ההפסקה הסתיימה והשיעור התחיל. קבוצת סטודנטים לתואר שני בקולנוע נכנסת לאחד האולמות באוניברסיטה ומתיישבת לצפות בסרט של בריאן דה פלמה, במאי קולנוע אמריקני מפורסם. דה פלמה ביים, בין היתר, כמה שוברי קופות נודעים כמו "פני צלקת", "הבלתי משוחדים", "דרכו של קרליטו" ו"משימה בלתי אפשרית". מדובר בהקרנה סטנדרטית למדי, כזו שמוכרת לכל סטודנט לקולנוע. קצת פחות סטנדרטי הוא מה שהתרחש שבוע לאחר מכן. הסטודנטים התכנסו שוב באולם כדי לשוחח על הסרט, ואז המרצה אמר, "יש לי הפתעה בשבילכם" - ולכיתה נכנס בריאן דה פלמה בכבודו ובעצמו. אחרי שהסטודנטים השתחררו מההלם, הם שוחחו איתו שעתיים על הקריירה שלו, שאלו שאלות ושמעו פרטים פיקנטיים מהנעשה על הסט.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
למרבה הצער, הסיפור הזה לא התרחש בישראל - אלא באוניברסיטת קולומביה, אחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם. ובין הסטודנטים בני המזל הייתה גם נטע אלכסנדר.
לאלכסנדר, שנולדה בשדה בוקר, גדלה בירושלים ומתגוררת בשמונה השנים האחרונות בניו יורק, יש רזומה אקדמי מרשים למדי: היא בוגרת תואר ראשון דו-חוגי מהאוניברסיטה העברית בתוכנית אמירים (תוכנית מצטיינים רב-תחומית במדעי הרוח) ובספרות כללית השוואתית, בוגרת תואר שני ללא תזה בספרות מאוניברסיטת אמסטרדם, בוגרת תואר שני בקולנוע (הפעם עם תזה) מאוניברסיטת קולומביה ובעלת דוקטורט מאוניברסיטת ניו יורק (NYU).
הקריירה האקדמית הזו לא הייתה מובנת מאליה. אלכסנדר זגזגה במשך מרבית חייה בין עיתונות לאקדמיה. בגיל 17 התחילה לכתוב ב"הארץ". בהמשך ערכה בדסק החדשות ובמוסף. לאורך התואר הראשון והשני המשיכה להתפרנס מעיתונות. כשסיימה את לימודיה בהולנד, היא קיבלה הצעה מפתה - לשוב ארצה לתפקיד סגנית עורך "עכבר און ליין". אלכסנדר ארזה את הפקלאות וחזרה. אחרי שנתיים החליטה שנמאס לה.
"החיים מדדליין לדדליין שחקו אותי והתגעגעתי לאקדמיה", היא מספרת, "אני מאוד אוהבת ללמוד. זו אחת ההנאות הגדולות של חיי, וזה היה חסר לי".
אלכסנדר בחרה לחזור לאקדמיה לתואר שני נוסף, הפעם בקולנוע. היא הגישה מועמדות לקולומביה ול-NYU, התקבלה לשתיהן ונותרה עם שאלה שולית אחת: מי יממן את כל זה?
אוניברסיטת קולומביה בניו יורק נמצאת בעשירייה הפותחת בדירוג האוניברסיטאות הטובות בעולם (לפי ARWU המכונה גם ''דירוג שנגחאי''), והיא אחת מתוך שמונה אוניברסיטאות עילית אמריקניות החברות בליגת הקיסוס (Ivy League). כל החברות בליגה אלו הן אוניברסיטאות יוקרתיות, בררניות ועשירות במיוחד. הלימודים בהן עולים עשרות אלפי דולרים בשנה, ובעוד שסטודנטים המתקבלים לתואר ראשון זוכים לסיוע כלכלי נרחב בהתאם לרמת ההכנסה של הוריהם, סטודנטים שמתקבלים לתארים מתקדמים מוצאים את עצמם אובדי עצות מול שכר הלימוד האסטרונומי המבוקש והוצאות המחיה. אומנם ישנו מגוון אינסופי של מלגות חיצוניות, אבל לכל מלגה כזו תנאי קבלה שונים, ועל כל מלגה כזו מתחרים המון מועמדים.
"בעצם שתי האוניברסיטאות אמרו לי: 'התקבלת, וולקאם, אבל קחי בחשבון שאין לנו מלגות לתת לך'. שכר הלימוד הוא מטורף. בקולומביה התואר עלה כ-50 אלף דולר, לא כולל עלויות המחיה בניו יורק שהיא אחת הערים היקרות בעולם".
מה עשית?
"כתבתי להן מיילים והסברתי שאני מאוד רוצה לבוא, אבל שאין לי אפשרות לשלם את שכר הלימוד הזה. שאלתי מה בכל זאת אפשר לעשות. NYU היו 'קשים להשגה' והציעו לי להיות עוזרת הוראה, משהו שיפחית לי בערך 5,000 דולר משכר הלימוד. מקולומביה יצר איתי קשר מישהו שהיה אמון על הקשר עם סטודנטים פוטנציאליים. הוא אמר לי 'תקשיבי, יש רשימה אינסופית של מלגות, אבל הסתכלתי על הנתונים שלך ואת מתאימה רק לחמש'. הגשתי לכולן וקיבלתי תשובה חיובית מאחת".
האחת המיוחלת הייתה מלגה של AAUW, הארגון האמריקני לנשים באוניברסיטה. מדובר בעמותה שכל מטרתה היא לאפשר לנשים לא אמריקניות ללמוד לתארים מתקדמים בארה"ב. למלגה שלושה תנאים: הראשון, להיות אישה לא אמריקנית; השני, להוכיח קבלה לתואר שני במוסד אקדמי בארה"ב, והשלישי, לכתוב מכתב שמסביר את המחויבות של המועמדת לנושאים חברתיים ופמיניסטיים. אלכסנדר, שעסקה בדיוק בנושאים האלה במסגרת עבודתה כעיתונאית, התאימה למלגה כמו כפפה ליד.
"המלגה כיסתה כמעט את כל שכר הלימוד, ואני כיסיתי את כל היתר. פתחתי חסכונות, קיבלתי קצת עזרה מההורים, המשכתי לעבוד במהלך התואר במשרה מלאה ככתבת התרבות של 'הארץ' בניו יורק וחייתי חיים מאוד מצומצמים. גרתי בדירת שותפים בברוקלין במרחק שעת נסיעה מהאוניברסיטה, וניסיתי למצוא מקומות לחסוך בהם".
ההתחלה הייתה קשה. אלכסנדר שרגילה לקרוא וכתוב בעברית למחייתה מצאה את עצמה נדרשת לכתוב באנגלית. "הרגשתי שמבקשים ממני לעשות אותו הדבר, רק עם יד קשורה מאחורי הגב. זה אפשרי אבל לא פשוט ולגמרי מתסכל. היו לי הרבה רגעים של 'תסמונת המתחזה', אמרתי לעצמי שאולי עשיתי טעות, אולי אני לא באמת מספיק טובה... לקח לי זמן לפתח תחושת ביטחון ביכולות הביטוי שלי".
תחושת הביטחון הגיעה מתישהו, ואלכסנדר זכתה בחוויית לימודים באחד המוסדות האקדמיים הנחשקים בעולם, הכירה אנשים חדשים והשתתפה באירועים הרבים בקמפוס: הרצאות, כנסים, פסטיבלים, סרטים, מפגשים עם במאים וכו'. לאחר שסיימה את התואר השני המשיכה, כאמור, לדוקטורט ב-NYU. כיום היא מאורסת לבחור אמריקני בלי שום כוונות לחזור ארצה, ואוחזת במשרה כחברת סגל באוניברסיטת קולגייט.
"אני מאמינה שהעובדה שיש לי תארים מאוניברסיטאות מאוד נחשבות שיחקה תפקיד מאוד משמעותי בקבלה שלי לעבודה. יש מעט משרות באקדמיה האמריקנית וזה מאוד תחרותי. לקבל פה עבודה זה סוג של נס קטן".
סוג נוסף של נס קרה לה עוד כדוקטורנטית ב-NYU: "לקחתי סמינר עם אנתרופולוג הודי מאוד חשוב, אחד החוקרים המובילים בתחומו. במסגרת הסמינר כתבתי עבודה והוא מאוד התלהב ממנה - כל כך התלהב שהוא הציע לי לכתוב איתו ספר".
הספר שכתבו יחדיו יצא לאור בשנה שעברה באנגלית, ובינתיים תורגם כבר לחמש שפות. "זה משהו שיכול לקרות רק באוניברסיטאות האלה", אומרת אלכסנדר.
מה היה קורה אם לא היית מקבלת את המלגה לקולומביה? איפה היית היום?
"לא יודעת. יכול להיות שהייתי מבקשת המון כסף מההורים פלוס הלוואה מהבנק פלוס שורפת את כל החסכונות שלי, ויכול להיות שפשוט הייתי מוותרת".
לצד בני המזל שזכו במלגה, יש גם כאלה שנאלצו לגייס איכשהו את כל הכסף. שגיא מלמד היה אחד מהם.
מלמד, 55, מכהן כיום כנשיא מועדון הבוגרים של אוניברסיטת הרווארד בישראל. להרווארד, המדורגת ראשונה ברשימת האוניברסיטאות הטובות בעולם, הוא הגיע ב-1994 עבור לימודי תואר שני במזרחנות עם התמחות במשא ומתן ופתרון סכסוכים.
"בכלל לא ידעתי שיש אופציה כזו. הייתי קיבוצניק, ובקיבוץ של שנות ה-90 אף אחד לא דיבר על הרווארד. סיימתי תואר ראשון באוניברסיטת חיפה ואז אשתי, שהיא אמריקנית במקור, אמרה לי: 'שגיא, כדאי לך לנסות את הרווארד. מגיעה לך חוויה אקדמית משמעותית יותר ממה שישראל מסוגלת לספק לך'. התקבלתי, אבל לצערי הייתי בדיוק הפרופיל הלא מתאים עבור המלגות שהציעו - גבר, לבן ולא מספיק עני. לקחתי הלוואות ועבדתי במקביל בשלוש עבודות. נסעתי עם אשתי ועם הבן הבכור שלי, שהיה אז תינוק. אשתי גם עבדה וחיינו מאוד בצמצום. לקח לי עשור שלם להחזיר את ההלוואות שלקחתי, אבל אני לא מתחרט. זו הייתה ההשקעה הכי טובה שעשיתי מימיי".
אחרי התואר הוא נשאר שנתיים נוספות לעבודה בארה"ב ואז חזר ארצה. כיום הוא עוסק בגיוס תרומות, ומכהן כסגן נשיא לפיתוח משאבים במכללה האקדמית עמק יזרעאל. את האקדמיה הישראלית הוא מכיר מקרוב.
מהם ההבדלים הגדולים?
"ראשית, כשאתה מגיע לאוניברסיטה ישראלית, מתייחסים אליך מיידית כלא חכם אלא אם תוכיח אחרת. כשאתה מגיע להרווארד, מתייחסים אליך מיידית כאל חכם אלא אם תוכיח אחרת. היחס לסטודנט והרצון של הפרופסורים ללמד, לקדם, לאתגר ולמתוח את גבולות החדשנות הוא ברמה אחרת.
"שנית, הרבה לפני המפגש עם הפרופסורים, החוויה של המפגש עם הסטודנטים האחרים היא ככל הנראה הדבר הכי חשוב שאתה מקבל מלימודים באוניברסיטת עילית בחו"ל. מגיעים לשם אנשים מרקעים שונים שנבחרו במסננת מאוד קפדנית, עם הרבה שאפתנות ומוטיבציה. הם לא באים להעביר את הזמן ולקבל בסוף תואר. המפגש הזה מפרה, מעצים ומעורר השראה. בתקופת הלימודים הקמתי את קבוצת 'אוניברסיטה של המזרח התיכון'. אחת מהקבוצה שלנו הייתה הגיסה של יאסר ערפאת, אחותה של סוהא. ברור לי שאם הייתי נשאר פה, זה בחיים לא היה קורה. אתה יכול לבלות שם כל ערב בפגישות עם האנשים הכי חדים, חכמים ומובילים בתחומם בעולם, לשמוע הרצאות על כל נושא - ממוזיקה קלאסית לבודהיזם. עבור מי שאוהב ללמוד, זה כמו ילד שנכנס לחנות ממתקים.
"שלישית, הנטוורק שמייצרים לימודים בהרווארד הוא מטורף. הנה דוגמה מהבוקר: אחת המטרות שלי כשלקחתי את התפקיד של נשיא הבוגרים לפני חמש שנים הייתה להשתמש במטרייה הזו כדי לעודד ולאפשר שיתוף פעולה בין ישראל למדינות ערביות, כאלה שאי אפשר לשתף איתן פעולה בדרך אחרת. אני עובד על זה כמה שנים עם הצלחות מוגבלות מתחת לרדאר, בשקט. ואז הגיע ההסכם עם האמירויות, ופתאום כל מה שצריך היה להיעשות בשקט אפשר לעשות על השולחן בקול רם, בלי להחביא. עכשיו אנחנו בעיצומו של שת"פ בין הבוגרים של הרווארד בישראל לבוגרי הרווארד באמירויות. זה קורה כי אנחנו בוטחים אחד בשני וכי יש לנו מכנה משותף. הנטוורק הזה קצת דומה לבוגרי קורס טיס או 8200. כשאני נוסע למקומות בעולם, אני מברר לפני זה מי הבוגרים שם ומתייעץ איתם בכל נושא. היום אחת המטרות של מועדון הבוגרים ושלי באופן אישי היא להפיץ את הבשורה, לעודד ישראלים להעז ולהגיש בקשה".
ביחס לגודלה הזעיר של מדינת ישראל, דווקא לא מעט ישראלים מעיזים, רק שמדובר באוניברסיטאות סלקטיביות במיוחד ובהיעדר מלגה, גם בהוצאה כלכלית אדירה. הליך הקבלה לתואר שני ארוך, מתיש וכולל הרבה מאוד ניירת.
המועמדים נדרשים להציג את ציוני התואר הראשון, לעבור מבחן TOEFL (בחינת רמת האנגלית) ובחינה מסוימת נוספת המותאמת לתואר ספציפי (במנהל עסקים, לדוגמה, מדובר בבחינת GMAT, בתארים אחרים - בחינת GRE). לצד אלה יש להגיש חיבורים, קורות חיים והמלצות.
עבור רבים עומס הניירת נתפס כעול של ממש, וחלקם פונים לחברות ייעוץ והכוונה שמסייעות להם להתמודד עם הדרישות. אחת מהן היא ארינגו, חברה ישראלית שהוקמה לפני 18 שנה. לקוחותיה הם בעיקר בוגרי תואר ראשון שמעוניינים בתואר שני במוסד עילית בחו"ל.
"מתוך כלל מועמדי ה-MBA הישראלים שעבדו איתנו, 94% התקבלו לפחות לתוכנית אחת", אומר שמרי וינטרס, מנכ"ל החברה, "אבל אחת הסיבות היא שאנחנו לא עובדים עם כל אחד, אלא רק עם מועמדים שאנחנו מאמינים שיתקבלו. אנחנו דוחים בערך 20 אנשים בשנה. אני לא רוצה לעבוד עם מישהו שאני לא חושב שיש לו סיכוי. הוא לא יתקבל ויתבאס, ולי זה יהרוס את הסטטיסטיקה".
כמה זמן נמשך התהליך?
"אנחנו ממליצים למועמדים להתחיל להתכונן שנתיים לפני, כי רק הבחינות לוקחות זמן. הגשת המועמדות לבתי הספר מתחילה שנה לפני תחילת הלימודים. זאת אומרת שמי שרוצה להתחיל ללמוד בספטמבר 2021 כבר פספס את ההגשה".
מה האוניברסיטאות באמת בודקות? מה חשוב להן?
"רזומה אקדמי, ניסיון תעסוקתי (בחלק מהמסלולים לתואר שני), ניסיון חוץ-תעסוקתי והמלצות, כשהמשקל לכל אחד מהקריטריונים האלו משתנה מתואר לתואר.
"הרזומה האקדמי כולל את ציוני התואר הראשון והבחינה הנוספת. בחלק מהתארים לציוני התואר יהיה משקל גדול יותר, ובאחרים למבחן הנוסף. במנהל עסקים, לדוגמה, ל-GMAT ניתן משקל של 30% ולציוני התואר רק 10%.
"ניסיון תעסוקתי נדרש מאוד בתואר במנהל עסקים, פיננסים וממשל, אבל לא נדרש בכלל בתואר שני בספרות למשל.
"ניסיון חוץ-תעסוקתי - הכוונה היא לכל פעילות של המועמד שאינה קשורה לאקדמיה או לעבודה כמו מעורבות באגודת הסטודנטים, התנדבויות או תחביב מאוד יוצא דופן. ככל שהמועמד יותר מיוחד, כך סיכוייו עולים".
הרכיב האחרון הוא המלצות שמספקות לבתי הספר תמונה מלאה יותר על המועמד. "ההמלצות מאפשרות לבתי הספר לראות לא רק מה המועמד חושב על עצמו, אלא גם מה אחרים חושבים עליו. זהות הממליצים משתנה מתואר לתואר. במנהל עסקים יחפשו המלצות של מעסיקים, ובתארים אחרים יעדיפו המלצות אקדמיות של פרופסורים".
וינטרס עצמו הוא בוגר תואר שני במנהל עסקים מלונדון ביזנס סקול. כשסיים את לימודיו נבחר לייצג את בית הספר בוועדות הקבלה. במשך שבע שנים ראיין עשרות מועמדים ישראלים.
"מה שחיפשתי זה את התמונה המלאה - אקדמיה, ניסיון מקצועי וגם שהבנאדם יהיה מעניין ולא עוגייה יבשה, איזשהו אקס פקטור, משהו שמייחד אותו. יש אנשים חריפים, חכמים וחזקים, אבל לא בהכרח יהיה נעים לשבת איתם בכיתה".
אתה נשמע כמו מלהק לתוכנית ריאליטי.
"זה באמת קצת ככה. בסופו של דבר מצטיין דיקן זה נחמד, אבל זה לא מספיק טוב".
לגדי עזרא, 34, כבר היה תואר ראשון ותואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב, אבל זה לא הספיק לו. "רציתי להעמיק את רמת הידע המשפטי שלי, להיות בעל מקצוע טוב יותר. כסטודנט הסתכלתי על המרצות והמרצים שלי וקלטתי מיד שיש להם מכנה משותף: כולם בנוסף ללימודים שלהם בארץ רכשו גם השכלה בחו"ל. אני לא אומר שזה הפך לתנאי חובה כדי להיות עורך דין טוב, אבל זה כן תנאי אם אתה רוצה להשתייך לקבוצה שמובילה תחום מסוים בעתיד".
עזרא התחיל להתעניין בתואר שני נוסף, והפעם מעבר לים. מיקום המוסד היווה שיקול משמעותי מבחינתו. "הייתי עוזר מחקר של מרצה מאוד נחשב והמתמחה של פרקליט המדינה דאז. התייעצתי עם שניהם ועם אנשים נוספים, ויצרתי רשימת מוסדות שעניינו אותי. בסופו של דבר צמצמתי את זה למקומות שבהם גם אוכל לחיות חיים נעימים ברמה האישית. נסעתי עם בת זוג וכלבה, והיה לי חשוב שגם להן תהיה חוויה אישית מהנה".
על הפרק עמדו NYU וקולומביה בניו יורק ואוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. NYU היא האוניברסיטה הפרטית הגדולה ביותר בארצות הברית. היא אומנם לא חברה בליגת הקיסוס, אבל נחשבת לאחד המוסדות האקדמיים הבולטים בעולם. עם בוגריה וסגל המרצים שלה נמנים 38 חתני פרס נובל, 16 זוכי פרס פוליצר וכן זוכים רבים בפרסי האוסקר, האמי, הגראמי והטוני. בדירוג שנגחאי ממוקמת האוניברסיטה רק במקום ה-25, אולם בית הספר למשפטים ולמדיניות ציבורית של המוסד נחשב למוביל בעולם.
"בסופו של דבר בחרתי ב-NYU בגלל המיקס בין מצוינות אקדמית ללוקיישן שכיף לגור בו", הוא מספר.
הגשת מועמדות גם לשתיים האחרות?
"כמובן. אף אחד לא מגיש רק לאוניברסיטה אחת. למוסד אחד מהשלושה לא התקבלתי. מצד אחד, מאוד הוקל לי כי זה חסך לי את ההתלבטות. מצד שני, לקבל לא זה בוקס בבטן. מדובר באנשים שבמהות שלהם הם אנשים מצוינים, הם לא רגילים לשמוע לא. אומנם תחושת העלבון או ההחמצה נעלמה מהר מאוד כשראיתי מה כן נפתח בפניי, אבל ברמה האישית זה אף פעם לא נעים לקבל סירוב".
עזרא אומנם התקבל בסופו של דבר ל-NYU, אבל הדרך לשם לא עברה חלק. בבחינת TOEFL הראשונה שלו הוא נכשל.
TOEFL הוא מבחן רמה באנגלית המורכב מארבעה פרקים: קריאה, כתיבה, שמיעה ודיבור. כל פרק הוא 30 נקודות, והציון המקסימלי הוא 120 נקודות. חלק מהמוסדות מתנים קבלה בציון מינימלי כללי, וישנם גם כאלה הדורשים ציון מינימלי בכל פרק.
"בכל שיחות הייעוץ שלי עם אנשים אני אומר להם לסיים עם זה כמה שיותר מוקדם", אומר עזרא. "יש איזו אשליה אצל הרבה ישראלים שרמת האנגלית שלהם טובה והם יעברו את המבחן הזה בקלות, וזה לא תמיד ככה. קורה שמפספסים נקודות על שטויות. בבחינה הראשונה שלי לא השגתי את הציון המינימלי הדרוש, והאוניברסיטה דרשה ממני לגשת פעם שנייה".
הנוקאאוט הגיע בתום הלימודים. אותה אוניברסיטה שטענה שהאנגלית שלו לא מספיק טובה עבורה, ביקשה ממנו בסוף התואר לעלות על הבמה כדי לייצג את המחזור כולו בנאום הסיום. עזרא סיפק את הסחורה בנאום מרגש באנגלית מצוחצחת.
הצליח לך בסוף.
"האנגלית שלי היא ממערכת החינוך הישראלית. בתואר הראשון והשני בתל אביב אפשר להסתדר בלי הרבה אנגלית. אין ספק שזה דבר אחד לדעת לדבר אנגלית וזה דבר אחר לעשות תואר שלם באנגלית, בטח בשפה מקצועית כמו השפה המשפטית. בהתחלה אתה בדיסאוריינטציה והביטחון מתערער, אבל מהר מאוד אתה מבין שהשד לא נורא ואתה מדביק את הקצב. אתה חולק ספסל לימודים עם אנשים מוכשרים מכל העולם, הרמה היא מאוד גבוהה והם מרימים אותך לרמה שלהם. בלית ברירה אתה מיישר קו מהר מאוד, ואחרי חודשיים אתה מוצא את עצמך מדבר בביטויים שלא היה לך מושג שקיימים בכלל".
את התואר מימן באמצעות מלגת פישמן היוקרתית, שלא רק מכסה את כל שכר הלימוד, אלא גם לא מגבילה את הסטודנט למוסד אקדמי מסוים. "שכר הלימוד היה 60 ומשהו אלף דולר. אם לא הייתה המלגה הזו לא הייתי עושה את זה, כי המשמעות הייתה להכניס את עצמי לחובות מאוד גדולים. בעצם קיבלתי את המלגה הרבה לפני שהתקבלתי ל-NYU, משהו בסגנון 'מזל טוב, קיבלת מימון. עכשיו רק תגיד לנו למי לכתוב את הצ'ק'. זו הייתה פריבילגיה מדהימה. מה שכן, חייבים לקחת בחשבון את הוצאות המחיה המשתנות מעיר לעיר. לחיות בני יורק זו הוצאה דרמטית. אני חושב שאחרי ניו יורק קיבלתי פרספקטיבה על יוקר המחיה בישראל. למרות מלגת הלימודים, עדיין היינו צריכים לקחת הלוואה כדי לעמוד בהוצאות.
"בכל שנה בחלון הזמן שבין נובמבר למרץ, שזו התקופה שבה מגישים מועמדויות, אני מקבל עשרות טלפונים. הדבר הראשון שאני אומר לכולם הוא שלפני הכול אתם חייבים להיות בטוחים שיש לכם היכולת הכלכלית לעמוד בזה, כי מדובר באירוע יקר מאוד. מי שלא מקבל מלגת לימודים ואין לו סיוע כלכלי מהבית, חייב להבין שסביר להניח שהוא יצטרך להישאר לגור שם כמה שנים, כי יש הבדל ברמת ההשתכרות לעומת ישראל ובהתאם לכך - היכולת להחזיר הלוואות. לי היה מאוד ברור שאני חוזר לישראל. המדינה חשובה לי, אני ציוני ואני רוצה לתרום לציבור בצורה כזו או אחרת. סיימתי את התואר וחזרתי. שבועיים אחרי כבר התחלתי לעבוד במשרד החוץ. חברים שלי שהחליטו להישאר מרוויחים משכורות שבישראל אפשר לחלום עליהן. אני מאוד ממליץ ללמוד בחו"ל. זו חוויה מדהימה, מעצבת חיים ועדיין צריך לראות שעושים אותה בתבונה. אל תכניסו את עצמכם לסחרור כלכלי. הכול צריך להיות מדוד ומחושב".
שנה אחרי שסיים את לימודיו הוא נבחר לרשימת "60 הצעירים המבטיחים מתחת לגיל 30" של "פורבס" ישראל. כיום הוא עוסק בייעוץ במשפט ציבורי, מרצה במדינות שונות בעולם לקהילות יהודיות ולארגונים שונים ודוקטורנט באוניברסיטת תל אביב.
מהם ההבדלים הכי משמעותיים בין תואר שני בישראל לתואר שני במוסד עילית?
"כשאתה לומד בכיתה עם אנשים מ-60 לאומים שונים, אתה באופן טבעי נחשף ליכולות מקצועיות שלא הייתי נחשף אליהן בכיתה שהיא יותר הומוגנית באופי שלה. במובן הזה, תואר שני במוסד עילית אוטומטית מרחיב את היריעה שלך ואת ההכרה שלך עם שיטות משפט ועם תרבויות שונות. רק כתוצאה מזה אתה הופך לאדם משוכלל יותר ועשיר יותר בידע ובהשקפת עולם.
"בנוסף, ב-NYU ובמוסדות אחרים בארה"ב נהוג שהמרצה פונה אקטיבית לסטודנט באמצע השיעור ושואל אותו שאלות מול כל הכיתה, כך שאין לגיטימציה לבוא לא מוכן לשיעור. אף אחד לא רוצה לגמגם מול 120 סטודנטים. בתל אביב זה פחות מקובל.
"מה שכן, אני חייב לציין שהכלים החשיבתיים והביקורתיים שקיבלתי באוניברסיטת תל אביב לא נופלים בשום צורה ממה שקיבלתי ב-NYU. אפילו עומס הקריאה מבחינתי היה זהה. אני גרתי בספרייה בתל אביב וגרתי בספרייה בניו יורק. רמת ההוראה בתל אביב גבוהה מאוד. כיום במסגרת הדוקטורט שלי אני רק מאשש את המחשבה הזו. זה כיף לראות את זה".
ד"ר אביטל רום, 37, היא מה שנהוג לכנות "לייט בלומר". בראשית שנות ה-20 לחייה היא בכלל למדה מוזיקה ברימון, וקריירה אקדמית הייתה ממנה והלאה. בגיל 27 התחילה לימודי תואר ראשון במזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. כשסיימה כבר חצתה את גיל 30. בן זוגה באותה תקופה טס לסיאטל לפוסט-דוקטורט, רום התלוותה אליו - ורק שם התיאבון נפתח. היא אומנם לא האמינה שהיא מספיק טובה בשביל תואר באייבי ליג, אבל בזמן שבן זוגה בילה בין כותלי האוניברסיטה, היא ערכה מחקר מקיף על התוכניות השונות לתואר שני ובדקה מנחים פוטנציאליים. בסופו של התהליך היא הגישה מועמדות לאוניברסיטאות וושינגטון וייל בארה"ב ולקיימברידג' בבריטניה. היא התקבלה לשלושתן, וכמו מועמדים רבים לתואר שני, מצאה את עצמה תקועה עם שאלת המימון.
"בארה"ב אין כמעט אופציה למימון של תואר שני, וכמו כל ישראלי בן 30 ממעמד הביניים ובלי חסכונות, לא יכולתי לאפשר את זה לעצמי. מאיפה אני אביא 46 אלף דולר לשנה?"
בקיימברידג' הבריטית, לעומת זאת, היה לה המון מזל. בדיוק בשנה שבה הגישה מועמדות נפתחה מלגה אחת בלבד המיועדת למי שעוסק בהיסטוריה סינית. רום זכתה בכל הקופה. המלגה כיסתה את שכר הלימוד ואת הוצאות המחיה. היא עזבה את בן הזוג בסיאטל ("אני מודה לו עד היום על ההשראה לעשות אקדמיה בחו"ל"), וטסה ללמוד באחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם, בעיר שהיא מכנה עד היום "יופי שאינו נגמר".
אוניברסיטת קיימברידג' היא האוניברסיטה השנייה העתיקה ביותר בעולם (אחרי אוקספורד). האגדה מספרת כי היא נוסדה ב-1209 על ידי קבוצת מלומדים שנאלצו להימלט מאוקספורד לאחר ריב עם קבוצת מלומדים אחרת. עם בוגרי קיימברידג' נמנים חלק מכובד מהאנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של המדעים המדויקים ו-90 זוכי פרס נובל, יותר מבכל אוניברסיטה אחרת.
בין אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג', המכונות באנגליה אוקסברידג', שוררת יריבות היסטורית שמקורה במאבק על תואר האוניברסיטה הבכירה בבריטניה. מבלי להתערב, נסתפק בציון העובדות היבשות: קיימברידג' מוליכה כבר שנים את טבלת דירוג האוניברסיטאות באנגליה, ובדירוג הנוכחי של האוניברסיטאות הטובות בעולם היא ממוקמת במקום השלישי ואוקספורד בתשיעי. רק אומרים.
קיימברידג' מורכבת מ-31 קולג'ים המפוזרים ברחבי העיר, וכל אחד מהם מהווה מוסד עצמאי: קובע אילו סטודנטים יתקבלו ומחליט על מינוי של אנשי סגל. בכל קולג' ישנם ספרייה ומתקני ספורט, מועדונים ואחוות שונות, ורוב הסטודנטים מתגוררים בו.
"זו עיר שהיא אוניברסיטה ואוניברסיטה שהיא עיר", מסבירה רום. "הקולג' הוא הבית שלך, הקיבוץ שלך, שם מתנהלים חיי הקהילה, והפקולטה היא מקום העבודה שלך, שם את לומדת. לארוחות הערב המשותפות מגיעים עם גלימה, ממש כמו ב'הארי פוטר'".
בשלב הראשון קיבלה מלגה עבור השנה הראשונה. מאוחר יותר קיבלה את אותה המלגה עבור שנות הדוקטורט שלה.
"אני לא יכולה לתאר כמה זה היה משחרר להיות מסוגלת להתייחס ללימודים שלי כמו לעבודה במשרה מלאה. קיבלתי כסף לעשות את זה. בעצם קיבלתי אישור שאני לא ממציאה את זה. זאת באמת עבודה לכל דבר ועניין, והיא באמת לוקחת לך כל דקה פנויה ביום. כסטודנטית לתואר ראשון בישראל למדתי המון שעות ועבדתי בשלוש עבודות זמניות שונות במקביל כי ככה זה, אין ברירה. פה לסטודנט בתואר ראשון אסור לעבוד במהלך הסמסטר. זה כמובן לא חוק והמשטרה לא תעצור אותך אם תעבוד, אבל זה בהחלט לא נהוג. הלימודים שלך הם המשרה המלאה שלך, וכך זה אמור להיות. זה עניין של גישה".
גם לסטודנטים בתארים מתקדמים אסור לעבוד?
"מותר להם עד עשר שעות בשבוע. אני לא עבדתי. עד הברקזיט הסתדרתי ממש טוב מהמלגה, אפילו שמתי כסף בצד. לא בגלל שהמלגה הייתה ענקית אלא בגלל שהתרגלתי להתקמצן על עצמי. אחרי הברקזיט המחירים עלו מהר מאוד ונהיה קשה יותר, אבל בסך הכול אפשר לחיות מהמלגה".
איך הלימודים עצמם?
"תארים מתקדמים בקיימברידג' שונים מאוד מתארים מתקדמים בארה"ב בכך שאין כמעט עבודות קורס. את פשוט לבד עם התואר. אני זוכרת שבמפגש הפתיחה כל אחד הציג את עצמו ומה הוא הולך לחקור. כשהגיע תורי אמרתי 'אני אביטל, עשיתי תואר ראשון בתל אביב ואני עובדת על תואר שני בסינית עתיקה', ואז הפרופסור שניהל את הדיון הסתובב אליי ואמר 'אהה, זאת את'. ואז הבנתי שאני לבד. אין לי קולגות, אין כאן 15 אנשים שיושבים ולומדים ביחד בקורס, אין לי עם מי להתייעץ. כל אחד עובד עם עצמו ועם המנחה שלו. מצד אחד, לימודים לתארים מתקדמים באנגליה הם חוויה בודדה למדי. מצד שני, יש חיי חברה עשירים ויש די פלטפורמות להכיר אנשים. בכל חודש יוני, לדוגמה, יש נשפים מטורפים בלילות, והסטודנטיות מגיעות עם שמלות ערב. בהתחלה הייתי בהלם. אני אפילו לא שמה איפור ביומיום! מה קשור נשף עכשיו? הלכתי לחנויות יד שנייה וקניתי שמלה שנראית סביר, אבל יש סטודנטיות שמשקיעות ממש והולכות לסלון ויוצאות עם איפור ועיצוב שיער. זאת חוויה".
החוויה כללה גם מעבר חד מאנגלית אמריקנית, שעליה מתחנכים מרבית הישראלים, לאנגלית בריטית: "זה היה לא פשוט אבל גם משעשע. כיום כשאני רואה את האות Z במילה זה עושה לי פריחה, כי אני בריטית למהדרין".
בפברואר האחרון סיימה את הדוקטורט, כשהיא בהיריון מתקדם מבן זוגה הבריטי. כיום היא בחופשת לידה, מלמדת סינית קלאסית בפקולטה ללימודי אסיה והמזרח התיכון ומחפשת משרות פוסט-דוקטורט.
"ממש לא חשבתי להישאר לחיות באנגליה. לקח לי המון זמן להבין שאני לא חוזרת. פשוט אין עבודה בארץ בתחום שלי, והעבודה הזו היא אהבת חיי. אני כמובן מתגעגעת, אבל בניגוד לסטודנטים באוניברסיטאות בארה"ב, הטיסות לארץ קצרות יחסית ולא מאוד יקרות. בימים נטולי קורונה אני מגיעה לישראל פעמיים-שלוש בשנה, וההורים קופצים לכאן פעם-פעמיים בשנה. זה לא נורא. הלימודים כאן הם אגדה. זו חוויה מומלצת ביותר למי שבא עם מוכנות לטעום מתרבויות שונות, ליהנות, להתאהב במקומות אחרים. בואו עם ראש פתוח ולב פתוח. קורים פה דברים טובים".
