יותר שילם כדי להשתיק אותה במהלך הבחירות. בדרך כלל זה מרסק כל פוליטיקאי. הוא אמר את זה וכולם היו בסדר עם זה. הוא פשוט אדם מושחת שאכפת לו רק מלרַצות את עצמו, לעשות כסף, זה מה שמניע אותו. זה הרסני, אבל אני לא חושב שהוא חייל של פוטין. אין לו מדיניות בנוגע לרוסיה. אין לו מדיניות, נקודה".
ומה פוטין מחבב אצלו?
"שהוא סוכן כאוס. כדור הרס אנושי, שהורס בשיטתיות את המוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים באמריקה. אם אתה פוטין, והמשימה שלך היא להרוס את הדמוקרטיה מסביב לעולם, איזה נשיא יכול להיות טוב יותר? אבל זאת לא שליטה. זה לא המועמד ממנצ'וריה".
7 צפייה בגלריה
ולדימיר פוטין. ''אם אתה פוטין, והמשימה שלך היא להרוס את הדמוקרטיה מסביב לעולם, איזה נשיא יכול להיות טוב יותר?''
(צילום: AP)
בכל השנים האלה שאתה עוסק בטראמפ, גילית משהו מפתיע עליו?
"אני לא יודע אם 'מפתיע' זו המילה, אבל כדאי לשים לב שהוא לא נולד בוואקום. הוא הצליח לתמרן איזו מסגרת פופוליסטית, והוא עשה את זה יותר טוב מהמועמדים הרפובליקנים האחרים בגלל שגם הם נראו מנותקים. אז הוא אגר זעם פופולרי מאחוריו, אבל בוא נהיה כנים ונאמר: הוא גרסה קיצונית של האידיאולוגיה הרפובליקנית, שהולכת אחורה עד רונלד רייגן, שאחת האמירות המפורסמות שלו היא 'הממשלה אינה הפתרון, היא הבעיה'. טראמפ היה יעיל בצורה יוצאת דופן באופן שבו הוא החריב את המוסדות, ואפשר להגיד שזאת ההתחייבות שרייגן נתן וטראמפ ניצל".
אז מה לדעתך יקרה מעכשיו ועד להשבעה של ביידן בעוד חודשיים?
"אני מאמין שהוא יעזוב. אני חושב שיש חישוב אצלו, ובוא נבהיר, זה לא חישוב שיש לו איזשהו קשר לטובת המדינה. נשיאים אחרים אולי חשבו איך ההיסטוריה תסתכל עליהם. אפילו ניקסון בטח הסתכל על זה ככה עד רמה מסוימת. לטראמפ לא אכפת מכל זה, רק ממה יקרה איתו. סביר שהוא יקשור את השם שלו לאיזה ערוץ טלוויזיה, בין אם זה פוקס ניוז או רשת חדשה או משהו אחר. ותהיה לו במה בריונית ואנשים ישלמו לו הרבה כסף כדי שיהיה הוא עצמו. אז בינתיים הוא לא ירצה להיראות כמו אחד שלא יודע להפסיד.
"אבל חוץ מזה", ממשיך גיבני, "הסימנים המוקדמים הם שהוא הולך לפגוע ככל הניתן בתקופת המעבר, מה שיהיה נורא לאמריקה. כשהוא בא לממשל, מספר עצום של אנשים חיכו מאחורי השולחנות שלהם כדי לחלוק קצת בחוכמה של איך מנהלים מדינה. ואף אחד לא טרח להופיע. זה אדם שכולו בוז לממשלה. נשאר רק לראות אם יהיו אנשים סביבו שישכנעו אותו אחרת, או שרודי ג'וליאני וסטיב בנון ואחרים ישכנעו אותו פשוט להילחם, להילחם, להילחם ולהילחם כל הדרך. המושבעים עדיין מתדיינים בנושא".
ובכל מקרה, אתה חושב שהוא משאיר אחריו אדמה חרוכה?
"כן, יש נזק עצום. ייקחו שנים על גבי שנים לתקן את הנזק הכלכלי, הסביבתי והנזק מהנגיף וגם הנזק לאמת. וזה לא רק טראמפ. זה חלקים מהתקשורת, מהממשלה, אבל טראמפ היה הנשיא הראשון של הפוסט-אמת. כל הפוליטיקאים משקרים, אבל בדרך כלל זה במסגרת הקשר מסוים שאפשר למדוד ביחס לאמת. טראמפ השמיד כל קשר לאמת. הוא אפילו לא משקר, הוא פשוט אומר בולשיט. והחסידים שלו אומרים, 'אתם שמים יותר מדי לב למשמעות המילולית, אנחנו מבינים מה הוא באמת אומר לנו'. ומה שהוא באמת אומר זה כוח. זה הדבר היחיד שמשנה: אתה למעלה או למטה. כל השאר זה סתם בולשיט".
ג'ארד קושנר מתקשר, "אלכס, בוא תלווה את הנשיא בחודשיים האחרונים לתפקיד". לוקח?
"בטח. כל עוד אין לו שליטה בעריכה".
ההתרשמות של גיבני מטראמפ נובעת לא רק מתוך שנים של עיסוק בעלילותיו, אלא גם מהניסיון שצבר בפירוק והרכבה של דמויות קצה, בין אם הן נערצות או מושמצות. לאנס ארמסטרונג פשוט שיקר לו בפרצוף בנוגע לשימוש בסמים אסורים, בזמן שגיבני תיכנן סרט שיהלל את הקאמבק שלו ואז נאלץ לערוך אותו מחדש. ג'וליאן אסאנג' אמר לו ש"השווי של ראיון איתי הוא מיליון דולר", במסגרת העבודה על סרט שעוסק בוויקיליקס. וכשכולם התאבלו על סטיב ג'ובס אחרי מותו, גיבני העז לחפור בתיבת הפנדורה שלו, והיא לא הכילה רק מטענים לאייפון.
אבל גיבני לא הפך במקרה לאחד הבמאים הכי עסוקים ופוריים בביזנס. את העין המצוינת שלו לסיפורים מוכרים שזקוקים להנגשה הוא משלב עם יעילות מבהילה ובעיקר עם חדוות קרב, שעוזרת לו להביס גופים ואנשים שטעו לחשוב, שגם אותו אפשר להטביע בניירת ובאיומים.
כך היה למשל בסרט שהפך אותו לאדם יחסית מפורסם: "הסיינטולוגיה וכלא האמונה" (2015), שחשף בתפוצה הכי נרחבת עד אז את מעלליה של הכנסייה הסיינטולוגית, כולל החייל מספר אחת, טום קרוז. לפי הסרט, נזכיר, קרוז נשלט על ידי הכנסייה שהפרידה בינו ובין ניקול קידמן, פעלה כדי לשדך לו אישה נוספת וגם סיפקה לו פועלים בשכר של 40 סנט לשעה. קרוז, לפי הטענות, יודע הכל ומעלים עין.
"שם היה הכי הרבה כעס והכי הרבה איומים משפטיים", מספר גיבני. "דת נוטה להיות נושא מאוד רגיש, כמו שכל אחד מישראל יודע אפילו יותר טוב ממני. תמיד יש חומר טוב שנשאר בחוץ, אבל אתה לומד עם הזמן שבמיוחד כשאתה עושה סרטים על נושאים שנויים במחלוקת, משתלם לשים לב לאמת. זו בדרך כלל הגנה טובה במונחים משפטיים".
מעניין אותי איך אתה מרגיש כשאתה רואה סרט של טום קרוז.
"זה מוזר כי כסיינטולוג, מה שהוא עשה זה פשוט מזעזע בעיניי, אבל עם השנים אני מכיר בזה שאנשים הם מורכבים. אתה יכול להיות מאוד מוכשר ונדיב באזורים מסוימים - וברוטלי למדי באחרים. אני יודע מכמה אנשים שעבדו עם טום קרוז שהוא עובד קשה מאוד, משקיע בסרטים שהוא עושה, מאוד משתף פעולה. וכשזה נוגע לכנסייה - זה אדם אחר לגמרי. אני נעשה יותר קשוב לרעיון של לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם ולא לפי איזו דמות".
בהקשר הזה, בוא נלך רגע ללאנס ארמסטרונג. הסרט עליו הוא אחד הבודדים שלך שנעשית בו לחלק מהסיפור, בגלל שגילית את השקר הגדול שהוא הסתיר בזמן שתיעדת אותו בקאמבק של 2009. איך הרגשת?
"זה היה קשה. במיוחד שכשאתה עוקב אחרי מישהו מקרוב, אתה שוקע בסיפור שלו. וזה מה שקרה לי: הוא היה רוכב מבוגר, הוא עשה קאמבק, גייס מלא כסף לסרטן. זה היה מעורר השראה. בסרט הזה, אני מודה, הייתי בעדו. לא הייתי עיוור לאפשרות שהוא השתמש בסמים בעבר, אבל הרשיתי לעצמי לחשוב שהוא היה נקי ב-2009. אשכרה עשיתי סרט שנקרא 'הדרך חזרה'. מאט דיימון היה הקריין. סיימתי, ואז הייתי צריך לפתוח ולעשות הכל מהתחלה".
זה שינה אצלך משהו, כשאתה מראיין אנשים? פחות מאמין להם?
"אני רוצה להיכנס לכל ראיון בתור מאזין טוב. זאת העבודה שלי בסרט דוקו. אני צריך לדעת לשאול שאלות קשות כדי שזאת לא תהיה פרסומת. אבל אני רוצה להבין את העולם מנקודת המבט שלהם".
עוד פרסונה בעייתית הייתה ג'וליאן אסאנג'. הוא באמת ביקש מיליון דולר בשביל ראיון לסרט על ויקיליקס?
"הוא לא אמר 'תן לי מיליון דולר'. הוא אמר, 'השווי של ראיון איתי הוא מיליון דולר'. זה בן אדם שמדבר על 'עיתונות מבוססת מדע'. אז למה היה חשוב לו להגיד לי מה השווי של ראיון איתו? זאת הייתה התנסות מוזרה. אלה היו שש שעות מייסרות, ממש מייסרות, בגלל שהכל היה עליו. לא על עקרונות נעלים שהוא מעוניין לשרת. רק עליו ועל אנשים שהתייחסו אליו רע וכמה הוא קורבן והוא יתפוס את כולם. נרקיסיסט קלאסי. הוא גם הקליט אותי בסתר, אולי יום אחד זה ייצא. אני לא פירסמתי (את הראיון) כי הבטחתי".
במקרה של סטיב ג'ובס המנוח, ההתנגדות באה מהחברה ומהמשפחה.
"אפל והאלמנה שלו, לורין, לא רצו לשתף פעולה בגלל שהם רואים בו דמות מושלמת, ואני לא רואה את זה ככה. זה חבל. לורין ביקשה מאנשים לא להשתתף וזה חבל, הם יכלו לספק צבע. אני מבין למה ג'ובס חילץ הערצה מאנשים מסוימים אבל כשזה נוגע לאדם כזה, אתה צריך להיות כן, כי הוא ניצל בשגרתיות את הכוח שלו ואת האופן האכזרי שבו הוא גרם לאנשים לעבוד קשה.
כאילו, אנשים בסין התאבדו בגלל זה. וזה מישהו שהשתמש בכוח המשפטי של החברה שלו כדי למנוע תשלומי רווחה מהאמא של הבת הבכורה שלו. מי עושה כזה דבר? ואני חושב שהוא גם ביצע פשעים בנוגע לפיצוי שקיבל, שעליהם כל אדם אחר היה עומד לדין. ובגלל שהוא סטיב ג'ובס, הוא יצא מזה.
"היה הרבה מה להעריץ בג'ובס כיזם", ממשיך גיבני. "הוא למד מכישלון והפך את החברה לטובה יותר. אבל בכל מה שנוגע לערכים תאגידיים גדולים יותר, יש הרבה ממה להיגעל. אני לא בטוח שזה משהו שאנחנו רוצים לאמץ, רק כדי שיהיה לנו מכשיר קטן ויפה. ואני מדבר בתור מישהו עם אייפון".
7 צפייה בגלריה
לאנס ארמסטרונג. ''סיימתי את הסרט, ואז הייתי צריך לפתוח ולעשות הכל מהתחלה''
(צילום: EPA)
אני מסתכל על כל האנשים האלה, ארמסטרונג, ג'ובס, אסאנג', גם היזמית אליזבת הולמס שעשית עליה את "הממציאה: דם והונאה בעמק הסיליקון", כולם אנשים מאוד מוכשרים שהלכו על הקצה ולפעמים חצו אותו.
"התבנית ששמתי אליה לב לאורך השנים בנוגע לניצול של כוח והפסיכולוגיה של ההונאה, שזה מה שאני לרוב מתעניין בו, הוא שאנשים מאמינים שהמטרה מצדיקה את האמצעים. בעיניהם המשימה כל כך טובה וכל כך חשובה, שהם מסוגלים לעשות הכל כדי לבצע אותה. וברגע שאתה יושב בכלא האמונה, זה הרגע שבו מישהו שהוא כוח חיובי הופך למנהיג כת".
מלבד טיפוסים עם שיגעון גדלות ברמה כזאת או אחרת, גיבני טיפל בסיפורים ביטחוניים ופוליטיים נפיצים. באוסקר היחיד שלו, למשל, הוא זכה ב-2007 על "מונית לצד האפל", שהציג את העינויים שביצעו חיילים אמריקאים במסגרת המלחמה בטרור אחרי 11 בספטמבר. כמעט עשר שנים לאחר מכן הוא עסק בצד אחר ושונה לחלוטין של המלחמה בטרור: עולם הסייבר.
כך גיבני הגיע לסיפור שהצית את הדמיון על סטקסנט, תולעת המחשב שבראשית העשור הקודם שיתקה את הצנטריפוגות האיראניות, פגעה קשות בתוכנית הגרעין ועד שלב מסוים גרמה לאיראנים לחשוב שהכל באשמתם. ב-2016 גיבני ביים את "ימי האפס", הסרט שגולל את הפרשה וטען כי בעוד ארצות-הברית שאפה לשמור על פרופיל נמוך ובכך לגרום מקסימום נזק, הלהיטות הישראלית הובילה לחשיפת המבצע ולדליפת הטכנולוגיה המתקדמת. בין המשתוללים על ההתנהלות הישראלית היו נשיא אחד לשעבר (ברק אובמה) ונשיא אחד לעתיד (ג'ו ביידן).
"זה אולי יישמע לך מוזר ביחס לרמת הצנזורה הרשמית בישראל, אבל הגעתי הרבה יותר קרוב לאמת בישראל מאשר בארה"ב", משחזר גיבני. "לא היו גורמים רשמיים שנתנו לי גישה למידע מסווג, אבל ראית לפי איך שהם ענו לשאלות מסוימות שהם נותנים לך כמות עצומה של מידע. אני חושב שיש גאווה אדירה בישראל בקטע הזה, ולא יכולת שלא להרגיש את הדופק של אותה גאווה".
אולי זו אותה גאווה שדפקה את התמונה הגדולה יותר של המבצע.
"כן, אולי. יש בסרט גם דמות מוצללת, שמדברת בפתיחות יחסית על מדיניות ההתנקשות של ישראל, לדוגמה. אז בדרך עקיפה, מצאתי הרבה יותר כנות בישראל במעגלים צבאיים ומודיעיניים מאשר מה שאני מוצא לרוב באמריקה. גם שם יש הרבה הדלפות. הן פשוט באות בדרך אחרת".
בסוף, גם מספר הסיפורים הוא נושא לא רע לסרט: בן 67, נשוי ואב לשלושה, שהושפע מאוד מאביו העיתונאי, אבל את המקום שלו הוא מצא רק לפני כ-15 שנה, אחרי שנים של נדודים. ומאז סרט הפריצה שלו מ-2005, על הקריסה המהדהדת של תאגיד אנרון, ההספק של גיבני וחברת ההפקה שלו, Jigsaw, אמור לגרום לכל אדם סביר להרגיש כמו פוסטר של עצלנות.
העבודה שלך מרגישה כמו סוג של מפעל. אתה לא תוהה לפעמים, אם כמות הפרויקטים שאתה יוצר ומפיק לא פוגעת באיכות ובהשפעה שלהם?
"צריך להפריד בין אלכס וחברת ההפקה. בקשר למה שאני מביים, זה לא נכון שזה כל כך מהיר. אמנם את 'הכל תחת שליטה' עשיתי במהירות בלתי רגילה, אבל גם פה הייתה לי עזרה עם שתי במאיות. רוב הסרטים לוקחים ארבע שנים, אבל אם אתה עובד רק על סרט אחד במשך ארבע שנים - לא תצליח לשלם שכר דירה. חוץ מזה, בסרטים תחקיריים, ואתה בוודאי מבין את זה כעיתונאי, יש תקופה ארוכה שבה לא קורה כלום. אנשים לא רוצים לדבר למשל, ואז הם חוזרים ופתאום חמישה דברים קורים במכה. אם זה היה באמת 'מפעל', זה היה מאוד לא יעיל".
הגעת לזה בגיל מאוחר למדי. מה לקח לך כל כך הרבה זמן?
"אשתי שאלה את אותו דבר. היא אמרה, 'אתה יודע, יכולנו להיעזר בכל העבודה הזאת כשהילדים היו קטנים'. הייתה תקופה בחיי שחשבתי שאני אהיה עורך סרטים עלילתיים. עזבתי את זה וקצת התגלגלתי בתור במאי להשכרה. לא הייתי שוליה של אף אחד ולקחו לקריירה שלי שנים להמריא, נאבקתי בין כל מיני עבודות: כתיבה, יחסי ציבור, ווטאבר. עד שחבר שלי לקח אותי לחברה שלו, ושם עבדתי בסדרה של מרטין סקורסזה על הבלוז.
"וזה פקח לי את העיניים", אומר גיבני, "לעולם שבו אפשר לעשות דוקו כאילו זה סרט עלילתי. זה פתח אותי. והיה לי מזל שעשיתי עבודה טובה בסרט על אנרון וזה הזניק אותי. אבל הייתה תקופה ארוכה שנאבקתי. רציתי להיות עצמאי וזה עלה לי בהרבה שנים. אולי זאת אחת הסיבות שאני עושה סרטים בקדחתנות. כי לא הצלחתי לעשות אותם אז. היו הרבה שנים שאף אחד לא ענה לי לשיחות".
פורסם לראשונה: 07:27, 13.11.20
