אדם לא יזכור מתי בדיוק צלל למשבר אמצע החיים שלו, אבל יידע להצביע על מי שדחף אותו לשם. לגורי אלפי זה קרה דווקא במקום שבו הוא אמור להרגיש הכי באלמנט: על הבמה. "הזמינו אותי לערב סטנד־אפ מחתרתי לפני הקורונה. מה שהיה מעניין בערב הזה הוא שהאנשים שעמדו על הבמה הם לא סטנדאפיסטים במהות שלהם, אלא אנשי דעת, כך שלא תמיד הייתה פואנטה, אבל זה עדיין היה מאוד מצחיק. היה משהו חדשני באוויר. ולפעמים גם מתנשא. הייתי בקהל ומאוד נהניתי, ואז מזמינים אותי. אני קם, ובדרך לבמה שומע מישהו אומר, 'או יופי, גורי אלפי, על מה הוא ידבר? על רמת־גן?' הוא לא שם לב בכלל שאני עובר לידו, שמה שהוא אמר נפל בול על האוזן שלי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אז אלפי עלה על הבמה. במקום לברוח – התעמת עם הבוז. במקום להכחיש – הודה בהכנעה שהוא ו"הם" כבר מזמן לא חולקים את אותו סטייט אוף מיינד. "אמרתי, נכון, אני בן־אדם נשוי, בורגני, בן 44, עם ארבע בנות, וגר ברמת־גן, ואני רחוק שנות אור מהחיים של היפסטר ממוצע". במשך חמש דקות דיבר ישירות אל הבחור ההוא, עד שנכנע וצחק, אלא מה. הסטנד־אפ הצליח, המסר חילחל: יש משברים שפשוט אי־אפשר לחמוק מהם בפאנץ'. אלפי כבר לא יהיה האיש הצעיר והמצחיק ביותר בחדר. "לא סתם קוראים לשלב הזה משבר אמצע החיים. זה אומר שאתה באמצע; אני כבר לא אהיה הראשון שאעשה את הדבר 'הזה'. אני גם לא אהיה הכי צעיר שעושה את 'זה'. במה שהצטיינתי – לא בטוח שאמשיך להצטיין. והשאלה אם אני בכלל יכול ללמוד עוד טריקים חדשים מהשלב הזה והלאה. ולא פחות חשוב: איך אני שומר על עצמי בתוך הדבר הזה, ואיך אני לא מנסה לעשות דברים שהיו יותר נכונים לי פעם אבל שכבר לא מתאימים עכשיו".
זו מחשבה מאוד מדכדכת להפנים. והעניין הוא שאין באמת שום דרך לעקוף אותה.
"המשבר הזה מגיע אחרי 40. בהתחלה דווקא יש משהו רומנטי בזה שאתה מגיע לגיל הזה ואומר, זה לא כל כך נורא, הנה עברתי את זה, בוא נמשיך. אבל אז פתאום אתה מתחיל להרגיש יותר את המרחק בינך ובין בני ה־20. הם יותר מושמעים ונראים. אתה מרגיש רחוק מזה. בהתחלה אתה שואל את עצמך, למה אוטומטית אתה מרגיש התנגדות? אבל אז אתה מבין שזו לא התנגדות. אתה פשוט זר לזה. אה, אני זוכר שהייתי ככה פעם, לא זהיר, עושה מה שאני רוצה בלי לחשוב פעמיים. זה קורה גם במובן המשפחתי. אתה רואה את הילדות שלך גדלות, את החיבור שלהן למה שאתה כבר לא תבין. לפני כמה זמן נחשפתי לפרויקט אנימציה פסיכי לגמרי – וישר סימסתי בהתלהבות לאמה הבת שלי, 'ראית את זה?!' היא ענתה, 'זה מלפני שלוש שנים'. אני לא מכיר את הגיל הזה. וכל מה שראינו לפני 40 – היו אנשים מבוגרים שנתפסו כמי שעברו את הפרודוקטיביות שלהם. וכל מה שמניע אותי בחיים זה להיות בעשייה. ואני לא יכול להיות בלי".
וזה לא מעורר את קנאתך, כל אותם צעירים מוכשרים ופרועים שרעבים להוכיח את עצמם לעולם?
"בטח. יש לי קנאת יוצרים כמעט כל הזמן. הדבר שיוצא לי להגיד מיד זה איך אני לא חשבתי על זה. איך אני לא עשיתי את זה. ובהרבה מקרים אני מסתכל ואומר, אם אני הייתי עושה את זה – זה לא היה טוב כמו שהוא עושה את זה. הוא בגיל הנכון ובמעמד הלא־מחייב הנכון לעשות את זה. הסתכלתי על 'שם טוב האבי' ואמרתי, איזו יצירה מופלאה. אני רוצה לדעת הכל. מי היה הבמאי, מי החזיק את הבום על הסט. מה תמיר בר עשה לפני זה?"
ועדיין יש איש מצחיק חדש, והוא לא אתה.
"כשאתה מסתכל על מישהו שרק התחיל עכשיו ועושה את הדברים שלו, אתה לא אומר, בוא נעשה פריקי פריידי או נשתין לתוך מזרקה כדי שהנשמות שלנו יתחלפו ואני אהיה שוב בגיל שלך. אני לא שם. אם כבר, אני חושב איך אפשר לעבוד עם הבן־אדם הזה. איך אפשר להיות חלק מעוד דברים חדשים שקורים. אנשים שבהתנגדות ומתעקשים לעשות את אותו הדבר ולהישאר בתוך הקווים, מהר מאוד מוצאים את עצמם מחוץ למשחק וגם כועסים מאוד. הם אומרים, הקהל שלי בגד בי. פגשתי כמה אנשים שכבר אינם בחיים אבל היו קומיקאים ותיקים ובסוף חייהם היו נרגנים על בגידת התרבות. הם פשוט נתקעו. אני לא רוצה להיתקע".
המנגנון הזה – שתכף סוף העולם יגיע, אז חייבים להפסיק הכל – הפך את אלפי לאחד הקומיקאים המצליחים והיצרניים ביותר בישראל. בשנה האחרונה, בין הגל הראשון לשני, צילם שתי סדרות חדשות, והרים תוכנית אירוח זוגית עם לוסי איוב לימי הקורונה. רק לאחרונה חזר מארצות הברית אחרי שטס לצלם סרט דוקו ל-'כאן 11' על יהדות ארצות הברית. ההומור שלו נחשב פרוע, אבל החיים שלו הם בית קטן בערבה. הוא נשוי כבר 20 שנה לאהובת נעוריו, הילה, פלוס שבע שנים לפני, יחד הביאו לעולם ארבע בנות - אמה, סול, מליה, ניאה. הוא איש משפחה מהסוג שכבר לא קיים. גבר שמחובר לצד הנשי שלו, כלומר משתין בישיבה, ואבא מעורב, אבל מהסוג שבאמת בקיא בפרטי פרטים בחיי בנותיו. אלפי יכול לדבר עד מחר על משבר אמצע החיים, אבל האמת היא שאפילו לזה אין לו ממש זמן. "יובל סמו אמר לי לא מזמן, 'אין לי זמן למשברים'. אני מנהל עמותה. אני מבין את זה. לי יש בבית חמש נפשות שתלויות בי. יש לי זמן לשטויות האלה, למשברים? לפעמים אין להן זמן לשמוע מה עבר עליי היום, אז יש להן זמן לנבור בנימי נפשי ולהבין מה מפריע לי ואיך המשבר הזה מוריד או מעלה אותי? אז הייתה עליך ביקורת לא טובה. יופי. בוא, אנחנו צריכים שניצלים ולהגיע לחוג ובגדול להמשיך בחיים האלה. ואתה צריך לשמוע את הטרוניות שלנו.
"אין לי את הלוקסוס לשקוע במיטה. כשזה נכפה עליי בחופשה למשל, לוקח לי כמה ימים להוריד את כל המתח והאדרנלין והרצון ופשוט להיות. כשיש לי רגעים שיש בהם יותר מדי שקט, אני מתחרפן. אי־אפשר שלא יקרה שום דבר. היו פרויקטים שמאוד מיהרתי איתם ואחר כך הצטערתי. אם לא הייתי ממהר והייתי עושה עוד כמה דראפטים או דוחה ברגע, אולי הייתי מביא תוצאה אחרת. ולמה מיהרתי? כי זה עוד שנייה נגמר. עברתי כבר 44 מהדבר הזה. מי יודע עוד כמה נשאר".
אם סוף העולם יגיע, גורי אלפי כבר לא ימות מוחמץ. בפעם הראשונה בקריירה שלו הוא מלוהק לתפקיד דרמטי ראשי – בשתי סדרות שונות. ב'טבח' הכיפית שעלתה בתחילת החודש ומשודרת מדי מוצש ב-22:00 ב־yes וב־STINGTV הוא מגלם את נמרוד, הייטקיסט מובטל שמוצא את עצמו, בלי ניסיון או הבנה של ממש כטבח במסעדת שף־טאלנט; ב'בלקספייס' שתעלה בחודש הבא ברשת 13 הוא דוידי, חוקר משטרה עם עין מזכוכית שחוזר לתיכון שבו למד בעקבות אירוע ירי מזעזע. שתיהן מציגות גרסה מורכבת, פגיעה ומפתיעה מאוד של אלפי. רחוקה מאוד מהפאסדה המצחיקה בכל מחיר שהרגיל אותנו לקבל. כל כך רחוקה שאפילו בעצמו פיקפק שיצליח. "אני זוכר שאופיר לובל הבמאי של 'בלקספייס' שלח לי תסריט של סדרה על רצח בבית ספר. סיפרתי לו שלא יכולתי להפסיק לקרוא, אבל לא הבנתי מה הוא רוצה שאני אעשה שם. הוא צחק. מה זאת אומרת? אני רוצה שתשחק את החוקר. עכשיו אני צחקתי. אתה נורמלי? באמת לא חשבתי שאני מסוגל לעשות את זה. אף פעם לא עשיתי תפקיד ראשי, ופתאום זה קורה בשתי סדרות, באותה השנה".
אז תסביר. מה קרה פתאום?
"זה גם הגיל הזה, שפתאום אתה אומר, רגע, אני יכול לשחק את התפקיד של הגבר המורכב שעובר דברים, כמו שאני עושה ב'טבח' ולאו דווקא את התפקיד המצחיק שגונב את ההצגה. אני כבר לא ילד. אני נתפס כמבוגר. מישהו מהורהר. מעורער. אולי אני רוכב על הקוריוז של הקומיקאי שהייתם רגילים לראות אותו בפאות ובשטויות ועכשיו אתם יכולים לראות אותו בתפקיד גברי, חשוף ואמיתי. זה עבד לשלום אסייג ב'מנאייכ'. אולי זה יעבוד גם לי. ואולי לא. ואז נחזור לפאות".
אתה אומר גברי ואמיתי. אבל אולי פשוט התבגרת. יותר מחוספס, פחות חמוד.
"בגלל שאתה כל הזמן מול מצלמה, בקלוז־אפ, קל לראות בבירור את פגעי הזמן. היום, אחרי הרבה שעות של סט, אני יוצא עם כאבי גב נוראים. אני יוצא מהאוטו והגוף שלי משמיע קול כמו של להקת תנים שסובבת אותי. גם כשאני משתין, אני מסיים וממשיך. יש את המפגעים האלה שאתה לומד להכיר ולומד לחיות איתם. אבל אני אוהב את עצמי היום יותר מאיך שנראיתי פעם. יש חן בהזדקנות הגברית – גם הנשית, כמובן - הקמטים ליד העיניים, העור שכבר חווה דבר או שניים, הלבן שמציף לי גם את השיער, וגם את הזקן וגם את החזה וגם מקומות אינטימיים אחרים. המפעל בתוך הגוף החליט: לא צריך יותר שערות שחורות. בתוך הראש שלך אתה עדיין בן 27, אבל הגוף לגמרי נותן את אותותיו".
וכשאתה נתקל בעצמך מתחילת הדרך, בשידורים חוזרים, מה זה מפעיל?
"אני בעיקר תוהה אם עדיין יש לי קול כזה מעצבן. כשאני רואה קטעים ישנים, אני אומר להילה, 'נכון שגם הקול שלי התבגר? הוא נהיה יותר עמוק?' היא אומרת שלא".
אביך, יוסי אלפי, חשף לפני שנה את ההתמודדות שלו עם סרטן הערמונית. לא דבר קל לאדם שחרד ממילא מזה שתכף הכל נגמר.
"בטח שנבהלתי. זה קרה כשחזרנו מארה"ב, תוך כדי, זה העיב על כל החזרה, וזה גם חלק מהסיבות שחזרנו. ברור שאחרי כל הדאגה, זה גם מעורר דיאלוג פרטי. מה יהיה איתי. ואם זה אבא שלך, אז אולי זה גם גנטי, וכנראה שלשם גם אני הולך. אבא שלי פי 4,000 ממני בעשייה, ולראות אותו מקבל את הברקס הזה לחיים שלו, היה מאוד קשה. עצב בלתי נגמר. זה לא היה במצב של סכנת חיים, אבל זה כן מעורר פחד, לגבי איכות החיים. אח שלי ואני קבענו שמתישהו נצטרך להתחיל לעשות את הבדיקות. בוא נקרא לילד בשמו: קולונוסקופייה. אנחנו עוד לא שם. זה יקרה. אני אתקשר אליך משם".
הוא כמעט 30 שנה בביזנס, וכמעט אותה כמות זמן יחד עם אשתו הילה אהרון – שאת שם המשפחה שלה הוסיף לשלו, הרבה לפני שהפמיניזם היה טרנדי. הם הכירו בגיל 17, הפכו לזוג, ומאז לא נפרדו. אלפי מדבר על משבר גיל העמידה ממרחק שמגן עליו מכדי להישבר באמת, אבל גם הוא מבין שזוגיות מונוגמית ארוכת שנים היא לרוב הראשונה להתערער כשאדם מתחיל לחשב את קיצו לאחור. "חשבתי לנצל את הכתבה כדי לפנות להילה ולספר לה שהגיע הזמן שנצרף עוד אנשים ליחסים", מתחמק אלפי בהלצה. "זה בסדר שאני משתמש בכתבה הזאת בשביל זה?"
לגמרי. בהנחה שבכל צחוק יש טיפת אמת.
"כשאתה מכיר מישהי כל כך הרבה זמן, היופי הוא שאתה יכול לשחק לה בראש. לפני כמה זמן עשינו שנ"צ בקטנה. להילה עוד היו מלא סידורים אז היא הבהירה שהיא 'רק שמה ראש'. אני כל כך מכיר אותה כדי לדעת שכשהיא תקום היא תהיה בדיסאורייטנציה מוחלטת, ובאמת אחרי עשר דקות היא התעוררה בבהלה ושאלה, כמה זמן ישנתי? הסתכלתי עליה ואמרתי, שלוש שעות. ההיסטריה שהיא נכנסה אליה הייתה מטורפת. האמת היא שהיכרות אחרי כל כך הרבה שנים מביאה איתה מעט מאוד בולשיט. כולל הדברים שלכאורה לא אמורים לדבר עליהם – אנחנו גם מדברים עליהם. זה ברור לנו שכל העניין המונוגמי הזה, להיות זוג ביחד כל כך הרבה שנים, זה מוזר, אבל אנחנו הרבה יותר מזוג. אנחנו הורים. שותפים. מנהלים עסק משפחתי".
תכניס אותי רגע לשיחות האלה על מונוגמיה. איך זה עובד? יש בעד ונגד?
"יש למשל לחוות דעה על אנשים אחרים בנוכחות בן ובת הזוג. נגיד, זה יפה, זה טוב, מעניין איך הסקס שלהם נראה. יש שיחה מהסוג הזה. זה הכיף באינטימיות. שאתה מסוגל לחלוק מה שאתה חושב, מה עובר לך בראש".
אבל יש מסדרונות צדדיים שלא חולקים אפילו עם הבן זוג.
"אני קומיקאי. אני יכול לחלוק הכל. הילה מכירה אותי כל כך הרבה שנים ושמעה אותי אומר את הדברים הכי מטונפים בעולם, בכל מיני סיטואציות לא הגיוניות, כולל על הבמה, כולל עליה, כולל על המשפחה, כולל על עצמי. האינטימיות שלי היא פומבית. לפעמים זה הנשק שלי – להיות נורא כן עם כל מה שאני מרגיש. הילה טורחת להגיד לאנשים שזה לא אמיתי מיד אחרי הופעה, אבל זה כן אמיתי".
תן לי דוגמה כזאת.
"פעם סיפרתי שלא עשינו את זה הרבה מאוד זמן. כשזוג נשוי הרבה שנים והם לא עושים את זה הרבה זמן, זה מרחף, כמו איזו מטלה שקיימת וצריך לעשות אותה מתישהו אחרת דברים לא טובים יקרו. זה נמשך באמת הרבה זמן עד שאמרנו, הערב אנחנו עושים את זה כי אנחנו כבר מעליבים את המין. נכנסנו למיטה ויצא לי מהפה המשפט: את לא מפחדת שזה יהרוס את הידידות בינינו? וזה נכון. אנחנו באמת מאוד קרובים. אנחנו כל כך אינטימים שזה מוזר לעשות סקס".
לכן זוגיות היא הדבר הראשון שחוטף במשבר. אפילו המחשבה שלא תתאהב יותר יכולה להמית.
"זה לא נכון שלא תתאהב יותר. אתה יכול להתאהב כל הזמן".
להתאהב בלי לממש.
"כשרק נהיינו זוג, זה היה בתיכון ואמרנו לעצמנו, כנראה אחרי התיכון נלך כל אחד לדרכו ונחפש דברים אחרים. ואז זה לא קרה. ואז הגענו לצבא ואמרנו, טוב, עכשיו כל אחד מאיתנו יחפש את עצמו. היא הייתה בחי"ר, אני הייתי ג'ובניק. זה נראה כאילו זה לא יצליח להחזיק. אבל זה לא קרה. ואז עברנו יחד לדירה, ואמרנו, בטח נראה שלחיות יחד זה לא עובד, וגם זה עבר. ואז התחתנו, אמרנו נביא ילדים ועכשיו אנחנו פה. אף פעם לא היה לנו רגע שאמרנו, מה, כל החיים נהיה ביחד? אני אדם מאוד סקרן, אבל גם מאוד שמרן. כשאני רואה מסביבי יחסים מתפרקים, בין שזה קורה לידי, ובין שעל המסך, ליבי יוצא אליהם יותר מאשר 'אוי כמה אופציות יש להם עכשיו'".
למה, כי עמוק בפנים אתה יודע שאין שום דבר בחוץ, וממילא בסוף מגיעים לאותו המקום?
"לא רק זה. אני כבר בן 44 בתוך עולם האופציות הזה אז בוא, אל תהיה פתטי. תתעסק בעיקר".
ב'טבח' אתה משחק איש משפחה שמפלרטט עם טבחית צעירה. גם אתה נמצא בעולם שיש בו הרבה פיתויים ואפשרויות. גבר תמיד רוצה לדעת שהוא עדיין חלק מהמשחק.
"אני כן פלרטטן במובן הזה שאני אוהב להקסים, אבל לא הפכתי את הדבר הזה למשהו שאני עובד בו. יש אנשים שאני מכיר, בעיקר בתחום הזה, שעובדים בזה. לא אני. היופי במקצוע שלי הוא שיש לך את האפשרות לבדוק את הגבולות שלך בתוך הסט בצורה מאושרת. בצילומים ל'הטבח' הייתה סיטואציה שהייתי עם קרן ברגר בתוך אמבטיה כמעט שש שעות. יש לנו איזו אפשרות לחיות חיים מקבילים או לשחק בנדמה לי. פעם אמרו לי שרעידות אדמה קטנות הן דבר טוב. קודם כי היא לא רעידת אדמה גדולה. ודבר שני היא משחררת מתוך כדור הארץ קצת מתח ואז זה מונע רעידת אדמה אחת גדולה".
אם כך אני מניח שהילה היא לא הטיפוס הקנאי.
"לא. אבל אולי עדיף שתראיין כבר את הילה?"
בזמן שעולם התרבות מתקשה לשרוד את משבר הקורונה, אלפי הוא כנראה הקומיקאי הישראלי היחיד שיסיים את 2020 במאזן רווחי. למעשה, מאז פרצה המגפה לא הפסיק לעבוד אפילו יום אחד. צילם, הקליט, יצר, ערך. אם יש שיעור אחד שלמד בזכות הקורונה הוא שאין לנו על מי לסמוך. "אם יש ביכולתי לעשות – אני אייצר עבודה. בכל הפרויקטים שהצלחתי להרים תוך כדי הקורונה, ייצרתי מקומות עבודה לאנשים אחרים".
ועדיין, לא מעט אנשים בתחום שלך מרגישים שזנחו אותם.
"כי הם מחכים שמישהו שיושיע אותם. אף אחד לא יושיע אתכם, תושיעו את עצמכם. תעבדו, תמצאו את הדרכים היצירתיות, תמצאו את הדרך להגיע לקהל שלכם, להוציא את היצירה שלכם החוצה, תמצאו את הדרך לעבוד. אני מקווה שזה לא נתפס כמו משהו יהיר, אלא כמשהו פרקטי. אני באמת חושב שבכוחנו, בעיקר אנשי תרבות, להמציא יש מאין בעיקר בזמן הזה כשהוואקום כל כך גדול. תמציאו ותולידו מקומות עבודה ועשייה לכל האנשים מסביבכם. אתה מסתכל בתדהמה איך מניעים קטנים ופרטיים מובילים מדינה שלמה לתהום. אנשים תקועים בבית, עסקים סגורים, עסקים קטנים קורסים. במה אתם מתעסקים? מה יש לכם? מענקים שצריך להיות אלוף הביורוקרטיה כדי להשיג אותם, מבלי שבכלל בטוח שלא נצטרך להחזיר אותם כמסים בהמשך. איך רואים את הסוף של המשבר הזה כשהוא מנוהל כל כך רע?"
במשך השנים, גם בזכות נוכחותו הסאטירית ב'גב האומה', לא התבייש לנקוט עמדה פוליטית. לא תמיד היה עקבי, אבל תמיד היה מנומק. לפני שלוש שנים הכריז על התפקדותו לליכוד במטרה להשפיע על רשימת הפריימריז לכנסת, אבל נחתך החוצה יחד עם שאר 'הליכודניקים החדשים'. בבחירות האחרונות הצביע לגנץ, ומאז הרכבת הממשלה, כרת גט מהפוליטיקה הישראלית, משבר אמון עמוק, עד כדי כך שהוא מעריך שלא יצביע בבחירות הבאות. "אם אתה מצביע למפלגה שמבטיחה לך שתעשה משהו, ואחרי שהצבעת לה היא עושה את ההפך הגמור – אז אין משמעות לקול שלך. אני חושב ששבענו מכם, הפוליטיקאים. אתם לא אמינים, לא משרתים את האינטרנסים האזרחיים ולכן לא נהיה יותר במשחק הזה".
גנץ טען שישראל לפני הכל. בגלל זה גם נכנס לממשלה.
"עזוב אותי מגנץ. הוא בגד בציבור שלם של בוחרים, והוא רק אחד מיני עשרות בוגדים. אז אם הפוליטיקה בצד, וצריך לטפל בקורונה, למה בנט לא בממשלה הזאת? אם פוליטיקה בצד, למה כל הקולות שרוצים לעזור ולפתור, כמו יפעת שאשא ביטון, נוטרלו? התשובה ברורה: פוליטיקה קטנה ועלובה. ואי־אפשר לטעון באיזה צד אני כשאני מדבר על בנט".
יש מי שטוען שהאמנים היו משיגים יותר אם מירי רגב הייתה עכשיו שרת התרבות ולא חילי טרופר. מסכים?
"לא מתעסק בהם. לא רוצה לתת להם הזדמנות לראות את השם שלהם בעיתון אפילו. אני לא מראיין יותר פוליטיקאים. מאז שעזבתי את 'גב האומה' השתדלתי לא לעשות את זה יותר מדי. אני לא רוצה להיות במקום הזה שהוא שיתוף פעולה עם המקום הפוליטי. וגם אם אתה לכאורה יוצא נגדם אתה איכשהו בסוף מחזק אותם".
אבל אתה עדיין מצייץ בטוויטר. יורד על גנץ, משבח את בנט.
"בנט הביא הרבה יותר יצירתיות ופתרונות ולא אכפת לי באיזה קרדום הוא חפר כדי להשיג הון פוליטי. זה לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי הוא להוציא את המדינה מהבוץ, וכל מי שעסוק בזה – מבורך. לא משנה מאיזה מחנה הוא. ואם היה עומד בראש הליכוד מישהו אחר – אני מניח שהייתי גם מצביע לליכוד. אבל זה לא משנה היום".
