8 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו, בני גנץ וה-35-F. יש להם זמן
(צילום: shutterstock, אבי מועלם אוליבייה פיטוסי, פלאש90)
האיום החמור ביותר על יתרונה האיכותי הצבאי של ישראל באזור לא נשקף ממכירת F-35 לאיחוד האמירויות אלא ממקבלי ההחלטות בישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון בני גנץ ושרי הקבינט, כמו גם בכירי צה"ל והאוצר – כולם שותפים לגרירת הרגליים בקבלת החלטות הנדרשות כבר עכשיו לגבי תמהילי כלי הטיס שיעמדו לרשות חיל האוויר ב-10-5 השנים הבאות.
גרירת הרגליים הזו עלולה לעלות ביוקר, מפני שעוברות כעשר שנים מהרגע שבו מוחלט לקנות פלטפורמת לחימה עיקרית - כמו מטוס קרב או ספינה - ועד שהיא יוצאת למשימה המבצעית הראשונה שלה. במזרח התיכון הנפיץ, שבו האיראנים מאיצים את העשרת האורניום ופיתוח הצנטריפוגות, עשר שנים הן הרבה זמן. בנוסף, גם למצב הכלכלי הקשה תהיה השפעה על השאלה אם הזרוע הארוכה של צה"ל תהיה מצוידת בצורה מיטבית ובעיתוי הנכון.
יתרון איכותי צבאי של מדינה - בעיקר מדינת ישראל – לא נמדד רק ביכולות ובכשירות הזרוע האווירית. העליונות המודיעינית ויכולות הסייבר חשובות באותה מידה, וכך גם הרמה האנושית והמוטיבציה של ההון האנושי המשרת בצבא, הרמה הטכנולוגית וכושר הייצור של התעשיות הביטחוניות. אולם בכל מה שנוגע למה שמכונה בצה"ל "הקצה המבצעי", לחיל האוויר יש חשיבות מכרעת.
להתמשכות להליך קבלת ההחלטות בעניין הצטיידות חיל האוויר יש סיבות לגיטימיות כמו הקורונה והגרעון התקציבי. מדובר אמנם ברכש מתקציב הסיוע האמריקני, אבל תהייה לו השפעה גם על תקציב המדינה בשקלים – כשיהיה כזה. ישנה גם הרתיעה של אלופי המטכ"ל ושל שרי ממשלה מעצם הצורך לקבל החלטה שתשעבד את רוב תקציב הסיוע וחלק ניכר מתקציב הביטחון בשקלים למשך שנים לטובת הצטיידות זרוע אחת – חיל האוויר.
מלבד זאת, בגלל ההתפתחות המהירה של טכנולוגיות צבאיות וטכנולוגיות מידע, וההשתנות המהירה של הזירה המזרח תיכונית, נעשו השיקולים המבצעיים, הטכנולוגיים והכלכליים הכרוכים ברכש סבוכים מאוד, ובהתאם - הסיכון לטעות הוא גדול.
בשל כל אלה לגיטימי החשש "לבזבז" סכומי עתק על מטוסים שלא בהכרח יענו על צורכי מדינת ישראל ועל האיומים שנעמוד בפניהם בעשור הבא ובזה שאחריו.
אולם לצד ההיסוסים המובנים יש גם סיבות לא לגיטימיות המעכבות את ההחלטות, שהקבינט היה צריך לפסוק בהן לכל המאוחר בתחילת השנה הנוכחית. הן נובעות מהמשבר הפוליטי המתמשך והקורונה השואבים אליהם את מירב תשומת הלב של מקבלי ההחלטות, במיוחד של נתניהו, שמסרב לגבש תקציב מדינה (שתקציב הביטחון נוגס ממנו נתח גדול), שלא מכנס את הקבינט וגם לא מחייב את שר האוצר להפסיק לתקוע מקלות בגלגלי התהליך. ראש הממשלה גם טרם קבע מועד לישיבת קבינט שתכריע במחלוקת בין האוצר למשרד הביטחון על תנאי המימון של רכש המטוסים והחימושים העתידיים, התוקע את היכולת להתחיל בהתקשרות עם האמריקנים.
שר הביטחון גנץ ומנכ"ל משרדו (מפקד חיל האוויר לשעבר) אמיר אשל, עשו כמיטב יכולתם אצל האמריקנים כדי לקבל – כפיצוי על עסקת האמירויות - טכנולוגיות וחימושים מתקדמים שיאפשרו לחיל האוויר להפתיע את האויב בעשור הבא, או אולי אפילו בשני העשורים הבאים. הם גם קיבלו נכונות עקרונית של הפנטגון להקדים אספקת כלי טיס שיירכשו. אבל דונלד טראמפ לא נתן לנו אפילו דולר אחד נוסף על הסיוע הצבאי שהעניק ממשל אובמה, וממילא הוא לא רוצה או יכול להחליט במקום מפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל והקבינט אילו מטוסים תרכוש ישראל וכמה.
מה בעצם חיל האוויר מחפש?
ברקע תהליך קבלת ההחלטות המתמהמה ניצב הצורך שהולך ונעשה דחוף להחליף דגמים מיושנים של כמעט כל סוגי מטוסי הליבה של חיל האוויר. אולם כשמתכננים איך יתופעל חיל האוויר בעשור הבא, אנשי המקצוע לא מתמקדים כבעבר במטוס מדגם מסוים ובביצועיו, אלא בתמהילים אפשריים של כלי טיס מדגמים שונים. זאת מפני שכמעט כל משימת לוחמה אווירית מודרנית מתבצעת על ידי הרכבים מגוונים של יותר מ-3-2 מטוסי קרב קבועי-כנף, כפי שהיה עד שנות ה-90. היום משתתפים בביצוע כמעט כל משימה גם כלי טיס בלתי מאוישים, מסוקים, חימושים אוויריים וטילים המשוגרים מהקרקע.
לכן, כאשר שוקלים כמה ואיזה מטוס קרב לקנות במקום הדגמים המתיישנים של ה-F-16 וה-F-15, או איזה מסוק סער גדול (תובלת עשרות לוחמים, רכבי פשיטה ונפגעים) יחליף את ה"יסעורים" בני ה-50 (שאנחנו היחידים בעולם שעוד עושים בהם שימוש אינטנסיבי), כבר לא מדברים על סוג אחד, אלא על תמהיל שיאפשר גמישות בתכנון המבצעי ואת התאמתו למירב המשימות בעידן הנוכחי ואלו שיצוצו בשדה הקרב העתידי.
בעידן הנוכחי, ביצועי האוויר של מטוס הקרב כשלעצמו הם פחות חשובים. קרבות אוויר הם נדירים, וכשהם מתבצעים זה קורה באמצעות טילי אוויר-אוויר המשוגרים כמעט מכל מצב ומטווחים דמיוניים של עד מאות קילומטרים. מה שחשוב כיום הוא מה וכמה המטוס יכול לשאת בתחום המכשור האלקטרוני המתקדם והחימושים המדויקים.
עליונות אווירית נמדדת כיום בעיקר במידת חופש הפעולה וביכולת שיש למטוס לפעול בשטח אויב שרווי באמצעי גילוי ובסוללות הגנה אווירית מתקדמים, ועד כמה הוא יכול לעשות זאת בשילוב עם כלי טיס אחרים וכוחות קרקע וים.
על מה נוותר בשביל 15-F חדש
בחיל האוויר מדברים על תמהיל נחוץ בין מטוסי F-35 לבין מטוסי קרב מהדגם החדש של F-15. לא בגלל הצורך לעשות צדק בין חברת לוקהיד מרטין המוכרת לישראל את ה"אדיר" לבין בואינג המייצרת את סוס העבודה הוותיק, אלא משום ששני מטוסים אלה משלימים זה את זה במיוחד כשמדובר במשימות גדולות ובטווחים של אלפי קילומטרים הלוך וחזור.
החמקנות (הלא מלאה) של ה-F35 והאוויוניקה (מכשור) האמריקנית החדישה שהותקנה בו מאפשרים למטוסים מסוג זה להתמודד ביעילות ולפגוע אנושות במערך הגנה אווירית קרקעי מודרני. ה-F-35 מסוגלים לאסוף לעצמם מודיעין ולחלוק אותו עם כלי טיס אחרים באופן שיאפשר לכוח האווירי התוקף לחדור ולבצע את משימותיו. אבל הם יכולים לשאת פחות חימוש ופחות משקל מזה שנושאים מטוסי ה-F-15 מדגמי "בז" הישנים.
לכן, אחרי ש"האדירים" פינו נתיבי חדירה והתקרבו אל המטרה, יזדקק חיל האוויר למטוסי F-15 מהדגם החדש שמציעה בואינג: כל אחד מהם מסוגל לשאת כמעט 10 טון של חימושים מדויקים שיעופו לעבר מספר רב של מטרות במקביל, שלא לדבר על יכולתם לטוס מרחקים גדולים מהאדיר ללא תדלוק.
אבל המעלה הגדולה באמת של ה-F-15 החדש היא ההסכמה של האמריקנים שצה"ל יתקין עליו אוויוניקה ישראלית מתקדמת כמעט ללא הגבלה, מה שישחרר את חיל האוויר מהתלות ביצרן האמריקני שמגביל בשימוש בטכנולוגיות ובחימושים מתוצרת כחול לבן.
במילים פשוטות: ה-15-F החדש יהיה מותאם טוב יותר לזירה ולמשימות שיצטרך לבצע בשירות חיל האוויר של צה"ל. גם מחיר המטוס והציוד סביבו יהיה זול יותר. כיום חתומה ישראל על חוזים שלפיהם רכשה 50 מטוסי F-35 ויש לה אופציה לרכוש עוד 25 כאלה, כשכל אחד מהם עולה 100-80 מיליון דולר. הדילמה של מפקד חיל האוויר כעת אינה אם לוותר על רכש "אדירים" נוספים, אלא רק על כמה לוותר - כדי שאפשר יהיה לרכוש טייסת או שתיים של ה-F-15 החדיש.
עסקת המסוקים ונקודת אור קטנה
זוהי רק דילמה מרכזית אחת שמחכה להכרעה המבוששת לבוא. דילמה נוספת שיש להכריע בה בדחיפות נוגעת למערך מסוקי תובלת הסער, בשל בעיות בטיחות במסוק ה"יסעור" (CH-53) שהתיישן במידה מסוכנת.
יש שני מועמדים להחליף את ה"יסעור": בואינג מציעה את ה"צ'ינוק" (CH-47F) המבוסס על מסוק הסער הוותיק שמחירו ומחיר אחזקתו זולים יחסית, בעוד לוקהיד מרטין מציעה את ה-CH-53K החדיש, שמצויד במכשור מתקדם מאוד המאפשר לו טיסה מבצעית בתנאים קיצוניים. גם כושר נשיאת המטען שלו וביצועים אחרים עולים על אלה של הצ'ינוק, אבל מחירו עולה על 100 מיליון דולר ושעת טיסה בו 14 אלף דולר.
שר הביטחון גנץ סיבך עוד יותר את הדילמה כשדרש להוסיף לתמהיל המסוקים הכבדים העתידי גם את ה-V-22 – מסוק/מטוס מהיר שמשנה את זווית הרוטורים שלו ומשפר מאוד את יכולת חיל האוויר להטיס לוחמים למבצעים מיוחדים ולהציל טייסים שנאלצו לנטוש בטווחים ארוכים. בחיל האוויר יש מתנגדים לכלי הטיס הזה, שמסבך ומייקר את מערך התחזוקה, אבל בקרב הירוקים, במיוחד ביחידות הקומנדו, יש לו חסידים רבים.
עם זאת יש גם נקודת אור קטנה: שהתמשכות התהליך והבחינה של החלופות בעסקת המטוסים הביאה לתוצאה חיובית בכך שהיצרניות האמריקניות הורידו מחירים בגלל התחרות, מה גם שלא נאמרה עדיין המילה האחרונה בעניין עלות המימון של העסקה.
רק לא בחירות
זה לא הכול. על הפרק נמצאת עסקת רכש של מטוסי תדלוק חדישים במקום מטוסי הנוסעים מדגם בואינג 707 האיטיים משנות ה-70 של המאה הקודמת, שחיל האוויר משתמש בהם עד היום. כמות הדלק ש-707 יכולים לשאת מוגבלת, וכך גם יכולתם לתדלק כמה מטוסי קרב או מסוקים במקביל. גם יכולתם לשהות באוויר קצרה יחסית. אין מחלוקת על כך שכיום נחוצים מטוסי תדלוק חדישים מדגם KC-46 מתוצרת בואינג כדי להחזיר בשלום את הטייסים ואת מטוסי הקרב היקרים להחריד מתקיפה במזרח איראן.
ועדיין לא הזכרנו רכש של אלפי חימושי תקיפה חדישים מתוצרת התעשיות הישראליות והתעשיות האמריקניות במקום החימושים שחיל האוויר השתמש בהם במבצעי המב"מ ובמקום אלו שהתיישנו. על הפרק יש גם אמצעי תקיפה חדישים ארוכי טווח שגם הם יעלו מיליארדים, אך יאפשרו לסיים את המלחמה הבאה עם הרבה פחות נפגעים ובתוך זמן קצר שימזער את הפגיעה בעורף הישראלי.
מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, וראש אגף התכנון בניין הכוח, האלוף תומר בר, הם טייסים שכבר הוכיחו את אומץ לבם אבל כעת הם ממש חוששים מדחייה נוספת בקבלת ההחלטות בנושאי הרכש האווירי. משבר ממשלתי, או גרוע מכך – מערכת בחירות נוספת - שבגללם יידחו ההחלטות הקריטיות לביטחוננו עוד כמה חדשים, צריכים להפחיד גם אותנו.
