אי־אפשר להתקדם בנושא השלום", הזהיר אותי רם (הכוונה היא לרם עמנואל, ראש הסגל) ב-2009, "כשנשיא ארצות-הברית וראש ממשלת ישראל מגיעים מרקע פוליטי שונה". דנו אז בחזרתו של ביבי נתניהו זמן קצר לפני כן לראשות הממשלה, אחרי שהליכוד הצליח להרכיב קואליציה ימנית, אף על פי שהיו לו פחות מנדטים מאשר למפלגת קדימה, שנטתה יותר למרכז הפוליטי. רם, שהיה במשך זמן קצר אזרח מתנדב בצה"ל וישב בשורה הראשונה במשא ומתן של ביל קלינטון על הסכמי אוסלו, הסכים שאנחנו צריכים לנסות להתניע מחדש את שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים, ולו רק כיוון שפעולה כזאת מצידנו עשויה למנוע מהמצב להידרדר. אבל הוא לא היה אופטימי, וככל שהעברתי זמן רב יותר עם נתניהו ועם מקבילו הפלסטיני, מחמוד עבאס, הבנתי יותר מדוע.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- "אובמה הוא בדיוק מה שהוא נראה - רק יותר טוב"
- ידעתם שאובמה הוא גם שחקן פוקר לא רע?
- למה נתניהו חשב שהאמריקאים מרגלים אחריו?
נתניהו, עם מבנה גוף של שחקן פוטבול, לסת רבועה, תווי פנים רחבים ושיער אפור מסורק מעל קרחת, היה חכם, ערמומי, קשוח ובעל כישרון מופלא לתקשורת בעברית ובאנגלית גם יחד. (הוא נולד בישראל, אבל העביר את רוב שנותיו המעצבות בפילדלפיה, ושרידים ממבטאה של העיר נותרו בקול הבריטון המלוטש שלו). למשפחתו היו שורשים עמוקים בתנועה הציונית: סבו הרב עלה ב־1920 מפולין לפלשתינה הנתונה תחת שלטון בריטי, ואביו פרופסור להיסטוריה שעיקר פרסומו נבע מכתביו על רדיפת היהודים בידי האינקוויזיציה הספרדית היה למנהיג בתנועה הרוויזיוניסטית, האגף המיליטנטי יותר של התנועה הציונית, לפני הקמת המדינה. נתניהו אמנם גדל בבית חילוני, אך ירש את מסירותו של אביו להגנת ישראל: הוא שירת בסיירת מטכ"ל והשתתף במלחמת יום הכיפורים, ואחיו הבכור יוני נתניהו מת מות גיבורים במבצע אנטבה המפורסם ב־1976, אז שיחררו לוחמי הסיירת 102 נוסעים מידי מחבלים פלסטינים שחטפו מטוס של חברת אייר פראנס.
האם ביבי ירש גם את העוינות הגלויה של אביו כלפי הערבים? ("האויב הערבי הוא קשה כי הנטייה לקונפליקט היא חלק מהמהות שלו. אויבות היא חלק מאישיותו ומאופיו. מבנה האישיות של הערבי הוא כזה, שאינו מוכן לפשרות או להסכמים"). זאת היה קשה יותר לומר. בכל מקרה, אין ספק שהוא בנה את כל הפרסונה הפוליטית שלו סביב תדמית של כוח והמסר שיהודים לא יכולים להרשות לעצמם התחסדות מזויפת. הם חיים בסביבה קשה ולכן גם הם חייבים להיות קשוחים. הפילוסופיה שלו עלתה בקנה אחד עם זאת של החברים הנִצים ביותר באיפא"ק, כמו גם בכירים רפובליקנים ואנשי ימין אמריקאים. נתניהו היה יכול להיות מקסים, או לכל הפחות מעוניין לרַצות כשהדבר שירת את מטרותיו; למשל, הוא עשה שמיניות באוויר כדי לפגוש אותי בנמל התעופה בשיקגו, זמן קצר אחרי שנבחרתי לסנאט של ארצות-הברית, והעתיר עליי שבחים על חוק פרו-ישראלי חסר חשיבות שבו תמכתי בבית המחוקקים של אילינוי. אבל הדימוי העצמי שלו, כמגן הראשי של העם היהודי מפני אסון, איפשר לו להצדיק כמעט כל מעשה שישאיר אותו בשלטון, וההיכרות הקרובה שלו עם הפוליטיקה האמריקאית ועם אמצעי התקשורת שלנו נסכה בו ביטחון שהוא יכול לעמוד בפני כל לחץ שממשל דמוקרטי כמו שלי עשוי לנסות להפעיל עליו.
× × ×
הדיונים המוקדמים שלי עם נתניהו הן בטלפון והן בביקוריו בוושינגטון התנהלו לא רע, למרות השקפות העולם השונות מאוד של שנינו. הוא היה מעוניין במיוחד לדבר על איראן, שבה ראה, בצדק, את האיום הביטחוני הגדול ביותר על ישראל, והסכמנו על תיאום בינינו במטרה למנוע מטהרן להשיג נשק גרעיני. אבל כשהעליתי את האפשרות של חידוש שיחות שלום עם הפלסטינים, הוא סירב נחרצות להתחייב.
"אני רוצה להבטיח לך שישראל רוצה שלום", אמר נתניהו. "אבל שלום אמת חייב לענות על צורכי הביטחון של ישראל. ואם אני יכול לדבר איתך בכנות, ברק, לא ברור שיש בצד השני פרטנר שיכול לתת לנו את זה. עבאס אולי מוכן, אבל יכול להיות שהוא לא מסוגל".
הבנתי מה הוא אומר. אם הסתייגותו של נתניהו מהשתתפות בשיחות שלום נולדה מתוך חוזקה המתגבר של ישראל, הרי שהסתייגותו של הנשיא הפלסטיני עבאס נבעה מתוך חולשה פוליטית. עבאס היה לבן שיער ושפם, נעים בהליכותיו ומתוכנן בתנועותיו. הוא עזר לערפאת לייסד את תנועת פתח, שנהפכה בהמשך לארגון השולט באש"ף, והעביר את רוב הקריירה שלו בעיסוקים דיפלומטיים ואדמיניסטרטיביים בצִלו של היושב ראש הכריזמטי ממנו. הוא היה הבחירה המועדפת על ארצות-הברית ועל ישראל גם יחד להנהגת הפלסטינים אחרי מותו של ערפאת, במידה רבה בזכות הכרתו החד-משמעית בישראל והתנערותו ארוכת השנים מאלימות. אבל זהירותו היסודית ונכונותו לשתף פעולה עם מנגנוני הביטחון של ישראל (כמו גם שמועות עקשניות על העדפת מקורבים ושחיתות בממשל שלו) פגעו במוניטין שלו בקרב בני עמו. אחרי שכבר איבד את השליטה בעזה לידי חמאס בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית שנערכו ב־2006, הוא ראה בשיחות שלום עם ישראל סיכון שלא שווה לקחת, לפחות לא בלי כמה ויתורים מוחשיים שיספקו לו צידוק פוליטי.
השאלה המיידית הייתה איך לפתות את נתניהו ואת עבאס לגשת לשולחן המשא ומתן. הסתמכתי על קבוצה מוכשרת של דיפלומטים, החל בהילארי, שהייתה מעורה היטב בסוגיות וכבר הכירה רבים מהשחקנים הראשיים בזירה, שימצאו תשובות. כדי להדגיש את החשיבות הרבה שאני מייחס לנושא מיניתי את מנהיג הרוב לשעבר בסנאט, ג'ורג' מיטשל, לשליח המיוחד לענייני השלום במזרח התיכון. מיטשל היה מזכרת מהעבר, פוליטיקאי נמרץ ופרגמטי עם מבטא של מדינת מיין. הוא הפגין את כישוריו בהשכנת שלום במשא ומתן על הסכם יום שישי הטוב, ששם קץ ב־1998 לסכסוך בן עשרות השנים בין הקתולים לפרוטסטנטים בצפון אירלנד.
התחלנו בקריאה להקפאה זמנית של בניית התנחלויות חדשות בגדה המערבית, שהייתה נקודת מחלוקת משמעותית בין שני הצדדים, כדי שהמשא ומתן יוכל להתחיל ברצינות. הבנייה בהתנחלויות נהפכה במשך הזמן למדיניות ממשלתית דה פקטו, וב־2009 חיו כ־300 אלף מתנחלים מחוץ לגבולותיה המוכרים של מדינת ישראל. בינתיים נמשכה הבנייה של שכונות מסודרות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים – האזור השנוי במחלוקת והערבי ברובו של העיר – שהפלסטינים קיוו שתהיה ביום מן הימים בירתם. הכל נעשה בברכתם של פוליטיקאים, שהיו שותפים לאמונות הדתיות של המתנחלים, ראו תועלת פוליטית בריצויים או רק ביקשו להקל את מצוקת הדיור בישראל. מבחינת הפלסטינים, הצמיחה בהתנחלויות נחשבה לסיפוח זוחל של ארצם, סמל לחוסר האונים של הרשות הפלסטינית.
ידענו שנתניהו יתנגד ככל הנראה לרעיון ההקפאה. המתנחלים נהפכו לכוח פוליטי משפיע, והיה להם ייצוג בולט בקואליציה שלו. יתרה מזאת, הוא יטען שמחוות הרצון הטוב שנבקש מהפלסטינים בתמורה שעבאס והרשות הפלסטינית ינקטו צעדים מוחשיים להפסקת ההסתה לאלימות בגדה המערבית – היא משהו שקשה הרבה יותר למדוד. אבל בהתחשב בחוסר הסימטריה ביחסי הכוחות בין ישראל לפלסטינים – הרי לא היה הרבה שעבאס יכול לתת לישראלים שהם לא לקחו כבר בעצמם – חשבתי שסביר לבקש מהצד החזק יותר לעשות צעד ראשון גדול יותר לעבר השלום.
כצפוי, תגובתו הראשונית של נתניהו להקפאת ההתנחלויות שהצענו הייתה שלילית ביותר, ובעלי בריתו בוושינגטון מיהרו להאשים אותנו בפומבי שאנחנו מחלישים את הברית בין ארצות-הברית לישראל. הטלפונים בבית הלבן לא חדלו לצלצל, חברי צוות הביטחון הלאומי שלי קיבלו שיחות מעיתונאים, מראשי ארגונים יהודיים אמריקאיים, מתומכים בולטים ומחברי קונגרס, שכולם תהו מדוע אנחנו מתנכלים לישראל ומתמקדים בהתנחלויות כשכולם יודעים שהאלימות הפלסטינית היא המכשול העיקרי לשלום. יום אחד אחר הצהריים בן (הכוונה היא לבן רודס, שהיה יועצו של אובמה) הגיע באיחור לפגישה ונראה טרוד במיוחד, אחרי שהעביר כמעט שעה בטלפון עם חבר קונגרס דמוקרטי ליברלי, שהיה נסער מאוד.
"חשבתי שהוא מתנגד להתנחלויות", אמרתי.
"כן", אמר בן. "הוא גם מתנגד לכל פעולה שלנו שתעצור הלכה למעשה את ההתנחלויות".
× × ×
לחץ מהסוג הזה נמשך לאורך רוב 2009, כולל השאלות על הקישקעס שלי. מדי פעם בפעם היינו מזמינים ראשי ארגונים יהודיים או חברי קונגרס לבית הלבן לפגישות איתי ועם הצוות שלי וחזרנו באוזניהם על המחויבות המוצקה שלנו לביטחונה של ישראל ולקשר שבין ארצות־הברית לישראל. לא היה קשה להציג את הטיעון; למרות חילוקי הדעות ביני לבין נתניהו על הקפאת ההתנחלויות, קיימתי את הבטחתי להגביר את שיתוף הפעולה הצבאי בין ארצות-הברית לישראל בכל ההיבטים, פעלתי נגד האיום האיראני ועזרתי לממן את פיתוחה של מערכת כיפת ברזל, שתאפשר בעתיד לישראל ליירט רקטות מתוצרת סוריה שנורו מעזה או ממוצבי חיזבאללה שבתוך לבנון. אף על פי כן, תזמורת הגינויים שעליה ניצח נתניהו השפיעה כפי שהתכוון: גזלה מזמננו, הציבה אותנו בעמדת התגוננות והזכירה לי שחילוקי דעות רגילים בענייני מדיניות עם ראש ממשלת ישראל – אפילו כזה שיש לו קואליציה שברירית – גובים מחיר פוליטי פנים-אמריקאי שפשוט לא קיים בכל התמודדות שלי עם בריטניה, גרמניה, צרפת, יפן, קנדה או כל אחת מבעלות הברית הקרובות האחרות שלנו.
אבל זמן קצר אחרי שנשאתי את נאומי בקהיר, בתחילת יוני 2009, נתניהו פתח את הדלת כדי סדק להתקדמות כשהגיב בנאום משלו שבו הכריז, בפעם הראשונה, על תמיכתו המותנית בפתרון שתי המדינות. ואחרי חודשי התכתשויות הוא ועבאס הסכימו בסופו של דבר להצטרף אליי לדיונים פנים אל פנים כאשר שניהם הגיעו להתכנסות השנתית של ראשי המדינות בעצרת הכללית של האו"ם, בסוף ספטמבר. שניהם היו מנומסים זה לזה (נתניהו הכביר מילים ונראה נינוח, ואילו עבאס היה חתום פנים ורק הינהן מדי פעם), אבל נראו אדישים כשדחקתי בהם להסתכן מעט למען השלום. חודשיים לאחר מכן הסכים נתניהו להקפאה בת עשרה חודשים של מתן אישורים לבנייה חדשה בהתנחלויות בגדה המערבית. הוא סירב נחרצות להרחיב את ההקפאה לבנייה במזרח ירושלים.
אם הייתה לי אופטימיות לגבי הוויתורים של ביבי, היא גוועה במהירות. ברגע שנתניהו הכריז על ההקפאה הזמנית, עבאס קבע שהיא חסרת משמעות, התלונן על חוסר הכללתה של מזרח ירושלים ועל העובדה שבנייתם של פרויקטים שכבר אושרו נמשכה כרגיל. הוא עמד על כך שבהיעדר הקפאה מוחלטת הוא לא מוכן להצטרף לשיחות. מנהיגים ערבים אחרים התבטאו בתוך זמן קצר בצורה דומה, בין השאר בעידודם של עורכי "אל-ג'זירה", ערוץ השידור בשליטת קטאר שנהפך למקור החדשות העיקרי באזור, אחרי שצבר פופולריות על ידי שלהוב אש הזעם והטינה של ערבים באותו הדיוק המתמטי שהפעילו במיומנות חדשות "פוקס" על מצביעים לבנים שמרנים בארצות־הברית.
× × ×
המצב רק הסתבך במארס 2010, כאשר בזמן ביקור ידידות של ג'ו ביידן בישראל הכריז שר הפנים הישראלי, אלי ישי, על הפקדת תוכניות לבניית 1,600 יחידות דיור במזרח ירושלים. נתניהו אמנם טען בתוקף שלא היה למשרדו כל קשר לתזמון האישור, אבל המהלך חיזק את דעתם של הפלסטינים שההקפאה נעשתה למראית עין בלבד, בידיעתה של ארצות־הברית. הוריתי להילארי לצלצל לנתניהו ולהבהיר לו את מורת רוחי, וחזרנו על הצעתנו שממשלתו תפגין איפוק רב יותר בהרחבת התנחלויות. תגובתו, שניתנה בוועידה השנתית של איפא"ק בוושינגטון בהמשך אותו חודש, הייתה להכריז לקול מחיאות כפיים סוערות: "ירושלים היא לא התנחלות – היא בירתנו".
למחרת ישבתי עם נתניהו לפגישה בבית הלבן. המעטתי בערכו של המתח הגובר וקיבלתי את סיפור הבדים שההכרזה על האישור הייתה פשוט אי-הבנה, והדיונים שלנו התנהלו יפה במשך הזמן שהוקצב להם. כיוון שהייתה לי פגישה נוספת ונתניהו עדיין רצה לדון בכמה נושאים אחרים, הצעתי שנעשה הפסקה ונחדש את השיחה כעבור שעה, ובינתיים סידרתי למשלחת שלו אפשרות להתארגן בחדר רוזוולט. הוא אמר שאין לו בעיה לחכות, ולאחר הפגישה השנייה סיימתי את הערב בידידותיות, אחרי שישבנו יחד שעתיים בסך הכל. אבל למחרת פרץ רם בסערה למשרד ואמר שיש דיווחים באמצעי התקשורת שהשפלתי בכוונה תחילה את נתניהו כשהכרחתי אותו לחכות, עד כדי האשמות שהרשיתי לתרעומת אישית לפגוע במערכת היחסים החיונית בין ארצות-הברית לישראל.
זה היה מקרה נדיר שבו קיללתי יותר מרם.
במבט לאחור אני מהרהר לפעמים בשאלה עתיקת יומין: עד כמה משפיעים קווי אופי ייחודיים של מנהיגים אינדיבידואלים על מהלך ההיסטוריה. האם אלה מאיתנו שמגיעים לעמדות כוח מהווים רק צינור שבו עוברים זרמי התקופה העמוקים והעיקשים, או שאנחנו משפיעים בעצמנו, ולו חלקית, על העתיד לבוא? אני תוהה אם לחוסר ביטחון או לתקווה שאנחנו מרגישים, לטראומות ילדות או לזיכרונות ממעשה בלתי צפוי של טוב לב, יש כוח המשתווה לזה של שינוי טכנולוגי או מגמה חברתית־כלכלית. אני מהרהר אם הנשיאה הילארי קלינטון או הנשיא ג'ון מקיין היו עשויים להשיג אמון רב יותר משני הצדדים; אם העניינים היו יכולים להתנהל אחרת אם מישהו אחר, ולא נתניהו, היה יושב על כיסא ראש הממשלה, או אילו עבאס היה אדם צעיר יותר, נחוש יותר בדעתו להטביע חותם מאשר להתגונן מפני ביקורת.
מה שאני יודע הוא שלמרות השעות שהקדישו הילארי וג'ורג' מיטשל למאמצים דיפלומטיים הלוך ושוב, התוכניות שעשינו לשיחות שלום לא הגיעו לשום מקום, ובסוף אוגוסט 2010, רק חודש לפני סופה המיועד של הקפאת הבנייה בהתנחלויות, הסכים עבאס סוף-סוף לשיחות ישירות, בעיקר בזכות התערבותם של נשיא מצרים חוסני מובארק ועבדאללה מלך ירדן. אבל הוא התנה את השתתפותו בנכונותה של ישראל להמשיך את ההקפאה – אותה הקפאה שבמשך תשעת החודשים הקודמים הוא גינה כחסרת טעם.
כיוון שהזמן דחק, אירגנו מפגש של נתניהו, עבאס, מובארק ועבדאללה איתי בישיבות ובסעודה אינטימית בבית הלבן ב־1 בספטמבר, כפתיחה לשיחות. היום היה טקסי בעיקרו – העבודה הקשה של בניית העסקה תעבור לידיהם של הילארי, מיטשל וצוותי המשא ומתן. ובכל זאת קישטנו את האירוע כולו בהזדמנויות צילום וזמינות לאמצעי התקשורת, רעש וצלצולים רבים ככל האפשר, והאווירה בין ארבעת המנהיגים הייתה חמימה וידידותית לכל אורכו. עדיין יש לי תצלום של חמישתנו מביטים בשעונים כדי לבדוק אם השמש שקעה רשמית, כי היינו בחודש הרמדאן והיה צריך לוודא שהסתיים הצום לפני שכולם ישבו לארוחה.
באור הרך של חדר האוכל המשפחתי הישן תיאר כל אחד מאיתנו בתורו את החזון שלו לעתיד. דיברנו על קודמינו, כמו בגין וסאדאת, רבין וחוסיין מלך ירדן, שניחנו באומץ ובחוכמה שאיפשרו להם לגשר על פערים משכבר הימים; דיברנו על מחירו של הסכסוך המתמשך לאינסוף, על האבות שלא חוזרים הביתה, על האמהות שקוברות את ילדיהן.
בעיני מתבונן מבחוץ הרגע היה יכול להיראות מלא תקווה, התחלה של משהו חדש.
ובכל זאת, מאוחר יותר באותו לילה, אחרי שהסעודה הסתיימה והמנהיגים חזרו למלונותיהם ואני ישבתי בחדר העבודה שלי ועברתי על מסמכים לקראת יום המחרת, הרגשתי בעל כורחי תחושה מעורפלת של אי־שקט. הנאומים, שיחות החולין, הישיבה הנינוחה בצוותא. הרגשתי שהכל כמעט נוח מדי, טקסי, הצגה שכל אחד מארבעת המנהיגים ככל הנראה השתתף בה כבר עשרות פעמים, ומטרתה לפייס את הנשיא האמריקאי הנוכחי, שחושב שמשהו יכול להשתנות. דמיינתי אותם לוחצים ידיים אחר כך, כשחקנים המסירים את התלבושות והאיפור מאחורי הקלעים, לפני שהם חוזרים לעולם שהם מכירים – עולם שבו נתניהו יכול להאשים את חולשתו של עבאס במניעת השלום, תוך שהוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להשאירו חלש, ועבאס יכול לגנות את ישראל רשמית על פשעי מלחמה תוך שהוא מקיים בחשאי משא ומתן על חוזים עסקיים עם הישראלים, ומנהיגים ערבים יכולים להתקומם על העוול שנעשה לפלסטינים בכיבוש כאשר כוחות ביטחון הפנים שלהם עצמם רודפים באכזריות מתנגדים ויריבים העלולים לאיים על כוחם. וחשבתי על כל הילדים, בעזה וביישובים ישראליים או בקרנות הרחוב בקהיר ובעמאן, שימשיכו לגדול כשהם מוקפים בעיקר באלימות, בכפייה, בפחד ובטיפוח שנאה, כי בעומק הלב אף אחד מהמנהיגים שאיתם נפגשתי לא מאמין שמשהו אחר אפשרי.
עולם בלי אשליות כך הם היו קוראים לו.
הישראלים והפלסטינים נפגשו בסופו של דבר רק פעמיים בשיחות שלום ישירות. פעם אחת בוושינגטון, למחרת הסעודה שלנו בבית הלבן, ופעם שנייה תריסר ימים לאחר מכן, כשמובארק אירח את המשא ומתן בשארם א־שייח' לפני החזרה למעונו של נתניהו בירושלים. הילארי ומיטשל דיווחו שהדיונים היו מהותיים וארצות-הברית הציעה תמריצים לשני הצדדים, כולל חבילות סיוע מוגדלות, ואפילו שקלה שחרור מוקדם של ג'ונתן פולארד, האזרח האמריקאי שהורשע בריגול לטובת ישראל ונחשב גיבור בעיני ישראלים מסוימים.
6 צפייה בגלריה
'''נתניהו ואבו מאזן נראו אדישים כשדחקתי בהם להסתכן למען השלום''
(צילום: קובי גדעון, לע"מ)
אבל הכל היה לשווא. הישראלים סירבו להאריך את הקפאת הבנייה בהתנחלויות. הפלסטינים פרשו מהמשא ומתן. בדצמבר 2010 עבאס כבר איים לפנות לאו"ם בבקשה להכרה במדינה פלסטינית ולבית המשפט הבינלאומי הפלילי כדי לתבוע את ישראל על מה שהגדיר פשעי מלחמה בעזה. נתניהו איים להקשות על הרשות הפלסטינית. ג'ורג' מיטשל ניסה לשים את הדברים בפרופורציה והזכיר לי שבמהלך המשא ומתן לסיום הסכסוך בצפון אירלנד, "היו לנו 700 ימים רעים ויום אחד טוב". אבל בכל זאת, ההרגשה הייתה שלפחות בתקופה הקרובה, חלון ההזדמנויות להסכם שלום נסגר.
בחודשים הבאים חזרתי בזיכרוני פעמים רבות לסעודה עם עבאס ונתניהו, מובארק ועבדאללה מלך ירדן, להעמדת הפנים התיאטרלית, לחוסר הנחישות שלהם. ההתעקשות על כך שהסדר הקיים במזרח התיכון ישרור לעד, האמונה שילדים הגדלים בייאוש לא יתקוממו, בשלב מסוים, נגד משמריו. התברר שזאת הייתה האשליה הגדולה מכל.
במהלך קמפיין הבחירות של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן, ברק אובמה היה שם בלא מעט עצרות: נאם, הלהיב את הבוחרים וגם תרם לא מעט רגעים לסרטונים של מאחורי הקלעים. הרומן בין השניים הולך אחורה, אל השנים שבהן ביידן היה סגן הנשיא של אובמה. בספר הוא מתאר מדוע בחר דווקא את הסנאטור מדלאוור לתפקיד הנחשק. "היינו שונים זה מזה להפליא, לפחות על הנייר", הוא כותב. ההבדלים בין השניים ניכרים גם בגיל – ביידן מבוגר מאובמה ב־19 שנים, וגם בקילומטרז' הפוליטי – אובמה הגיע לוושינגטון בזמן שלביידן כבר היה ותק של יותר מ־30 שנה בסנאט. והיה גם עניין האופי: "אם אני נחשבתי בעל מזג שלֵו ומאופק, אדם המודד מילים בקפידה, הרי שג'ו היה כולו חמימות, טיפוס נטול עכבות, ששמח לשתף את העולם בכל מה שצץ לו בראש. זאת הייתה תכונה שחיבבה אותו על אנשים, כי הוא נהנה מחברתם באמת ובתמים", כותב אובמה.
הנשיא לשעבר גם עוקץ, בחיבה ניכרת, את הנשיא הנבחר. "להתלהבות של ג'ו היה צד שלילי. בעיר מלאה אנשים שאוהבים לשמוע את עצמם מדברים, איש לא הצליח להשתוות לו. אם נאום נקבע לאורך של 15 דקות, ג'ו דיבר לפחות חצי שעה. אם נתנו לו חצי שעה, אי־אפשר היה לדעת כמה זמן הוא ידבר". אובמה לא התרגש מביקורות שנשמעו על ביידן: "למדתי שפליטות הפה האקראיות שלו בטלות בשישים בהשוואה לצדדיו החזקים".
ביידן, אגב, לא מיהר להסכים לתפקיד. "אני רוצה להיות האחרון בחדר בכל החלטה חשובה", הוא דרש – ואובמה הסכים מיד.
ביידן מתואר בספר כסגן נשיא אקטיבי מאוד, שגם הביע עמדות מנוגדות לטון השלט. בספר מתאר אובמה כיצד ביידן היה הבכיר היחיד שהיסס לשלוח כוחות נוספים לאפגניסטן. הוא נסע בשליחות אובמה לקאבול, סקר את האזור, ולדברי אובמה בספר ראה את אפגניסטן כ"בוץ טובעני מסוכן". כשיועצי הביטחון דחפו להגברת הנוכחות האמריקאית שם, ביידן אמר לו: "אני יודע לזהות מתי הגנרלים מנסים לדחוק לפינה נשיא חדש. אל תיתן להם לכופף אותך".
בשנים אותן מתאר אובמה בספר, טראמפ היה איש עסקים שרק התחיל למשוך את תשומת הלב של התקשורת והציבור כמי שעשוי לכבוש את הבית הלבן. הוא עשה את זה באמצעות השאלות שהעלה בנוגע לארץ הלידה של אובמה – "כדי להיות נשיא ארה"ב אתה צריך להיוולד כאן", תהה טראמפ בטלוויזיה, "יש ספק אם הוא נולד כאן או לא. אין לו תעודת לידה". אובמה חשב להתעלם, אבל הבאזז הלך וגבר והוא היה חייב להגיב. במבט לאחור יש לו לא מעט ביקורת – לא רק על מי שהחליף אותו לתדהמת העולם בבית הלבן, אלא גם על התקשורת שנתנה לו במה נרחבת.
מבחינתו הסיפור הוא אחד: גזענות. "יותר ויותר שמתי לב שהאווירה שקלטנו לראשונה בעצרות בשלהי מסע הבחירות של שרה פיילין, ובהמשך בקיץ של תנועת מסיבת התה, חילחלה משולי הפוליטיקה של המפלגה הרפובליקנית למרכז – תגובה רגשית וכמעט אינסטינקטיבית לנשיאותי, נבדלת מכל חילוקי הדעות לגבי מדיניות או אידיאולוגיה. היה נדמה כאילו עצם נוכחותי בבית הלבן עוררה פאניקה בעלת שורשים עמוקים, תחושה שהסדר הטבעי השתבש", הוא כותב, "זה בדיוק מה שדונלד טראמפ הבין כשהתחיל לשווק טענות כאילו לא נולדתי בארצות־הברית, ולכן נשיאותי אינה חוקית. הוא הציע למיליוני אמריקאים שנבהלו מאדם שחור בבית הלבן תרופת פלא לחרדה הגזעית".
אובמה הבין תוך זמן קצר שהוא כבר לא יוכל להסתפק בלהתייחס לנושא כבדיחה רעה שלא מצריכה תגובה. "סקרים הראו שכ־40 אחוז מהרפובליקנים כבר משוכנעים שלא נולדתי באמריקה".
בסופו של דבר, אובמה הנחה את פרקליט הבית הלבן להשיג את תעודת הלידה הרשמית, ששכבה בארכיון של הוואי. אובמה החליט לא רק להציג את המסמך, אלא גם לדבר מול המצלמות.
"לא נצליח לפתור את בעיותינו אם דעתנו תוסח למופעי שוליים ולכרוזי קרקס", אמר בתדרוך מיוחד לעיתונאים. כשסיים אותו, הוא מספר, הוא עבר דרך משרדי צוות התקשורת, שם עבדו בעיקר אנשים צעירים. "נעצרתי ויצרתי קשר עין עם כל אחד ואחת מהן. 'אנחנו לא נרד לרמה הזאת', אמרתי. 'תזכרו'".
חמש שנים לאחר מכן, טראמפ הפך לנשיא ארה"ב.
