הביטחון הלאומי של ישראל ואזרחיה השתפר מאד בעשור שהסתיים אתמול (יום ה') ובמיוחד בשנתיים-שלוש האחרונות. היכולת של מדינות עוינות לאיים על קיומה פחתה בצורה ניכרת, בעוד שהתעצמה מאוד יכולתה של ישראל לא רק להרתיע את אויביה מניסיונות להשמידה, אלא גם לשבש את מאמציהם להתיש אותנו פיזית ונפשית.
הוכחה לכך היא מספרי הנפגעים בקרבנו מטרור לסוגיו שהולכים וקטנים מאז 2014. זו גם הסיבה שמדינות באזור שהיו עוינות לנו פתחו בשנה האחרונה בתהליך של נרמול היחסים איתנו ואפילו איראן, שמנהלת מלחמת התשה נגדנו על כל המגרש המזרח תיכוני באמצעות שלוחיה, נאלצה לאחרונה לקחת צעד אחורה בסוריה.
5 צפייה בגלריה
הקורונה הביאה לרגיעה יחסית במזרח התיכון. עלי חמינאי נואם עם מסכה נגד הנגיף
(צילום: EPA)
חשוב שנכיר בכך שכל הטוב האסטרטגי והטקטי הזה שנחת עלינו לאחרונה אינו רק – ואפילו לא בעיקר – פרי חשיבתנו היוצרת ושל המאמצים והתקציבים שהשקענו במטרה לבצר את ביטחוננו. הרגיעה היחסית בגבולותינו והתמתנות הפעילות האלימה בזירה המזרח תיכונית כולה הן במידה רבה מאוד תוצאה של שני תהליכים עולמיים שקרו בשנה האחרונה: מגפת הקורונה והבחירות בארה"ב שחילצו את הממשל מידיו של דונלד טראמפ המרוכז בעצמו וישכנו בבית הלבן את ג'ו ביידן ואת תפישת עולמו המכילה.
אין מדינה במזרח התיכון – ולמעשה בעולם כולו – ששני גורמים מעצבים אלה לא השפיעו במידה מכרעת על האופן שבו הנהגתה ניהלה את ענייני הפנים ואת מדיניות החוץ שלה. הקו השליט, גם באיראן, היה מאמץ לצמצם באמצעות ניסוי וטעייה את התמותה ואת הנזקים הכלכליים שגרמה הקורונה ולהיערך להפיק את המיטב, או לפחות להקטין את החיכוך עם ממשל ביידן שמדיניות החוץ והביטחון שלו תהיה שונה קוטבית מזו של טראמפ. היא תהיה כנראה דומה יותר לזו של ממשל אובמה, אך יותר שמרנית וניצית ממנה.
שני מאמצים אלה כנראה יאפיינו את אזורנו וישפיעו על מה שקורה בו גם בשנתיים הבאות, מה שיעניק לישראל שהות להיערך להתמודדות בארבעה תחומים שבהם קיים אצלנו פער מדאיג בין המצוי למינימום הרצוי: הגרעין האיראני; מתקפת פתע על העורף האזרחי באמצעות נשק תלול מסלול, טילי שיוט, כטב"מים ופשיטות קרקעיות; מתקפות סייבר ומתקפת טילים אולטרה והיפר-סוניים (על-קוליים) על התשתיות הצבאיות והאזרחיות בישראל; אובדן אמון הציבור בהנהגה האזרחית והצבאית הבכירה והכרסום המתמשך הנובע מכך בחוסן הלאומי.
5 צפייה בגלריה
לישראל אין אסטרטגיה ואמצעים להתמודדות עם איראן גרעינית. צנטריפוגות במתקן העשרת האורניום בנתנז
(צילום: AP)
אין אלה האיומים היחידים על ישראל. פרופ' דן שיפטן מאוניברסיטת חיפה שרטט בעבודת מחקר שפרסם לפני שבוע את התמונה הכוללת של האיומים האסטרטגיים הנשקפים לנו. הוא אף מציע אסטרטגיה כוללת וריאליסטית להתמודדות ארוכת טווח עם איומים אלה. אני ממליץ בחום לקרוא עבודה זו. אולם רצוי, גם בתקופה מבולגנת כמו זו הנוכחית, שיהיה לנו סדר עדיפויות לאומי שבראשו מה שעלול להזיק לנו יותר מכל – כבר עכשיו, ובעתיד הנראה לעין.
נשק גרעיני בידי איראן עשוי להוות איום קיומי על ישראל ואזרחיה (במיוחד אם יגרום למדינות נוספות באזור להתחמש בו). לכן, ישראל משקיעה מאמצים ניכרים לסייע למאמץ הבינלאומי לעכב את תהליך פיתוח הגרעין באיראן. אולם, לישראל אין כיום אסטרטגיה ואמצעים שיאפשרו לנו להתמודד ביעילות עם מצב שבו איראן תהפוך למעצמה גרעינית או אפילו עם מצב שבו איראן תיעשה ל"מדינת סף" גרעינית, כזו שיכולה לייצר ראש קרב גרעיני בתוך שבועות או חדשים ספורים.
יש אפשרות ראלית שנעמוד בפני מצב כזה בעוד שנתיים או שלוש, אם מאמציו של ביידן לנסח הסכם גרעין חדש לא יישאו פרי. וגם אם יהיה הסכם גרעין חדש סביר להניח שהוא יהיה מוגבל לתקופת זמן שאחריה איראן תממש את שאיפותיה הגרעיניות ובעקבותיה מדינות נוספות באזור.
באוגוסט: איראן הציגה טיל חדש על שם סולימאני
(צילום: רויטרס)
האייתוללות בטהרן כבר הבהירו לנו שהם לא יוותרו על הפצצה. הם הוכיחו זאת בעבר, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, כשלא נכנעו ל"מקסימום לחץ" הכלכלי שהפעיל עליהם טראמפ אחרי שפרש מהסכם הגרעין שעליו חתם אובמה ב-2015. אפשר להעריך שכל עוד המשטר הנוכחי בשלטון, איראן תמשיך לחתור לנשק גרעיני ותמשיך לשכלל ולפתח מערך טילים וכלי טיס אחרים שיישאו את ראשי הקרב הגרעיניים למטרות קרובות (ישראל) ולמטרות רחוקות (אירופה).
לא מספיק שקברניטי הביטחון בישראל ונשיא ארה"ב יחזרו שוב ושוב על המנטרה "לא נרשה שלאיראן יהיה נשק גרעיני". מאחורי אמירה כזו צריכים להיות מנופים דיפלומטיים, כלכליים, צבאיים או אחרים שבאמצעותם אפשר יהיה לשכנע או להכריח את משטר האייתוללות לוותר על היכולות הגרעיניות הצבאיות שצבר.
אבל המציאות המרה היא שכרגע אין בידי ישראל, ארה"ב ובעלות בריתן באירופה ובמזרח התיכון שום אמצעי שכזה. המשטר והעם באיראן הוכיחו שהם עמידים בפני לחץ כלכלי מאסיבי. ישנה כמובן האופציה הצבאית. אבל אם תונחת מחר על איראן מהלומה צבאית או מתקפת סייבר, מוצלחות ככל שיהיו, כל מה שאנחנו ובעלי בריתנו נוכל להשיג הוא עיכוב פיתוח וייצור הנשק הגרעיני בכמה שנים.
5 צפייה בגלריה
עדיף לישראל ולארה"ב למצות את האופציה הדיפלומטית. הפגנה נגד ארה"ב בטהרן, 2019
(צילום: EPA)
אחר כך, אם המשטר ישרוד, הם ימשיכו מהמקום שהפסיקו. זה מה שהם עשו כבר ב-2003. הידע נמצא בידיהם ואם המשטר ישרוד מתקפה צבאית נעמוד שוב, כעבור כמה שנים, בפני הצורך להלום במתקני הגרעין באיראן וחוזר חלילה. האם בנסיבות שיהיו אז יהיו לנו הקשב האמצעים והלגיטימציה לעשות זאת? האם אנחנו בטוחים שהם לא יפתיעו אותנו יום אחד עם ניסוי גרעיני, סטייל צפון קוריאה?
עדיף לכן, לישראל ולארה"ב, למצות את האופציה הדיפלומטית. זאת במטרה להגיע עם איראן להסכם גרעין חדש שגם אם לא ימנע ממנה כליל מלפתח ולייצר נשק גרעיני וטילים, הוא ידחה למועד רחוק ככל האפשר את המצב שבו תהייה לאייתוללות מערכת נשק גרעינית-טילית מבצעית.
את הזמן הזה צריכה ישראל, בסיוע ארה"ב, לנצל כדי לפתח מערכות ושיטות לחימה כאלו שייצרו בינינו לבין איראן (ובמזרח התיכון בכלל), מאזן אימה יציב, כמו זה שמנע מלחמה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי עשרות שנים בתקופת המלחמה הקרה עד להתמוטטות המשטר האוטוריטארי בברית המועצות. אנחנו לא כל כך רחוקים ממאזן אימה כזה עם איראן גם בתנאים הנוכחיים, אבל אם יהיו בידי ישראל יכולות נוספות זה יבטיח יציבות אזורית ארוכת טווח גם בצל הפטרייה הפרסית.
המיגון בקווי העימות אינו מספיק
לא רצוי לדון בפירוט על מסוגלות העורף האזרחי בישראל להתמודד עם מתקפת טילים גדולה משולבת במתקפה קרקעית. במיוחד אם מתקפה כזו תונחת עליו בהפתעה ואם חלק ניכר מהטילים והרקטות לכל הטווחים יהיו מדויקים. די אם נציין שהיכולת להתגונן בפני מתקפה כזו מותנית במידה רבה – רבה מדי – ביכולת אמ"ן והמוסד לספק התראה מודיעינית בזמן ובאיכות שיאפשרו לשבש או אפילו למנוע כליל מתקפה כזו.
איני מגלה שום סוד אם אומר שהמיגון הפאסיבי ביישובים ובעומק קווי העימות בצפון ובדרום אינו מספיק וכי שרותי ההצלה בתל אביב ובחיפה יתקשו להתמודד עם פגיעות במגדלי המגורים והמשרדים הנבנים במהירות בערים אלו. הממשלה אמנם הקצתה עשרות מיליונים לצמצום הפערים בין הרצוי למצוי בתחומים אלה, אבל בגלל היעדר תקציב מסודר הביצוע צולע מאוד. אפילו בתקופת קורונה זהו תחום שבו ישראל חייבת לפעול מיד כדי למנוע אלפי קורבנות ותשתיות משותקות.
טילים סופר-אולטרה והיפר-סוניים הוא תחום שהמעצמות הגדולות מפתחות במהירות בהשקעה עצומה של תקציבים ומחקר במסגרת התחרות האסטרטגית ביניהן. הטילים האלה הם למעשה שילוב בין טיל בליסטי לטיל שיוט שיודע לנוע במהירות של לפחות פי חמש ממהירות הקול. לרוב הרבה יותר מהר. הוא נע מחוץ לאטמוספירה ואז על פי תכנות מראש או פקודה הוא צולל במהירות למטרתו ומשמיד אותה.
מאחר שהוא מהיר ומסוגל לשנות את המסלול ולנוע בנתיב עקלקל אל מטרתו, אין כיום מערכת יירוט שמסוגלת להשמיד אותו או להסיט אותו ממטרתו. טילים אלה ומתקפות סייבר נרחבות הן הדבר הבא בתחום האיומים על היכולות הצבאיות ועל התשתיות האזרחיות. ישראל כבר הקימה מערך הגנה לאומי בסייבר. לצה"ל יש חטיבה שעוסקת בזה. אולם לנוכח המתקפה האחרונה על סוכנויות ממשל קריטיות בארה"ב המיוחסת להאקרים שפעלו בשליחות הקרמלין, צריך לבדוק היטב עד כמה מערכי ההגנה שלנו בסייבר מסוגלים לעמוד ביכולות עתידיות שיתפתחו, למשל באיראן.
5 צפייה בגלריה
אובדן אמון הציבור בהנהגה האזרחית והצבאית עלול לפגוע בהרתעה. נתניהו עם מפקד חיל האוויר
(צילום: קובי גדעון, לע"מ)
אשר לטילים ההיפר-סוניים, צריך להניח שהאיראנים ינסו בקרוב לפתח משהו כזה. אולי אפילו טיל מהיר וחמקן שמסוגל לשאת ראש קרב גרעיני. הם עלולים להצליח. לכן כדאי מאוד שלנו יהיה בעוד זמן לא רב אמצעי-נגד יעיל. אולי כשמדברים על "שימור היתרון האיכותי הצבאי של ישראל" עם הממשל הבא בוושינגטון יעלה גם עניין הטילים המהירים הללו וההתגוננות מפניהם.
הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט היטיב במאמרו שפורסם ב"ידיעות אחרונות" אתמול לתאר את "העצמת חוסר האמון במערכת הפוליטית ובמוסדות המדינה, משבר המעמיק את הקרע והקיטוב בין חלקי החברה הישראלית" - שנגרמים כתוצאה מהמשבר הפוליטי החמור ומהתפקוד הלקוי של המערכת השלטונית בישראל, כפי שנחשף במשבר הקורונה. בצדק הוא מציין שאחד הנזקים העיקריים שגורמות תופעות אלה הוא אובדן אמון הציבור בהנהגה האזרחית והצבאית. מנקודת ראות ביטחונית, אובדן אמון הציבור בהנהגה הוא מסוכן מפני שהוא פוגע בחוסן הלאומי ועלול לפגוע במוטיבציה של לוחמי צה"ל, בתחושת הביטחון של האזרחים בעורף ובהרתעה שמקרינה ישראל כלפי אויביה.
