לבוא חשבון עם גיבורי המקרא
השבוע, בדף הפייסבוק שלי, כתבתי על דוד המלך הזקן (ההוא מההפטרה של השבת) שהחפיץ את אבישג השונמית. הדף סער. הביקורות נעו בין הטענה שאני אומרת דברים מטומטמים ומחפיצה את התנ"ך לקולות מתונים יותר שביקשו לקרוא את התנ"ך בהתאם לערכי תקופתו.
לפני שנתפלש בביצת ההחפצה, ועל מנת שתהיה לדיון נקודת מוצא, הנה הסיפור בפינה לשיפוטכן (רק אם אתן מרגישות שמותר לשפוט סיפורים מקראיים. אם לא, אתן מוזמנות להציע הסברים על רוח התקופה ויחסיותו של המוסר).
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ: וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ: וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ" (מלכים א', א').
מבוקש גוף חימום
כן, חברות. פסוקי הפתיחה של ספר "מלכים" מציגים מלך זקן שגופו כה קר שאין לו דרך לחמם את עצמו. גופו לא מעניק חום לבגדים ולכן בגדיו לא אוצרים חום (כך טוענים מפרשים). במצב זה, לשיטתם, יש הכרח בחום גוף אחר שייצמד לגופו הקפוא של המלך.
משום מה גבר הוא לא פתרון. גם נשותיו הרבות של המלך לא מתאימות למשימה. התשתית של גוף החימום חייבת להיות נערה בתולה ויפה עד מאוד. למה? השאלה הזו, שמטרידה גם את פרשני הדורות מתחלקת לשתיים: א. למה דווקא נערה בתולה ויפה? ב. למה אתם משתפים אותנו באינפורמציה הזאת? היינו יכולות לצלוח את פתיחת ספר מלכים וסיפור מותו של דוד, ללא האירוע המביך הזה (ולראייה, בספר "דברי הימים", דוד מסיים את חייו בלי להתעטף בבתולה יפה).
למי קראתן אחשוורוש?
פתיחת מלכים א' מזכירה רגעים מבישים ממגילת אסתר. עבדי דוד מציעים: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה... וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל". כך מציעים גם משרתי אחשוורוש: "יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה... וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה".
ההשוואה מציירת תמונה מוסרית ברורה - כפי שתמונת הנערות הנאספות בשושן מעידה על השטחיות והנהנתנות של חצר המלך אחשוורוש, תיאור חיפוש הנערה היפה והבתולה בכל גבול ישראל, אינו מחמיא למלך דוד.
המספר המקראי לא עסק בעלבונה של אבישג. אולי הוא לא ראה אותו, אבל אין להכחיש שהוא רצה להשפיל את כבודו של דוד.
פרשנים שלא מתחסדים
הפרשנים המסורתיים לא מרגישים צורך לנקות את דוד מהסיפור המביך על המלך הזקן המתכרבל בנערה בתולה, והם מסבירים מדוע זכה דוד לאקורד סיום שכזה ומדוע המקרא נותן במה למבוכה.
אברבנאל (דון יצחק אברבנאל, ספרד המאה ה- 15), מעלה כדרכו כמה שאלות הנוגעות לסיפור המקראי שלפנינו ואחר-כך מנסה להתירן.
הנה אחת משאלותיו. "למה נכתב בתחילת זה הספר עניין אבישג השונמית ושהיה דוד זקן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו ויתר דברי הספור ההוא? והנה כפי הנראה אין בספור הזה תועלת ... האם נחשוב שנכתבו על ספר כל העניינים הפרטיים אשר עשה דוד כל ימיו?".
שאלה נוספת שהוא מעלה היא: "איך נעדר דוד כל כך מהחום הטבעי בהיותו בן שבעים שנה? והנה עינינו הרואות רוב האנשים עם היותם באים בימים והגיעם לשבעים שנה לא יתקרר טבעם ולא יצטנן דמם והמה בריאים וחזקים".
חישוב ימי חייו של דוד מעלה שהוא נפטר בגיל שבעים. גילו של דוד מעצים את התמיהה על החולשה הגופנית הקיצונית המתוארת בפתיחת "מלכים".
אם אני הייתי כותבת את זה הייתן בולעות אותי
מזל שאברבנאל לא נזהר בדבריו או בכבודו של המלך כשהוא מציע את הסיבות לחולשתו: "התחברו בדוד סיבות מקררות ומחלישות גופו, אם רוב צרותיו ומלחמותיו שלא עזבוהו כל ימי חייו... ואם יגונותיו ואבלו על ענין אמנון ותמר ועל ענין אבשלום ... ואם ענין בת שבע ואוריה ומה שחטא בזה ... והיה בוכה על עונותיו ודואג עליהם הרבה כל היום וכל הלילה. ... בבחרותו שטוף במשגל ואוהב הנשים ומרבה לשכב עמהן... ומרוב המשגל בבחרותו קפצה עליו זקנה".
את מתה כמו שאתה חיה
עד לרגע האמת לא נדע מתי ואיך נמות ואם ייסורי מוות ארוכים יהיו מנת חלקנו. אני לא מוכנה לקבל תפיסת עולם שמטילה עלינו אחריות למחלות שלנו. מה שאני רוצה ללמוד מסיפור סוף חייו של דוד - ומהאופן בו מתייחס אליו אברבנאל - הוא שהמוות שלנו משקף משהו מהדרך בה חיינו. מי שחיה חיים מסואבים, הטבולים בחטאים קשים, לא תמות מות קדושות.
העורך של ספר מלכים מלמד שיעור חשוב בתיאור מותו של דוד: אי אפשר לרמות את מלאך המוות, אי אפשר לחיות ברפש ולמות בטהרה.
ובחזרה לביקורת שלי
אני לא שופטת את דוד (אני אפילו לא יודעת אם הוא היה, ואם כן, מה באמת התרחש בחייו) אבל אני, בהשראת חכמי ישראל לאורך כל הדורות. הסוגיות המוסריות שמטרידות את אברבנאל ואותי שונות. הוא מוטרד ממעשיו של דוד ואני מוטרדת מסבלה של אבישג. המשותף בינינו הוא שאנו מרכיבים על העיניים את העדשות המוסריות שלנו כשאנו קוראים בספרי הקודש.
למה אני מתערבת בעבר?
כיוון שהעבר מתערב בהווה. התנ"ך שלי לא מונח במדף ספרי הקריאה אלא במדף ספרי הקודש. הוא משפיע על השפה שלי, על עולם הדימויים והוא משפיע עמוקות על עולם הרוח שלי.
אני מאלה שחושבות שעמדת המתבוננת מהצד היא אף פעם לא מוסרית. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבית הרוחני שלי, אני לא עומדת מהצד. בשעה שאני לומדת את התרבות שלי אני מתערבת, נפגעת, שמחה, מתעודדת, צוחקת, בוכה ונאבקת.
המוסר אינו סובייקטיבי
גרימת סבל לזולת היא מעשה רע. הימנעות מכך, היא המעשה הנכון. למעלה ממנה נמצאת האפשרות להקל על סבל הזולת.
אני קוראת את התנ"ך באופן ביקורתי על מנת לפקוח לעצמי את העיניים. אני לא מסתפקת בשאלה מה גרם לדורות העבר להאמין ששעבוד עבדים ושפחות, אונס שבויות והשפלה וניצול של נשים הם מעשים ראויים. אני משתמשת בשאלה זו על מנת להבין כיצד תרבות מארגנת לעצמה אזורים של כהות מוסרית. כיצד נוצר מצב בו קהילה תומכת במעשי זוועה ועדיין רואה בעצמה קהילה טובה ומוסרית.
השאלה הזו קריטית כיוון שהיא עוזרת לי לראות את הכהות המוסרית שלי. אם אבין את המנגנון של המוסר הכפול במקרא – אדע איך להיזהר מהמוסר הכפול שלי.
פצעי אוהבת
הרי בעוד כמה עשרות שנים (אני מקווה שלא רבות) יתבוננו בתרבות שלנו וישאלו איך יכולנו לגדל ולהרוג חיות באכזריות ותוך גרימת נזק אקולוגי אדיר, איך יכולנו לאכול יצורים חיים ועדיין להאמין שאנחנו מוסריות. בעוד כמה עשרות שנים זה יהיה לא חוקי, ואני מקווה שגם בלתי נתפס. בשביל להבין איך זה קורה לנו ואולי להצליח לעצור את החרפה הזו, אני צריכה להבין את המנגנון המאפשר ואף מעודד אותנו להתעלם מחטאים מוסריים המתרחשים בתוך הבית שלנו.
אני מקווה שבעוד כמה שנים (מוקדם ככל האפשר) לא יבינו איך הסכמנו לראות ולעודד את הבנים שלנו להרוג אחד את השני במלחמות. זה יהיה לא מובן בדיוק כמו עקדת יצחק או הקרבת בנים למולך.
בשביל לעודד את הצמיחה המוסרית הזו, עלינו לקרוא באופן ביקורתי את מקורות העבר. "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא". אני מעדיפה להיות בצד הנאמן.
ובבית המדרש של הטוקבקים
אין דרך חזרה - לא נשכח את איאד אלחלאק. בכל הזדמנות נזכיר אותו ואת הכאב הבלתי נסבל של משפחתו. לא נשכח שדם הוא דם וכולנו נבראנו בצלם אלהים. נזכור ונזכיר שממעשים כאלה אין דרך חזרה, לא ברמה האישית ולא ברמה הקהילתית. יש מעשים שמביאים אותנו אל התהום.
הפעם הגיעה התזכורת בצורת שיר שהוא אגרוף בלב. את השיר כתב אסף מאיר ותרגם לערבית סלמאן מצאלחה.
ואני איאד אלחלאק*
ואני איאד אלחלאק
אפגוש אתכם בדרך
ובגוף מחורר מכדורים
ארדוף אתכם ואצעק:
"תעצרו, זה הסוף,
מכאן אין דרך חזרה".
وانا إياد الحلاق
وَانا إياد الحَلّاق
سَالْقاكُمْ فِي الطّرِيق
وَبِجَسَدٍ ثَقَبَهُ الر َّصَاصُ
الاحِقُكُمْ وَاصْرُخُ:
”تَوَقَّفُوا، إنَّها النِّهايَة،
مِنْ هُنا لا طَرِيقَ لِلر ُّجُوع“.
השיר מתכתב עם "אני עלי דוואבשה" של רוני סומק*
שבת שלום!
