בבית העלמין האזרחי בקיבוץ עינת התכנסה ביום שני חבורה צנועה של אנשים להיפרד מהמשורר נתן זך, שהלך לעולמו בגיל 89. בכניסה חולק פתק למשתתפים ובו נכתב כיצד ביקש חתן פרס ישראל לנהל את הלווייתו. ללא הספדים, רק השמעה של שלושה משיריו והרמת כוסית מרירה לחיים. ליד אחד העצים, על שולחן מתקפל, היו מונחים כמה בקבוקי וויסקי ויין עם כוסות חד-פעמיות, והטקס המשונה יצא לדרך. הקהל נדם, ורק מילותיו של המשורר נישאו על כנפי המנגינות המוכרות.
כתבות נוספות למנויים:
כאשר החלו בטקס הקבורה, והארון הוטמן באדמה, התעוררה התרחשות ליד המיקרופון המאולתר. אל מול הקהל התייצב בחור צעיר וצנום והחל לשאת דברי הספד בהפתעה, והגברים שערמו את רגבי העפר על הארון פסקו ממלאכתם. היה זה יותם, בנה של שרה אביטל, אלמנתו של זך, שלא הגיעה להלוויה. על פי הנאמר, היא קיבלה התקף לב באותו היום.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"מאז שאני זוכר את עצמי אתה היית האדם הכי קרוב לאבא שהיה לי", הקריא יותם מתוך טקסט מנוסח. "אני חושב לעיתים קרובות על הפעמים שהזכרת לי שכשהייתי קטן ביקשת ממני לקרוא לך אבא, ועניתי שאתה זקן מדי כדי להיות אבא שלי... ואני רוצה שתדע שאני גאה לשאת את השם שלך ואת השם שנתת לי. אני מקווה שמצאת מקום נעים ושקט לנוח בו ושאוכל לבקר אותך שוב. באהבה, יותם נתן אביטל".
טקס הקבורה טרם הסתיים, וההצהרה בזמן שהקבר עוד פתוח, הובילה לאי-נוחות בקהל. הלחישות הרמות נשמעו מכל עבר והמתח הורגש באוויר. במרחק מה משם צעד הלוך ושוב, בתסכול, עידו אסיף. גם הוא רק נער, עוד לא בן 18, גבוה ושחום. מי ששבה את ליבו של נתן זך כבר כשהיה ילד בן שלוש וחצי ומאז ליווה אותו מקרוב שנים רבות. הנער, שעליו אמר זך עצמו בראיון האחרון שנתן, כי היה לו כמו הבן שמעולם לא זכה להביא לעולם. עידו, מופנם, עצוב, התלבט אם לומר משהו. אבל נותר בשתיקתו. מכבד את הבקשה של זך עצמו להימנע מהספדים.
סיפור האהבה של עידו אסיף הילד ונתן זך המשורר הוא מתוק ועדין, אבל גם מורכב וכואב. "פגשתי את נתן בגן הילדים שהיה סמוך לרחוב שפינוזה בתל-אביב. הוא עמד מחוץ לגן והתבונן בנו כשיצאנו הביתה", מספר עידו על הפעם הראשונה שנתקל בו. "בכל יום, בדרך לגן, אמא הראתה לי את הבית של המשורר אברהם שלונסקי ברחוב פרישמן והשם שלו נחרת לי בראש. כשראיתי את נתן שאלתי אותו במה הוא עובד. כשאמר לי שהוא משורר, מיד השווצתי שצמוד לגן גר פעם אברהם שלונסקי. וזה כנראה מה שקנה אותו".
באותו יום הביא זך לילד הקטן פתק עם מספר טלפון, וביקש ממנו שייתן אותו לאמא ויבקש ממנה להתקשר אליו. מאותו יום לא נפרדו דרכיהם. בילו יחד בפרלמנט של יום שישי, ביקרו בדיזנגוף סנטר או בספארי. במשך שעות קרא איתו ספרים, שיחק איתו ואירח אותו בביתו. עידו הלך וגדל, וזך הלך והזדקן, אבל הקשר ביניהם רק הלך והתהדק.
נתן זך נולד ב-1930 בברלין בשם הארי זייטלבך, לאב יהודי ולאם איטלקייה, משפחה שנחשבה למיוחסת ועשירה. ב-1936 נמלטו ארצה מאימת הנאצים. אביו, שהיה אדריכל בכיר בגרמניה, הפך בארץ לסוחר ביצים. ההתרסקות שלאחר העלייה הייתה מרה, וילדותו של זך הייתה קשה ובודדה. זו הסיבה בגינה מעולם לא הביא ילדים לעולם.
בראיון האחרון שהעניק לקובי מידן ב"חוצה ישראל" ב-2014 סיפר על ההחלטה שקיבל, ובעיקר, על החרטה ברבות הימים. "אני אף פעם לא אמרתי את זה, אבל היום אני מאוד מתחרט (שלא הקמתי משפחה) וזה גורם לי להרבה כאב", סיפר. "הטיפשות זוהרת מתוך זה. חשבתי שאם אקים משפחה היא תהיה דומה מאוד למשפחה שלי. אידיוט! אתה יודע מה זה אידיוט? אני אידיוט. הרי אני הייתי האב הכי טוב בעולם".
לאחר רגע של שתיקה הוא הוסיף: "ועכשיו אימצתי ילד מרוקאי והוא קורא לי אבא. אני מאוד אוהב אותו. בספר שיריי מוקדש לו שיר... זה הילד שאימצתי. הוא נתמך כאילו שהיה בני ואני מאוד אוהב אותו... אני לפני הסוף, ולפני הסוף אין לי מה להסתיר".
בזמן שזך קרא את השיר שהקדיש לעידו, קולו נסדק. הרגש הציף אותו, והמשורר הציני והמרוחק לרגע התפוגג. לצופים התגלתה דמות רכה, אוהבת ומסורה. בשנים האחרונות נותקה מערכת היחסים בינו לעידו. יש שיאמרו בגלל מחלת האלצהיימר שהחמירה, ויש שיאמרו כי הקשר לא מצא חן בעיני רעייתו של זך, שרה אביטל.
הקשר בין אביטל לזך נמשך 35 שנה. היא עבדה כמזכירתו והקלידה את כתביו, אבל לדבריה, השניים ניהלו זוגיות לאורך כל אותה תקופה. רק ב-2014, אחרי שאובחן כחולה באלצהיימר, כשהוא בן 84 והיא בת 58, התחתנו. שנתיים אחר כך אושפז זך במחלקה הסיעודית של בית האבות משען ברמת אפעל ואביטל מונתה לאפוטרופוסית שלו.
חבריו טענו כי היא מנעה מהם לבקרו, כי הוא סובל ובודד וזקוק לעזרתם. הטענות הללו הגיעו עד לבית המשפט העליון, אחרי שהגישו עתירה בטענה שאביטל "כלאה את המשורר הלאומי בחדר סגור" עבור בצע כסף. בראיון שנתנה בחודש פברואר לאיתי אילנאי ואמירה לם ב"ידיעות אחרונות" הכחישה אביטל את הטענות מכל וכל ואמרה: "לא עשיתי קריירה מהיחסים שלי איתו. נתן מעולם לא דיבר עלינו כי היה קנאי לפרטיותו... זך הוא כל עולמי, הוא חיי". באותו ראיון סיפרה כי את בנה יותם הביאה לעולם בגפה, אך זך העניק לו את שמו.
היום שבו אושפז זך בבית החולים, ומשם נשלח למשען, היה גם היום שבו חגג עידו אסיף בר-מצווה. מאז הקשר ביניהם התרופף. עידו ביקר אותו גם בבית האבות, אבל בתכיפות פחותה. פגישתם האחרונה הייתה לפני שנה וחצי. "המפגשים בבית האבות נגמרו די מהר כי הקשו עלינו. בפעם האחרונה שהתראינו הוא היה בעיקר מפוחד ועצוב, זה היה לי מאוד קשה. אני חושב עליו כל יום. הוא יקר לי ואני אוהב אותו. אני לא יכול באמת לשחרר אותו".
אמא של עידו הביאה אותו לעולם לבד, והשניים התגוררו יחד בדירה קטנה במרכז תל-אביב. בהתחלה היא ליוותה אותו למפגשים עם המשורר, ומרגע שהפך לעצמאי הוא ביקר אותו לבד. האלבומים המשפחתיים של עידו מלאים בתמונות ביתיות עם זך הקשיש. אוכלים יחד שווארמה, יושבים במסעדה, מתרפקים על הכורסה הגדולה בבית. בבית הקפה בכיכר דיזנגוף פגש זך מדי יום שישי, בדיוק בשעה 12 בצהריים, את חבריו לפרלמנט. סופרים, משוררים, אספני אמנות ואפילו מעריצים. אבל הכיסא הצמוד לזך נשמר רק לילד הקטנטן. אז עוד בקושי בן ארבע. "זה המקום של עידו'לה", הכריז בקול רועם.
"היינו יושבים שם בכל יום שישי מ-12 עד ארבע", מספר עידו. "בפרלמנט היה מישהו שהכיר את כל היצירה של זך בעל פה. כשהקשבנו לשירים נתן אהב לשאול: 'מי רשם את זה? תברר לי'. מין גאווה כזו, של היצירה. בסוף זה הדבר שהוא הכי אהב לעשות. כשהיינו הולכים ברחוב היה יותר קל להגיד שהוא סבא שלי מאשר להסביר איך אנחנו חברים".
גם לבית הספר היסודי תל נורדאו הגיע זך, לשוחח עם המורות. גאה בילד החכם והסקרן, שהתגלה כבעל כישרון יוצא דופן במתמטיקה. "הוא לימד אותי הכל. תרבות, ספרות, פוליטיקה. הייתי ישן אצלו לפעמים כשגדלתי קצת והוא אהב את זה. פעם בטעות נרדמתי במיטה שלו והוא הלך לישון בכורסה. בבוקר הוא אמר לאמא ששום בחורה לא הצליחה לגרש אותו מהמיטה שלו כמוני. מבחינתי הוא היה כמו סבא רגיל".
זך התגורר בבית קטן המשקיף על כיכר רבין. דירה עמוסה חפצי אמנות יקרים, אוסף מקטרות ואלפי ספרים. "זה נראה כמו מוזיאון, הכל היה מאוד מיוחד. אמנות הייתה האהבה הגדולה שלו, והיו לו ממש אגפים בבית. אזור עם יצירות עתיקות, עם אוספים מאפריקה או עם ציורים של תומרקין ואנדי וורהול. ממנו למדתי מה נחשב יפה. מי היה כל אמן. הוא אמר לי שהוא רוצה שהבית יהיה מוזיאון אמיתי בעתיד. הרבה פעמים הוא היה מנקה בעצמו, כי פחד שעוזרת תטפל ביצירות כל כך יקרות. הוא היה צוחק שהיצירה שווה יותר מהעוזרת".
לא פחדת לשבור משהו?
"הייתי מחזיק בידיים יצירות יקרות בלי פחד, כי לא הבנתי בכלל את המשמעות שלהן. היה אזור של חניתות וחרבות מאפריקה או מסכות. את יודעת איזה כיף זה לשים אחת כזו על הפנים? היו לו יצירות של שנהב בגודל עצום מיפן, חט בן מאות שנים שכולו מלא גילופים בעבודת יד, קוברה משקפיים אוסטרלית מפוחלצת ליד החלון. הייתה לו גם עמדה עם צעצועים ישנים שהיו פעם שלו".
ושיחקת בהם?
"לא. הוא היה קונה לי המון לגו. כל פעם הביא לי ערכה, אבל לא רצה שאשאיר את החלקים הקטנים אצלו. ברגע שזה היה בנוי, הייתי לוקח את זה איתי הביתה. היינו אוכלים שניצלים וגלידה בעיקר, כי אלו המאכלים האהובים על נתן, במובן הזה הוא היה קצת ילד בעצמו. אנשים היו ניגשים אליו ברחוב, מתייעצים איתו. הבנתי שהוא חשוב, אבל לא באמת קלטתי עד כמה. בשבילי הוא היה פשוט נתן.
"אני יודע שאנשים אולי לא ראו את זה, אבל נתן היה איש מצחיק. היינו עושים הרבה שטויות. פעם אירגנו מסיבת שפמים למשל. אדם שיודע יותר מ-20 שפות מכיר גם אינסוף סוגי הומור. זה הומור אחר, מפתיע. הוא ראה סדרות מכל העולם, והסביר את הבדיחות בצורה שהצחיקה כל מי ששמע אותן. אפילו ילד. אבל הוא הכי אהב כשאני הייתי מצחיק אותו".
5 צפייה בגלריה
אסיף על רקע ארונו של זך, באולם צוותא. ''כשלא הייתה לו מוזה, הוא היה עצוב''
(צילום: דנה קופל)
הוא גם כעס לפעמים?
"עליי לא. הייתי מעצבן אותו מעט מאוד. הוא תמיד היה מתמלא בחיים כשהגעתי. הוא היה בשבילי כמו אבא שני. כשהייתי רב עם אמא, הוא היה פותר לי את הבעיות. הוא מאוד אהב את זה שקראתי לו אבא והוא היה קורא לי בן. הייתה לו ילדות מאוד קשה והוא סבל נורא. הוא היה מדבר על זה שהוא היה רוצה ילדים, ושהוא הבין מה המשמעות של משפחה וכמה טוב היא עושה. אבל תמיד אמר לי שאני יותר טוב מכל ילד שהיה יכול להיוולד לו".
על ספרים דיברתם?
"כן. הוא היה מקריא לי לפעמים שירים בזמן שכתב, והייתה לו ספרייה עצומה עם אלפי כותרים. אבל אני יותר ריאלי מהומני, וזה חלק ממה שהוא אהב".
עידו וזך חלקו גם חיבה משותפת לבעלי חיים. הם היו מבקרים בקביעות את האריות והצבים בספארי, גידלו יחד דגים ואפילו תוכי אחד בשם תוכידידס. נתן היה מאוד חילוני ומאוד שמאלני, אבל עידו גדל עם אמו בלבד, במשפחה מסורתית.
"זה סיקרן אותו, אבל הוא לא עשה מזה עניין. הוא הכיר את כל התנ"ך בעל פה ותמיד אמר לי שזו אחת היצירות הכי חשובות שיש. היה לו עותק ענק שתפס לו רבע ארון, עם כל המפרשים. היינו מדברים הרבה על פוליטיקה, על מה שקורה בעולם ואיך הוא משתנה. הוא אהב לראות טלוויזיה. המון סרטים וחדשות. מסרטי בוקרים ועד לסרטים קשים שלא שרדתי.
"אני בכלל לא בדעות הפוליטיות שלו אבל איתי הוא רק התבדח בנושא. לא רבנו על זה. אני זוכר שהוא הוציא הודעת תמיכה באבו-מאזן, וכשסיפרתי לו שאומרים שאבו-מאזן אנטישמי הוא שאל אותי מלא שאלות. בעיניים שלי כילד, חשבתי שאני יכול לשנות לו את הדעות. אבל בסוף פשוט היינו אחד עם השני. שיחקנו מונופול, אספנו בולים, יצאנו לדיזנגוף סנטר. דיברתי איתו על דברים קטנים. למשל הצקתי לו בשאלות למה הוא מעשן, אם זה לא בריא. הוא היה מסביר לי שמותר לו יין רק פעם בשבוע בגלל המצב הרפואי שלו, אבל בכל פעם כשראיתי שהוא עצוב, הייתי שואל אם להביא לו בירה. כשהייתי בן 11 הוא היה שולח אותי להביא לו סיגריות מהקיוסק למטה, והמוכר היה מתקשר לאמא לוודא שזה למבוגר ולא בשבילי".
הוא ביקר אותך בבית שלך?
"הוא הגיע כמה פעמים. יש יותר מ-50 מדרגות עד הדירה שלנו, זה לא היה לו קל. הוא גם פגש את המשפחה המורחבת שלי, מצד אמא. לפעמים הוא היה עצוב בלי הסבר. בעיקר כשלא הייתה לו מוזה. אהבתי לשחק בסלון ולראות אותו כותב בחדר העבודה. הוא כתב בעט נובע, ואחר כך היו מעבירים את זה לדפוס. היו מקלידים לו את השירים".
מי שהקלידה את יצירותיו של זך היא רעייתו, שרה אביטל. עידו זהיר מאוד, בורר מילים. שותק הרבה. ברור כי אשתו של זך לא ראתה את הקשר בינו לבין הילד הצעיר בעין הכי יפה. "ניסו לחבל בקשר שלנו אבל לא הצליחו", הוא אומר בעצב, כמעט בלחש. "אני הגעתי ללוויה הזו מאוד מוכן כי הוא כל הזמן דיבר על זה שהמוות קרוב. כל מה שנשאר לי זה הגעגוע והחמצה על השנים האחרונות. הבנתי שלא היה לי הרבה מה לעשות". על יותם, בנה של שרה, הוא בוחר לא לומר דבר. כעת מתנהל הליך משפטי בדלתיים סגורות בין משפחת אביטל למשפחת אסיף.
היה קשה לראות אותו עם האלצהיימר?
"כשאנחנו היינו בקשר רציף, האלצהיימר לא היה חלק מרכזי. לפעמים הוא היה מבולבל לפני שלקח את הכדורים. אני זוכר את זה מגיל צעיר. בבר-המצווה שלי הוא אושפז לפתע, ומאז היה בלתי אפשרי כמעט לפגוש אותו".
עידו כבר בכיתה י"ב. בסוף השנה יתגייס לאחת מיחידות המודיעין המובחרות. בספרייתו ספרים רבים של זך, כולם מוקדשים לו. "לעידו האהוב, שעוד אינו באיבו אבל כבר במיטבו, ממי שאוהבו כאילו היה בנו", כתב לו בפתיחת הספר "פסנתרי הכחול", אותו תרגם. בספר "כל השירים ושירים חדשים" כתב לו: "לעידו הילד החכם והיפה מכל מי שהכרתי, הלוואי והיית בני. אלווה אותך בכל דרכך, באהבה". מילים חמות, מתוקות, מנחמות.
בבית העלמין המתח עמד באוויר. משפחתה של שרה אביטל נותרה ליד החלקה שעות. עידו מצידו בעיקר נוצר את הרגעים, לא מסכים שהם יטושטשו. בספר השירים שהוציא זך ב-2013 הוא הקדיש לעידו שיר. אחד היפים שכתב. "מאז שהייתי קטן הוא הבטיח לי שיר. הוא אמר שכשתגיע המוזה אני אקבל אותו. אני זוכר את היום שהשיר היה מוכן. הוא צחק איתי ואמר, 'הייתי צריך להקדיש לשרה ספר שלם בשביל להקדיש לך שיר'. הוא הקריא לי אותו, הביא לי את העותק הראשון של הספר וכתב לי הקדשה".
אתה בטח הכי אוהב את השיר הזה שלו.
"אני הכי אוהב את 'ציפור שנייה'. 'ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי'. זה באמת אומר הכל. את השיר שלי אני אוהב מאוד, אבל היום הוא מכאיב לי. אני מבין שהוא כתב אותו בשביל להיפרד ממני".
מהחלון
לעִדו באהבה
מֵהַחַלּוֹן הַזֶּה יָבוֹא הָאֹכֶל,
אוֹמֶרֶת הַצִּפּוֹר בְּלִבָּהּ
וּבַשָּׁמַיִם הָאֵלֶּה הוֹלֶכֶת הַשֶּׁמֶשׁ
לְדַרְכָּהּ, תָּמִיד לְדַרְכָּהּ.
מִן הַיָּד הַזֹּאת תָּבוֹא הַמַּכָּה,
וּמֵהַפֶּה הַזֶּה הַנְּשִׁיקָה.
כְּשֶׁתִּגְדַּל, תִּלְמַד לְהַבְחִין, יֶלֶד,
בֵּין מַכָּה לְבֵין נְשִׁיקָה.
הִנֵּה הָעֵצִים כְּבָר קוֹרְאִים בְּשִׁמְךָ,
יֶלֶד קָטָן, עֲנֵה.
גַּם אֲנִי, יֶלֶד, בָּכִיתִי
אֲבָל נוֹתַרְתִּי בְּלֹא מַעֲנֶה.
לֹא עָזַבְתִּי אוֹתְךָ, רַק רָחַקְתִּי
מֶרְחַק הָאוֹר מִן הָאוֹר
אַךְ דַּוְקָא בַּחֹשֶךְ אָשׁוּב אֵלֶיךָ
לֶאֱהֹב וְגַם לִשְׁמֹר.
מתוך "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013
