8 צפייה בגלריה
מנחם ברקאי בדמשק, אחרי שנפל בשבי. ''במשך שנים לא יכולתי לדבר. עכשיו חשוב לי לספר את הסיפור שלי''
(צילום: AFP)
בן 68 | סמל לוחמה אלקטרונית במוצב החרמון
אחרי השחרור: עבד במפעל בקיבוץ דגניה, היום נותן הרצאות על סיפור חייו.
ביום רביעי שלפני יום כיפור אני מגיע למוצב החרמון להקים יחידת לוחמה אלקטרונית. בשבת אנחנו עובדים עד שתיים בצהריים ואז מתחילה ההפגזה. אני עדיין לא מבין שיש מלחמה. המשכנו לעבוד עד שנפגעו האנטנות, וירדנו לאולם המרכזי של המוצב שבו היו חיילי גולני ערוכים עם נשקים והכל. כשההפגזה נפסקת מתחיל להישמע ירי מחוץ למוצב ומתחילה פאניקה שהולכת וגוברת. בשלב מסוים נפגע הגנרטור ונהיה חושך מוחלט. מתחיל בלגן גדול. בגלל האבק שמצטבר מההפגזה הנשימה קשה. יוצאת קריאה לקחת פלנליות, להשתין עליהן ולשים אותן על הפנים כדי לסנן אבק או גז. אז חיילים נכנסים לאפסנאות, לוקחים גלגל של פלנלית שחתמתי עליו כמה ימים לפני, קורעים אותו ומחלקים לכל עבר. וכל מה שאני חושב זה רגע, אני חתום על זה! (צוחק).
עכשיו כבר אנחנו שומעים יריות על דלתות מתכת. קבוצת החיילים התפצלה לשניים. חלק יצאו החוצה ונסוגו מהמוצב וחלק ירדו לתוך המחילות. באורח מקרי או לא, בקבוצה שעזבה היו הקצינים. בכל מקרה אני לא חושב שהם הפקירו אותנו או ברחו. זו אמירה לא הוגנת (גדי זידובר ז"ל, מפקד מוצב החרמון, ספג ביקורת קשה על החלטתו לסגת מהמוצב - גב"ח). אני הייתי בקבוצה שנשארה ונפלה בשבי.
נתקענו במנהרה כל הלילה. אם יש שבר אמונה בחיי, הוא קרה שם. אני משנן לעצמי כל הלילה שבצה"ל לא מפקירים חיילים בשטח, והידיעה הזו מחזיקה אותי שפוי. ואז לקראת בוקר אני שומע קולות בערבית. אותי הפקירו. מרצון או לא מרצון - זה לא משנה. הפקירו. זה משבר ענק שאין לי מספיק אוצר מילים כדי להסביר את גודלו.
אני זוכר שהיה דיון אם נלחמים עד הכדור האחרון או ישר נכנעים. הכל קרה באפס זמן כי נפתחה עלינו אש תופת שראיתי רק בסרטים, ורימונים נזרקים עלינו. ובהפסקות בין צרור לרימון צועקים לנו להיכנע. חייל גולני שהחליט שעדיף מותו על חייו התרומם להשיב אש ונהרג. אנחנו מבינים שהסיכוי להילחם קטן. ואחד מדוברי הערבית בינינו צועק שאנחנו נכנעים והם צועקים שנרים דגל לבן. הורדתי את חולצת הטריקו הלבנה מתחת למדים. האש נפסקת.
אנחנו רואים המון חיילים סורים מלאים בתחמושת. פחד. אוספים אותנו ואנחנו עומדים צפופים עם הידיים למעלה. הם יורים באוויר כמו בחתונות. קושרים לנו את הידיים מאחורי הגב בחוט טלפון שדה. נותנים לנו סיגריות שהם לקחו מאיתנו. קושרים לנו את העיניים ואנחנו נוסעים למה שלימים מתברר כבית ספר לשוטרים בדמשק. עשרה ימים בחקירות ועינויים מאוד אינטנסיביים. מכות, הצלפות. צבת שתולשת ציפורניים. מכבים עליך סיגריות בוערות. אבל לא היה רגע שאמרתי מכאן אני לא חוזר. הייתי צעיר ואופטימי.
כשהגענו לכלא "אל-מאזה" היו לנו כמה ימים של שקט. אז לוקחים את חייל המודיעין הבכיר לחקירה ומחזירים אותו רצוץ ובוכה. זה היה הרגע שאמרתי לעצמי, "אוקיי, החזקתי עד עכשיו אבל מה שהוא עבר אני לא רוצה לעבור". אנחנו חיים באתוס של אורי אילן שנפל בשבי הסורי והתאבד. יש לנו מורשת מטופשת ולא הגיונית - אבל עדיין מורשת.
בכלא אני פוגש חוקרים שמדברים עברית צחה. מציעים סיגריה. כוס תה. בפינת החדר אני רואה את כל מכשירי העינויים שהשתמשו בהם על אותו חייל מודיעין שבגללו נשברתי - ואני יודע מה עושים איתם. אמרתי שאולי פחות אסבול אם אשכנע אותם שאני לא יודע על מה הם מדברים. וזה מה שאמרתי. יש לי זיכרון עמום שהעיניים שלי התחילו לדמוע. אחרי רבע שעה, הם האמינו לי או פשוט ויתרו, ובזה הסתיימה החקירה. יצאתי שלם בגופי אבל מרוסק נפשית.
העינויים כללו הצלפות בלתי נתפסות על הגב. מישהו שואל שאלות מטופשות. אני מנסה לתת תשובות באנגלית רצוצה ובלי קשר לתשובה מצליפים לי על הגב תופת. ומה שעובר לי בראש זה איך אני עובר את זה הכי מהר שאפשר, ובונה תסריט בראש: הבמאי שבראש שלי אומר לי, "תהיה גבר. תקבל את המכות. אתה חייל ישראלי". אחרי איקס זמן הבמאי אומר, "עכשיו הגיע הזמן להישבר כי זה מה שהם רוצים". אז אני מתחיל להעמיד פנים שאני בוכה. ועכשיו אני אומר לעצמי, מה יקרה אם אותו בן-בליעל שמחטיף לי באבי אביו ירים את השק מהראש ויראה שאני לא באמת בוכה? ואז, כשהמחשבה הזו חוצה את ראשי, אני מתחיל לבכות על אמת. זמן קצר אחר כך העינוי נפסק. הם חוזרים על זה כמה פעמים ביום, וגם אני חוזר על הסרט הזה.
אין לי זיכרונות קשים מהמתקן בזכרון יעקב אחרי החזרה מהשבי. היה ברור לי שיתשאלו אותי. אני כן זוכר שלקחו אותנו למועדון חשפנות בחיפה. אנקדוטה נורא מוזרה. לא יכול להסביר את זה.
חשוב לי לספר את הסיפור שלי. במשך שנים היה לי קשה לדבר. הגעתי לזה אחרי טיפול פסיכולוגי של שלוש שנים וחצי שהתחלתי ב-99'. עד אז החיים שלי היו כביכול דבש, אבל עד לפני עשר שנים לא הייתה לי זוגיות. היו לי סטוצים. האינטימיות שיתקה אותי. הפחד ליצור קשר ושמישהי שארגיש כלפיה תגיד לי, "תודה רבה אבל לא בבית ספרי" היה מאוד קשה. אחרי הטיפולים והסדנאות שעשיתי אמרתי אוקיי, נו אז מה. אז מישהי תנטוש אותי? אני אמשיך הלאה.
אין לי ביקורת על "שעת נעילה". אנשים לא מבינים שזה לא דוקו, וזו הסיבה לדעתי שיש מי שכועס או פוסל את הסדרה. עבורי הסדרה העלתה את הטראומה הלאומית לסדר היום ואין צורך לשפוט אותה בכלים של אמת היסטורית, כי היוצרים לא מתיימרים להציג אחת כזאת. בעקבות הסדרה כתבתי פוסט שבו סיפרתי שהייתי במוצב החרמון ונפלתי בשבי. קיבלתי המון תגובות. 3,500 התייחסויות ושיתופים. זה מאוד ריגש אותי. פעם ראשונה שאני כותב פוסט כזה וזה יצר הד ענק.
שנים חלמתי על השבי. ובניגוד לאחרים לא היה לי רצון להדחיק. הייתי מתעורר מהחלום רענן וטוב לב. אחרי שהגשתי בקשה להכיר בי כנכה צה"ל, עברתי אבחון אצל פסיכיאטר. המפגשים איתו הסתיימו סמוך ליום כיפור. ואז, בערב יום כיפור ההוא חלמתי חלום שונה מהקודמים. הייתי בקבוצה של שבויים שעבדו ברמת הגולן ובסיום יום העבודה אנחנו נכנסים לאוטו מוזר. אני מתיישב לבדי בספסל האחרון ושואל את עצמי למה אני כל כך הרבה פעמים נופל בשבי. וכשאני שואל את זה אני מתחיל לבכות. בתוך החלום. בכי תמרורים. ואז אני מתעורר והכרית שלי שטופת דמע. רטובה לגמרי. ואני ממשיך לבכות עשר דקות כשאני ער. מאז אני לא חולם יותר על השבי. איך זה בתור סיפור?
בן 75 | קצין קישור לאו"ם בתעלת סואץ
אחרי השחרור: שימש כמנהל פיתוח תרופות חדשות בחברת תרופות וכיועץ למערכת הביטחון בנושא
יום השחרור שלי מהשבי הוא 19 בנובמבר 1973. עבורי הוא יותר משמעותי מיום ההולדת שלי. מהערב הראשון שלי בבית אני כותב מה עבר עליי - כדי לא לשכוח פרטים וכי יש ערך לדיבור. הכרתי כאלה שלא דיברו וחלק גדול מהם כבר לא איתנו. מי ששומר הכל בבטן, זה כמו סיר לחץ עם שסתום לא תקין. בסוף הוא מתפוצץ.
המלחמה תופסת אותי כסג"מ במילואים, בן 28, באמצע לימודי דוקטורט ברוקחות באוניברסיטה העברית. הייתי קצין קישור לאו"ם בעמדה הכי צפונית בתעלת סואץ. ההלם של פרוץ המלחמה היה נורא. אני יושב שם לבד עם עוזי ושתי מחסניות. אנשים מפסיקים לענות בקשר. או שנהרגו או שנשבו. פעם ראשונה ואחרונה שאני מבין מה זה פחד מוות. המצרים קרובים מאוד, אני רואה אותם גוררים אנשים ממעוז "אורקל" שלידנו, ומבין שתכף הם מגיעים ושוחטים אותי. אני יוצא החוצה. התגלחתי מהר וציחצחתי נעליים כדי שתהיה לי הופעה נאה של קצין ישראלי, למרות שידעתי בלי ספק שאני הולך לקראת מותי. החלטתי שאני יוצא בלי העוזי אבל לא מרים ידיים, כי התמונה של הילד מגטו ורשה שמרים ידיים צפה לי בראש. 48 שעות אחרי שהתחילה המלחמה הייתי בדרך לקהיר.
אני זוכר את היום הראשון בצינוק בכלא עבאסייה, כששמעתי את הצעקות של השבויים האחרים. קשה להסביר, אבל זה כאב לי יותר מאשר כשחטפתי את המכות בעצמי. אני זוכר רגע שבו הבנתי שמי שצועק זה בחור שהמצרים מענים אותו. זה קול שאני לא אשכח עד אחרון ימיי. גם עכשיו אני מתכווץ ומנסה לאטום את האוזניים עם הידיים כדי לא לשמוע את ההצלפות. את הקול של המכה כשהיא פוגעת בגוף. ואת הצווחות שמגיעות אחרי. ולא משנה כמה תאטום את האוזניים זה חודר פנימה.
כשאתה קצין ונופל בשבי, מבחינתם אתה מינימום סגן הרמטכ"ל. מההתחלה אמרתי לעצמי שאני לא סותם את הפה, אבל מוסר מידע שלא יפגע בביטחון המדינה. הקטע של להגיד רק שם ודרגה זה ישר כדור בראש. דיברתי על דברים שאני יודע שהם יודעים אבל ברגע שהגיעו לדברים קצת יותר סודיים - ולא שידעתי המון - לא סיפרתי. למזלי הרב הצלחתי. היה מקרה אחד בחקירה ששמו לי סיגריות בוערות על הצוואר, אבל בדרך כלל החקירות התנהלו בלי אלימות. העינויים התרחשו במשך היום, כשהם היו עוברים תא-תא ומרביצים.
היה תא"ל בחיל האוויר המצרי שידע איך לחקור. הגיע אחרי שבועות שאני שוכב ומסריח כמו כלב בתא והוא מצוחצח עם ריח של אפטרשייב, ואני צריך להתמודד איתו אינטלקטואלית. הוא לא היה כמו החוקרים עד אז, שמצמידים לך אקדח לרקה או מעמידים אותך עם הפנים לקיר ודורכים את הנשק כדי שתחשוב שעומדים להוציא אותך להורג. מהמכות של הסוהרים לא פחדתי כי זה קרה כל יום. מה שחששתי זה שיזריקו לי סם אמת. החוקר ההוא לא הזריק לי כלום. וכשהוא אמר לי בסוף החקירה, "אני מקווה שתחזור לעבודה שלך ולמשפחה", הייתי בטוח שהוא עובד עליי. שזה הסוף.
8 צפייה בגלריה
מיכאל זייפה שב הביתה מהשבי המצרי. ''לא חזרתי כגיבור ישראל''
(צילום: אלי תבור, 'העולם הזה')
היו אנשים שאחרי שעות עינויים הבנתי שהם לא איתנו. דיברו עם אלוהים ועם המלאכים. רציתי להגיד להם שזה רק התחיל. תחזיקו מעמד. אבל לא כולם בנויים לזה. בכיר במערך בריאות הנפש בצה"ל הסביר לי פעם שמשבי אתה לא יוצא שלם. משהו נשרט. ועומק הטראומה כעומק השריטה. אי-אפשר לצאת מזה בסדר.
כשחזרנו הביתה לא היו מצהלות. לא חזרתי כגיבור ישראל. בהתחלה היחס היה בסדר. אחר כך הוא נעשה יותר גרוע, מין אמפתיה שגובלת בקרירות מצד הממסד. מפקדים בכירים אמרו לנו "היינו מעדיפים לקבל אתכם בארונות". או "בחללים אנחנו יודעים לטפל. בפצועים בוודאי. שבויים? לא יודעים מה לעשות איתכם". והאמת? עד היום זה נמשך. מי שחזרו מהשבי הם הלומי קרב. קודם כי עברנו קרבות וראינו את החברים שלנו נופלים ואחרי זה הגיע השבי. ולא כולם עברו את המלחמה השנייה הזאת בשלום. אצל חלק הנשמה שלהם נשארה שם. אני לא מרגיש ככה אבל רבים מחבריי ועוד איך.
בגיל 75 אני משרת במילואים וזה למרות שב-74' רצו לשחרר אותי מהצבא. למה? כי לא נוח להם שאנחנו שם. אמרתי, אני לא משתחרר. עצם זה שאני שם מזכיר להם כל מה שהם רוצים לשכוח. את המיתוס של "לא בגדתי והתאבדתי" החלפתי ב"לא בגדתי ונשארתי בחיים".
אני צופה ב"שעת נעילה". לא מבין מדוע נושא העדתיות שזור בה בצורה כל כך בוטה. זה בכלל לא היה אישיו באותה תקופה. לא ביחידות הקרביות שבהן כולם נלחמו וכולם נפלו בלי הבחנה עדתית. דיברתי עם רבים מהחברים במלחמה, מרביתם יוצאי עדות המזרח, וכולם הביעו סלידה מהעלאת הנושא העדתי בסדרה. ויחד עם זאת, בשורה התחתונה, יש חשיבות לעצם החשיפה של ציבור גדול לאותה מלחמה קשה.
בשבועות הראשונים אחרי החזרה הביתה הייתי נרעד מחריקה של דלת. בהתחלה אמא שלי הייתה קמה ומעירה אותי, היא הבינה שקורה לי משהו לא טוב. גם היום יש לילות שאשתי מעירה אותי. אני לא ממש זוכר את מה שאני חולם, רק שאני מאוד מאוים מזה. איך אמרו לי? "כולכם פוסט-טראומטיים".
בן 73 | טייס פנטום בגזרה הצפונית
אחרי השחרור: עבד כמהנדס חשמל
לפני המלחמה עשיתי הסבה לטייס פנטום. הוצבתי ב"טייסת האחת" (201) ועברתי לגור עם אשתי פאני וכלב הזאב שלנו בשיכון משפחות בחצור. הבן הבכור גיל חגג שנה כשהייתי בשבי. בשישי בבוקר היינו בטייסת בכוננות. כבר ידענו שתהיה מלחמה. ביום הראשון למלחמה עשינו כל מיני שטויות בסיני. ביום השני הודיעו שאנחנו תוקפים בסוריה. עד היום לומדים את התקיפה שלנו כדוגמה לאיך לא לעשות (תשעה מטוסי פנטום של הטייסת נפגעו, שישה נפלו, שלושה הצליחו לחזור לארץ ותשעה אנשי צוות נפלו בשבי הסורי - גב"ח). שלחו אותנו עם מודיעין לא נכון.
בנוסף, ידענו שהנתיב שלנו עובר מעל הכוחות הסוריים. לא תחושה נעימה במיוחד. אמרנו, "חבר'ה, אתם מטיסים אותנו מעל כל הצבא הסורי". ממה שאני יודע המפקדים החליטו שאין מספיק זמן לשנות נתיבים, וזה נשאר ככה.
אני זוכר שראיתי מולי את רמת הגולן עם אובך ומעל עפים טילים. אמרתי לנווט, "אם אנחנו נפגעים ויש אש במטוס תוציא את עצמך, אני הולך לכבות את המטוס בכנרת. אני לא מתכוון להגיע לסורים". ואז ראיתי שהטייס שטס איתי בזוג נפגע וגם לי התחיל לבעור המטוס. ניסיתי להפנות אותו לכיוון הכנרת וההגאים לא עבדו. הבנתי שלכנרת אני כבר לא אגיע. משכתי את הידית ושנינו, הנווט ואני, נפלטנו החוצה. תוך שלוש שניות הייתי על הקרקע. פתחתי את מכשיר הקשר כדי להגיד שנטשנו, אבל בערוץ החירום היו כל כך הרבה דיבורים שלא הצלחתי להשחיל מילה. ואז אני מרים את הראש ומתקרב אליי חייל סורי עם נשק. קברתי את המסמכים והמפות מתחת לאבן. יצאתי עם ידיים מורמות. הייתי בטוח שהוא יורה בי וזהו. להפתעתי עשה לי סימן ללכת לפניו. מאיזשהו מקום הופיע ילד עם אבן בגודל של הראש שלו. החייל נתן לו בעיטה והעיף אותו. אמרתי וואלה, יש פה מישהו שמבין שכדאי לשמור עליי.
הדבר הבא שעשיתי זה להתחלות. בחרתי בזעזוע מוח כי נפצעתי שטחית בראש ודיממתי וזה התאים. מגיע רופא קצין ושואל באנגלית איך אני מרגיש. החלטתי שאני לא יודע אנגלית. לא עניתי. ניסה גם דרך הנווט. לא עניתי גם לו. הרופא הוציא זריקת מורפיום ותקע לי. ישנתי יום וחצי. אני מתעורר כשהחברים שלי תוקפים את מפקדת חיל האוויר והמטכ"ל הסורי בדמשק, ואותי ועוד שבויים שמו במרתף למטה. היה להם שם מתקן חקירות. אני בתחתונים בתא לבד עם חרך למעלה וקולות של עיר. ככה התחיל השבי.
החקירות נמשכו בערך חודש. הייתי מוכן, אבל גם היה לי מזל. אותי חקר חוקר אחד. אני יודע את זה רק לפי הקולות כי תמיד נחקרתי עם כיסוי עיניים. כל חקירה עברה בין גלים - או שהוא סחבק או שהוא מתרגז ואז הוא משתמש בכל מיני עינויים. יש חבר'ה שמכות החשמל מאוד הפריעו להם. אני למדתי הנדסת חשמל בתיכון וזיהיתי שמכות החשמל לא יהרגו אותי. זה לא נעים. אבל זה לא היה מסוכן. בתיכון כשחישמלנו אחד את השני היו מתחים יותר מסוכנים. לא שלא צעקתי, זה חלק מההצגה, אבל לא הגעתי לקצה גבול הסיבולת שלי ולא חרגתי ממה שסיכמתי עם עצמי שאני מספר. היה ברור שלשתוק זה לא אופציה. אמרתי שאני טייס חדש בפנטום. אחד היתרונות שיש לנחקר מול החוקר זה שלנחקר יש את כל היום, הוא לא צריך ללכת הביתה. לא צריך להראות תוצאות או לחזור לאשתו. ובגלל שלא היה להם הרבה זמן הם התמקדו בשבויים אחרים.
בהרצאות שהעברתי לסיירת מטכ"ל על השבי אני אומר: תפסו אתכם - ביום-יומיים הראשונים אל תוציאו מילה גם אם תמותו, כי אחרת אתם דופקים את החברים שלכם. אחרי יומיים המשימה שלכם היא להישאר בחיים. ומי שרוצה להישאר בחיים לא יכול לשתוק כל הזמן. איתי בשבי היה טייס שהחליט שהוא לא ידבר. נתן רק מספר אישי. הוא הרגיז אותם יותר מדי וזה עלה לו בקטיעה של כף רגל. אצלי, חצי מזמן החקירה שלי היו דיבורים על פוליטיקה וכמה אני לא אוהב את גולדה. זה עניין אותם.
יצאתי מהבידוד אחרי חמישה חודשים עם מחרוזת של זיתים שכתוב עליה "גיל חיים פאני רם" - השמות של אשתי, של בני ושלי. אספתי זיתים במשך שבועות, שמרתי את החרצנים, הוצאתי מסמר קטן מהחלון ופרמתי חוטים מהשמיכות. בהמשך, כשהיינו כל הטייסים יחד, עשיתי דגל ישראל. העסקתי את עצמי יפה. גם רצתי בתא. בשום שלב לא היה לי ספק שהסורים לא ניצחו במלחמה.
לא חזרתי מהשבי עם טראומה. כל מה שתיכננתי לעשות לפני השבי, עשיתי. כולל ללכת לטכניון. חודש אחרי ששבנו מסוריה חזרתי לטיסה פעילה. הייתי עוד 20 שנה בחיל האוויר. בשביל לחזור לטוס מבצעית היה צריך אישור של מפקד החיל. שאל אותי, "למה אתה רוצה לחזור?" אמרתי, "בגלל זה באתי". אמר, "אתה יודע שאם תיפול בשבי פעם שנייה לא יחולו עליך חוקי אמנת ז'נבה?" אמרתי, "גם בפעם הראשונה הם לא חלו עליי אז מה ההבדל" (צוחק).
8 צפייה בגלריה
חיים רם עם חיילים סורים, דקות אחרי שנטש את מטוסו. ''הבנתי שלכנרת אני כבר לא אגיע''
(צילום: אלבום פרטי)
נחתנו בארץ ביום חמישי. היו חגיגות. הודיעו לנו, בראשון בתשע בבוקר אתם מתייצבים בבית ההארחה בזכרון יעקב. היה ברור שבאים בשביל בדיקות רפואיות, טיפול פסיכולוגי. סביר לגמרי. והיה ברור שלבית ההבראה אתה בא עם אשתך ואחרי שמסיימים את מה שצריך נחים. מאוד הופתענו כשהודיעו שכל המלווים צריכים לעזוב. חילקו לנו דפים, שבהם נכתב שבמשך השבוע אסור ביקורים.
צילצלנו למפקד חיל האוויר ואמרנו לו, "בואנה, המשוגעים האלה חטפו אותנו. מה רוצים מאיתנו?" לקח לו רבע שעה עד שקיבלנו הודעה שכל שניים מאיתנו יקבלו אוטו שכור, ונתייצב שם בבוקר ובארבע נחזור הביתה. וכך היה. אבל אחרים שחזרו מהשבי נשארו שם כל הזמן. ואחרי שנים התחלתי לשמוע מה עשו להם. רק בדיעבד הבנתי שלחלקם היה אפילו יותר גרוע מאשר בשבי. אני לא חוויתי את זה.
בן 66 | לוחם חרמ"ש בחזית הדרומית
אחרי השחרור: פסיכולוג, מרצה וחבר בוועד הציבורי נגד עינויים
התגייסתי בנובמבר 72' בגיל 19, והתפקיד שלי היה לערוך סיורים בין המעוזים בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. המלחמה תפסה אותנו בשלווה גדולה. בשיא הכוח והשחצנות. חשבנו שהערבים הם דרעק. לא האמנו שמשהו יכול לקרות. יומיים לפני המלחמה, כשהתחילו כל מיני אי-בהירויות ודיווחנו עליהן, הרגיעו אותנו. מאז אני לא מאמין לכלום.
ביום כיפור אנחנו שוכבים ומשתזפים והיו לנו כמויות אדירות של אוכל. בערך באחת ורבע, כשהסתכלתי דרך המשקפת, ראיתי לוע של תותח מולי, תופס את כל העדשה. זה היה מאוד קולנועי ומאוד מפחיד. דיווחנו ותוך כמה דקות התקפלנו בפקודה מהעמדה למעוז הקרוב, "מצמד". זה נראה לנו כמו הפקרת המדינה. כשהגענו למעוז בעשרה לשתיים הכל התחיל. מטוסים, הפגזות. מחזה מדהים. בהתחלה שמחנו, אמרנו "הנה, יהיה מה לספר בבית. משהו קורה בחיים האלה" (צוחק). בערב התחלנו להבין שזה לא תקין.
היו שלושה-ארבעה ימים של לחימה מרחוק. המצרים ניסו לעלות למעוז כמה פעמים, ירינו והם ויתרו. בסוף הם הקיפו אותנו. הדבר הכי טרגי היה שמהפיקוד אמרו לנו, "אנחנו לא יודעים להגיד לכם מה לעשות. תחליטו מה נכון בשבילכם". וזה כשהקצין הכי גבוה אצלנו זה ילד בן 23 בדרגת סגן. בקשר שמענו מעוזים אחרים שאו ששוחטים אותם או נכנעים. הייתה מחשבה שכשהם יגיעו ננסה להתנגד אבל ישבנו כמו סרדינים, כי התותחים שהיו אמורים לירות על המצרים לא תיפקדו.
בחמש בבוקר היה שקט מוחלט. אתה שומע את הצעדים שלהם. הנשימות שלהם. צעקות בערבית. חשבתי שזה הסוף. אתה הולך למות. ואז רימוני עשן החלו להיזרק פנימה. למזלנו המפקד החליט שהוא יוצא החוצה וצועק משהו ומניף חתיכת בד לבן. ופה הסיפור שלי נפרד מהסיפור של אחרים בדור שלי שהמשיכו להילחם ובסופו של דבר הביאו לניצחון צבאי. אני נפלתי בשבי ונשארתי עם הכישלון.
מששת הימים התרגלנו לראות אותם מושפלים. ופתאום זה התהפך. הם היו שיכורים מניצחון ואנחנו מפחד. הם השתוללו. שברו משקפיים. נתנו מכות. אלימות קשה וספונטנית. אין מה לעשות חוץ מהלתכווץ ולהיעלם. זה בקלות היה יכול להיות הוצאה להורג. ואז הגיע קצין עם ג'יפ ותפס פיקוד ולא נתן להם לפגוע בנו. כשהעלו אותנו לרכב הבנו שלא רוצים לגמור אותנו. אבל הנסיעה הייתה מסע ייסורים, כי בכל מקום עוד ועוד מצרים באו להחטיף לנו.
הגענו לכלא בקהיר. יש שם חיילים שאומנו לעבוד עם אסירים. את הסדיזם אתה מוצא בעורף, שם הם גיבורים על חלשים. כשזה נעשה מאוד קשה ואתה מתעלף גם הנפש לא שם. גיליתי את היכולת להרדים את עצמך. תחושת אין-גוף. כי הגוף כולו הוא צבר של כאב. אם מכים אותך וגם אם לא. אז הדרך שלך לשרוד היא בכוח של הנפש. כמו קורבנות אונס שיוצאים מהגוף שלהם כדי לשרוד.
לזכותם ייאמר שהם אנשים חמים. נותנים לך מכות מכל הלב (צוחק). אבל זה לא הסדיזם הגסטפואי. מצד שני לא ראיתי צד סימפתי. לא סיגריה. לא קפה. לקראת הסוף הם ניסו להיות נחמדים. הם היו יותר מטומטמים מאשר מרושעים. מה שאני לא יכול להגיד תמיד על הצד שלנו. רוב הזמן בשבי זה פשוט הישרדות. להימנע מכאב, לאכול, לשתות, לנשום. כשאתה בתא יש לך עודף זמן. אין התחלה ואין סוף. ואז מתחילות מחשבות. הרבה האשמה עצמית. זה כישלון שאתה לוקח באופן אישי.
אני מאוד אוהב כלבים וחתולים, אז כשאמרו לי להגיד שאני כלב זה לא השפיל אותי. הרגשתי מעין עליונות, שאם הם אומרים עליי שאני כלב זה מעיד עליהם. זה סוג החופש שיש לך בשבי: אפשר להתעלל בך, אבל אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה. די מהר הבנתי ששיחה עם עצמי היא הדבר היחיד שהם לא יכולים לראות, כי על כל דבר אחר אתה ישר חוטף. המכות הן דבר מאוד מבהיל ומלחיץ. פתאום הדלת נפתחת, מישהו נכנס ומכה ויוצא. אתה רוצה שזה ייגמר. ושמעת את זה גם מהחדרים האחרים. זה לא היה משהו שיש לו התקדמות או סוף.
והיה גם הסיפור של דודה שלי, חנה סנש. חשבתי עליה הרבה שם. גדלתי על המיתוס שלה. בבית תמיד היו דיבורים ספקניים, למה שלחו ילדה למשימה כזאת. בשבי חשבתי על זה שגם חנה הייתה בתא וגם אני הייתי בתא. אני לא ידעתי אם אצא משם חי או נורמלי, אבל היא ידעה שהיא תמות. וזה עוד לפני שמשווים את העינויים שהיא עברה, שהיו עוד יותר סדיסטיים. רק יומיים לפני השחרור המשפחה שלי קיבלה הודעה שאני חי. אבא שלי הרגיש שהלכתי. כשחזרתי אמר שמבחינתו זה היה סוף החלום הציוני. קודם אחותו ואחר כך הבן שלו - באופן סופי זה לא שווה את זה.
8 צפייה בגלריה
דוד סנש אחרי שחזר ממצרים. ''בכלא הייתי לבד. עכשיו זו גלות פנימית''
(צילום: אלבום פרטי)
בשבי מאוד ברור מי האויב. והאויב יכאיב לי או ינסה להוציא ממני מידע. יש שחור-לבן מאוד ברור. כשאתה חוזר הביתה מתחילה הבעיה. כי השחור לא שחור. הלבן לא לבן. אומרים שאתה גיבור ומתכוונים אחרת. וזה מתכתב עם תחושות פנימיות. אתה לא מבין מה השמחה הגדולה על זה שחזרת.
אני לא זוכר כלום מהשהות במתקן חקירות השבויים בזכרון יעקב. שזה כבר אומר דרשני. אני כן יכול להגיד שהאלימות הפיזית שהייתה בחקירות במצרים לא גרמה לי לבעיה נפשית. אבל אם אני חוזר לארץ והמודיעין שלנו בודק מה סיפרנו, זה משפיל ומעליב. גם את הסיווג הביטחוני הורידו לנו. הרי הם ידעו בדיוק מה ידעתי. הכי פוגעני מבחינתי כאיש בריאות נפש זה שאני מגיע היום לוועדות רפואיות, עזבי שהם פוגעניים כלפי נכי צה"ל והלומי קרב, אבל כשמגיעים אנשים שהיו בשבי, ויושבים קולגות ופשוט משפילים אותם, זו טראומה על טראומה. זה שהם חוקרים מישהו שכבר נחקר בעינויים זה ציני ותוקפני ומערער. זה לא אתי.
אני לא צופה ב"שעת נעילה". אני בכלל לא אוהב את הז'אנר הזה אלא אם כן מסבירים בדיוק איפה מתחיל הדוקו ומאיפה זו דרמה. לפני כמה שנים בקנדה ניגשה אליי גברת יהודייה ואמרה, "אתה מישראל? בטח ראית את 'פאודה'!" לא התאפקתי ואמרתי לה 'גברת, בשבילך 'פאודה' זה כיף. בשבילנו זה זיפת. אנחנו חיים את זה ואני רואה בזה קללה'. היא לא האמינה שיש ישראלי שיכול לא להתלהב מצבא. עובדה".
יש אנשים שהיו בשבי ואחרי שהם חוזרים אומרים "לעולם לא יתפסו אותי חלש". או "אני אעשה להם כדי שהם לא יעשו לי". מבחינתי, השליחות שלנו היא לפעול ולצמצם את הרוע, ולכן אני מטפל וחבר בוועד נגד עינויים. מרכיב העינויים מאוד משמעותי בחוויה של שבוי, ולא משנה לי אם הוא פלסטיני או פליט, אם מי שפוגע בו זה המצרים בסיני או המשטרה בישראל. ברגע שאתה מקבל את הכוח שלך עולה השאלה מה תעשה איתו. יש הבדל בין לא להיות חלש לבין להיות חזק ולבחור מה אתה עושה עם הכוח שלך.
האם הייתי מוותר על השבי? לא. כי למדתי שם כמה דברים. ואם כבר שילמתי שכר לימוד מלא, אז לפחות שאשאר עם הספרים. הכיבוש הוא לא נכון. בואו לא נהיה גרועים כמו אחרים. ועצוב לי שאין לזה תהודה אצל בני גילי ובכלל בארץ. וזה סוג של בדידות שמפריע לי. בכלא הייתי לבד כי הייתי לבד. עכשיו זו גלות פנימית.
