קובי בראיינט ושאקיל אוניל הגיעו ביחד ללוס אנג'לס לייקרס ב-1996 ושיחקו יחד שמונה שנים, שבמהלכן זכו בשלוש אליפויות רצופות. שניהם ידעו שאף אחד מהם לא היה יכול לעשות את זה בלי השני. זה לא שינה את העובדה שהם לא סבלו זה את זה, ובסופו של דבר הלייקרס היו צריכים לבחור בין אמא לאבא, כי הגירושים היו בלתי נמנעים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- ערן זהבי: "צריכים להציב פסל שלי באיצטדיון בסין"
זה התחיל עם שאקיל, שקינא בקצב מכירת החולצות של קובי כשזה עוד בקושי קרע זוג נעליים. אחר כך שאקיל הגיע מאוחר מדי למחנה האימונים, קובי אמר לו כמה מילים והודיע שהוא רוצה שהכדור יהיה אצלו ביד. שאקיל דרש שהכדור דווקא ימשיך לעבור דרכו בכל התקפה. המאמן פיל ג'קסון קרא לשניהם "ילדותיים".
איכשהו, הרבה בזכות היכולת של ג'קסון לנהל מפלצות אגו, הלייקרס עשו את הת'ריפיט המופלא, אבל שאקיל מעולם לא הצליח לקבל את המעמד המשותף, בוודאי לא כשהפופולריות של בראיינט רק הלכה וגדלה, ואילו קובי פשוט לא העריך את הצורה שבה שאקיל התייחס למשחק המקודש. התחרותיות של קובי כמו נולדה מעצם שנלקחה ממייקל ג'ורדן, בעוד שאקיל אף פעם לא לקח את המשחק, או את עצמו, ברצינות. "הוא חשב שיש לו תפקיד של ליצן", אמר עליו ג'קסון.
לשידוך הזה באמת לא היה סיכוי לשרוד בטווח הארוך, והמתח ביניהם נמשך גם אחרי ששניהם פרשו מכדורסל. קצת לפני מותו של בראיינט, הם הבינו כי הגיעו לגיל שבו אפשר להשאיר את הדם הרע מאחור, וזמן קצר אחריו הבין שאקיל לבדו עד כמה אידיוטי היה מאבק האגו הזה. לראות את האיש עצום הממדים ומלא שמחת החיים הזה בוכה ללא מעצורים היה אחד הוויז'ואלים המרגשים ומכמירי הלב ביותר בימים שאחרי הטרגדיה של בראיינט.
אף אחד לא זוכה באליפות NBA לבד בעידן המודרני. זה בלתי אפשרי. אפילו מייקל ג'ורדן הבין בשלב מסוים שהוא צריך עזרה ממישהו שיהיה ברמה שלו – או.קיי, לא ממש ברמה שלו, אבל שחקן ממש-ממש טוב – אחרת הוא ימשיך להיות רק מלך הסלים של הליגה. הוא קיבל את סקוטי פיפן וזכה בשש אליפויות, תוך שהוא כמובן ממשיך להיות גם מלך הסלים של הליגה.
פותחים עונה ב-NBA:
- מרכז העצבים: אירווינג יכול להוביל את ברוקלין לאליפות?
- ליגת הסטארט-אפ: ה-NBA ממציאה את עצמה מחדש
- לוקה-קליל: דונצ'יץ' צוחק על כולם
- חמסה עליו: הדרך של לברון לטבעת חמישית
- בחן את עצמך: איזה כוכב NBA אתה?
אבל העובדה ששני שחקנים מכירים בכך שהם צריכים זה את זה לא אומרת שהם אוהבים את זה. לא מספיק לשים שני סופרסטארים במגרש ולהניח שהכול יהיה בסדר. צריך לעסות שני אגואים מדי יום, צריך לדאוג ששניהם מרוצים מכמות תשומת הלב ואור הזרקורים. הניסיון לייצר צמד שווה זכויות ושווה אגו הוא חתיכת מטלה עבור כל מאמן.
פיל ג'קסון, שניהל בהצלחה אדירה שניים מהצמדים הטובים והקשים ביותר לניהול בהיסטוריה – ג'ורדן-פיפן ושאקיל-קובי – הסביר בעבר כי "צמד כזה הוא הרבה יותר מאשר רק שני שחקנים מצוינים, הם קובעים את כל האווירה בחדר ההלבשה. אם הם מושכים לכיוון הלא נכון, אם יש ביניהם קנאה, זה יעבור לכל הקבוצה וזה סרטן".
יש גם הבדל בין זוג שנמצא באותו גיל ובאותו שלב בקריירה – כמו קובי ושאקיל – ושם יש פוטנציאל נפיץ, לבין זוג המורכב משחקן מתבגר, שמבין את המציאות, ושחקן צעיר. אוסקר רוברטסון פינה את הדרך לקארים עבדול-ג'באר הצעיר, שאז עדיין נקרא לו אלסינדור, והשילוב הזה הביא למילווקי באקס ב-1971 את התואר היחיד שלהם בהיסטוריה. דייויד רובינסון העביר את המפתחות של סן אנטוניו לטים דאנקן; שתי האליפויות של מיאמי, ב-2012 ו-2013, באו אחרי שדוויין ווייד זז הצידה לטובת לברון ג'יימס. לברון, מצידו, למרות המוניטין הלא מוצדקים שיצא לו, נתן לקיירי ארווינג לחלוק איתו את הבעלות על קליבלנד בעונת האליפות שלהם, ועכשיו הוא מתחיל בתהליך הכתרתו של אנתוני דייויס ליורש בלייקרס.
עונת ה-NBA החדשה, שתתחיל מחר בלילה (בין שלישי לרביעי), תציג מספר גדול מאוד של צמדים עם פוטנציאל עצום, בראש ובראשונה לברון ודייויס. נדמה כי מה שראינו מהם בעונת הבועה היה רק קמצוץ ממה שהם מסוגלים לעשות. מה שמפתיע במיוחד זו המהירות שבה שני שחקנים מדורות שונים, בעלי אישיות שונה לגמרי, הפכו לזוג נשוי שנמצא, לפחות בינתיים, בירח דבש מתמשך. אפילו הזמן שלקח לדייויס עד שחתם על החוזה הגדול עם הלייקרס לא הטריד אף אחד, כי היה ברור שהוא נשאר ולגמרי לא נראה מוטרד מפוליטיקת "של מי הקבוצה". הוא רוצה אליפויות, הוא נהנה בלייקרס, הוא עושה הרבה כסף, למה להרוס.
ההתאמה המקצועית בין השניים על המגרש מושלמת. דייויס הוא איש גדול שיכול לעשות הכול, והעשור האחרון הוכיח שכדי לעצור את לברון צריך להציב מולו קבוצת-על. הבעיה עכשיו היא שהמהלכים שהלייקרס עשו בפגרה הקצרצרה הפכו אותם לכמעט קבוצת-על, ואם כולם יישארו בריאים, מי בדיוק יעצור אותם - ומי מוכן עכשיו להמר נגד הסיכוי שלברון יגיע למספר האליפויות של ג'ורדן?
למרות כל הנ"ל, הצמד המסקרן ביותר של תחילת העונה הוא לא לברון ודייויס אלא קווין דוראנט וקיירי ארווינג. לפחות לפי משחקי האימון, שניהם נראים בריאים, ואם שניהם בריאים, השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא הכימיה. שניהם שחקנים עם אישיות לא קלה, שנוטים לתת לביקורות להיכנס להם לראש, אבל אם יישארו בריאים וגם יתחברו אז ברוקלין נטס פייבוריטים במזרח.
ואם אנחנו כבר בעניין של צמדים מסקרנים, אי אפשר בלי קוואי לנארד ופול ג'ורג'. נכון שהפלייאוף שלהם ושל הקליפרס היה קטסטרופה, אבל השניים יכולים לפחות להתגאות בכך שכמה מהבדיחות הטובות ביותר של אוהדי NBA בטוויטר היו על חשבונם. במשך שנה שלמה מאז קיץ 2019, אי אפשר היה לנהוג באוטוסטרדות של לוס אנג'לס בלי לראות שלטי ענק על איך זו עכשיו העיר של קוואי לנארד. פול ג'ורג', מצידו, סיפר לכל מי שרצה לשמוע כי הוא וקוואי הם שני השחקנים הכי טובים בליגה משני צידי המגרש. במהלך העונה קוואי ניהל עומסים, ג'ורג' שיחק בהילוך ראשון, הצוות מסביבם קיבל יותר כבוד ממה שהגיע לו, וכל הבועה הזו התפוצצה בבועה.
העונה הקרובה תהיה חתיכת מבחן לשניהם. חלק לא קטן ממיתוס הטרמינייטור של לנארד התפוגג כשנעלם לגמרי בדקות המכריעות של ההיחנקות הקבוצתית נגד דנבר ביתרון 1:3 בסדרת חצי גמר המערב. והוא עוד במצב טוב יחסית לג'ורג', שהחיים בבועה הוציאו לו את החשק מהחיים, והעונה היא צ'אנס כמעט אחרון להצדיק את ההייפ שמלווה אותו כבר שנים.
אחרי שלושת הצמדים האלה יש רשימה ארוכה מאוד של זוגות שיהיו טובים מאוד או כישלון מוחלט: ניקולה יוקיץ' וג'מאל מארי של דנבר, המרענן הרשמי של בועת ה-NBA בקיץ, הם צמד קלאסי של שחקן חוץ ושחקן פנים. רק ששחקן הפנים לא דומה לשום דבר שראתה הליגה, ולשחקן החוץ אף אחד לא אמר שיש זריקות שלא אמורות להיכנס לסל. ביכולת שלהם להשתפר ולמצוא עקביות תלוי כל הבאזז סביב הנאגטס.
לוקה דונצ'יץ' וקריסטפס פורזינגיס של דאלאס יכולים להיות, אולי, הצמד הקטלני ביותר בליגה, אבל כדי שזה יקרה פורזינגיס צריך קודם כל להוכיח שהוא יכול לעמוד על הרגליים עונה שלמה.
ג'ואל אמביד ובן סימונס בפילדלפיה הם הבטחה שנמשכת קצת יותר מדי זמן, ומתחיל לקנן חשש כי הם אף פעם לא יקיימו. סימונס נמצא בתוך חרושת שמועות על טריידים, אבל אם יישאר הוא יהיה חייב לעלות סוף-סוף מדרגה, ואילו אמביד יצטרך להבין שהוא כבר בן 26 והגיע הזמן להתבגר.
ולכל אלה צריך להוסיף רשימה ארוכה של זוגות כוכבים: ג'ימי באטלר ובאם אדביו במיאמי, יאניס אנדטוקומבו וקריס מידלטון במילווקי, ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון בבוסטון, דמיאן לילארד וסי.ג'יי מקאלום בפורטלנד, ראסל ווסטברוק וברדלי ביל בוושינגטון וזאיון וויליאמסון וברנדון אינגרם בניו אורלינס. עונה רומנטית כזו באמת כבר לא הייתה מזמן.
