אחרי גירושיו, אלון (שם בדוי, כמו מרבית השמות בכתבה), בן 40 ואב לילד, התחיל לצאת ולבלות עם נשים בלי כוונה מיוחדת להתמסד שוב. הוא בוודאי לא תיכנן עוד ילדים. אבל לפני שנתיים, כמו שלפעמים קורה, אישה שאיתה יצא תקופה קצרה גילתה שהיא בהיריון, למרות מה שאלון תפס כשימוש נכון ואחראי באמצעי הגנה – במקרה זה, גלולות למניעת היריון.
האישה בחרה לשמור את הילד, גם כשמערכת היחסים ביניהם לא צלחה. אף שהוא אב פעיל ומעורב לבנו הקטן, המקרה הכניס את אלון לסחרור ששינה את תפיסת עולמו בכל הקשור למין מוגן. "אני לא סומך על אף אחת באמת. גם אם עכשיו מישהי תגיד לי 'קשרתי את החצוצרות', 'אני לוקחת גלולות', אני לא סומך עליה. אחרי שקורה לך דבר כזה, אתה לא בוטח באף אחת יותר. אני לא תיכננתי עוד ילדים, ובטח שלא אחרי זמן היכרות כל כך קצר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"עד הניתוח לא הצלחתי להיות ביחסים אינטימיים עם מישהי כי בסופו של דבר חצי מהראש שלי היה עסוק באם הקונדום נקרע או זז ומה אני עושה עם התכולה שיש בקונדום, מה אם מישהי תגנוב את הזרע מהקונדום. התחלתי לקרוא באינטרנט כמה זמן זרעים חיים מחוץ לגוף, כמה זמן הם מחזיקים, מה התנאים שהם צריכים, כדי להבין מה אתה צריך לעשות עם הקונדום אחרי הסקס. הייתי מרוקן אותו באסלה כדי שלא תהיה אופציה שמישהי תגנוב לי את הזרע".
נשמע שלקחת את זה רחוק, גניבת זרע היא לא תופעה נפוצה.
"אבל גם יש גבול עד כמה אתה יכול למנוע היריון שכבר קרה. היא יכולה להגיד לך, 'אותי זה לא מעניין שאתה לא רוצה'".
בסופו של דבר, המצב הוביל את אלון לקבל החלטה שעבור הרבה גברים ישראלים עדיין נתפסת ככמעט רדיקלית: הוא עבר ניתוח וסקטומי, קשירת צינוריות הזרע. "רציתי לוודא שזה לא יקרה שוב", הוא מספר. "זה כבר לא מעניין אותי אם הבחורה לוקחת גלולות, אם יש לה התקן תוך־רחמי. מה שאותי מעניין זה שאם חלילה היום נקרע לי הקונדום - אני יודע בוודאות שאני לא יכול להכניס אף אחת להיריון יותר".
אמנם המוטיבציה של אלון לבצע את ההליך מבוססת על חוויה אישית לא פשוטה, אבל הוא חלק ממגמה הולכת וגוברת של גברים שלוקחים את האחריות על העתיד הרבייתי שלהם. חלקם גרושים או רווקים שמעדיפים לא לקחת סיכונים, רבים אחרים החליטו במשותף עם בת הזוג שהם סיימו את פרק העמדת הצאצאים ומאסו באפשרויות ההגנה האחרות.
אחרי עשורים רבים שבהם האישה הייתה זו שמצופה ממנה לשמור על עצמה מפני הריונות לא רצויים – בין אם באמצעות גלולות מלאות הורמונים ותופעות לוואי, התקנים תוך־רחמיים הדורשים הליך פולשני, או אפילו באמצעות הקפדה על כך שבן הזוג עושה שימוש בקונדום ומשאיר אותו עליו לאורך כל האקט – לאט־לאט, והרבה אחרי שאר העולם המערבי, גם בישראל מתחילים לגלות את האופציה של וסקטומי.
ניתוח קשירת צינוריות הזרע הוא אמצעי מניעה קבוע לגבר. זהו ניתוח פשוט וקצר יחסית, המתבצע תוך הרדמה מקומית או הרדמה כללית קלה, וההתאוששות ממנו נחשבת מהירה מאוד. בניתוח חותכים וקושרים את שתי צינוריות הזרע ומונעים מעבר של תאי הזרע מהאשכים אל צינור השופכה. הניתוח מונע רק את המעבר של תאי הזרע – הוא לא פוגע בייצור הזרע ולא מונע שפיכה, שכן רוב הנוזל שנפלט בעת יחסי מין כלל לא מגיע מן האשכים. ללא התבוננות בנוזל הזרע תחת המיקרוסקופ, לא ניתן לדעת אם הגבר עבר וסקטומי או לא.
"בהחלט יש עלייה בכמות הפניות", מסביר האורולוג הבכיר ד"ר אהרון מנס שמבצע את הניתוח בארץ. "אם כי עדיין לא מדובר בכמויות גדולות. זה הליך מאוד בטוח מבחינת ההצלחה, אני תמיד אומר שאחרי הניתוח אתה 'שופך את המרק ללא שקדי המרק'".
"זו בסך הכל פעולה פשוטה ובטוחה", מסביר האורולוג ד"ר אוהד שושני. "יכול להיות דימום מקומי, שלרוב גם אם הוא קורה זה משהו מוגבל שחולף מעצמו. לפי הספרות הרפואית יש קבוצה קטנה שחווה כאב יותר ממושך אחרי הניתוח, אבל זה עד אחוז אחד מהגברים. חשוב להסביר שאין שום קשר לאיבר המין - זו תמיד שאלה שחוזרת על עצמה. אין קשר לתפקוד המיני, אין קשר לזקפה. להפך, זה רק משחרר את הגבר מהמחשבה על היריון לא רצוי, מה שעשוי רק לשפר את התפקוד המיני בסופו של דבר".
בעולם המערבי גילו מזמן את הניתוח. בארה"ב מתקיימים מדי שנה יותר מחצי מיליון ניתוחים כאלה, ובניו־זילנד 40־45 אחוז מהזוגות משתמשים בווסקטומי על מנת להימנע מהיריון לא רצוי. גם במערב אירופה מדובר בהליך נפוץ. בישראל אין נתונים רשמיים זמינים על מספר ניתוחי הווסקטומי המתקיימים לאורך השנים, אבל גם ד"ר מנס וגם ד"ר שושני, שניים מבין מספר קטן מאוד של מנתחים המבצעים בארץ את ההליך, מעידים כי הם חשים בעלייה זהירה.
"הדור הצעיר של היום הרבה יותר פתוח לבצע את הפעולה הזו, מהחוויה האישית שלי", אומר ד"ר שושני. "אני רואה עלייה מדי שנה. כששמעו שאני מנתח גם ברפואה הציבורית הייתה התעניינות מטורפת עד כדי כך שהמתנה להליך יכולה להגיע לשנתיים".
זה הפיך?
"לאנשים שעברו את הניתוח יש בעצם שתי אפשרויות אם הם בכל זאת רוצים להיות הורים לאחר ביצוע הפעולה. האפשרות הראשונה היא ניתוח שחזור, שבו מחברים מחדש את קצוות צינור הזרע. האופציה השנייה, לגשת לאשך ולהוציא זרע מהאשך ולהשתמש בו בהפריה. ניתן גם להקפיא זרע לפני הפעולה".
הפוריות נפגעת אחרי השחזור?
"ניתוח השחזור הוא יותר מורכב ואחוזי ההצלחה משתנים בהתאם לאופן ביצוע הניתוח המקורי, למנתח ולזמן שעבר מהווסקטומי. ככל שעובר יותר זמן יש פחות סיכויי הצלחה. ובגלל שאין לזה מאה אחוז סיכויי הצלחה, אני תמיד מציע למטופלים שלי לחשוב על זה כעל פעולה בלתי הפיכה".
כמה שכיחים ניתוחי השחזור בארץ?
"מאוד נדיר, כי מלכתחילה אין הרבה אנשים שעושים וסקטומי. הנתונים בעולם מדברים על שלושה־חמישה אחוזים מהגברים שעושים וסקטומי ובהמשך עוברים היפוך. ובאופן כללי, הפוריות ברוב המקרים לא נפגעת".
הרתיעה של הגבר הישראלי הממוצע מהליך כמו חסימת צינור הזרע – או כמו שאמרו גברים רבים שנשאלו אם ישקלו צעד כזה, "אני לא אתן לשום סכין להתקרב לשם" – נעוצה בכמה הנחות מוצא וקונספציות חברתיות שרק כעת מתחילות להתערער. חסמים פסיכולוגיים כמו החשש הרפואי שהדבר יפגע בתפקוד המיני, למשל, אינם מבוססים, כפי שהסביר ד"ר שושני. חסם נוסף, ההתניה החברתית שהאישה היא זו שצריכה לשאת באחריות למנוע היריון, כמו גם בנטל תופעות הלוואי, עולה לדיון ציבורי בשנים האחרונות.
דניאל בן ה־45, נשוי ואב לשלושה ילדים, עבר ניתוח וסקטומי לפני כמעט חמש שנים. במשך 20 שנות נישואיו, אשתו הייתה זו שנטלה גלולות למניעת היריון והשתמשה בהתקנים תוך־רחמיים, אך אלה גרמו לה לשינויים קשים במצב הרוח ולירידה בחשק המיני. אחרי הולדת הילדה השלישית, כשהיה להם ברור שהם לא רוצים עוד ילדים, הוא החליט שהפעם, לראשונה בחייו, הנטל יעבור אליו.
"אני הייתי זה שהעלה את האפשרות", הוא מספר. "אמרתי לאשתי שעדיף שאני אעשה וסקטומי כדי שהיא לא תצטרך לחזור עוד פעם לגלולות או להתקן, שעשו לה לא טוב. כל השנים האלה היא זאת שדאגה לאמצעי מניעה, היא הכניסה הורמונים לגוף שלה, ועכשיו אם יש משהו שאני יכול לעשות, חשבתי שמן הראוי שאני צריך לקחת את זה על עצמי. בהתחלה דווקא לה זה היה נראה צעד קיצוני ומוגזם מדי".
למה?
"כי מי יודע מה יקרה, חס וחלילה יקרה אסון, אולי נרצה פתאום שוב ילדים. אמרתי לה שאני לא מנהל את החיים שלי לפי תרחישי אסון קיצוניים, אלא על פי הדברים ההגיוניים. אמרתי לה, 'את רוצה לחזור לגלולות או להתקן?' אז היא אמרה שלמען האמת לא. אבל כל פעם שמדברים איתי על הנושא הזה אז שואלים אותי, מה יקרה אם יקרה חס וחלילה אסון או שתתגרשו ואתה תרצה להתחתן עם מישהי צעירה שרוצה ילדים".
מה תעשה באמת במקרה כזה?
"אני יודע שאני לא ארצה, אני לא מוכן לחזור לזה. ילדים הם דבר מאוד־מאוד תובעני, משנה את החיים ומוריד את החופש. אני לא מוכן שוב לחזור לתינוק שתלוי בי לחלוטין".
למה אתה חושב שיש כזו רתיעה גדולה בארץ מההליך הזה?
"כי אנחנו חיים בחברה מאצ'ואיסטית שמרנית מאוד ופרו־ילודה, חוץ מזה שאנשים בכלל לא מכירים את זה. לא יודעים שיש את האופציה הזו. גם רוב האנשים חושבים שאם הם יעשו ניתוח כזה אז לא תהיה להם שפיכה".
איך התגברת על האינסטינקט של כל גבר שלא ייגעו לו באיבר המין?
"דיברתי עם המנתח, הוא עשה עליי רושם מצוין, הסביר לי מה בדיוק הוא עושה, ושהסיכון בו הוא מאוד קטן, אז החלטתי ללכת על זה. כשבדקתי לגבי הסיכונים אף אחד לא אמר לי שיש סיכון לאימפוטנציה או משהו כזה. אם היה סיכון כזה, אז אני מניח שהייתי חושב על זה בצורה אחרת לחלוטין, כי זה קריטי. אחרי הניתוח הייתה לי תחושה לא נעימה במשך ארבעה ימים, לא כאבים, יותר תחושת אי־נוחות - אבל באותו ערב כבר נהגתי. את הניתוח עשיתי בחמישי ומבחינת סקס כבר תיפקדתי בראשון".
אולי אחת הסיבות לכך שהניתוח לא מקובל בישראל כפי שהוא באירופה ובארה"ב נעוצה בכך שאף שהוא מופיע בסל, קופות החולים לא מכירות בו, ההמתנה לו היא ארוכה מאוד וגברים נדרשים לשלם עליו עשרות אלפי שקלים. "המחיר תלוי במנתח שמבצע ובמקום שמבצעים בו, אבל המחירים נעים סביב 7,000־12,000 שקלים", אומר ד"ר שושני.
"עניין השתתפות הקופות בעייתי. אמנם זה מופיע בסל אבל חלק מהקופות לא מאשרות את זה. יש כאלה שמצליחים לעשות את זה ברפואה הציבורית אבל יש כאלה שנתקלים בקשיים וחוסר אישור הקופה. אני לא הצלחתי להבין למה. לדעתי זה צריך להיות חלק מהמידע שמועבר לבני הזוג שמעוניינים לשקול אמצעי מניעה, כמו שמדברים עם אישה על התקן וגלולות, ואז כל גבר וזוג עושים את השיקולים שלהם. אבל צריך לתת את האפשרות לבחור - חלק מהאמצעים שהמדינה ומשרד הבריאות מאפשרים לזוגות כאמצעי מניעה".
כמו דניאל, גם ישי כהן, בן 45, נשוי ואב לשני ילדים, החליט ללכת על ניתוח וסקטומי כדי שאשתו תפסיק להשתמש באמצעי מניעה הורמונליים שגרמו לה במשך השנים לאי־נוחות, אך בגלל העלויות הוא ביצע אותו בחוץ לארץ. "בפעם הראשונה שנתקלתי בזה היה כשגרנו בהולנד", הוא מספר. "אחרי הילד השני רופא המשפחה הציע לי את זה, כאמצעי מניעה. בזמנו לא רציתי את זה, אבל עשר שנים אחר כך כשחזרנו לישראל הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים עוד ילדים. הייתי אז בן 41, והמחשבה שאשתי תצטרך לקחת כל מיני הורמונים, התקנים, למשך שנים. אז התחלנו להתעניין בווסקטומי בארץ ונתקלנו בהרבה חוסר ידע. כשסוף־סוף מצאנו זה עלה הרבה כסף. בסוף עשיתי את זה בהולנד כי זה הרבה יותר זול - באזור 300 יורו. מאחר שרציתי שאשתי תישאר בריאה ולא תיקח את כל ההורמונים האלה, חשבתי שיש לה עוד איזה עשור להמשיך לקחת אותם, אז בשביל מה".
הקפאת זרע?
"חשבתי על זה, אבל זה עולה בין 500־800 שקלים בשנה, ובאמת שאני לא רוצה עוד ילדים. הופתענו מאוד שבארץ לא מדברים על זה, זו לא אופציה שהיא על השולחן בשום מקום, או במסגרת חינוך מיני. אף אחד לא אומר לך שגם גבר יכול לעשות משהו כזה".
מי העלה את האפשרות?
"אני. דיברנו בדיוק על זה שהיא צריכה לחדש את ההתקן והיא דחתה את זה שוב ושוב כי היא לא אוהבת ללכת לגינקולוגים. אז אמרתי לה, די עם ההתקן וההורמונים האלה – אני אעשה וסקטומי. היא מאוד שמחה, והתחלנו לברר על זה. הפחד מכל הדברים האלה שהיא הכניסה לגוף גרם לי להציע את זה".
אבל היא הכניסה אותם כל חייה עד לנקודה הזו, מה השתנה?
"בדיוק, זה רק מעלה את הסיכוי שאם היא תמשיך עם זה יהיה לה סרטן. יש לה היסטוריה של סרטן במשפחה משני הצדדים - השד, הרחם. כל השנים היה צריך את זה, כביכול, אבל למה להמשיך? זה כמו להגיד, עד היום חציתי את הכביש באור אדום ולא קרה לי כלום, אז אני אמשיך. דבר שני, ההורמונים האלה השפיעו על המיניות שלה. זה לא שהיא לא הייתה מעוניינת, אבל זה שיחק תפקיד, ואני חייב לציין שאחרי שאשתי הפסיקה לקחת את כל ההורמונים אלה היא הרבה יותר קשורה למיניות ולגוף שלה. יש משהו מאוד מדכא בלקחת את ההורמונים האלה. קיבלתי אישה חדשה. זה שיחרר אותה".
שיתפתם את המשפחה המורחבת, החברים?
"זה מעורר בדיחות וצחוקים בחבר'ה שעשיתי את זה, אבל רוב האנשים לא באמת מבינים מה זה. אומרים לי, יש לך את ‘זה’ עדיין שם או שכבר לא? המטאפורה שאני נותן היא נספרסו בלי קפסולה. כשאת מפעילה את מכונת הקפה בלי קפסולה יוצאים מים, נכון? אותו דבר. יש לי כמה אנשים ששלחתי אל התהליך אחרי שהם הכניסו נשים להיריון לא רצוי, וזה מאוד קשה. אתה לא יכול להגיד למישהי 'טוב תעשי הפלה', אין לך שום זכות ואני לא חושב שצריכה להיות. אם שיחקת תישא בתוצאות. אתה תצטרך לשאת בנטל הכלכלי, שזה גם נטל רגשי. אז קונדום זה בסדר, אבל אם הוא נקרע? גם לנו יש אחריות".
ישי נוגע בנקודה מורכבת: ההבדל בין החוויה הנשית לחוויה הגברית בכל הקשור למניעת היריון. הרי גם אם החשש מהתערבות כירורגית במקומות רגישים הוא טבעי לגמרי, הרי שנשים עוברות פרוצדורות פולשניות וחודרניות עם לא מעט תופעות לוואי על בסיס קבוע. הפתיחות הגוברת לאפשרות של וסקטומי, אם ככה, יכולה להתפרש גם כנכונות גוברת של גברים וזוגות מודעים לשנות את דפוס החשיבה האוטומטי.
"גברים כמעט לא הולכים לאורולוגים וגם לא נפגשים בשום מקום עם מסגרת שיכולה להציע להם את זה, וגינקולוגים לא מציעים את זה לנשים", אומרת נוגה פרידמן, חוקרת מגדר מאוניברסיטת תל־אביב שנמצאת בעיצומו של מחקר על גברים שעברו ניתוח וסקטומי. "האמונה היא שגברים הם משניים בכל מה שקשור לרבייה, בגלל הנחת יסוד שבגלל שההיריון קורה בגוף האישה גם האחריות על מניעת ההיריון מוטלת עליה. גם גברים לא מעלים על דעתם לעשות את זה, כי מניעת היריון זו עבודה שקופה שהם בכלל לא חושבים עליה", מסבירה פרידמן. "אם אני אחראית על הגלולה, ואני צריכה לזכור לקחת אותה כל יום או לבדוק שההתקן שלי עדיין במקום, זה נטל רגשי וזאת עבודה".
ד"ר אפרת קנול, מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, מסכימה שמדובר באינדיקציה לשינוי נורמות, אבל גם ממהרת לצנן את ההתלהבות הפמיניסטית. בסך הכל, היא אומרת, מדובר בעלייה במודעות לאפשרות רציונלית, לא באקטיביזם חברתי. "אפשר להבין למה בהקשר משפחתי גבר עושה הליך שכזה, כי מה האלטרנטיבה, שהיא תמשיך לקחת גלולות כל חייה, תשים התקן תוך־רחמי שמסכן אותה בצורה כזו או אחרת או שפשוט יציק לה - או שאתה תעשה הליך די פשוט וקצר שבמסגרתו ייגעו לך בשק האשכים לכמה דקות? אלה גברים שחיים בזוגיות ולוקחים החלטות עבור מה שטוב למשפחה. אני לא חושבת שיש פה הכרזה של פמיניזם".
יותר מזה, אומרת קנול. קצת כמו במקרה של אלון, אפשר להסתכל על וסקטומי דווקא כעניין של גברים שמעוניינים להגן על עצמם מפני הסכנות, כביכול, שיחסים עם אישה עשויים להציב – לא כאקט שמכיר בנטל שעליה לשאת.
"אנחנו צריכים לזכור שאבהות היא בהמון מובנים עניין כלכלי לצערי הרב", היא אומרת. "הרבה פעמים אנחנו מתרגמים היום אבהות, בטח בבתי משפט, לעניין כלכלי, והרבה פעמים להביא ילדים זה עניין של כסף. יותר מכמה אתה מגדל אותם זה כמה אתה משלם עליהם. אז במובן הזה אפשר לומר שזה גבר שמוכן שסכין תתקרב לשק האשכים שלו כדי להימנע ממצב שבו מאלצים אותו לשלם תשלומים על ילדים שהוא לא רצה. את אומרת, 'איך הוא מוכן לעשות את זה', והוא יגיד לך, 'יש שיח גברי איום ונורא על איך לוקחים לגברים את הכסף ואיך הם לא רוצים את זה יותר ונוקטים עמדה'. אז במקום לתאר את זה כאקט של גבורה של מישהו שמוותר על פריונו אנחנו יכולות לצייר את זה גם בתור מישהו שעושה בדיוק ההפך".
יש כמובן גם תסריטי ביניים. גברים מודעים, שלא נכוו מי יודע מה מההיסטוריה שלהם ומנסים להגן על עצמם, אבל גם לא ראו בזה איזו ג'סטה לאישה. פשוט החליטו שזו האפשרות המתאימה. ברגע שעמוס, אב לארבעה ילדים בשנות ה־50 לחייו, התגרש מאם ילדיו אחרי יותר מארבעה עשורים יחד, ניתוח וסקטומי היה הדבר הראשון שעשה. "עוד לפני שהייתה לי בת זוג קבועה עשיתי את זה", הוא אומר בפשטות.
למה?
"אני לא מתכוון להביא עוד ילדים לעולם, ארבעה זה מספיק, ואין שום סיבה שלא אקח על עצמי את האחריות הזו בלי לשאול את הבחורה באילו אמצעי מניעה היא משתמשת, או אבקש שהיא תשתמש או אצפה שהיא תשתמש. ברגע שאני החלטתי שאני סיימתי אני יכול לעשות פעולה עם אפס תופעות לוואי ואפס סיכונים. באותו יום כבר עבדתי".
ובת הזוג החדשה לא רוצה ילדים?
"היא כן רוצה, אבל לצורך העניין הקפאתי זרע. אם היא תרצה אז האופציה הזו קיימת, אבל זה יהיה מהחלטה ומרצון. יש לי נכדים כבר. אני חושב שהזרע שלי נתן מספיק לעולם, הוכיח את עצמו".
"אני לא הזוי או שנתפסתי לאיזה טרנד, אני חושב ששיקול דעת הוליך אותי כל החיים", מסביר גם חן, בן 42, נשוי בשנית ואב לילד. "כבר לפני עשור התחלתי לשמוע על תופעה של גברים שהיו עם נשים והאישה נכנסה להיריון והחליטה לשמור את ההיריון, גם אם זה למורת רוחו של הגבר. רציתי לשלוט באופן מוחלט בילודה העתידית שתבוא מהכיוון שלי. אחרי שהתגרשתי, וכמו הרבה גרושים שנראים טוב ויוצא להם לבלות עם לא מעט נשים, הבנתי שזה עניין של זמן עד שזה יכול לקרות גם לי. הייתי עם מישהי במערכת יחסים ואחרי שמונה חודשים עברתי במקרה ליד מקום העבודה שלה והתקשרתי לשאול מה שלומה. ואמרתי לה ששכחתי איך היא נראית ואז היא אמרה לי, 'כמו שנראים בחודש תשיעי'".
וואו.
"כששאלתי ממי היא אמרה לי, 'אולי ממך'. תוך ארבע דקות פגשתי אותה וכשראיתי אותה יוצאת מהבניין ראיתי שהיא לא בהיריון. היא צחקה ואמרה שהיא עבדה עליי. הבנתי שמחר זו באמת יכולה להיות המציאות שלי. מן הון להון, עברו הימים והתחלתי לקרוא על הפרוצדורה הזו וגיליתי שבישראל יש חוסר מידע ואנשים לא מכירים את זה כמעט, ואלו שכן לא מעיזים לבדוק לעומק ולעשות, ואנשי הרפואה לא ממליצים על זה. הגעתי לאחד המנתחים הבכירים בארץ. הוא שאל אותי כמה ילדים יש לי וכשעניתי אחד, הוא המליץ לי להקפיא זרע למקרה שארצה בעתיד ילדים. אמרתי לו שאני לא מתכוון לאונן בשום מבחנה באסותא ואם אחרים רוצים שיעשו את זה בעצמם. יצאנו לדרך. ההחלמה הייתה מאוד מהירה".
לא פחדת לקרב סכין לאזור?
"הסכין לא נוגעת באיבר המין עצמו וגם אין צלקת. הניתוח עלה סביב 11,000 שקלים, אני תמיד צוחק עם חברים שלי שהקניות לסל היריון או חודשיים מזונות כבר עולים יותר אם הסתבכת עם היריון לא רצוי, אז זה הכי זול בעולם. אתה משלם פעם אחת את הפרמיה והפוליסה תופסת לכל החיים".
גם עבור עידן, בן 34 וללא ילדים כלל, ניתוח הווסקטומי שהוא עתיד לעבור בחודשים הקרובים נתפס כתעודת ביטוח. אף שד"ר שושני מסביר שהוא לא ממליץ על הניתוח לצעירים נטולי ילדים, עידן, שמגדיר את עצמו אל־הורי, רואה בפרוצדורה את הפתרון האידיאלי לתפיסת העולם שלו. "ואני לא צריך לסמוך על הפרטנרית אם לקחה את הגלולה", הוא מחדד. "אני מעדיף לסמוך על עצמי ולא להכריח אף אחת לקחת כל מיני אמצעי מניעה ולדחוף הורמונים לגוף שלה".
הוא גם לא עושה עניין גדול מדי מסכין שתסתובב לו בין הרגליים. "זה מקום קדוש באותה מידה כמו הברך שלי, אין לו איזו משמעות יותר גדולה. בכל אופן זה בהרדמה. אני מעדיף את זה מאשר שפתאום ייצא לי ילד ואני אצטרך לחיות איתו כל החיים, וזה לא יותר מפחיד מניתוח לציפורן חודרנית".
לצד החששות הרפואיים המובנים, והדינמיקה המגדרית המורכבת, המחקרים מציינים עוד סוגיה עתיקת יומין שאולי עשויה להסביר את הרתיעה של גברים רבים מההליך – מקומו הסימבולי של איבר המין הגברי, וגבריות בכלל, בחברה שלנו.
"בגלל שגבריות היא משהו שלכאורה כל הזמן צריך להילחם עליו ולהוכיח אותו, אז יש משהו שנורא מאיים אם אני מאבד מרכיב מהותי בגבריות – במקרה הזה, להיות מסוגל להפרות נשים אחרות", אומרת פרופ' תמר שגיא, פסיכולוגית חברתית שעוסקת במגדר ויחסי כוח, מרצה וחוקרת בבית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה בבינתחומי הרצליה. "להגיד לגבר, 'בוא תעשה פרוצדורה שלא תוכל להיות יותר פורה', אני חושבת שזה איום מאוד דרמטי על הגבריות. זה יכול אולי להסביר למה גברים נמנעים מזה, לא מסוגלים לשים את עצמם במקום הזה".
מצד שני, היא אומרת, עם ראש פתוח מספיק, ניתן לתפוס דווקא את הגברים שכן בוחרים באפיק הזה כגבריים אף יותר. "לדעתי, צריך הרבה מודעות והרבה ביטחון לעבור הליך כזה", אומרת פרופ' שגיא. "להבין שזה לא מה שמגדיר אותי כגבר. גבר שמוכן לעשות את זה נכנס למקום עמוק, יש לו ביטחון במי שהוא. הוא לא צריך להוכיח שהוא גבר".
פורסם לראשונה: 07:23, 01.01.21
