אלון (שם בדוי) היה בן 35 כשעבר אירוע טראומטי קשה במיוחד, כזה ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה והותיר אותו הלום קרב. מאדם מתפקד וחיובי הוא הפך באחת לחשדן ומפוחד, וחייו הפכו ללא פחות מאשר הישרדות אחת גדולה.
"הייתי קם, אוכל וישן. ככה נראו החיים שלי במשך תקופה ארוכה מאוד", הוא מספר. במהלך כמה שנים מהיום שבו אירע האירוע המחולל, אלון עבר טיפולים פסיכולוגיים וקוגנטיביים בשילוב של טיפול תרופתי, שבהמשך גרם לו לקרישי דם וכתוצאה מכך לתסחיף ריאתי ולהתקף לב. בשלב הזה הרופא שטיפל בו הבין שאין ברירה ועליו להפנות אותו לטיפול מסוג אחר, כזה שעליו אלון מעולם לא שמע קודם לכן - גרייה מוחית.
כתבות נוספות למנויים:
"הופניתי למרפאה שמבצעת טיפולים של גרייה מוחית בבאר שבע בניהולו של ד"ר דורון תודר, ושם התחלתי לקבל טיפול קבוע - בהתחלה כמה פעמים בשבוע ובהמשך פעם אחת בשבוע, וכעת אני מקבל את הטיפול פעם בחודש. במסגרת הטיפול המטפל שלי מחבר לי אלקטרודות לראש ומבקש ממני לעצום עיניים. בזמן הזה אני צריך להביא את עצמי להיות הכי חופשי שיש ולנסות להרפות את הגוף כמה שאני רק יכול. בינתיים, ברקע מושמע צליל מסוים שאני אמור לשמוע אותו רק כשאני נמצא במצב מיטבי, ואם אני לא שומע את הצליל אז אני מאמץ את עצמי עד שאני חוזר לשמוע אותו. הטיפול הזה בעצם מאמן את המוח שלי, ויחד עם זה מלמד אותי לנשום, לתפוס את הרגע שבו אני רגוע ונינוח, לשחרר את הגוף ולפנות אנרגיה לדברים שעושים לי טוב", הוא מסביר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הטיפול שאלון מקבל נקרא נוירופידבק, והוא אחד מתוך כמה טיפולים המשתייכים למשפחת הגרייה המגנטית המוחית העמוקה. במהלך הטיפול, כאמור, המטופל יושב מול מסך מחשב שעליו מוקרן סרט, כשלראשו מחוברות אלקטרודות שכל מטרתן היא למדוד את הפעילות של המוח בזמן אמת. האימון מתבצע באמצעות "פרס" ו"עונש", כלומר בכל פעם שהאזורים הפגועים בראשו של המטופל מבצעים פעולה תקינה, הוא מקבל פרס בדמות הצגת הסרט באיכות טובה. מנגד, בכל פעם שהאזורים במוח אינם פועלים באופן תקין המוח מקבל "עונש", והמסך שעליו מוצג הסרט הופך למטושטש. מכיוון שהמוח מעוניין בפרסים, עם הזמן הוא למעשה מתחיל לעבוד בצורה תקינה.
"הטיפול הופך אותי לאדם רגוע, ומרחיק את החרדות ואת הפחדים שהשתלטו עליי במשך השנים והפכו אותי לאדם אלים", הוא משתף. "פתאום אני יכול לחשוב בצורה רגועה ונינוחה יותר, ורעשי הרקע שהפריעו לי בעבר כמעט ונעלמו. גם הזיכרון שלי התחדד מאוד, ואפילו התחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה - מה שלא האמנתי שאצליח לעשות בעבר. מאותו הרגע שבו אירעה הטראומה ועד שהגעתי לטיפול, לפני בערך 13 שנה, הייתי כמו זומבי. לא היה לי חשק לכלום. ופתאום, שנה אחרי שהתחלתי לקבל את הטיפול החשק לחיות חזר אליי, ואפילו חזרתי לנגן בגיטרה אחרי 12 שנים שלא נגעתי בה. אני מרגיש נורמלי פתאום. נכון שהחרדות לא נעלמו לגמרי, אבל אין ספק בכלל שאני במצב הרבה יותר טוב מאשר הייתי בעבר".
אלון, שחשש בתחילה מהטיפול, עדיין זקוק לו. "בערך שנה אחרי שהתחלתי, המטפל שלי יצא לחופשה של חודש ובינתיים המצב שלי הידרדר והייתה לי ממש רגרסיה. זאת גם הסיבה שאני לא יכול לצאת לחופשה ארוכה של יותר מכמה שבועות. למעשה, אם אני לא מגיע לטיפול אחת לחודש לפחות - המצב שלי מידרדר בחזרה. זה מחיר לא קטן שאני נאלץ לשלם, אבל לעומת איכות החיים שאני מקבל בתמורה לזה - זה שווה את זה".
לדברי ד"ר תודר, פסיכיאטר וסגן מנהל בית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע ומי שאמון על הקמתה של המרפאה הציבורית הראשונה בארץ לטיפול באמצעות טכנולוגיית הגרייה המוחית, "הטיפול של הגרייה מחזיר את האזור הפגוע במוח לפעילות, כאשר הטיפול כולו מבוסס על תהליך של התניה. בדרך כלל ההשפעה מחזיקה מעמד במשך תקופות ארוכות, והמקרה של אלון חריג בזה שהוא זקוק לטיפול מתמשך מסיבות שטרם הצלחנו להבין. יש אפשרות שזה נגרם גם כתוצאה מהאלימות שספג במהלך האירוע בשילוב עם הפוסט-טראומה, כמובן. לרוב אנחנו עושים 40 טיפולים ומפסיקים. יש מטופלים שבמקרה הצורך חוזרים לתחזוק כעבור כמה שנים, וגם כאן זה תלוי בבעיה שממנה הם סובלים".
אלון אולי מרוצה, אבל הוא מזכיר שיש לו צדדים נוספים. "אחת התופעות הכי ברורות היא חיזוק הזיכרון בצורה יוצאת דופן. בעצם, מאז שאני מקבל את הטיפול אני לא שוכח כלום, ואם להודות באמת, בשלב מסוים זה עלול אפילו להתחיל להעמיס על המוח ולעייף אותי מאוד. בכל זאת, להלום קרב כמוני תוספת של זיכרון זה לא דבר פשוט. תופעה נוספת שמתפתחת היא יצירת תלות בטיפול. מדי יום שני, כשמגיע היום שבו אני אמור להגיע למרפאה, אני מרגיש איך המוח שלי צמא לחומרים נרקוטיים ממש. אני מתעורר ורק מחכה להגיע למרפאה".
הגירוי המגנטי המוחי התברר כמועיל כשנמצא כי הטכנולוגיה הזו מצליחה להביא לשיפור במצבם של חולים שסבלו מהפרעות נוירולוגיות. הטיפול התגלה באופן מקרי למדי בתחילת שנות ה-70, לאחר שחתולים שאומנו "להתנהג באיפוק" בכל פעם שהוגש להם מזון ייצרו יותר גלי מוח בתדר בטא (ללא כוונה וללא תודעה). אותם חתולים השתלבו מאוחר יותר במחקר אחר, שמטרתו הייתה לבדוק את יצירתם של התקפים אפילפטיים בתגובה לשאיפת חומר מסוים. די מהר התברר שאותם חתולים שעברו אימוני איפוק וייצרו את גלי הבטא נעשו עמידים הרבה יותר להתקפים האפילפטיים בתגובה לשאיפת החומר, ביחס לחתולים אחרים.
אך בזה לא תם הניסוי: אחת מעובדות המחקר, שסבלה מהתקפים אפילפטיים על בסיס שבועי, החליטה לנסות את אימון המוח שעברו החתולים. ואכן, בעקבות הטיפול ירדה באופן ניכר תדירות ההתקפים. "שימוש בנוירופידבק לטיפול באפילפסיה נחקר והוכח ופורסם, אבל הוא עדיין לא טיפול נפוץ לאפילפסיה", אומר ד"ר תודר. "מחקרים הראו גם שיפור בפגועי ראש, הפרעות חרדה, הפרעה טורדנית-כפייתית, דיכאון, בקרב סובלים מתסמונת פוסט-טראומטית ובמטופלים אחרים".
לדבריו, רופאים בכל העולם עדיין מתייחסים אל הגרייה המוחית כרפואה אלטרנטיבית, והיא לא מפוקחת כראוי. "הרבה מהרופאים לא קולטים עדיין כמה שהטיפול הזה יכול לשנות את איך שהמוח עובד, ומתייחסים לזה כטיפול ללא תופעות לוואי בכלל, וזו טעות חמורה שמובילה לכך שאין על הנושא הזה פיקוח, וכל אחד שלומד יכול לעסוק בתחום הזה", הוא אומר ומדגיש שאת הטיפול צריך לקבל רק במוסדות מוכרים.
לאורך השנים וככל שטיפול הנוירופידבק צבר תאוצה, התבררו גם המגבלות שלו - כלומר העובדה שהוא יוצר גירוי מוחי שטחי, בעוד שמרבית ההפרעות הנוירופסיכיאטריות נובעות דווקא מאי סדירות באזורים עמוקים במוח. המגבלה הובילה לפיתוח טכנולוגיית גרייה מוחית מגנטית עמוקה (DEEP TMS), וזה קרה כאן אצלנו, במכון ויצמן. אותה טכנולוגיה, אגב, נרשמה מאוחר יותר כפטנט בכל העולם.
"הטכנולוגיה של הגרייה המוחית המגנטית העמוקה מאפשרת להשפיע על אזורים בעומק המוח באמצעות קסדה שמעבירה למטופל פולסים מגנטיים, וניתן לעורר או לדכא באמצעותה פעילות של אזורי מוח עמוקים ובכך לשנות את מהלך המחלה. למשל, במחלות דוגמת דיכאון יש לעורר אזור מסוים במוח, ואילו במחלות אחרות, כמו הזיות קוליות בסכיזופרניה, רוצים לדכא פעילות מוחית. הנויורופידבק זו למעשה טכנולוגיה של אימון מוחי שמתאימה בעיקר לכאלה שסובלים מהפרעת קשב וריכוז", אומר תודר.
מתי הטיפולים האלו נכנסו לישראל?
"לפני בערך 13 שנה התחלנו להתעניין בבית החולים בשיטת הנוירופידבק, ועם הזמן נחשפנו לעוד שיטות טיפול מהמשפחה של הגרייה המוחית, והתברר לי שיש עשרות מכשירים בשוק שמנסים לטפל בבעיות נוירולוגיות ופסיכיאטריות באמצעים שהם לא תרופתיים. וכך, אם בהתחלה השתמשנו רק בטכנולוגיה אחת, בהמשך התווספו אליה עוד טכנולוגיות ועוד בדיקות ושיטות טיפול, כולן טכנולוגיות".
בהתחלה טיפלו ד"ר תודר וצוותו במרפאה רק במטופלים הסובלים מבעיות פסיכיאטריות, אבל ככל שעבר הזמן התברר להם כי יש ביכולתם לתת מענה גם לאנשים שסובלים מבעיות נוירולוגיות.
"כל הקונספט של גרייה מוחית קצת מטשטש את הגבולות שבין הנוירולוגיה לפסיכיאטריה. לאנשים נוח לחשוב שנוירולוגיה זה מוח ופסיכיאטריה זה נפש, אבל זאת שטות ממדרגה ראשונה כי אין דבר כזה נפש, ובסופו של דבר הכול חרות במעגלים חשמליים במוח", הוא מסביר. "אני לא טוען שאירועי חיים לא משפיעים על בן אדם, אבל משפיעים ברמה כזו שהם משנים את איך שהמוח בנוי. אני גם לא טוען שטיפול פסיכולוגי לא עוזר לבן אדם, אבל הוא עוזר כי הוא משנה את איך שהמוח מחווט.
"הרפואה המודרנית לא רואה הבדל מהותי בין מחלה על רקע נפשי כמו דיכאון לבין מחלה נוירולוגית דוגמת פרקינסון. בשני המקרים מדובר במחלות שנובעות מפעולה לא תקינה של אזורים מסוימים במוח. למשל, אם ניקח תופעה שנקראת OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית), אז ההפרעה הזאת לכאורה היא לגמרי פסיכיאטרית ולגמרי נפשית, אבל היא לחלוטין ביולוגית ואנחנו יודעים בצורה מדויקת מהם החלקים במוח שאחראים עליה, ואיך ניתן להשפיע עליהם כך שמצבו של המטופל ישתפר. גם טיפול פסיכולוגי ותרופות יכולים לסייע במקרה של ההפרעה הספציפית הזאת, אבל זה רק בתנאי שהם מצליחים לשנות את החלקים הפגועים במוח".
6 צפייה בגלריה
''כשרואים את המיקום המדויק של הפגיעה, קל יותר לטפל בפרוצדורות טכנולוגיות''. תקריב של מוח עם פרקינסון
(צילום: Shutterstock)
במקרה של נעמה (שם בדוי), שסבלה מפוסט-טראומה ואובחנה כמי שסובלת מ-OCD בשנות ה-20 שלה, הטיפול היחיד שהצליח לסייע היה טיפול באמצעות גרייה מוחית מגנטית עמוקה.
"הגעתי לטיפול הזה לפני חמש שנים אחרי שניסיתי כמעט כל דרך אפשרית - החל מטיפול פסיכולוגי, דרך טיפול קוגנטיבי ועד לטיפול תרופתי - ושמתי לב שאף אחד מהטיפולים האלו לא באמת הצליח לעזור לי בבעיה שלי מעבר לרגרסיה ולהבנה טובה יותר של מי אני. הטיפול הפסיכולוגי בעצם הציף אצלי את הטראומות שהובילו אותי לסבול מ-OCD, ושאר הדברים לא עזרו. האמת היא שאפשר להגדיר אותי כעמידת טיפול".
איך בא לידי ביטוי השיפור במצבך בעקבות הטיפול?
"עברתי מחוסר תפקוד לתפקוד נורמלי. עד הטיפול החיים שלי הסתכמו בזה שקמתי בבוקר, ערכתי את הטקסים של הבוקר שכללו מקלחות, שטיפת ידיים אינסופית, שטיפה של הכלב, בדיקת הבגדים עד לפרט האחרון והגעה לעבודה סביב השעה אחת בצהריים, ואחר כך חזרה הביתה והמשך של השתעבדות ל-OCD. זה לא שאין לי בכלל מחשבות טורדניות עכשיו, אבל הן הרבה פחות מעיקות ולמעשה אני מרגישה כמו כל בן אדם אחר ברוב הדברים. פתאום הניקיון של הבית הרבה פחות מפריע לי ממה שהיה בעבר, וגם בתקופת הקורונה לקחתי את הדברים בצורה הרבה פחות היסטרית מרוב האנשים שהיו לידי".
היא לא חשה תופעות לוואי בעקבות הטיפול, אך מודה כי מדובר בתהליך לא נעים. "הגרייה גורמת לכיווץ שרירים בקרקפת, וזה נחווה כמו כיווץ של שריר פתאומי כזה וגורם לתחושה לא נעימה. במצטבר מדובר על שתי דקות של אי נעימות מתוך חצי שעה, כשלאורך רוב הטיפול יש הפסקה בין הפולסים - מעבר לזה שגם מתרגלים. ובכלל, כשאת סובלת מ-OCD וכל דבר לוקח לך כל כך הרבה זמן, את עושה את הדו"ח הקטן הזה בינך לבין עצמך ומבינה שהאי נעימות הקלה הזו לא משתווה בכלל לחיים הנורמליים שאני חיה מאז הטיפול".
במקרה שלה, היא הזדקקה לכ-30 טיפולים שלאחריהם סיימה את הטיפול, והתוצאות מחזיקות מעמד כבר חמש שנים. לדבריה, היא תחזור לטיפול רק אם תרגיש שהיא משתעבדת שוב לטקסים. "זה נכון שיש בעיות שעוד לא נפתרו כמו מערכות יחסים זוגיות, וכן בתקופה האחרונה אני מרגישה טיפה יותר מדוכאת, אולי בגלל הבדידות של הקורונה ואולי בגלל שאני כבר בשנות הארבעים שלי, וחצי מהחיים הבוגרים שלי בזבזתי על ה-OCD הזה, וייתכן שכשאחזור לטיפול אשלב אותו יחד עם טיפול גם לדיכאון".
לפני כמה שנים פורסם מאמר בכתב העת המדעי Journal of Child Psychology and Psychiatry על ניסוי קליני מבוקר, שעסק בשאלה אם נוירופידבק הוא טיפול יעיל להפרעות קשב וריכוז. המאמר, שפורסם על ידי קבוצת פסיכיאטרים גרמנים משלוש אוניברסיטאות מובילות, תיאר ניסוי שבמסגרתו חולקו 102 ילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז לשתי קבוצות באופן אקראי. קבוצה אחת טופלה בנוירופידבק, והקבוצה השנייה קיבלה אימון ריכוז וקשב באמצעות תוכנת מחשב עטורת פרסים. התוצאות שהשיג הטיפול בנוירופידבק היו טובות יותר.
מאמר נוסף שהופיע בעיתון רפואת הילדים Pediatrics, הראה שטיפול הנוירופידבק השיג תוצאות דומות לריטלין בטיפול בהפרעות ריכוז וקשב, אלא שבניגוד לתרופה, ההישגים לא נעלמו עם הפסקת הטיפול.
מדוע, אם ככה, השימוש בטיפול עדיין לא נפוץ? "רוב הפעמים נעדיף טיפולים רפואיים על פני פרוצדורות, ולו רק משום שאת התרופות המטופל יכול לקחת בבית ובפרוצדורות הוא נדרש להגיע למרפאה עצמה ובסופו של דבר מדובר בתהליך פחות נוח שעלול לגרום לו להפסיק את הטיפול לגמרי", מסביר ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטרים בישראל. "מה גם שהטיפולים התרופתיים האנטי-דיכאוניים והאנטי-חרדתיים הם מצוינים ומראים תוצאות טובות, ולכן מי שיזדקק לפרוצדורות הטכנולוגיות אלו אנשים שהטיפול התרופתי לא התאים להם בשל מגוון סיבות - החל מתופעות לוואי, דרך עמידות לטיפול וכו'".
בארץ מטפלים בנוירופידבק במקומות ספורים בלבד, בהם ביחידה למחקר וטיפול בנוירופידבק שפועלת כאמור במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, בחברה מסחרית המטפלת בפגועי מוח בבית לוינשטיין, במרפאה לבריאות הנפש שברמת חן, שבה מטפלים בחולים אפילפטיים ואחרים, במרפאה לרפואה משלימה בבית החולים שיבא וכן בכמה מכונים פרטיים. הטיפול עצמו אינו ממומן על ידי משרד הבריאות כך שהתשלום הוא פרטי. המחיר לפרוצדורה טכנולוגית ממוצעת שכוללת כ-40 טיפולים, הוא כ-12 אלף שקלים.
ד"ר תודר, אתה רואה סיטואציה שבה הגרייה המוחית תחליף יום אחד את הטיפול התרופתי?
"התשובה היא כן ולא. כן, כי אם היו שואלים אותי על יעילות, הייתי אומר שאין ספק שזה מצדיק את השימוש בגרייה. ולא, כי זה נורא קל לתת לאוכלוסייה טיפול תרופתי. הפתרון של הגרייה הוא לא פתרון מספיק רחב לאוכלוסייה שלמה. קחי למשל את הגרייה המגנטית העמוקה ל-OCD - את יכולה לטפל ביום ב-20 איש במכשיר, אבל מבחינת כמות זה כלום שבכלום. אנחנו מדברים כאן על מחלה שנעה בין 1% ל-3% מהאוכלוסייה, כלומר על עשרות אלפי אנשים, ומן הסתם הטיפול התרופתי יותר זמין לאוכלוסייה גדולה".
לדברי ד"ר פישל, "העתיד הוא שילוב בין הטיפול התרופתי לטיפול הטכנולוגי. "אני חושב שעל התשתית של התרופות יש מקום לפתח דברים אחרים, במיוחד במקומות שבהם התרופות פחות יעילות. למשל, אין לנו תרופות טובות ל- PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית) לכן במקרה הזה אני מאמין שטכנולוגיות וחומרים משני תודעה יכולים לעזור. בסופו של דבר, ככל שאתה מצליח להבחין במיקום של הבעיה במוח, כך יהיה לך יותר קל לטפל בה באמצעות הפרצודרות".
אם נלך מאה שנים אחורה, לעידן שבו עוד לא היו תרופות, הטיפול הפסיכיאטרי היחיד שהיה קיים היה כזה שהתבצע באמצעות שיטות גופניות, כלומר לא על ידי מתן תרופות. חלק מהטיפולים היו יותר יעילים וחלק פחות, אבל זה מה שהיה. בשנות ה-50 התחיל העידן של הטיפול התרופתי, וכבר מראשיתו נרשמה התלהבות גדולה, ובצדק שכן התוצאות נראו על פני השטח. ואולם, לדברי ד"ר תודר, לא חלה כל התקדמות ביעילותו של הטיפול התרופתי בכל מה שנוגע לטיפול בבעיות נוירופסיכיאטריות.
"התרופות המודרניות הן אומנם בטוחות יותר, אבל ודאי שלא יעילות יותר. כראיה לכך, התרופה הכי יעילה לסכיזופרניה היא תרופה משנות ה-70, והתרופה הכי יעילה לטיפול בבעיות קשב וריכוז היא תרופה משנות ה-60, ואלו שסובלים ממאניה-דיפרסיה נוטלים עדיין תרופות משנות ה-50, או יותר נכון מהמאה הקודמת, וזה מתסכל מאוד. הטיפול בטכנולוגיה הזו מאושר על ידי ה-FDA האמריקני, והמשמעות היא שהיא עברה את כל מסלול הבטיחות והיעילות על אלפי אנשים, וכנראה שמדובר בעניין של זמן עד שהרופאים והמטופלים יתחילו להכיר אותה לעומק".
"בפסיכאטריה וברפואה בכלל יש גלים. הגל הנוכחי שנחשב לגל מאוד מבטיח בפסיכיאטריה, למשל, זה הגל של הפרוצדורות הטכנולוגיות מצד אחד, ומהצד השני שימוש מושכל ומבוקר בסמים מרחיבי תודעה כחלק מתהליך טיפולי. שניהם פופולריים מאוד בימים אלו ונותנים לא מעט תקווה למטפלים ולמטופלים כאחד. ההצלחה של התרופות היא כאמור כבר מוכרת ומדוברת, במיוחד בכל מה שנוגע לתרופות נגד דיכאון וחרדות שם נרשמים הישגים יפים מאוד", אומר ד"ר פישל.
"אבל צריך לדעת שלצד המידע והמחקרים, יש רובד נוסף שבו משתמשים הרופאים הפסיכיאטריים והוא הניסיון הקליני שלהם. כלומר, אם יש מטופל שניסית לאזן אותו תרופתית אבל הוא סבל מתופעות לוואי קשות או שהתרופה לא השפיעה עליו, והפנית אותו לקבלת טיפול טכנולוגי כזה או אחר והוא הצליח לצאת מהדיכאון שממנו הוא סבל - ההשפעה של זה עליך כמטפל היא כל כך עוצמתית, שהטכנולוגיה הזו תצוץ לך בסדר העדיפויות הרבה יותר מוקדם מאשר אם לא היה לך את הניסיון הזה. העובדה שהרבה מהרופאים בארץ עוד לא מכירים את הטכנולוגיה הזאת – זה פשוט כי היא עדיין בחיתולים, ומדובר בתהליך מתמשך", הוא מוסיף.
אתה בתור פסיכיאטר מפנה באופן מיידי לקבלת טיפול תרופתי?
"האופציות הראשוניות הן כאמור הטיפול התרופתי, אבל אני בהחלט מאמין גדול בפרוצדורות בפסיכיאטריה, ואני חושב שעם הזמן והניסיון הקליני שיצטבר נדע לאתר ולמפות את החולים שהטיפול הטכנולוגי מתאים ומסייע להם יותר מאשר הטיפול התרופתי. בסופו של דבר מדובר במחקרים חדשים באופן יחסי לתרופות, ואני מאמין שככל שהזמן יעבור - נראה יותר ויותר את השימוש בטכנולוגיות האלו".
ועכשיו, נניח שהחלטנו ללכת על הטיפול הזה, האם הבעיה שלנו תיפתר לנצח? לדברי ד"ר תודר תלוי בבעיה שממנה אנחנו סובלים. "הפרעת קשב וריכוז למשל, על פי המחקרים שנעשו, אכן נעלמת לגמרי. דיכאון היא מחלה כרונית, שבמהות שלה היא באה והולכת. אבל בגדול כמעט כל המחלות ברפואה הן מחלות כרוניות, אז אם את שואלת אותי אם יש אפשרות שאעשה לך טיפול והמחלה תחלוף ותיעלם - התשובה היא בגדול לא. אבל כן אפשר לשמר את התוצאות.
"אז אם יבוא אליי מישהו וישאל אותי אם הוא יעשה טיפול בגרייה, האם ההפרעה הזו תעבור לו לתמיד, התשובה שלי תהיה, כאמור, לא - אבל אני כן יכול לומר לו שאם הוא יקבל את הטיפול בשילוב הכלים הפסיכולוגיים הנכונים, הוא יצליח לשמר את ההישגים לאורך שנים או אפילו לכל החיים. בסופו של דבר, אם מישהו מצפה לעשות טיפול ולא להתאמץ אחר כך, זה לא יקרה. אני לא רוצה להגיד שזו מהפכה. זה עוד טיפול שיכול לעזור לאנשים מסוימים, אבל יש אוכלוסייה שזה שינה לה את החיים".
כולם יכולים לעשות את הטיפול הזה?
"בגדול התשובה היא כן. אנחנו מטפלים בילדים מגיל שלוש, מלבד בהפרעת קשב שאז הטיפול נעשה רק בגיל מבוגר יותר".
ומה בנוגע לאלצהיימר? איך הטיפול בגרייה משפיע עליו?
"הטיפול הזה בהחלט עוזר לאלצהיימר, ומשרד הבריאות בארץ גם אישר את השימוש בו. יש קסדה מיוחדת לטיפול באלצהיימר, ואנחנו מטפלים בעזרתה המון ורואים שיפור בזיכרון ובריכוז. מלבד הקסדה יש לנו עוד טכנולוגיות שמשפרות את הזיכרון, ולהערכתי למעל 80% מהאנשים שחוו ירידה קוגנטיבית בעקבות אלצהיימר ומחלות דומות, הטיפול בגרייה המוחית שיפר את מצבם. עכשיו ברור שבסוף המחלה תנצח, כי אי אפשר לנצח את האלצהיימר, אבל אם אתה נותן לבן אדם עוד שנה או שנתיים שבהן הוא יכול לאכול עם המשפחה ארוחת ערב ולראות טלוויזיה, אז למה לא?"
