שיעור מתמטיקה במכון הטכנולוגי של ציריך, אחת האוניברסיטאות הטובות באירופה. עיני הסטודנטים מרוכזות במרצה, ד"ר הרמן מינקובסקי. זוהי השנה הראשונה שלהם באקדמיה וכולם מלאי התלהבות ועניין, בולעים את דבריו בשקיקה.
כמעט כולם.
בספסל האחורי יושב סטודנט אחד ובוהה במרצה באדישות מהולה בזלזול. הוא אומנם לא טיפש גמור, אבל גם לא מראה ניצוצות של גאונות מיוחדת. בנוסף, הוא גם נוטה להימנע ממאמץ יתר. הוא לא נוטל חלק פעיל בשיעור, לא שואל שאלות, לא מתעניין ולא כותב דבר. "הבחור הזה הוא כלב עצלן", חושב לעצמו ד"ר מינקובסקי, "כלום לא יֵצא ממנו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ד"ר מינקובסקי הוא לא הראשון שהתרשם לרעה ממנו. עוד כשהיה ילד, הסטודנט הזה התחיל לדבר הרבה אחרי ילדים אחרים בני גילו, וכשהגיע לתיכון אמר עליו אחד המורים "צמח זה לעולם לא יעשה קמח", או במילים אחרות: אין מה לפתח ציפיות. הנער הזה לא נועד לגדולות. קורה.
שלוש שנות הלימודים לתואר ראשון חולפות להן, ועושה רושם שהמרצה והמורה צדקו. הסטודנט העצלן והאדיש אומנם מצליח לסיים את התואר, אולם הוא מתקשה למצוא עבודה קבועה ונראה שאיש לא שש להעסיקו. הוא מתפרנס ממתן שיעורי מתמטיקה ופיזיקה לתלמידי תיכון, ומשפחתו המיואשת מסייעת לו לגמור את החודש. "אני מרגיש כישלון גמור", הוא מספר לחבר בדכדוך, "אני מהווה נטל על בני משפחתי... כבר היה עדיף שלא הייתי נולד בכלל".
למעלה ממאה שנה חלפו מאז שאמר הסטודנט את המשפט הזה, וכיום כבר אפשר לומר בוודאות גמורה שהוא טעה. ולא רק הוא טעה. כולם סביבו טעו. האיש הצעיר לא היה עצלן, אדיש או טיפש. הוא בסך הכול היה לייט-בלומר, מהאנשים האלה שלוקח להם זמן לפרוח.
ודווקא טוב שהוא נולד. אולי אפילו קצת יותר מטוב. תארו לעצמכם עולם בלי אלברט איינשטיין.
המונח לייט בלומר (בתרגום חופשי: "פריחה מאוחרת") מתאר ילד או נער שמתפתח לאט יותר מאחרים בקבוצת גילו, אך בסופו של דבר מתגבר על הפער. לעיתים מתייחס המונח לעיכוב בהתפתחות הפיזית - נערים המאחרים להגיע לגובהם המלא או נערות שמצמיחות חזה/מקבלות וסת בשלב מתקדם יחסית של גיל ההתבגרות - אולם לרוב הכוונה היא לכישורים אינטלקטואליים וחברתיים.
בהתייחסות למבוגרים, "לייט בלומר" הוא כינוי לאדם שכישרונותיו או יכולותיו אינם גלויים לאחרים, ולעיתים אפילו לעצמו, עד גיל מאוחר מהממוצע. לפעמים מתאר המונח אנשים שגילו את מיניותם, נכנסו לזוגיות ראשונה או הגיעו להישגים מרשימים בקריירה רק בשלב מתקדם בהשוואה לבני גילם.
לאורך ההיסטוריה התפתחו תיאוריות רבות על אופן התפתחותם של ילדים. על אף שהחוקרים חלוקים בדעתם על אופן ההגדרה של שלבי ההתפתחות ועל הגורמים המשפיעים על ההתפתחות, נראה שכולם מסכימים שניתן למדוד את התפתחות הילד כסדרה צפויה של התקדמות במיומנויות פיזיות, אינטלקטואליות וחברתיות אשר כמעט תמיד מתרחשות באותו רצף (אף שהשיעור עשוי להשתנות מילד אחד לאחר).
לעיתים ניתן להצביע על סיבה ספציפית לעיכוב בפריחה: הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה כגון דיסלקציה מובילות פעמים רבות להתפתחות איטית אצל ילדים שמתגלים בדיעבד כחכמים ומוכשרים בצורה יוצאת דופן. מקור הדיסלקציה הוא נוירולוגי, ולפיכך דיסלקציה אובחנה אצל אנשים בכל רמות האינטליגנציה.
מחקרים מצביעים על כך ש-20%-35% מהיזמים האמריקנים והבריטים הם לייט בלומרס, ורבים מהם אובחנו כדיסלקטיים. החוקרים משערים כי יזמים אלו הגיעו להצלחה על ידי האצלת אחריות והצטיינות בתקשורת מילולית. היזם ואיש העסקים הבריטי ריצ'רד ברנסון, המזוהה עם מותג Virgin, הוא דוגמה בולטת לכך. ברנסון, שאובחן כדיסלקט, היה תלמיד גרוע במיוחד. הוא שרד בקושי את בית הספר היסודי ונשר מהתיכון בגיל 16. רק כשפנה לעסקים יצא כישרונו הרב החוצה.
אבל לא רק דיסלקציה "אשמה" בהתפתחות מאוחרת. החלוקה הגילית המתקיימת ברוב מערכות החינוך בעולם היא בעייתית בבסיסה, בעיקר אצל בני נוער. ילדים ומתבגרים בני אותו גיל מוכנסים לאותן כיתות בזמן שמתקיימת ביניהם שונות טבעית גדולה. המשמעות היא שכיתה אחת עשויה לכלול נערים שטרם החלו בגיל ההתבגרות, אחרים שהם בוגרים בתחומים מסוימים אך לא בוגרים באחרים ונערים שניתן לראות בהם אנשים בוגרים לחלוטין. דווקא לאנשים מוצלחים במיוחד יש סיכוי גבוה לנשור במהלך התקופה הזו - כתוצר של שעמום אינטלקטואלי, בריונות או מרד - מבלי להשיג את מלוא פוטנציאל הלמידה. חלק מהנושרים יפתחו את עצמם מבחינה אינטלקטואלית רק בשנות ה-20 או ה-30 לחייהם, כשירכשו השכלה אקדמית ויתחילו קריירה מקצועית. הם ייתפסו כלייט בלומרס בעיני אחרים, כי נחשבו בצעירותם לתלמידים גרועים או בינוניים ואיש לא האמין ביכולות שלהם.
כל חברה מכתיבה ציר זמן מובהק בכל הנוגע להתפתחות. ישנם חוקים לא כתובים לגבי מתי כרונולוגית אמורים לעשות דברים מסוימים, וחריגה מהם מזכה את הפעולה או ההישג בתואר "מוקדם" או "מאוחר". ההבדל מתקיים לגבי ציר הזמן, אבל לא לגבי הנוקשות שלו. כך לדוגמה, בארה"ב להתחיל בלימודי תואר ראשון בגיל 25 נחשב למאוחר מאוד. בישראל, שבה מחויבים לשרת בצבא, 25 הוא גיל לגיטימי. 30, לעומת זאת, כבר נחשב למאוחר. הקביעה "מוקדם" או מאוחר" היא תמיד תוצר של השוואה לבני ובנות אותו הגיל בסביבה שלנו.
חריגות היא קשה תמיד, אולם במרבית התחומים אנחנו נוטים לקבל חריגה מציר הזמן רק אם מדובר בהקדמה. "לקבל" זו אולי הקטנה של הדברים. למען האמת, העולם מאדיר ממש אנשים שהצליחו במה שהם עושים מהרגע הראשון, ורצוי בגיל צעיר מאוד. נערה מחוננת שבמקביל ללימודיה בתיכון לומדת גם לתואר ראשון באוניברסיטה ממלאת אותנו בהתפעלות. נער שמקים חברת סטארט-אפ עוד לפני שקיבל צו ראשון הוא כותרת בעיתון. אנחנו מתים על סיפורים של ילדי פלא, ונהנים להביט מהצד בכישרון שבולט מגיל צעיר. שירלי טמפל, מקולי קאלקין, מייקל ג'קסון, בובי פישר, מראדונה ונדיה קומנץ' הם רק חלק מהרשימה, ותוכניות כישרונות צעירים כמו "בית ספר למוזיקה" מבוססות על ההתלהבות הזאת בדיוק. העולם מאמץ לחיקו כאלה שגם מקדימים את זמנם וגם טובים יותר מכולם.
ומה עם המאחרים? אלה שלוקח להם זמן להבשיל, שמשיגים מטרות לאט, שלא מצליחים לבלוט מיד ושהאסימונים לגבי עצמם ולגבי העולם נופלים אצלם בעיכוב מסוים? ובכן, פה אנחנו כבר קצת פחות סבלניים. סביר להניח שמי שיתחיל ללמוד משחק בגיל 35 יזכה בעיקר בתגובות מזלזלות נוסח "טוב שנזכרת", "בוקר טוב באמת" או "מאוחר מדי, חביבי". בסוגי ספורט מסוימים גיל 35 הוא כבר זמן פרישה. בשחמט ובלט יצפו ממך להראות כישרון והישגים עוד לפני גיל 20. בספרות ובאמנות אומנם מקובל יותר להתפרסם בגיל מבוגר, אבל נדיר לשמוע על אנשים שמוציאים ספר ביכורים בגיל 50. נדיר, אבל לא בלתי קיים.
האמת היא שהעולם מלא בפורחים מאוחרים בכל התחומים.
השחקן האירי ברנדן גליסון, ששיחק בסרטים "לב אמיץ" ו"כנופיות ניו יורק" ובסדרת סרטי הארי פוטר, התחיל את קריירת המשחק שלו בגיל 34, אחרי כמה שנים בהוראה. ג'רי דויל מ"בבילון 5" התחיל לשחק בגיל 36, אחרי שעבד כסוכן מניות וכטייס. סילבסטר סטאלון היה בן 30 כשכתב את "רוקי" הראשון וכיכב בו. לאורך כל חייו הקפיד על שגרת אימונים נוקשה כדי לפתח את הגוף הדרוש לתפקידי הקולנוע שלו. רק בגיל 43, בסרט "רמבו 3", הוא הצליח להגיע למבנה המפורסם והמוכר שזכה לכינוי "הגוף של שנות ה-80".
גם חלק נכבד מהבמאים הבולטים בתולדות הקולנוע המתינו עד אמצע או סוף שנות השלושים לחייהם כדי לביים את הסרט הראשון שלהם. קלינט איסטווד, לדוגמה, ביים את סרטו הראשון בגיל 41.
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לפריחה מאוחרת בייצור קולנוע היא הבמאי הפורטוגלי מנואל דה אוליביירה. הוא נולד ב-1908 ועבד באופן ספורדי ביצירת סרטים משנות השלושים. הוא השלים את סרטו העלילתי הראשון בשנת 1941. בשל נסיבות שאינן בשליטתו (קושי במימון, צורך להתמודד עם עסקי משפחתו), הוא לא השלים את סרטו העלילתי השני עד 1971 (אז מלאו לו 63). כעבור שנתיים הוא השלים את סרטו העלילתי השלישי, ורק חמש שנים מאוחר יותר הוא עשה את סרט הפריצה שלו (שהוזמן במקור על ידי הטלוויזיה הפורטוגזית) בשם Doomed Love. הוא הפך ליוצר במשרה מלאה בגיל 73.
עולם הספרות שופע לייט בלומרס, וסופרים רבים פרסמו את עבודתם הגדולה הראשונה בשלב מאוחר בחייהם. נורמן מקלין כתב בגיל 74 את הרומן הראשון והיחיד שלו, "נהר זורם ביניהם", אשר מתאר את זיכרונותיו מתחילת המאה ה-20 במונטנה. הספר הפך לרב-מכר ועובד לסרט ב-1992. המרקיז דה-סאד, צ'ארלס בוקובסקי וריימונד צ'נדלר פרסמו את הרומנים הראשונים שלהם רק בגיל 51. הספר שהביא לפרנק מק'קורט את פרס הפוליצר הוא בעצם הספר הראשון שכתב בחיים - "האפר של אנג'לה". מק'קורט היה בן 66 כשפרסם אותו. היכן התחבא כישרון הכתיבה שלו עד גיל 66?
גם בזירות הדורשות יכולות פיזיות ברורות ושבהן נהוג להתחיל מוקדם, כמו מחול או ספורט, יש רשימה נאה של פורחים מאוחרים. הרקדנית והכוראוגרפית מרתה גרהם דיוויד, מחלוצות המחול המודרני, השתתפה בשיעור הריקוד הראשון שלה בגיל 23. קזואו או'נו, רקדן יפני, לא השתתף אפילו בשיעור ריקוד רשמי אחד עד סוף שנות העשרים לחייו, ובגיל 43 ביצע את הרסיטל הראשון שלו בקנדה.
אידה קילינג החלה לרוץ בסוף שנות השישים לחייה, וב-30 באפריל 2016 הפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה שהשלימה ריצת 100 מטר בגיל 100. הכדורסלן האקים אולאג'ואן לא נגע בכדורסל עד גיל 17, אך התקדם במהרה והפך לאחד הכדורסלנים הגדולים ביותר ששיחקו אי פעם ב-NBA. הכדורגלן דידייה דרוגבה לא חתם על חוזה מקצועי במועדון עד גיל 21, ורק בגיל 26, כשהצטרף לצ'לסי, עולם הכדורגל הבין באמת מה יש לו לתת. דרוגבה כבש את שער השוויון ואת פנדל הניצחון בגמר ליגת האלופות של אופ"א 2012. הוא היה בן 34.
ויש שפע של פורחים מאוחרים גם בתחומים אחרים. הציירת אנה מרי רוברטסון מוזס, המכונה "סבתא מוזס", הרימה מכחול לראשונה בחייה בגיל 75 והפכה לאמנית ידועה לפני שמתה בגיל 101. הרלנד סנדרס הקים את קנטקי פרייד צ'יקן בגיל 65. ג'וליה צ'יילד לא למדה לבשל עד גיל 40, ובכל זאת הצליחה לשלוט בעולם הקולינריה. סאוומי פרבהופדה ייסד את תנועת הארי קרישנה בשנת 1966 בגיל 70. ג'ק מא היה תלמיד גרוע בילדותו, נדחה מאוניברסיטת הרווארד עשר פעמים, התקשה במציאת עבודה קבועה ובסוף ייסד את עליבאבא והפך למיליארדר. רני חמיד מבנגלדש הוא האנטיתזה של "גמביט המלכה". הוא התחיל לשחק שחמט רק בגיל 34. זה לא הפריע לו להפוך בהמשך לאמן הבינלאומי הראשון של מדינתו. כולם עברו בדרך מפותלת. איש לא צפה את הצלחתם. במבט לאחור, ברור שלפורחים המאוחרים תמיד היה מה שצריך - הם פשוט לקחו את הזמן שלהם. אבל למה בעצם? מה גרם להם "להתעורר מאוחר"? מה עיכב אותם?
ריץ' קרלגארד, המו"ל של מגזין "פורבס", פרסם בשנה שעברה את "לייט בלומרס", הספר הראשון שעוסק בתופעת הפריחה המאוחרת. הספר מבוסס על שנים של מחקר, ניסיון אישי, ריאיונות עם מדעני מוח, פסיכולוגים ואנשים בשלבים שונים של הקריירה שלהם.
קרלגארד טוען שהאובססיה של התרבות שלנו להישגים מוקדמים מרתיעה אותנו מלעסוק בתשוקות האמיתיות שלנו. לדבריו, במקום להיות בעלי תחומי עניין מגוונים, ללמוד באופן נרחב ולקחת את הזמן שלנו – שהוא הכרחי לגילוי עצמי – כולם מעודדים אותנו להפוך למומחים כמה שיותר מהר וללכת על קריירה בטוחה, יציבה ומשתלמת. כתוצאה מכך רובנו, בסופו של דבר, בוחרים במצוינות מקצועית על פני הגשמה אישית ותוך כדי מאבדים את עצמנו.
"בתרבות הפופולרית, פריחות מאוחרות מוערכות פחות - הן על ידי אנשי חינוך ומעסיקים והן על ידי הורים, גם אם לא התכוונו לכך", הוא כותב. "בעיניי, העובדה שאנחנו מחייבים צעירים לברוח מתהליך הגילוי היא לא פחות מטרגדיה. אנחנו מדכאים את הסקרנות הטבעית שקיימת בילדים בני חמש ודורשים מהם 'להתמקד', כי אנחנו אובססיביים להישגים מוקדמים. זה מתחיל בציונים בבית הספר, ממשיך לפסיכומטרי ומשם לעבודה עם פוטנציאל השתכרות גבוה. כשאנחנו מסתכלים מסביבנו ורואים מתכנתים שהופכים למיליונרים לפני גיל שלושים, אנחנו מרגישים שנכשלנו כי אנחנו לא ביניהם. ועדיין, זו עובדה שרבים מאיתנו – בעצם, רובנו – לא פורצים על ההתחלה. מדוע זה קורה? ובכן, יש לכך הסבר מדעי. הפונקציה המבצעת של המוח שלנו לא מבשילה עד גיל 25 לפחות. אנחנו צריכים זמן כדי לגלות את התשוקות והכישרונות העמוקים שלנו, והגילוי הזה יכול להתרחש יותר מפעם אחת בחיים כי אנשים משתנים. למעשה, יכולות המוח שלנו מגיעות לשיא בכל מיני תקופות, ואנחנו מסוגלים למצוא בעצמנו תשוקות וכישרונות חדשים ולפרוח שוב ושוב, כל פעם במשהו אחר. דווקא אלו שהקדישו את הזמן כדי לגלות את דרכם בחיים ולא 'הצליחו מיד' ייהנו ממגוון יתרונות - סקרנות, יכולת להתבוננות פנימה, חמלה, חוסן וחוכמת חיים".
קרלגארד יודע על מה הוא מדבר. הוא היה סטודנט בינוני למדי בסטנפורד (שאליה הצליח להשתחל לגמרי במזל), ולאחר שסיים את לימודיו עבד כשוטף כלים וכשומר לילה, עד שמצא בעצמו את המוטיבציה והלהט להקים מגזין היי-טק בעמק הסיליקון ועלה על דרך המלך. כיום הוא עיתונאי, סופר רב-מכר, דובר, יזם עטור פרסים וכאמור, המו"ל של "פורבס".
"הופתעתי לגלות כמה אנשים סביבי תופסים את עצמם כלייט בלומרס. במהלך לימודיי לתואר ראשון הכרתי בחור בשם בוב. בסוף הלימודים הוא הפך די מהר לעורך דין מצליח. תמיד הסתכלתי עליו מהצד וקינאתי בו, כי החיים שלו נראו לי כמו הצלחה מסחררת. כששוחחתי איתו גיליתי שהוא מכנה את עצמו 'לייט בלומר', ולא האמנתי למשמע אוזניי. אם הוא לייט בלומר אז מה אני? שאלתי אותו מאיפה זה מגיע, ומה בדיוק 'מאוחר' במסלול החיים שלו, והוא סיפר לי על כל מיני רגעים בבית הספר היסודי ובתיכון שבהם כולם התייחסו אליו כאל איטי, מה שגרם לחוסר הביטחון שלו להעמיק. באותו רגע הבנתי - אנחנו משווים את עצמנו לאחרים כל הזמן. אולי כדאי לכולנו לאמץ ציר זמן אדיב יותר להתפתחות האנושית.
"חשוב לזכור שאף פעם לא מאוחר מדי 'להפוך' לעצמך. יש יתרונות גם לדרך ארוכה ומפותלת להגשמה עצמית. זכרו שגיל מביא איתו בדרך כלל חוכמה, חוסן, ענווה, ידע עצמי ויצירתיות. זו אחת הסיבות לכך שהגיל הממוצע של מייסדי חברות סטארט-אפ בעלות צמיחה גבוהה הוא 45. בהסתמך על עבודתו של הפסיכולוג ההתפתחותי אריק אריקסון", כותב קרלגארד, "הגילים 40 עד 64 מהווים תקופה ייחודית שבה מתעוררת בנו כמיהה אנושית לגרום לחיינו להיות חשובים".
טוד רוז ואוגי אוגאס מבית הספר לחינוך בהרווארד חקרו נשים וגברים שהשיגו הצלחה מרשימה על אף שאיש לא ראה אותה מגיעה. את סיפורי הנחקרים ואת מסקנותיהם הם איגדו לספר בשם "סוס שחור" (Dark Horse), שיצא לאור ב-2018.
השניים הבחינו בהשפעות השליליות שיש להתמחות בתחום מסוים בגיל צעיר. כל הנחקרים שלהם היו אנשים ממוצעים - עוזרים אדמיניסטרטיביים, מהנדסים או מנהלי IT – שעבדו בעבודה שנחשבת למוצלחת והשתכרו שכר שנחשב למוצלח. "על אף שהרגישו משועממים, מתוסכלים, מוצפים או שהם לא מנצלים את הפוטנציאל שלהם", כותבים השניים, "הם התבוססו במשך שנים במעגלים של חוסר שביעות רצון עד שהגיעו סוף-סוף להבנה שהם חיים חיים לא מספקים שהם לא מעוניינים לחיות. ואז, לאחר תקופה של שאיפה חסרת מנוחה ושקטה, הם הצליחו להפוך את התשוקה והנטיות שלהם לקריירה מצליחה".
השניים נדהמו לגלות שבתוך מסעותיהם המיוחדים לכאורה של הנחקרים שלהם מסתתר עיקרון אחד מעשי להשגת הצלחה הפועל עבור כל אחד, ולא משנה מה הוא מקווה להשיג. הסוד טמון בניצול האינדיבידואליות בחיפוש אחר הגשמה.
"הבעיה העיקרית היא שאנחנו מסתכלים על המונח 'הצלחה' בעיניים מאוד צרות", אמר רוז בריאיון ל-CBS, "אנחנו אמורים לרדוף אחרי הגשמה עצמית ולא עבור מה שאחרים מכנים 'הצלחה'".
גם טוד רוז עצמו היה די "אבוד". הוא נשר מהקולג', ובגיל 20 מצא את עצמו אב לשני ילדים שהוא חייב לפרנס איכשהו. מי שהוציא אותו מהבוץ היה אבא שלו שהעניק לו, לדבריו, את העצה הטובה ביותר: "אם אתה רוצה שמשהו ישתנה לטובה, אתה צריך להבין מה באמת נותן לך מוטיבציה ולהישאר קרוב לזה". העצה הזו שינתה את מסלול חייו וגרמה לו ללמוד חינוך.
"תחשבו על הדברים שאתם נהנים לעשות, ותשאלו את עצמכם מדוע. אתם נהנים מללכת למשחק כדורגל? אחלה, אבל למה? האם זו התחרות שאתם נהנים ממנה? האם זו היציאה מהבית? האם זה החיבור הרגשי לקבוצת ספורט? האם המפגש החברתי? ככל שאדם חושב יותר על הדברים האלה, הוא מבין מה באמת מניע אותו, מה גורם לו לרצות. אם תשאלו את השאלות האלה מספיק פעמים, בסופו של דבר תגיעו לתשובה מה מעניק לכם מוטיבציה, ומכאן הדרך למציאת המסלול להגשמה קצרה יותר. אין מסלול אחד כזה, ושום מסלול לא זהה לרעהו, ולפיכך אין פריחה מאוחרת ואין פריחה מוקדמת. בני אדם הם שונים זה מזה. הורים יכולים לעודד ילדים למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם על ידי כך שהם פשוט ישאלו אותם מה חשוב להם. לצערי, אנחנו מבלים המון זמן בלהסביר להם מה אמור להיות להם חשוב".
אז אנשים שהקריירה שלהם מדשדשת בגיל 30, ושמצליחים להגשים את עצמם ולמצוא את מקומם בעולם העבודה מאוחר יותר, זה עוד חינני במובן מסוים - אבל מה תגידו על לייט-בלומרים בכל הנוגע לזוגיות ולמיניות?
ד"ר נלי שטיין, מטפלת משפחתית, זוגית ומינית מוסמכת, נפגשה עם לא מעט לייט בלומרס בקליניקה שלה.
"בשלוש השנים האחרונות נוצרה איזושהי תופעה שהתחלתי לשים לב אליה. מגיעים גברים בטווחים שונים של גיל העשרים והשלושים לחייהם שמעולם לא היו בקשר רומנטי-מיני, מעולם לא קיימו יחסי מין מלאים וחלקם אפילו לא התנשקו".
באיזה גיל זו מתחילה להיות בעיה?
"משהו מתחיל להיות בעיה כשהוא גורם לך לסבול, כשנוצר סטרס שמשפיע על כל מיני תחומים בחיים, אז יש בעיה. מניסיוני, עד סוף השירות הצבאי בדרך כלל כבר יש התנסות מינית מלאה, ואם לא אז בשנה-שנתיים שלאחר מכן. ברגע שמגיעים לאמצע שנות ה-20 והחברים שלך כבר בזוגיות, חלקם אפילו התארסו או מדברים על זה ואתה ממש במקום אחר, זה מתחיל להטריד יותר ויותר. בנוסף, אנחנו חיים בחברה שיש בה המון סקסואליזציה, מוקפים במיניות מתזזת, מקפצת, חסרת מנוחה וחסרת שקט. כשגבר בן 30 מוצא את עצמו בתול אבל מוקף בפיק-אפ בארס וטינדר, הוא מרגיש הכי לפט-אאוט בעולם כי הוא כל כך רחוק מזה".
תופעת הלייט בלומרס במיניות סקרנה את ד"ר שטיין. מתוך הפגישות עם מטופליה היא ניסתה לתהות על המאפיינים האישיותיים של המעוכבים על מנת לנסות לבנות להם סוג של פרופיל פסיכולוגי, בדיוק כפי שנהוג לעשות לגבי קשיים אחרים.
"המאפיין האישיותי הראשון שבלט לי הוא שמדובר באנשים ברמת חרדה גבוהה מאוד. החרדה שלהם קשורה לפרפקציוניזם אישי, ציפיות גבוהות מעצמם וביקורת עצמית מאוד נוקבת. חלקם גדלו בחינוך מאוד נוקשה ודורשני, ומשם התפתחה התפיסה הזו. אלו אנשים שיכולים להיות מאוד מוכשרים ומצליחים בתחומים אחרים אבל מתקשים בקריאת קודים חברתיים, ובמקום לתרגל את הקריאה הזו הם נמנעים ממנה. הבחנתי גם בצריכה אובססיבית של פורנוגרפיה. חלק מהלייט בלומרס פשוט מכורים לפורנו. מין מצולם הפך לשחקן מרכזי במגרש האוטו-אירוטי שלהם, זו המיניות שלהם עם עצמם".
"היה לי מטופל בן 28 סיפר שאף פעם לא הייתה לו חברה ואף פעם הוא לא שכב עם אף אחת. בשעות הפנאי הוא מבלה בשיטוטים עם הכלב או במשחקי מחשב. אין לו ממש הזדמנויות להיות בסיטואציות חברתיות, כי ככל שהעיכוב גדל מתפתחת גם חרדה חברתית. צריך גם לזכור שבכל הנוגע למין, אחד הדברים המתסכלים הוא שגם כשכבר נוצרת הזדמנות היא הרבה פעמים מפוספסת. החרדה גורמת לכך שהם לא רק מרגישים תקועים, מסורבלים ולא מצליחים להיות ב'כאן ועכשיו', אלא גם הגוף עצמו מדבר את שפת החרדה, לא משתף פעולה ואין זקפה. התחושה שאחרי חוויה כזאת היא 'יצאתי אפס'.
"יש קודים הגמוניים לגבריות וכולנו מודעים אליהם - גבריות היא מבצעת, היא מזיינת. גם כשמדובר במה שמכונה 'גבריות חדשה', זו עדיין גבריות פעילה מינית, רוצה, כובשת ומשתוקקת. הפער מציב את הזהות הגברית שלך בסכנה, ומייצר חוויה קשה של פגימות ובושה שעטופה בשתיקה. זה לא משהו שאפשר לספר לאנשים. הסוד הזה מייצר מלכוד נוסף, כי גם כשכבר מנסים להכיר נכנסים לחרדה - איך תגיב מישהי שתגלה שאני עדיין בתול? ואולי היא לא תשמור על הסוד שלי אלא תספר לאנשים אחרים?
"נשאלת השאלה אם העיכוב מהווה בעיה עבורך או שהסביבה משדרת לך שאתה לא בקצב", אומר רועי צור, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט. "בחברה החילונית, לדוגמה, מצופה מאדם בעשור הרביעי בחייו להתמקם מבחינת עבודה וזוגיות. בחברה הדתית, לדוגמה, מצופים אותם דברים בעשור השלישי. יש פה עניין חברתי, אבל פעמים רבות יש פה גם עניין אישי - האדם מרגיש בינו לבין עצמו שמשהו תקוע".
זו באמת תחושה סובייקטיבית? אין איזה גיל מסוים שבו אפשר לומר חד-משמעית על אדם שהוא "תקוע"?
"זו תחושה אישית אבל כולנו יצורים חברתיים. בסופו של דבר התחושות הסובייקטיביות שלנו נגזרות מהסביבה, והבחירות שאנחנו מקבלים הן תוצר של אינטראקציה עם הסביבה. אדם יכול להיות לייט בלומר אך ורק בתחום היחסים, כי הוא מאוד שונה מתחום הקריירה ומהתחום החברי במובן הזה שהוא מקום מאוד רגרסיבי, מאוד דומה לקשרים הראשונים שלנו, הוא מחקה אותם. זוגיות היא כמו מגנט ענק שמושך מאיתנו את כל השריטות והחסכים והפצעים שלנו, בניגוד לעבודה או לקשרים חברתיים. לכן ניתן לראות אנשים שהם מצליחנים בתחום מסוים, אבל חווים קשיים ונתפסים כלייט בלומרס בתחום היחסים הרומנטיים".
מה מאפיין לייט בלומרס?
"מבחינה פסיכולוגית, אחד התהליכים החשובים ביותר שאדם עובר הוא תהליך של מובחנות ונפרדות מהמשפחה. אני לא מתכוון להתנתקות פיזית אלא ליצירה של הקול והצבע הפנימי שלנו, שהוא נבדל ממשפחת המקור. גם אם הוא לא נבדל לחלוטין, מדובר בקול שאנחנו מרגישים שלמים איתו והוא לא נכפה עלינו. תהליכי מובחנות ונפרדות קשורים ליכולת שלנו להרגיש לבד מבלי להרגיש בודדים. לבד הוא מושג כמותי, בעוד שבודד הוא מושג רגשי.
"להיות אדם בוגר פירושו להכיל את עצמך, להיות מסוגל להישען על עצמך, להכיר את עצמך, להיות נאמן לקול שפיתחת עם השנים. במובן מסוים המשמעות היא שאתה ההורה של עצמך. החוויה הזאת מתעכבת אצל לייט בלומרס. אלו אנשים שהרבה פעמים בילדותם חוו הורות פולשנית, שתלטנית או מתערבת, שלא אפשרה להם לפתח את היכולת שלהם להיות לבד במובן הרגשי. יש להם נטייה לרצות ו'להיות בסדר' עם הסביבה. לפעמים מדובר בכאלה שטיפלו בהוריהם בגיל צעיר. יש כל מיני תבניות בילדות שעשויות לתקוע אותנו בגיל מבוגר".
מה עושים עם זה?
"מנסים לפרק את זה לאט-לאט. כל מקרה לגופו. צריך להבין מהם הדפוסים ובאילו דרכים אני תוקע את עצמי. יש אנשים שקשה להם להתמסר, לתת אמון, לשאת חוויה של תלות, והרי בתוך קשר מתפתחת תלות טבעית. אם התלות הזו בעבר נחוותה כמשהו שלילי, אז ייתכן שאדם יפחד להיכנס לקשרים קרובים. הרבה אנשים עם קושי באינטימיות שומרים על מרחק או עושים בדיוק ההיפך - נצמדים מתוך חרדה ומתוך קושי להרגיש בטוח במי שאני ובמה שיש לי לתת, ומתוך קושי להאמין שאני ראוי לאהבה ולקשר.
"חשוב לזכור שעדיף מאוחר מאשר בכלל לא, ועדיף שכל אחד יעשה את הדרך שלו ויגיע למקומות שנכונים לו, גם אם זה קורה בקצב שונה מהמקובל וגם אם זה לפעמים זה כולל כאב והתאבלות על זמן שהוחמץ ועל שנים שהתפספסו".
פורסם לראשונה: 10:37, 10.12.20
