להרפתקן, המפיק והסופר האמריקאי סם שרידן, היה חלום: להעפיל לפסגת האוורסט, אבל הוא ויתר עליו. "המחשבה על כמות האנשים שם מורידה לי, וכך גם הרעיון שאני צריך לחכות בתור בפסגה", הסביר. "אני שונא תורים וקהלים גדולים. אני הופך לאחד הסופרים המוזרים האלה שמתחפרים בבית ולא מדברים עם אף אחד".
כתבות נוספות למנויים:
לא ממש. מדי פעם שרידן נוטש את שולחן הכתיבה ואת רעייתו, הבמאית פטי ג'נקינס (סרטי "וונדר וומן"), ויוצא לדרכים. לאחרונה יצא שרידן – בעל עבר של ימאי, לוחם אש, מתאגרף ואשף אמנויות לחימה – לחפש אחר המקומות המקוללים ביותר, היסטורית, על פני כדור הארץ. המסע המקברי הזה לא מפתיע – שרידן סבל בעבר מסיוטים ומנדודי שינה, ואחרי שנולד לו בן החליט ללמוד הישרדות באזורים נידחים. גם המקום שבו גדל קשור לעניין שלו בקללות העבר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"בעיר הקטנה בה גדלתי במסצ'וסטס נרצחו כל התושבים בידי האינדיאנים בתקופת הקולוניאליזם", הוא אומר. "ההיסטוריה המקומית הזו הייתה חלק משמעותי מילדותי, וכשדמיינתי את זה עלתה לי המחשבה מה אני הייתי עושה אז".
וכך, במהלך מסעו האחרון שרידן חוקר את רוחות הרפאים שההיסטוריה השאירה מאחור במקומות שונים על פני הגלובוס, ואת הפולקלור המקומי המרתק. הוא נעזר בטכנולוגיות חדשניות, כולל לוויינים ורחפנים, כדי להוכיח שלפעמים האמת מוזרה יותר מכל דמיון. התוצאה היא "המקומות המקוללים בעולם", סדרה תיעודית בת 5 פרקים, המשודרת כעת בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק (ימי ראשון, 21:00).
בראם סטוקר, סופר אירי שחי בלונדון, מעולם לא ביקר בטרנסילבניה אבל זה לא הפריע לו לכתוב על הרוזן דרקולה, בן השטן (ברומנית: דרקול = שטן) – ערפד צמא דם בן מאות שנים המתעקש שהוא צאצא של אטילה ההוני וחי במבצר בהרי הקרפטים. כשסטוקר פירסם את יצירתו ב־1897 הוא לא דמיין שדרקולה יככב בסרטים ובפרודיות, ובעקבותיו אנשים ייסעו לרומניה כדי לחוות את מה שקרוי "השביל של דרקולה". תוואי השביל כולל ביקור במנזרים, במבצרים ובאחוזות המזוהים עם דרקולה, או עם האיש שרבים מאמינים שהוא דרקולה האמיתי – ולאד השלישי, רודן אכזרי ממזרח אירופה של המאה ה־15 שנהג לשפד את אויביו וסתם פושעים על מוט מחודד. אגב, בתחילת דרכו נעזר השליט צמא הדם בחיילים יהודים כדי לכבוש את טרנסילבניה. בהמשך הוא התהפך והחל לרדוף את בני עמנו ואף השמיד רבים מקהילת בוקרשט.
פולקלור מקיף נוצר סביב דמותו של ולאד השלישי, שאיבד לבסוף את אשתו, משפחתו ושלטונו, ואיים לנקום באלו שבגדו בו. הוא נהרג ב־1476, ונטען כי הקללה שהטיל על האזור מסרבת להיעלם כבר 600 שנה. לקללתו יוחסו גם מגפות שפרצו במאה ה־19 וכילו מחצית מאוכלוסיית בוקרשט תוך שנה. לא מפתיע שברומניה עדיין פועלות מאות - אם לא אלפי - מכשפות, ולא מעט מתושביה עוטים בגדים סגולים בימים מיוחדים, משום שהם מאמינים כי שזו סגולה נגד הקללה.
אגב, אחת התחנות בשביל של דרקולה היא סיגישוארה, עיר הולדתו של ולאד המשפד, שבמבצר שבה יש לא רק תא עינויים מצמרר, אלא גם בר בסגנון ימי הביניים שבו מגישים משקה בשם "דם הערפד".
בסדרה מגיע שרידן לקרפטים כדי לחקור את קללת דרקולה – והוא עושה זאת באמצעות מפגש עם מכשפות מחד ועם טכנולוגיה חדשנית בתחום הגנטיקה מאידך.
בלואיזיאנה, ארה"ב, ב־1915, הרבה לפני הקטסטרופה של הוריקן קתרינה, חוטבי עצים איימו על הדודה ג'וליה בראון, כוהנת וודו והילרית שחיה בעיירה פרנייה הסמוכה לניו־אורלינס. בתגובה הדודה ג'וליה – שנהגה לרפא באמצעות צמחים שאספה מהביצות – הטילה קללה על האזור וניבאה את סופה של העיר. ג'וליה נהגה לשבת על כיסא נדנדה במרפסת ביתה, לנגן בגיטרה ולשיר, ובאחד הימים היא שרה "אני הולכת למות, וביום מותי אקח איתי את כל תושבי העיר".
התושבים האמינו שהיא אורקל ופחדו ממנה, אבל כנראה לא עד כדי כך שיאמינו באזהרותיה אלה. ב־29 בספטמבר 1915 נערכה הלווייתה, ותושבי העיר התייצבו לאירוע. באותו יום השתולל הוריקן קטלני שחירב את העיירה והרג את מרבית תושביה. רק בית הקברות שרד, שם נטמנו קורבנות הסופה בקבר אחים. קומץ השורדים דאג שהקבר יהיה מרוחק מאה מטרים מהקבר של ג'וליה. כיום משמש בית הקברות אטרקציה תיירותית לכל מי שמבקר בניו־אורלינס וסביבתה, ותושבי הביצות מאשימים את ג'וליה בקשיים שפוקדים אותם.
שרידן מגיע לאזור ומנסה לבדוק האם ג'וליה הייתה (ההיסטוריונים טוענים שלא), ואם כן - האם אכן היו לה כוחות הרסניים, והאם האסונות שפקדו מאז את לואיזיאנה באמת קשורים לקללתה.
בעקבות היעלמויות של ספינות וכלי טיס הפך שטח נרחב באמצע האוקיינוס האטלנטי, המשתרע בין מיאמי שבפלורידה, פוארטו־ריקו ואיי ברמודה, למקום מקולל, שגם סביבו משגשגות אגדות ומעשיות. השטח הזה ידוע כמשולש ברמודה. רבים וטובים ניסו לגלות מה בדיוק נמצא מתחת לפני מי המשולש המסתורי, שגורם לתקלות ולתאונות. למשל, היעלמותה של "טיסה 19" – חמישה מפציצים אמריקאיים שהיו בטיסת אימון שגרתית בדצמבר 1945. 300 מטוסים וספינות חיפשו במשך חמישה ימים אחרי שרידים או ניצולים ולא מצאו דבר. גם אחד ממטוסי החיפוש נעלם. לשימוש במושג "משולש ברמודה" אחראי ירחון אמריקאי שטבע את השם בשנות ה־60.
במהלך השנים חוקרים רבים, כמו צ'ארלס ברליץ (מחבר הספר "משולש ברמודה - תעלומה של אוויר וים", שיצא ב־1974), העלו תיאוריות שונות על התופעה. בין אלה: שדות מגנטיים, חייזרים ועיוותי זמן מדומים. מנגד, הסברים מדעיים מדברים על פיצוצי גז מתאן באוקיינוס.
שרידן החליט לפצח את החידה. לשם כך הוא מתייעץ עם חוקרי ימים, פיזיקאים ומנתחי הסתברויות. גם כאן הוא מסתייע בטכנולוגיות משוכללות ובנתונים מסריקות סונאריות, שבאמצעותן אפשר להתוודע למאפיינים הגיאולוגיים המוזרים של הקרקעית המשולש.
אלפי שנים אחרי שאפלטון תיאר בכתביו את היבשת האגדית שופעת העושר אטלנטיס, מנסה שרידן לחקור האם אכן היה אי כזה, מה מיקומו המדויק, ומה פשר הקללה שנקשרה אליו. אפלטון כתב שאטלנטיס שכנה "מעבר לעמודי הרקולס", כלומר ממערב למיצר גיברלטר, ושזאוס, אבי האלים, זעם על החמדנות והאנוכיות של תושביה ולכן החריב אותה באמצעות התפרצות הר געש או רעידת אדמה, והיא שקעה בים. אם האי הזה היה קיים, זה קרה כ־11,600 שנים טרם זמננו.
התרבות של אטלנטיס הייתה מפותחת בהשוואה לתרבויות האחרות שהתקיימו אז. חוקרים שניסו לקבוע היכן היא שכנה הציעו את מימי אפריקה או את האיים האזוריים – ארכיפלג של תשעה איים געשיים במרכז האוקיינוס האטלנטי, המשתייכים כיום לפורטוגל. מעריכים שנעלמה עם חורבן התרבות המינואית העתיקה. בעת המודרנית כיכבה אטלנטיס בחוברות קומיקס ובסרטים אחדים (כמו "אקוומן") והיא לא מפסיקה לשבות את דמיונם של יוצרים ומדענים.
במהלך המסע שרידן חושף את הוויכוחים בין החוקרים ואת הדיון בשאלה האם אפלטון רק המציא את אטלנטיס כמשל מוסרי. בין היתר הוא מבקר בפירמידות קדומות מסתוריות ובקברים באיים האזוריים, שלדעת אחד המומחים הם שריד לתרבות של אטלנטיס. משם המשיך למרוקו, שבה, לחופי האוקיינוס ובמקומות נוספים, ישנם סלעים שמדענים וגיאולוגים סבורים כי הם שרידי אטלנטיס. הצוות אף קודח באדמה בניסיון למצוא הוכחות לטענה. הוא גם נעזר בלוויינים כדי לצפות בתגלית ארכיאולוגית הנמצאת במדבריות מאוריטניה – שלגביהם יש אזהרת מסע מפני טרור, חטיפות ותנאי מזג אוויר קיצוניים – ולנסות לברר האם היא שריד של העיר האבודה אטלנטיס. בכל מקרה, שרידן מותח קו מקשר בין אטלנטיס ואנשיה מוכי החמדנות וההיבריס לבין תקופתנו, וסבור שעלינו ללמוד מסיפור אטלנטיס, גם אם רק משל הוא.
בפרק החותם את הסדרה שרידן מגיע להרי וירג'יניה־המערבית כדי לחקור את קללת איש העש. בנובמבר 1966, בעיירה פוינט פלזנט, מספר אנשים טענו כי ראו יצור מכונף הדומה לעש, מתנשא לגובה אדם, ועיניו גדולות ואדומות, בוהקות או מחזירות אש. במהלך 1967 היו מקרים נוספים שבהם אנשים התעקשו כי ראו את איש העש. מיד אחר כך התרגש על האזור גל אסונות, כולל התמוטטות "גשר הכסף" לתוך נהר אוהיו – טרגדיה שקטלה 46 אנשים. עשרות שנים אחר כך, ב־2010, אירע פיצוץ במכרה שגבה את חייהם של 26 כורים. במהלך השנים נרשמו עוד תאונות קטלניות רבות במכרות, שיטפונות, סופות והרעלות מסרטנות ממפעלים. רבים ייחסו את האסונות לביקורו של איש העש.
שלל ספרים ופרשנויות נוצרו סביב הפרשה. המומחים סברו שאולי העדים ראו למעשה ציפורים שלא היו מוכרות להם, כמו ינשופי ענק או תנשמות. המיסטיקנים וחובבי העולם העל־טבעי משוכנעים שמדובר ביצורים מהחלל החיצון.
איש העש הפך לדמות בספרי קומיקס ובמשחקי מחשב, וכיכב באחד מפרקי הסדרה "תיקים באפלה". אפילו ריצ'רד גיר הופיע בסרט "נבואות איש העש" מ־2002 שהסתמך על ספרו של ג'ון קיל באותו שם. גיר גילם עיתונאי החוקר את האגדה. ב־2016 נהג שהבחין ביצור הקופץ מעץ לעץ מיהר לצלם אותו – והמיתוס רק התעצם.
שרידן נפגש במהלך הצילומים עם עדים לאסונות שהתחוללו במערב וירג'יניה, בדק אולי מדובר בכלל בקללתם של האינדיאנים שנבזזו ונרצחו כאן בידי האדם הלבן, חזה בהרעלה של האוכלוסייה המקומית, קיבל איומים ממשיים על חייו מצד גורמים בתעשייה כשרחרח בנוגע להרעלות המסרטנות, וגם התעמת עם פוליטיקה מלוכלכת.
