ב-1 בינואר 1982, ערפאת היה אמור למות. והוא לא היה היחיד. למעשה, באותו יום בביירות, פחות או יותר כל צמרת אש"ף הייתה מיועדת לעלות בסערה לשמיים.
כתבות נוספות למנויים:
זה היה בכנס רב-משתתפים של אש"ף באצטדיון הספורט הענק, שלימים ייקרא על שם הנשיא כמיל שמעון. ערפאת ישב שם ביציע כבוד, כשלצידו מרבית בכירי הארגון. הייתה שם אווירה של מפגן עוצמה: אלפי אנשי אש"ף ותומכיהם מחאו כפיים בהתלהבות, כשערפאת קם, הצדיע ביד ימינו וסימן V בשמאלו. לצידו סגנו למבצעים, אבו-ג'יהאד, לבוש מדים, שקט וחתום פנים. רק דבר אחד ערפאת לא ידע באותו רגע: שמתחת למושבים שלו ושל אנשיו, הטמינו שליחיה של ישראל קילוגרמים רבים של חומר נפץ.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצמוד ליציע האצטדיון, היו אמורים לעמוד עוד שלושה רכבי תופת. התוכנית הייתה שקודם המטענים שמתחת למושבים יתפוצצו, ואז, אחרי כדקה, בבהלה שתיווצר ותוך כדי נהירה של הניצולים המבוהלים החוצה - יופעלו בשלט רחוק גם הרכבים הממולכדים, והם ייתנו את הגראנד-פינאלה המדמם של כל המבצע הזה. עוצמת הפיצוץ וההרס היו צפויים להיות, "בעלי ממדים חסרי תקדים, אפילו במונחים של לבנון", בניסוחו של קצין בכיר מאוד בפיקוד צפון של אותה עת.
שם הקוד הסודי של המבצע היה "אולימפיה". יש שתי גרסאות לכינוי: תא"ל אפרים סנה, שהיה מעורב בתכנון, אמר השבוע כי הוא הגה את הקוד, בגלל שהפיצוץ תוכנן באצטדיון אולימפי. אחרים אומרים בדיעבד כי המבצע נולד כשמתכנניו ישבו בשולחן צידי במסעדה התל-אביבית המיתולוגית "אולימפיה", שבאותן שנים הייתה הפרלמנט של צמרת המדינה.
10 צפייה בגלריה
אצטדיון כמיל שמעון בביירות, שבו היה אמור להתרחש הפיצוץ. ''לפעמים צריכים לדעת לעצום עין''
(צילום: EPA)
כך או כך בישראל היו רק בודדים ממש שידעו על התוכנית הזו, רובם אלו שישבו סביב אותו שולחן במסעדת "אולימפיה" ותיכננו אותה. כמו חלק לא קטן מהפעילות של ישראל בלבנון באותם ימים פרועים, גם המבצע לפיצוץ האצטדיון לא עבר את כל הדרגים והאישורים הרגילים, ותוכנן ובוצע בצללים, על ידי מספר קטן של שותפי סוד.
המעטים שבכל זאת ידעו, נחלקו לשניים: אלו שקיוו שכתוצאה מהפיצוץ אש"ף יחטוף כזו מכה, שהוא יתקשה להתאושש ממנה ואז תימנע מלחמה גדולה; ואלו שדווקא קיוו כי אש"ף יגיב במטח קטיושות אדיר לעבר יישובי הצפון - וייתן לצה"ל את התירוץ לפלוש סוף-סוף ללבנון. הכל כבר היה מוכן, רק היה צריך לתת את ההוראה, ללחוץ על כפתור, וכל ההיסטוריה של המזרח התיכון הייתה משתנה.
אבל זה לא קרה. כמה שעות קודם, נקראו מתכנני המבצע לראש הממשלה בגין, שבצעד דרמטי ובעודו שוכב חולה במיטתו, החליט לבטל את הכל. השאר ידוע: חצי שנה אחר כך, החלה מלחמת לבנון הראשונה, והיא תסתיים רק 18 שנה מאוחר יותר, ובמחיר כבד של אבדות.
לא מעט מהאנשים שמדברים כאן, ביניהם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן והאלוף אביגדור (יאנוש) בן גל, כבר אינם בין החיים. את גרסתם לאירועים המסעירים של אותה תקופה, הם מסרו לי טרם הלכו לעולמם. ממילא, עד כה מרבית הפרטים על אותה תקופה פרועה בלבנון, שגם היום רק מעט ידוע עליה, היו אסורים בפרסום.
השבוע, לראשונה, התירה הצנזורה לספר את הסיפור הכמעט-מלא על "אולימפיה", ולחשוף גילויים חדשים על אחד ממבצעי החיסול הקיצוניים שתוכננו בצה"ל. רק שאלה אחת נותרת פתוחה: איך היו נראים החיים של כולנו היום, אם באותו אחר צהריים חורפי באצטדיון בביירות, כל צמרת אש"ף הייתה פשוט נמחקת לחלוטין?
השורשים של "מבצע אולימפיה" נזרעו בטרגדיה שאירעה כמעט שלוש שנים קודם. ב-22 באפריל 1979 הסתננה חוליית מחבלי אש"ף לנהריה, וחדרה לבית משפחת הרן. הסיפור על המחבל סמיר קונטאר בן ה-16 וחצי, שרוצץ את ראשה של התינוקת עינת על סלע, אחרי שרצח את אביה, דני; ועל אם המשפחה, סמדר, שניסתה להשקיט את הבת השנייה, יעל, אבל מעוצמת ההלם והפחד חנקה אותה למוות, הסעיר את המדינה.
אלוף פיקוד הצפון, יאנוש בן גל, הגיע לזירה מיד אחרי לכידת המחבלים. הוא ראה את גופות הקורבנות ואת סמדר צורחת באימה, אחרי שהבינה כי איבדה את כל היקר לה בחיים. "אתה לא יכול לתאר לעצמך את ממדי הזוועה הזו", אמר לי בן גל שנים רבות אחר כך.
הזעם בישראל גאה. לאחר תום הלוויות, פקד הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) על בן גל פשוט "להרוג את כולם". המסר היה ברור: כל אנשי אש"ף בלבנון, דמם בראשם. בשביל המשימה הזו, בן גל ידע בדיוק את מי הוא צריך: את מאיר דגן, "המומחה לאופרציות חשאיות" כהגדרתו, ומי שניצח את הטרור הפלסטיני בעזה בתחילת אותו עשור. דגן קיבל דרגת אל"מ, ופיקוד על יחידה חדשה בשם אד"ל (אזור דרום לבנון) שתחתיה מערך מודיעין ומבצעים חשאי.
אחרי המינוי, בן גל ודגן חצו את הגבול, והעפילו לאחת מפסגות ההרים בדרום לבנון. משם, כשהם משקיפים דרומה, אל עבר ישראל, אמר בן גל לדגן: "מעכשיו אתה הקיסר פה. תעשה מה שאתה רוצה". דגן שאל מה המטרה. "ליצור הרתעה", ענה בן גל. "להבהיר להם שאנחנו לא רק דפנסיביים אלא גם אקטיביים, שאנחנו יוזמים לוחמה".
וידעת כל מה שדגן עומד לעשות שם?
"נתתי לאופרציות החשאיות שלו חופש פעולה מלא", סיפר בן גל בגילוי לב, זמן קצר לפני שהלך לעולמו. "על חלק מהן ידעתי, אבל התעלמתי. על חלק אחר ידעתי רק בדיעבד. ועל חלק לא דיברנו עד היום".
למה?
"כי לפעמים צריכים לדעת לעצום עין".
דגן הקים את המפקדה החשאית שלו בתוך מרג' עיון, עיירה דרום-לבנונית שהייתה אז בשליטת צד"ל. דוד אגמון היה ראש מטה פיקוד הצפון, ואחד מהמעטים שידעו על המבצעים החשאיים של דגן. "המטרה", הוא אמר, "הייתה לגרום לתוהו ובוהו בקרב הפלסטינים והסורים בלבנון. לתת להם את התחושה שהם נתונים כל הזמן למתקפה ולהחדיר בהם תחושת אי-ביטחון".
"רפול ואני היינו מאשרים מבצעים בקריצת עין", סיפר בן גל. "הייתי אומר לו: 'רפול, צריך לעשות מבצע'. הוא היה אומר: 'כן, אבל לא ייצא על זה שום דבר בכתב. זה ביני ובינך. אני לא רוצה שזה ייוודע'. לא פעלנו לפני הביורוקרטיה הצבאית, כי את הפעולות האלה עשינו ולא עשינו".
הכוח שדגן הפעיל היה זקוק כמובן לחימוש, ובעיקר לחומרי נפץ. בן גל התגורר באותה עת בקיבוץ בצפון, שעסק בייצור שימורים. "יאנוש (בן גל) אמר שהוא צריך להפעיל כמה מכונות בלילה", מספר אחד ממזכירי הקיבוץ באותה תקופה. "עניינים של ביטחון המדינה. וכמובן שנתנו לו את המפתחות וכל הגיבוי. זה אלוף הפיקוד. הוא מלך בשבילנו".
מה שלא ידעו בקיבוץ זה שבאותם לילות, הוטמנו בתוך פחי השימורים והשמן חומרי נפץ. בן גל: "היינו מגיעים לשם בלילה, מאיר ואני ושאר החבר'ה, והיינו ממלאים את החביות הקטנות האלה ומחברים את המרעום". השימורים הממולכדים הללו נכנסו מהר מאוד לשימוש. "חלק גדול מהמטרות", אומר אפרים סנה, אז קצין בכיר בפיקוד צפון, "היו סייענים של הפלסטינים שהבתים שלהם פוצצו".
למה בעצם?
"כדי שכולם יידעו: מי שעובד עם אש"ף - חוטף".
בכל האופרציה הזו, אמ"ן הושאר מחוץ ללופ. אבל תוך זמן קצר, ראש אמ"ן דאז, אלוף יהושע שגיא, הריח שמשהו קורה בלבנון, וביקש לבדוק. "אבל בן גל אפילו ניסה למנוע ממני להיכנס למפקדת פיקוד הצפון או לבקר באזור", משחזר שגיא.
"היה מאבק מתמיד עם הפיקוד", אומר עמוס גלבוע, שהיה אז תא”ל ואחד מבכירי אמ"ן. "הם עקפו אותנו, עבדו מאחורי הגב שלנו, יאנוש שיקר לנו כל הזמן. לא האמנו לאף דיווח שלהם. החומרה היתרה בכל העניין הייתה שזה בוצע באישור הרמטכ"ל, שהיה שומר בסוד את הפעילות הזו מהמטה הכללי. זו הייתה אחת מהתקופות הכי מבורדקות והכי מכוערות בתולדות המדינה".
שגיא לא ויתר. הוא הפעיל את עיט, יחידת ביטחון השדה של אמ"ן, כדי לעקוב אחרי מה שקורה בדרום לבנון במיזם של דגן. "אבל קצין הקשר הפיקודי שלי תפס אותם מתחברים לי ל'סוויץ' בורד' (מרכזיית הקשר - ר"ב) וזרקתי אותם לכלא", סיפר בן גל וצחק. כדי שבאמ"ן לא יצליחו לעלות על מה שדגן עושה, הותקן קו טלפון נפרד ומאובטח בין לשכתו של בן גל לבין המפקדה של דגן בלבנון. אפרים סנה זוכר שדגן הצביע על מכשיר הטלפון והסביר לו בחיוך: "זה כדי שיהושע (שגיא) לא יוכל להאזין, ואמ"ן יכולים לקפוץ לי'".
אבל אמ"ן לא פראיירים. יום אחד גילה בן גל ששגיא ניגש לבגין, ובפניו תלונה על פעולה בעייתית שהכוח בלבנון ביצע. בן גל הסיק מכך שאמ"ן פרצו גם לטלפון המיוחד בינו לבין דגן. מעכשיו והלאה, המבצעים יתוכננו רק בפגישות פנים מול פנים. פעם בשבוע קפץ רפול מביתו בתל עדשים לפיקוד בנצרת, ושם סגר עם בן גל את ענייני מלחמת הצללים בלבנון.
תם ונשלם? ממש לא. הטירוף רק מתחיל: אמ"ן, שחקרו מחבלים פלסטינים שנפלו בשבי, הוציאו מהם גם מידע לגבי הפעילות של דגן בדרום לבנון. כשהבינו שרפול, בן גל ודגן הם באותה חזית, החליטו לעלות לדרג הפוליטי, ופנו לסגן שר הביטחון, מרדכי ציפורי. שגיא סיפר לציפורי שבדרום לבנון מתרחשות פעולות גרילה פרועות לא מאושרות. המלחמה בין אמ"ן לדגן המשיכה להתלהט. ואז הגיע השיא: אחד הדיווחים שקיבל ציפורי היה על פעולה נגד אנשי פת"ח, שבמהלכה נהרגו גם נשים וילדים.
יאנוש, על הפעולה הזו קיבלת אישור?
בן גל: "רפול לא העלה את זה למעלה (לשר הביטחון), כי פחדנו שלא נקבל על דבר כזה אישור".
ומה קרה שם?
"כמה מכוניות נדלקו והתפוצצו. להגיד לך שהיו שמה איזה כוכבים גדולים?! לא היו. אבל נהרגו כמה פעילים (של אש"ף)".
"אני חשבתי שזה דבר נורא," אמר ציפורי. הוא דרש מבגין לזרוק את בן גל מצה"ל. "מנחם, אנחנו מדינה ריבונית", אמר לראש הממשלה. "כל דבר שהצבא עושה הוא יכול לעשות רק באישור הממשלה. אבל זה לא עלה ואף אחד לא אישר את זה".
בן גל הוזמן בדחיפות ללשכת שר הביטחון בקריה בתל-אביב. בגין, ציפורי, רפול ושגיא חיכו לו שם. "אתה עורך פעולות בלבנון בלי אישור. בפעולות אלו נהרגים נשים וילדים", הטיח בו ציפורי.
"לא נכון", ענה בן גל. "נהרגו שם ארבעה או חמישה מחבלים. מי נוסע בלבנון בשתיים בלילה במרצדס? רק מחבלים".
ציפורי מחה בתוקף: "יש להדיח את אלוף פיקוד הצפון, שמבצע דברים ללא אישור המטה הכללי. אני סגן שר הביטחון ולא ידעתי מכלום. אתה, מר בגין, שר הביטחון וראש הממשלה לא ידעת מכלום".
בן גל סיפר שניסה לסמן לרפול לקום ולומר שהכל היה בידיעתו ואישורו, אבל הרמטכ"ל, שהבין שהוא יכול להסתבך בעצמו, "רק שיחק עם השעון שלו, סובב אותו מצד לצד", כתיאורו של בן גל.
בגין קלט בחושיו החדים שמה שמתחולל אצלו כרגע במשרד זה מלחמת גנרלים שעוד עלולה להסתיים בוועדת חקירה, והחליט לכבות את הלהבות. "אלוף הצפון", פנה לבן גל, "אני רוצה לשאול אותך כקצין, ותן לי את מילת הכבוד שלך: האם קיבלת ממישהו מעליך אישור למבצע?"
"כן אדוני ראש הממשלה, קיבלתי אישור", ענה בן גל.
בגין: "אני מאמין לאלוף פיקוד הצפון. קצין צה"ל לא ייתן את מילת הכבוד שלו וישקר. הנושא סגור".
הנושא לא באמת היה סגור, אבל באמ"ן הבינו שבגין מעדיף את גישת ה"לא יודע-לא שומע-לא רואה", והחליטו להניח למלחמת הצללים של דגן. בינתיים. "היו להם המון פעולות שנחשבו קטנות, טקטיות כאלה, אז החלטנו לעזוב", אומר תא"ל עמוס גלבוע, "אמרו שאולי יותר טוב שלא נדע. משהו בנוסח 'ישחקו הנערים לפנינו'".
בן גל הסכים כי האופן שבו התנהלה המפקדה של דגן במרג' עיון הזכירה יותר "תנועת מחתרת ולא צבא מסודר", אבל הוא הדגיש: "זה היה לי נוח, כי הפעולות היו בשטח האפור ולפעמים אתה לא צריך לדעת. מדובר בעירוב מסובך של פוליטיקה וצבא. יש נושאים שבהם אתה לא צריך להיות תולעת כמו ציפורי, שרוצה לדעת ולחקור את האמת עד סופה. תן לדברים לזרום מעצמם, ודע לתת גיבוי לדגן גם אם הדברים נכשלים. נכון, דגן היה פרא אדם. אבל יותר טוב סוס צעיר ופרוע שקופץ על המכשולים ולפעמים גם שובר את הרגל, מאשר איזה פרד, שעל מנת שיעשה שני צעדים צריך להכות אותו עם שוט".
באוגוסט 1981 מינה בגין את אריאל שרון לשר הביטחון. אחד הצעדים הראשונים של שרון היה להורות לצה"ל לתכנן מבצע גדול בלבנון. כמה גדול, כמה עמוק? לאף אחד לא היה ממש ברור אז. אבל הייתה לשרון בעיה: חודשים ספורים טרום כניסתו לתפקיד הושג בתיווך אמריקאי נמרץ הסכם שביתת נשק בין הישראלים לאש"ף. שרון ורפול התנגדו להסכם: הם חשבו שאש"ף בעצם קיבל זמן להתעצם, ובינתיים יכול להמשיך לפעול נגד ישראל בחו"ל ובשטחים. וישראל? היא כבולה.
אז מה נשאר לשרון? כמובן, הכוח הסודי של דגן בדרום לבנון. הוא הורה לדגן להאיץ ולהגביר את הפעילות שלו. "המטרה של השלב השני בפעילות הזו", מספר אפרים סנה, "הייתה לזרוע כאוס כזה באזורים הפלסטיניים בצור, בצידון ובביירות, שיהווה סיבה אמיתית ומוצקה לפלישה ישראלית".
כדי לוודא שהכל מתנהל כמו ששרון רצה, הוא שלח לדגן את בכיר המוסד לשעבר, רפי איתן. לימים, יסכם איתן את אותן שנים פרועות במזכר קצר: "מאמצע שנת 1980 ועד פרוץ של"ג ב-1982 ביצענו עשרות רבות של פעולות נגד הפלסטינים, שעיקרן היה החדרה של חומרי נפץ שהוכנו על ידי כוחותינו למחנות, למתקנים ולכלי רכב של פלסטינים בדרום לבנון. כל הפעולות נעשו באישור הרמטכ"ל, שר הביטחון עזר וייצמן, ואחריו אריק שרון, שירש את תפקידו. גם עזר וגם רפול ייעצו לי אז לא לדווח על הפעולות לבגין... קיבלתי את הדין, לא דיווחתי לראש הממשלה, לא ביקשתי ממנו אישורים, והשארתי את חובת הדיווח לצה"ל ולשר הביטחון. משלהי 1980 עד מאי-יוני 1981 לא ידעו ראש הממשלה וממשלתו דבר על אופי הפעולות שבוצעו בהדרכתנו".
בסופו של דבר, חש איתן שהוא חייב "להלבין" את הפעילות הזו מול ראש הממשלה, ונקט בטקטיקה מבריקה: הוא שיכנע את בגין שצריך להקים כוח חדש בלבנון. בגין אישר. הוא רק לא ידע שהכוח הזה כבר מזמן פעיל. "רק אז, בקיץ 1981, דיווחתי לבגין על הפעולות שכבר ביצענו, שעד אז היו בלתי ידועות ובלתי מאושרות", כתב איתן.
שרון קיווה ששרשרת המבצעים החדשים הללו תעורר את ערפאת לתקוף את ישראל, שתגיב בפלישה ללבנון. "אתה לא מעלה על דעתך עד כמה שרון היה נואש להפר את הפסקת האש", אומר סנה.
יאסר ערפאת החשדן אכן לא קנה את הסיפור, והאשים את המוסד הישראלי שהוא בעצם מאחורי הפיצוצים המסתוריים. ערפאת טעה. המוסד דווקא התנגד נמרצות למעשיהם של בן גל ודגן. אחד מאנשי השטח של המוסד באותה תקופה, ומי שיהפוך לימים לבכיר מאוד בארגון, אמר: "בגיבוי של שרון נעשו דברים נוראים. אני לא צמחוני ותמכתי בחלק ממבצעי ההתנקשות שישראל ביצעה, אבל כאן דובר בהרג המוני לשם הרג, זריעת כאוס ובהלה גם בקרב אזרחים".
חשוב להדגיש כי דגן ובן גל הכחישו בתוקף כי אי פעם כוּונו הפעולות נגד אזרחים. "היעדים היו תמיד יעדים צבאיים", פסק בן גל. דגן הוסיף כי "השתמשנו בסוכנים (כלומר, בלבנונים), כי הם היו זמינים והדרך הטובה ביותר לפגוע ביעד. אני מוכן להגיר אינספור דמעות על קברו של לבנוני שנהרג בשליחותנו. העיקר שאף חייל צה"ל או לוחם מוסד לא ייהרגו".
אבל איש מוסד אחר ששהה בלבנון באותה תקופה אומר כי "גם אם נניח לענייני המוסר בצד, האינטרס הישראלי נפגע באופן קשה. עמדתי על בניין גבוה בפאתי ביירות, וראיתי מרחוק את אחד מהמטענים מתפוצץ ומחריב רחוב שלם. אנחנו לימדנו את הלבנונים עד כמה אפקטיבי הוא השימוש במטעני נפץ רבי-עוצמה. כל מה שראינו לאחר מכן אצל חיזבאללה, נובע ממה שהם ראו שקרה אחרי הפעולות שלנו. התקופה הזו כולה הייתה תקלה רצינית מאוד".
למרות האינטנסיביות של הפיצוצים והחשד של ערפאת כי ישראל היא שעומדת מאחוריהם, אש"ף הקפיד שלא להפר ישירות את הסכם הפסקת האש. שרון חשב שיש דרך לגרום לסוף הפסקת האש: פגיעה ישירה בערפאת עצמו ובמקורביו. אז החלה להירקם התוכנית לחיסול ערפאת. "מבצע אולימפיה" נולד.
הגרסה הראשונה של מבצע החיסול לא הייתה באצטדיון, אלא בכלל בקולנוע. בדצמבר 1981 היה אמור ערפאת לערוך סעודת ערב חגיגית לבכירי ארגונו בבית קולנוע במזרח ביירות. התוכנית הייתה להצמיד כמה רכבי תופת ליד קירות בית הקולנוע, ובמעין גרסה ישראלית לסצנת הסיום המפורסמת ב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו - למוטט את הבניין על יושביו. אבל אופציית טרנטינו נפלה משיקולים מבצעיים שונים.
ואז החלו התכנונים ל"מבצע אולימפיה 2": החיסול הממוקד של צמרת אש"ף באצטדיון הספורט של ביירות. המידע המודיעיני הצביע על כנס גדול של צמרת אש"ף, ב-1 בינואר 1982, היום שבו יציין הארגון 18 שנים לפעולת החבלה הראשונה שביצע. זו הייתה ההזדמנות שלה חיכה שרון.
בפתק שהעביר רפי איתן לאפרים סנה באחת מהישיבות לקראת המבצע, הוא כתב "אם זה ("אולימפיה") יצליח, האחריות מיד תיפול עלינו". הדברים לא נכתבו בחשש, אלא בתקווה כי "אלה מראשי אש"ף שלא ימותו בפיצוץ באצטדיון, ידעו מיד מה צריך לעשות, כלומר לתקוף את ישראל, להפר את הפסקת האש ולספק לשרון את התירוץ לפלוש ללבנון", אומר סנה.
צביקה בנדורי היה אז ראש היחידה לסיכול טרור בשב"כ וסגן ראש האגף הערבי בשירות: "יום אחד בא אליי רפי איתן, ואומר: 'צביקה, יש תוכנית. דגן מתכנן להקריס את האצטדיון על הראש של ערפאת וחבורת הפיקוד שלו'. אני אומר לו: 'רפי, אתם השתגעתם. באים לשם גם נשים וילדים. את כולם אתם רוצים להרוג?'"
אבל איתן טען כי לפי המודיעין שבידו, לא יהיו שם נשים וילדים. עד היום לא ממש ברור כמה בגין ידע והבין את המשמעות של "אולימפיה", ואילו תרחישים הוצגו בפניו. דבר אחד כן בטוח: המבצע התקדם במהירות.
בליל 20 בדצמבר 1981 - כשבוע וחצי לפני הטקס - פרצו שלושה סוכנים שיעים לאצטדיון, והתגנבו אל במת האח"מים. הם הסליקו מתחת למושבים מטענים רבי-עוצמה, שחוברו ביניהם וכללו גם מנגנון להפעלה בשלט רחוק. בינתיים, בישראל, הוכנו רכבי התופת והוצבו בשער עגל, מוכנים לכניסה ללבנון. הייתה שם משאית עמוסה בטון וחצי חומר נפץ, ועוד שני רכבי מרצדס, שבכל אחד מהם הוטמנו עוד כ-250 ק"ג חומר נפץ. גם ברכבים הותקנה מערכת הפעלה בשלט רחוק.
איכשהו, ראש אמ"ן שגיא, זהיר ומתון כתמיד, שמע על התוכנית וזעם. הפעם זה כבר לא היה מבצע קטן ושולי. שגיא מיהר לדווח למרדכי ציפורי, שהיה אז כבר שר התקשורת והפך לאחד מהמבקרים החריפים של שרון בליכוד. ראש אמ"ן הוסיף לדיווח שלו אזהרה: ייתכן שעל במת הכבוד באצטדיון יישבו גם כמה דיפלומטים זרים. אם ייפגעו, התריע, העולם לא ישתוק.
ציפורי החליט לעלות עם המידע הלוהט הזה ישר למפקדו לשעבר מהאצ"ל, בגין. "עניין הדיפלומטים היה חמור לכשעצמו", אמר ציפורי. "אבל החמור יותר, הרבה יותר, היה ששוב הם מבצעים פעולות כאלה בלי אישור של הממשלה".
בערב שלפני הפיצוץ, הורה בגין לשרון להגיע אליו במיידי. שרון ביקש שרפול ודגן יגיעו גם הם לישיבה הדרמטית. "פתאום אני שומע ששרון פוקד עלינו להגיע לראש הממשלה כדי להציג לו את התוכנית ולקבל אישור סופי לפעול", שיחזר דגן. "רפול מודיע שכדי לשמור על סודיות, הוא מגיע לפיקוד (הצפון) כדי לקחת אותי בעצמו לבגין בטיסה".
דגן נאנח כשהוא נזכר בטיסה הזו. למה? זה המקום להפסקה קצרצרה, לצורך תיאור של מה שהפך בצה"ל למיתולוגיה: מעללי רפול באוויר. אז ככה: לרמטכ"ל היה רישיון טייס צבאי על מטוסים קלים, אבל כל מי שעלה איתו פעם לטיסה ניסה לחמוק מהפעם הבאה. "זו הייתה סכנת נפשות אמיתית", נזכר אחד מהנוסעים. כמה מהם מספרים כי לפעמים רפול עלה לטיסות לאורך החוף חמוש בשקיות עם מים ומלח, אותן היה מפיל מהאוויר על זוגות, שביקשו להתייחד על דיונות מבודדות. ככה סתם.
בן גל עצמו נזכר בטיסת בלהות אחרת עם רפול: "פתאום רפול ראה ספינה בים, וצרח: 'הנה ספינה של מחבלים, בוא נרד עליה!'" הוא הסיט את הססנה מקו החוף ושעט לכיוון הספינה, שבכלל התבררה כמשחתת של הצי השישי. זה לא הפריע לאיתן לערוך יעפים בגובה נמוך מעל הספינה, עד שאנשיה התעצבנו, והחלו לרסס אותו בקצף כיבוי אש. "התחננתי בפניו, אמרתי לו 'רפול, בבקשה, עזוב אותם, אין וישרים במטוס, לא רואים כלום ותכף נתרסק'. והוא? צוחק ומבסוט". איתן הצליח להנחית את השניים בשדה דב, והכריח את בן גל לשקר למכונאי באשר למקור הקצף המשונה שאפף את המטוס.
בחזרה ל"אולימפיה". גם באותו היום איתן החרים לעצמו מטוס ססנה של חיל האוויר והטיס אותו ואת דגן לירושלים. מזג האוויר היה גשום מאוד. "מזמן לא פחדתי כמו בטיסה ההיא לירושלים", סיפר דגן בחיוך, "אם אפשר לקרוא לזה בכלל טיסה".
אבל הם הגיעו בשלום, והוסעו לביתו של בגין בירושלים, שם נגוזה מיד אווירת העליצות של השניים. בבית כבר המתינו להם שר הביטחון שרון, ראש אמ"ן שגיא, רפי איתן ושר התקשורת ציפורי. "מהמבטים של כולם הבנתי שאנחנו בבעיה רצינית עם האישור למבצע", שיחזר דגן. בגין היה חולה ושכב במיטתו. כל המוזמנים התכנסו בדומייה בחדר סביבו.
בגין ביקש פירוט. דגן הסביר כי שיעים הם שיחדירו את חומר הנפץ. "אין סיכוי שערפאת ישרוד. הידיים שלנו לא מתלכלכות. זה השיעים עשו, עניינים פנימיים שלהם. אנחנו לא בעסק".
מבעד לזגוגיות משקפיו העבות, הביט בגין בדגן, ושאל בנימת תוכחה: "אומרים לי שייתכן ודיפלומטים יהיו נוכחים שם על הבמה".
"הבנתי מיד מה קרה", יספר לי דגן. "מישהו ידע לפרוט אצל בגין על הנקודה הרגישה ביותר, ולספר לו כל מיני סיפורים וקשקושים כדי שיבטל את המבצע. אני חשבתי שחייבים לבצע, כי זו הדרך היחידה שבה נוכל לחסוך מכולנו, מכל האזור, לא רק מישראל, אינסוף קורבנות ודם ומאמץ ומשאבים".
"זה ממש לא נכון, ראש הממשלה", ניסה דגן לבטל את ההערכה שדיפלומטים יגיעו לאצטדיון. "הסבירות שדיפלומט זר אחר יהיה שם, נמוכה ביותר". "ראש אמ"ן", פנה בגין לאלוף יהושע שגיא שנכח בחדר, "מה אתה אומר?" שגיא, שחשב שאולי זו הדרך להביא לביטול המבצע, אמר כמובן את ההפך: שהוא צופה שדווקא כן יהיו שם דיפלומטים, וכי "אם יקרה להם משהו אנחנו עלולים להיכנס למשבר חמור ביותר מול העולם".
אף שממש לא היית בטוח במידע הזה.
שגיא: "התפקיד שלי כראש אמ"ן הוא לדאוג לא רק לעניין המבצעי-צבאי, אלא גם לנושא המדיני. אמרתי לבגין שאי-אפשר ככה להרוג אצטדיון שלם. ומה יהיה ביום שאחרי הרצח הזה? כל העולם יתגולל עלינו. זה לא משנה שלא ניקח אחריות. כולם יידעו מי מאחורי זה".
רפי איתן אמר כי לפי המידע המודיעיני שבידיו, מדובר בכנס בלי נשים וילדים. עם זאת, הוא לא הסתיר מבגין את הסיכונים: "מלבד ערפאת, רבים ממשתתפי הכנס עלולים להיהרג, ביניהם אולי גם אזרחים תמימים, לא לוחמים, שעל מספרם המשוער איננו יודעים דבר. זה לא פיצוץ כירורגי, זה פיצוץ שלוקח איתו את נשמתו של ערפאת, אבל לא רק את שלו. ועוד משהו, אדוני ראש הממשלה, אף אחד לא יקנה את זה שישראל לא מעורבת".
דגן, איתן ושרון ניסו לשכנע את בגין, ואמרו שוב ושוב שזו הזדמנות פז שלא תחזור. אולם בגין התייחס ברצינות לסכנה של התנגשות עם מדינות זרות. על פי השחזור של רפי איתן, בגין אמר גם כי "אני חושב שצריך להרוג את יאסר ערפאת, אבל בלי הרג של חפים מפשע". ואז הוא פסק: "לבטל את 'אולימפיה'".
כעבור כמה שעות, יאסר ערפאת ואנשיו ישבו על במת הכבוד באצטדיון, מבלי לנחש שמסביבם ומתחת לישבנם ממתין מטען חומר נפץ, שאין אישור להפעילו. בשיחותיי עימו, זמן מה לפני פטירתו, היה דגן משוכנע שזו הייתה טעות מוחלטת לבטל את אולימפיה. "בסוף, כמובן התברר שצדקתי ולא היה שם אף שגריר, וגם לא נשים ולא ילדים", אמר. "אבל אין מה לעשות. ראש הממשלה אומר לבטל, אז מבטלים. היה סיפור מאוד מסובך להוציא משם אחר כך את חומר הנפץ".
בעיני כמה מהמעורבים במבצע הזה, הביטול שלו בסך הכל דחה בחצי שנה את פרוץ מלחמת לבנון. שרון, שלטענת כמה מהם חיפש סיבה לפלוש ללבנון ולפגוע בטרור הפלסטיני, מצא את התירוץ בחודש יוני: כתגובה לניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב, הפציצה ישראל את ביירות, הפלסטינים השיבו במטח קטיושות - וצה"ל נכנס ללבנון.
האם "מבצע אולימפיה" היה יכול לשנות את כל זה? עד יום מותו, דגן האמין שכן. "אם היו מאשרים לנו והנהגת אש"ף הייתה יוצאת מהמשחק באותו יום", אמר, "הייתה נחסכת מכולנו מלחמת לבנון חצי שנה מאוחר יותר. וגם עוד אינסוף צרות אחרות".
כחודש אחרי שבגין ביטל את מבצע "אולימפיה", העניק רה"מ אור ירוק למבצע אחר במטרה לחסל את ערפאת. גם הפרטים על המבצע הזה נחשפים כאן לראשונה.
המודיעין הישראלי גילה כי פעם בחודש, תמיד ביום שישי, נוהגת הנהגת אש"ף לצאת בשיירת רכבי מרצדס מפוארים, לישיבת הנהגה באחת המדינות הסמוכות. לעיתים גם ערפאת עצמו היה מצטרף. התברר שהשיירה נוסעת במהירות מטורפת של 140-130 קמ"ש, ושומרת פחות או יותר על אותו מסלול.
באחד הלילות של פברואר 1982, הגיעה חוליה של לוחמים לצומת מרכזי שדרכו השיירה חולפת, והתקינו במקום מצלמה. מאותו רגע, התמונה החיה מהצומת שודרה למפקדה בישראל. בלילה שבין יום חמישי לשישי, 5 במרץ 1982, שעות ספורות לפני שהשיירה המיועדת הייתה אמורה לחלוף בצומת - הגיעה חוליית לוחמים נוספת, הפעם גדולה יותר. הלוחמים נשאו עימם חומרי נפץ, חפרו בורות בצד הכביש, והחלו להניח בתוכם את המטענים. התוכנית הייתה שכאשר שיירת המרצדסים תצא מביירות, המודיעין יקבל התרעה מסוכנים שהוצבו שם. כאשר השיירה תתקרב לצומת ותחלוף על פני נקודה מסוימת שסומנה על עץ ונראתה היטב במצלמה - זירת המטענים תופעל בשלט רחוק. הפיצוץ תוכנן להרוג את הנוכחים ברכבים, ואם יהיה שם, אולי אפילו גם את ערפאת.
הכל עבד בדיוק לפי התוכנית, אבל עם שחר, עבר שוטר מקומי בסביבה, ראה את הרכבים הריקים של הלוחמים בצד הדרך. חשדו התעורר. הוא יצא מהניידת, ונדהם לגלות קבוצה של אנשים כורעים בתנוחה מוזרה. "מה אתם עושים שם?" שאל השוטר בערבית. "באים מחתונה", השיבו לו. "הם הגישו אוכל מקולקל וכולנו סובלים עכשיו. היינו חייבים לעצור להתרוקן".
את הדברים האלה אמרו הלוחמים כשהם יושבים על חומרי הנפץ להסתיר אותם ועושים קולות וגונחים כאילו הם משלשלים. לו היה השוטר מתקרב עוד קצת לעברם, הגניחות הללו היו הדבר האחרון שהיה שומע בחייו. שניים מהם כבר אחזו באקדח הדרוך מאחורי הגב. אבל השוטר הינהן, התרחק ונסע לדרכו.
בין הלוחמים התעורר ויכוח: האם השוטר באמת השתכנע או שהלך להזעיק תגבורת? ראשי צה"ל שישבו בחפ"ק של המבצע באחד המוצבים בצפון, החליטו שלא לוקחים סיכונים, ובאישור של שרון ביטלו בצער את המבצע, והורו ללוחמים לפרק הכל ולשוב. באותו יום, בכירי אש"ף שחלפו שם, לא ידעו שחייהם ניצלו בפעם השנייה בתוך כמה שבועות.
