יניב ביטון, נשוי לאבי ואב לשניים, נולד בשנת 1978 וגדל בירושלים ובמעלה־אדומים. בגיל 16 הצטרף לתיאטרון הנוער של ירושלים, 'במת עשרה'. למד בתיכון בויאר, מגמת ערבית ("יודע לקרוא, לכתוב ולדבר"). שירת ב־8200, והשתחרר אחרי שנה וחצי בקבע. למד בבית הספר לאמנויות בית צבי. תפקידו הראשון נרשם בתיאטרון הקאמרי בהצגה 'פלונטר' ומאז שיחק בהצגות כמו 'משרתם של שני אדונים', 'המוגבלים', 'לצאת מהארון', ו'פופר'. שיחק בסדרות 'פולישוק', 'הבורר', 'לה פמיליה', 'שב"ס', בתוכנית הסאטירה 'היהודים באים' ובסרט 'תל אביב על האש'. בימים אלה מופיע בעונה חדשה של 'ילדי בית העץ' בכאן חינוכית, וב'ארץ נהדרת' של קשת. משתתף בסדרה חדשה של שמואל הספרי, 'מותק בול באמצע', שתעלה בקרוב וכן בעונה החדשה של 'מייקל'.
כתבות נוספות למנויים:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
איפה פגשה אותך הקורונה?
"באמצע שיפוץ של הבית, כשאומרים 'תסתגרו בבתים' ובכלל אין לי בית. אני עם תאומים בני חמש, לא זהים, אז התגלגל לזה שנסענו לעין גדי לאחותי ולגיסי וגרנו שם חודשיים וחצי. זה היה לעבור מנפח עבודה מקסימלי של הצגות כל ערב וצילומים לריק ולמדבר. זו אולי קלישאה, אבל הרגשתי שזו מתנה גדולה שנחתה פתאום וכן, היה מאוד כיף לא לעבוד אחרי העומס".
הייתה נקודת שפל כלשהי במהלך הקורונה?
"זה בא אצלי בגלים. היו נקודות שפל של חוסר ידיעה כמו כולם. בסגר השני כבר התרגלתי. ובסופו של דבר משהו בזה עורר בי יצירתיות. חלק מהדבר הזה של החיקויים שהתחלתי בטוויטר הגיע כי היה לי יותר זמן פנוי להגיד דברים, והייתי עצבני".
איך נולד החיקוי של השר יולי אדלשטיין?
"זו בדיחה די ישנה עם חבר, שהתחיל את החיקוי שלו עוד בימים של טקס הדלקת המשואות כיו"ר הכנסת. שמנו לב לניסוחים של יולי, לעניין הזה של להגיד הרבה דברים אבל לא להגיד כלום, אובר־ממלכתיות שבסופה אין שום דבר. אתה שומע אותו ולא מבין אם אתה לא מרוכז או בעצם מה בכלל נאמר פה. מעין אוסף של קלישאות. אני אדם שצורך הרבה חדשות ופוליטיקה, וזה פשוט נבע ממני. התייעצתי עם אחי, שאלתי, 'בטוויטר עושים דברים כאלה, אפשר לפרסם קול?' אמר לי כן, עדיף אבל עם צילום. משם זה התגלגל".
ציפית לכאלה תגובות?
"ממש לא. נראה לי שאנחנו בטיימינג כזה שבו אנשים מחפשים שמישהו יביא את הקול שלהם, ואצלי זה הגיע דרך החיקויים. התגובות מגיעות הרבה פעמים מתוך פוזיציה. אנשים שמזדהים פוליטית עם החיקויים אומרים, 'אתה גאון'. אלה שלא אומרים, 'עלוב, לא מצחיק'. זה מובן".
אז היו עלבונות?
"כן, אבל 'היהודים באים' חישלה אותי לכל סוג של עלבון, כי עברנו תקופה סוערת שהגיעה עד להפגנה מול 'כאן'. קיבלתי הודעות בווטסאפ, ברשתות. הרוב קללות, אבל היו גם הבעות כאב, תגובות שמביעות אכזבה וגם בקשה לעזוב את העיסוק בזה. ואז גם איומים בשם אלוהים, כלומר, 'אלוהים יפגע בך כל על מה שעשית, ומחלה תבוא עליך ועל הילדים שלך'. היה גם אחד שכתב: 'פגשתי אותך ברחוב והתאפקתי לא להביא לך אגרוף', שזה מעין איום עקיף. לפעמים עניתי לאנשים בווטסאפ ובחלק מהמקרים התפתח דיאלוג ואיזושהי הקשבה והטונים ירדו. גם אני, בעקבות השיחות האלה, הבנתי יותר את הכאב של האנשים".
גם החיקוי של אבישי בן חיים מדויק מאוד.
"כשחיקוי נתפס לי לאיזו תקופה, אני מסוגל שבועיים לדבר רק ככה עם אנשים ולשלוח הודעות בווטסאפ בקול של החיקוי. אז הייתי אבישי במשך שבוע לפני שעשיתי את זה ואמרתי, 'טוב נוציא את זה החוצה'. אני חושב שאבישי בן חיים אדם מעניין מאוד עוד לפני הביקורת שלי עליו והוא כן מסעיר את מחשבתי, כי אחרת לא הייתי מתכתב עם זה. מצד שני, הדברים שלו מעוררים בי כעס על הפשטנות שבהם. קשה לי עם תיאוריות שמנסים להלביש אותן על כל דבר. אז הלכתי יום אחד לפינת רחוב כלשהו והלבשתי גם עליו את התיאוריה".
שמעת משהו ממושאי החיקוי?
"יואב גינאי העלה אותי לרדיו ואז העלה את יולי אדלשטיין, דיברנו, ואני חייב להגיד שיש לו המון הומור עצמי. לא כולם יודעים לקבל חיקוי כמו שצריך והוא צוחק מזה".
הגעת ל'ארץ נהדרת' בזכות החיקויים האלה.
"יש הרבה רגעים כאלה בקריירה שהם מאוד משני כיוון או מאיצים תהליך שהיה שם ממילא - אבל לקבל ווטסאפ מעורך 'ארץ נהדרת' מולי שגב היה רגע מאוד כיפי. שאלו אותי הרבה שנים 'איך אתה לא בארץ', אז זה משמח במיוחד. קיבלו אותי מאוד יפה, אני מכיר את רוב הקאסט וזה הרגיש בזמן הנכון ובצורה הנכונה. מחמיא מאוד".
חותם על קביעות שם?
"אענה לך כמו שעונים בספורט - אתה צריך לשאול אותם. אני מאמין שאהיה שם עוד הרבה, גם בעונה הזו".
אתה חווה סוג של פריצה מאוחרת.
"נכון, אפשר לסמן את זה בעונה האחרונה של 'היהודים באים'. תמיד הרגשתי שאני עובד כל הזמן אבל כן יש כוח מאוד גדול להכרה הזו שאני מקבל עכשיו והיא אכן מאוחרת והיא באה בזמן. אני מעדיף את זה עכשיו יותר מאשר בגיל 26, כי יש בי פרופורציות יותר נכונות לקבל את זה בגיל יותר מאוחר, יש בי יותר ציניות כלפי הדבר הזה, לא איזה משהו שיגדיר אותי או שבלעדיו לא אוכל לחיות או שיש בי פחד מהדאון שאחרי".
כדי שלא יעלה לראש?
"גם. אני הרבה יותר מפוכח מאשר בגיל צעיר. מזהים ומבקשים סלפי אבל זה לא בגבול של הצקות. אינני סמל מין, לא קורעים חולצות כשרואים אותי ולא תולשים שערות. מקסימום ילדים מבקשים סלפי מאפרים מ'ילדי בית העץ'. לכל המתלבטים אם לגשת אליי, אני אומר גשו. הרבה פעמים אנשים אומרים לי, 'ראיתי אותך אבל לא ידעתי אם לגשת', אז תבואו. זה תמיד כיף למי ששומע, בהנחה שזה לא נעשה בצורה פולשנית. כי יש כאלה שישר מחבקים אותך ואתה תכף בתוך תמונה ולא שם לב".
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"גיל שלוש, ירושלים, שכונת שמואל הנביא, אמא שלי לוקחת אותי לגן בפעם הראשונה ואני צורח שאני לא רוצה להישאר. היא מחזירה אותי הביתה, אני מרגיש שניצחתי והבכי שלי עבד. באותה שנה נשארתי עם אמא ועם דודה שלי ולא הלכתי לגן, עד טרום־חובה".
מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?
"מוכר בחנות עציצים בגיל 16 בירושלים, בקניון בתלפיות. כל הזמן פחדתי שיגידו לי לעטוף למתנה, אני גרוע במלאכת יד והייתי בחרדה עצומה מזה. בכל פעם שביקשו, שמתי שכבות ומלא סיכות שדכן. עבדתי גם בקייטרינג אירועים בתקופה של הלימודים בבית צבי, שזה עבדות, כמעט סחר בבני אדם מה שהולך שם. לא רואים אותך, אתה שקוף לגמרי, כל יום באירוע אחר, שונא את האורחים ואת הכלה והחתן ומרוויח 20 שקל לשעה בלי נסיעות. זה תמיד עד שעות מאוחרות. שרדתי אולי שני אירועים".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?
"כשהיינו ילדים הלכו לחופשה משפחתית בנתניה, במלון. ההורים לא הפסיקו לריב והאחים שלי לצרוח, עד שאמא חזרה לירושלים ונשבעה שהיא לא הולכת איתנו יותר לשום חופש. טראומה איומה. חזרנו שרופים מהשמש כי אז לא האמינו בקרם הגנה. ההורים נשארו יחד אחרי, אבל התגרשו אחרי 20 שנה, באיחור, היו להם סיבות טובות אחרות".
מה מפחיד אותך?
"זקנה, בלות. מהרהר בזה לפעמים. בעיקר מפחיד אובדן הכבוד העצמי, חוסר השליטה. רוצה לסיים יפה".
מתי היית הכי קרוב למוות?
"כנער בירושלים, תקופת הפיגועים. באחד הפיגועים של קו 18 נסעתי באוטובוס אחד לפני או אחרי. הרגשתי שהמוות נוכח מסביבנו כל הזמן. התמודדנו עם זה בעזרת הומור שחור, אבל זה היה מאוד מפחיד".
מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לבית או לרכב?
"הפונדקאות, הילדים שלי. זו העסקה הכי יקרה שעשיתי בחיים, עלתה יותר מחצי מיליון שקל בסופו של דבר. הפונדקאית ילדה בפורטלנד ארה"ב, תהליך יקר, והוצאנו יותר ממה שחשבנו. הייתי מאוד מוכוון מטרה, אז לא חשבתי על כל זה, אבל היה בי אחר כך המון כעס על למה אני צריך לנסוע כל כך רחוק ולמה אני מרגיש שהמדינה רק מערימה עליי קשיים בביורוקרטיה גם אחרי שאני מגיע איתם לארץ. אתה ממש מרגיש שכל המערכת נגדך, מערימים עליך קשיים במשרד הפנים באזרוח שלהם למשל, רוצים בדיקת די־אן־איי כדי להוכיח אבהות".
הייתם בקשר עם הפונדקאית?
"כן, היא ביקרה פה בארץ ואנחנו חברים עד היום, היא הכירה את הילדים ואנחנו ניסע אליה יום אחד. מדברים בטלפון, שולחים כל כריסמס גלויה עם התמונות שלנו. תשמע, נסענו לשם וגרנו חודשיים וחצי, זו הייתה רכבת הרים של רגשות וחרדות ולא הבנו באמת לאן אנחנו נכנסים. מזוג נטול ילדים, אתה פתאום עם תאומים במדינה זרה. היום, במרחק של חמש שנים, נראה לי טירוף לבוא עם זוג תאומים מהחוף המערבי לישראל, כשאתה בכלל לא יודע איך מתפעלים את זה. להתחיל אחר כך את החיים איתם היה גם מאוד קשה. היום כבר הולך ומשתפר, ואני ממש עוצר אנשים עם תאומים ברחוב ואומר להם: תאמינו לי, זה משתפר".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"הבוס שלי בתיאטרון עימת אותי על זה ששלחתי לו בטעות סמס שבו כתבתי עליו, 'האידיוט זיין לי את המוח שעתיים'. מצחיק אותך? זה היה רגע איום. ניסיתי לצאת מזה, אבל הוא זוכר לי את זה עד היום - ובצדק"
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"כל מי שקילל אותי בשם אלוהים בקיץ האחרון".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"יש שמועות שהוא בכלל לא מת וחי היום בפנסילבניה".
מה ההורים שלך אף פעם לא הבינו לגביך?
"שקוראים לי יניב ולא תומר, אחי. אמא תמיד הייתה אומרת את כל השמות של ארבעתנו עד שהייתה מגיעה אליי".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליך או אמרו לך?
"'אתה מרוקאי מחמד, מנסה לרצות את הבוסים האשכנזים שלך', כתגובות ל'היהודים באים'".
מה הריח האהוב עליך?
"אני סוג של תתרן. אני מריח קצת, אבל חוש הריח לא מפותח. אם בכל זאת, אז קרם הגנה עם מלח של הים, כשיוצאים מבריכת גורדון בתל־אביב. שחיתי עד שסגרו לי".
מי היה משחק בתפקיד יניב ביטון בסרט על חייך?
"דודו אהרון, אומרים שאנחנו דומים. או שיעשו גרסה בבוליווד, יש הרבה שדומים לי שם".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"אם לקחתי כדורי שינה. לפעמים, בתקופות של צילומים, כשצריך לישון מוקדם, אני לוקח. ואז, כשאני מתעורר, מאוד מטריד אותי כמה זמן נשאר עד למונית".
באיזו מילה אתה משתמש יותר מדי?
"די, עם הילדים".
מה הדבר שהכי משגע אותך כרגע?
"עד לאחרונה, שמכ"ם העננים של השירות המטאורולוגי לא עבד. אני פריק של מזג אוויר, יודע כמה מילימטרים ירדו בכל מקום ואת השיאים לאורך השנים, אפילו קצת לקרוא מפות סינופטיות. זה בא מגיל צעיר. בתור ירושלמי יש לך את אובססיית השלג, בטח כילד שתוהה אם יבטלו לימודים או לא. עכשיו המכ"ם חזר וזה היה אחד הרגעים המאושרים שלי. הודיעו על זה בפורומים".
מה הדבר היחיד שהיית משנה במראה החיצוני?
"להיות יותר שחום. אם כבר, תן להיות שחור. מה זה החום הזה?"
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגביך?
"שאני לא גיי. הייתה שמועה כזו. תשמע, זה אף פעם לא היה סוד מבחינתי ומהר מאוד לא רציתי להיות בארון. סיפרתי קודם לחברים, בסביבות גיל 25, אחר כך למשפחה ולהורים. אמא שלי הייתה מופתעת, כי היו לי בעיקר חברות כל החיים. אבל על רצף המיניות יש הרבה נקודות ויצא לי גם להיות עם נשים. האמת היא שלא היו דרמות בסיפור הזה. שני ההורים שלי ישר חיבקו".
פורסם לראשונה: 07:40, 25.12.20
