הדרשנית הראשונה
פרשת השבוע עושה כבוד לדרשה הראשונה בתולדותנו, דרשה שנישאה מפיה של אישה, דרשתה של רבקה (בראשית, כ"ה): "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה... וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".
כשספר בראשית מדווח על נישואים חשובים, אפשר להמר שהשלב הבא יהיה הגילוי שהאישה עקרה ואחריו יבוא שלב של משא ומתן בין בני הזוג על פניה לטיפולי פוריות אלוהיים. אחר כך תגיע שיחת "יחסינו לאן" עם אלוהים. ולבסוף - במוקדם או במאוחר - יבוא ההיריון וייוולד הדור הבא של השבט הנבחר.
זוגיות קסומה
הזוג שידע רגעים יפים של אהבה וצחוק לא נופל למלכודת הצפויה במבחן העקרות. ביניהם אין קנטרנות והטחת האשמות בסגנון, "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן". אין להם אפילו צורך לדבר על התהליך.
יצחק פונה מיוזמתו לאלוהים, ובניגוד לאברהם אביו, הוא לא מבקש על עצמו ועל המשכיותו אלא מקדיש את תפילתו לאשתו: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא". השורש "עתר" מתאר, גם במקומות נוספים במקרא, את הבקשה ואת התקבלותה – יצחק עותר ואלוהים נעתר לבקשתו.
אני אוהבת את הבחירה לתאר את התפילה של יצחק לנוכח רבקה. כמו המנורה שנמצאת באוהל מועד לנוכח השולחן, יצחק מתפלל מול רבקה. אברהם אביו משוחח עם אלוהים על דור ההמשך בסתר ואין לדעת אם שרה זוכה לדיווח על ההבטחות האלוהיות. את שיחת המלאכים היא שומעת בעודה נסתרת מאחורי האוהל.
אבל יצחק הוא גבר אחר והוא מציע מודל שונה של זוגיות, מודל שקוף ושיתופי. הוא מתפלל מיוזמתו על אשתו והוא עושה זאת לפניה. ההיריון של רבקה הוא תוצר של ברית משולשת וגלויה בין יצחק, רבקה ואלוהים.
נתיב הדאגה של רבקה
רבקה, שזוכה להריון ראשון בחייה, מרגישה תנועות רבות ונמרצות בקרבה. איך תדע אם מדובר בחוויה נורמלית או מעוררת דאגה? הדרשנים מספרים שרבקה שאלה נשים מנוסות בהיריון אם הן מכירות את התחושות האלו, ומשנענתה בשלילה הבינה שעליה לדאוג.
אבל למה לה לדאוג? ממילא ההיריון והלידה, על כל תוצאותיהם, אינם בשליטתה; אין אולטרסאונד, אין טיפולים ואין באמת אפשרות להפלה. העקרות וההיריון לימדו אותה שהכול בידי שמים. ואם חשבנו שרבקה שוקלת להמשיך את מסורת יצחק ולהתפלל לאלוהים שייתן לה לידה בריאה, לא היא. המספר מבהיר שבניגוד ליצחק, דאגותיה של רבקה לא מובילות אותה לתפילה אלא לדרישה.
תם עידן השקיפות
לפני שנגיע לדרשה האנושית הראשונה, כדאי לראות שבניגוד ליצחק שמתפלל לנוכח רבקה, רבקה עושה את מעשיה בעצמאות מלאה. היא משאירה את יצחק בערפל, ואת העניינים עם אלוהים היא סוגרת בעצמה. היא לא מספרת ליצחק על התרוצצות הבנים, לא לוקחת אותו לדרוש את אלוהים ולא מעדכנת אותו באינפורמציה המטלטלת שהפקיד בידיה אלוהים.
האם רבקה, שנשאה ליצחק העקוד, מרגישה את כאבו ומנסה לגונן עליו? האם היא חוששת שלאחר מה שעבר הוא לא יוכל לעמוד בהתמודדות עם עוד אמת המרה? גם אם הבחירה של רבקה נעשתה ממניעים טובים וחומלים, תוצאותיה היו הרסניות.
השקר בין בני הזוג כרסם באהבה המיוחדת שהייתה ביניהם, רבקה ניווטה את דרכיה במזימות שפירקו את משפחתה. אם יש ללמוד משהו מבחירתה של רבקה הוא שעדיפה אמת מרה ושקופה, על כוונות טובות המנוהלות על ידי שקרים.
באה בדרישות
השורש "ד.ר.ש" עשיר במשמעויות וכולן קשורות בעוצמה וכוח. הדרישה הראשונה בתנ"ך היא התביעה האלוהית. איום שנועד לשמור על ההתנהגות המוסרית שלנו. "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם". חבל שאלוהים לא מקיים את הדרישה הזו, אולי דם היה נחסך אם היינו יודעות שאלוהים דורש את נפש האדם.
הדרישה המקראית השנייה היא זו של רבקה שהולכת לדרוש את ה'. בהמשך תספר לנו התורה על מקרים נוספים בהם אנשים דורשים את ה', ובעזרתם נוכל להבין את המעשה שעשתה רבקה.
בספר שמות, במסע במדבר, מספר משה לחותנו יתרו: "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו", ובספר דברים דרישת אלוהים היא בקשה, תשוקה עזה, לשוב אל אלוהים: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁ".
רבקה, בניגוד ליצחק בעלה, לא מבקשת מאלוהים שיפתור לה את בעיית התרוצצות הבנים. היא לא מבקשת לידה בטוחה וילדים בריאים. רבקה תובעת מאלוהים הסבר. היא דורשת שיבהיר לה את מצבה ואולי היא אפילו מקיימת אתו שיחה שדומה למשפט. היא שואלת אותו למה הוא נותן לה היריון משונה ומבהיל ודורשת מענה.
שיחה אמיצה
יצחק עתר ונעתר. רבקה פונה בפנייה של אמיצות, היא תובעת ומקבלת הסבר מפורט, אמיתי ומאוד לא מרגיע: "שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".
כמו בדימוי האהוב על אנשי צבא, רבקה הסתכלה לאמת בלבן של העיניים, ואלוהים לא גונן עליה. יש לך ברחם שני בנים, הוא אומר לה, שניהם יהיו גדולים והם לא יסתדרו זה עם זה. אם לא די בידיעה שתהיה ביניהם תחרות, אלוהים מבשר לה שמשפחתה תתנהל בניגוד לסדר החברתי המקובל "רב יעבוד צעיר".
אני נדהמת מהעוז של רבקה: היא דרשה וחקרה, קיבלה תשובה ודי לה בכך. בלי תחינות להמתקת הדין, היא נפרדת מאלוהים וחוזרת לביתה. האם סיפרה ליצחק על השיחה עם אלוהים ועל העתיד הקשה הרובץ בפתח רחמה? מהמשך הסיפור נלמד שיצחק לא יודע על כך דבר.
שיעור מהדרשנית הראשונה
רבקה, הדרשנית העברית הראשונה, מלמדת אותנו, הדרשניות והדרשנים, שדרשה היא לא פרפראות לתורה. דרשנית אמיתית לא קושרת סרטים צבעוניים לסיפורי המקרא. דרשה היא תביעה. תביעה לאמת, תביעה לחיפוש ולחקירה יסודית, תביעה להסכים לראות ולשמוע גם אמת כואבת. דרשה אמיתית מסרבת להוסיף ממתיקים מלאכותיים למציאות ולמסורת. דרשה היא סיפור של יושר ואומץ.
פעמים רבות אתן, חברותיי בבית המדרש של הטוקבקים, מבקשות ממני להביא פרשנויות ש"יאהיבו" את התורה ויראו את צדדיה הנחמדים (כלומר, יציגו את התורה כפי שהממסד הרבני מבקש להציג אותה) אבל אם אעשה זאת, אחטא למורה הגדולה של מלאכת הדרשנות. אחטא לרבקה.
רבקה למדה אותנו לתאר ביושר את התרוצצות הבנים, לא להסוות את הבעיטות בבטן, להתמקד במה שלא נוח, במה שמדאיג ולהסכים לשמוע תשובות מכאיבות. יסוד הדרשה הוא חוסר שקט, ואם דרשותיי גורמות לכן מדי פעם לתחושות לא נוחות – זכיתי.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב לי חבר המכנה את עצמו "מתעניין": "את מכריזה על עצמך כמבינה בדברי חז"ל. מדוע את מתעלמת ממה שאמרו חז"ל, 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'? אמנם זה נאמר בהקשר מסוים, אך זה תקף באופן כללי! נא תגובתך".
מתעניין יקר, תודה על השאלה. כמה טוב שאפשר לעסוק כאן בדברי תורה. ראשית, אני מקווה שאני לא מכריזה על עצמי כמבינה בדברי חז"ל. אני מנסה להבין. אני לומדת ולעולם לא אדע אם הצלחתי להבין ולכוון לדעתם. ובקשר לקביעה המצוטטת רבות - "כל האומר 'דוד חטא' אינו אלא טועה" - היא מלמדת אותנו את האמת הפשוטה: שיש מי שאומר, "דוד חטא". בנוסף לזאת, דברים אלה הם דעה של חכם אחד ששמו רבי יונתן. כיתר דברי חז"ל גם כאן מדובר בדעה ולא בקונצנזוס.
יתר על כן, כדאי להמשיך ולקרוא את הסוגייה ולראות שהיא מסתיימת בהודאה שאין אפשרות לקבל את קביעתו של רבי יונתן.
ולאחר שאמרתי את כל זה, חשוב לי להבהיר שגם אם כל חכמי התלמוד היו חותמים על עצומה הקוראת לכיבוס חטאיו של דוד, אני הייתי דורשת את האמת. דוד מאוד מאוד חטא.
שבת שלום!
