בגיל 14 הגיעה נועם קלינשטיין לבית חולים בגלל אהבה. ולא פעם אחת. בכל פעם שקלינשטיין פגשה מישהו שגרם לה להרגיש והרבה, הגוף שלה הרגיש יחד איתה עד שזה נגמר באינפוזיה. "זה קרה לי שלוש פעמים. הייתי מתאהבת ואז לא מרגישה כל כך טוב. עד שהייתי מפסיקה לאכול, לישון ומגיעה למיון כדי לקבל אינפוזיה שארגיש יותר טוב".
טוטאלי.
"מאוד. זו בעיה בי. תמיד ידעו מה אני מרגישה. בגלל שאני מאוד טוטאלית, אז הגוף שלי מגיב לדברים בעוצמה. היום זה לא יכול לקרות, אולי בנים שמתאהבים בי צריכים אינפוזיה".
כתבות נוספות למנויים:
נועם קלינשטיין היא הגרסה המופנמת של אחת המשפחות הכי מפורסמות בארץ מאז האייטיז, כשרמי וריטה נפגשו בעיר הנוער של ת"א והתחברו לקריירות שעיצבו מחדש את הפלייליסט בישראל. עם אחות בכורה שכבר מזמן מוכרת בזכות עצמה וכישרונותיה, לנועם קלינשטיין לא היו דרכי מילוט מהמוזיקה והיא גם לא רצתה בהן, למזלנו. היא עדיין רק בסינגלים הראשונים, אבל להיט אחד כבר באוויר, 'שיר ליובל', ועל המחשב עשרות שירים כבר מתבשלים. יותר חשוב, בהופעות המעטות שהצליחה להעמיד עד כה - כולל אחת לקהל האינסטגרם בתחילת השבוע - קלינשטיין משדרת משהו לגמרי אחר. יש לה כריזמה ביישנית כובשת, כזו של אחת שיודעת בדיוק מה היא שווה, אבל לא מעוניינת לנפנף בזה, שירה נקייה, הגשה לא מתאמצת, נטולת מניירות, ונוגעת במיוחד. קשה להאמין שהיא עושה היכרות עם הבמה רק בחודשים האחרונים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
את הדרך לשם היא התחילה מאחורי הקלעים, סופגת הופעות של ריטה ורמי, יחד ולחוד. היא נולדה בשנת 2001 וגדלה יחד עם אחותה, השחקנית והזמרת משי קלינשטיין, בבית לא סטנדרטי בתל־אביב. "זה היה בית של מוזיקה וריקודים והופעות. גדלתי בין הכבלים של הבמה. עובדי הבמה תמיד היו אומרים, 'תיזהרי לא ליפול'. ואמרתי שאני רגילה. הייתי באה כל הזמן להופעות, מקשיבה ורואה ושרה איתם והרגשתי שאני חלק מזה".
הרגשת שמנסים להתקרב אלייך לפעמים בגלל המשפחה?
"לפעמים, עוד מגיל צעיר. זה הדבר הראשון שידעו עליי פעם, שאני הבת של. זה היה קורה, חברים או חברות שמנסים ליצור קשר ראשוני רק בגלל זה. למדתי לזהות אם הם מושכים לכיוון הזה של שאלות על ההורים או מנסים לבוא אליי מהר הביתה. האנשים שנשארתי איתם הם כאלה שאהבו אותי בזכותי".
הכותרות בישראל רעדו כשריטה ורמי הודיעו על גירושים בתחילת ספטמבר 2007. "לא הבנתי עוד מה זה בית ספר ובטח לא מה זה גירושים. אבל הם ידעו שהולכת לצאת כתבה בעיתונים והיה להם חשוב שאני אדע. אני זוכרת שהם דיברו איתי לבד, ישבנו לפני והם ניסו להסביר לי מה קורה, אבל לא הצלחתי להבין מה הולך לקרות. אני זוכרת אותי הולכת לבית ספר ביום הראשון והילדים יודעים שההורים שלי מתגרשים".
העירו לך מסביב?
"אני זוכרת שילד אחד אמר, 'ההורים של נועם נפרדים'. ההורים שלהם בטח אמרו להם. זה לא היה נורא כי בגלל שלא ידעתי מה זה גירושים, לא ידעתי אם זו ברכה או קללה או שצוחקים עליי או שלא, אבל אני זוכרת שהמורות ניסו לגונן עליי, לקחו אותי לחדר כדי שלא אהיה עם כולם בכיתה. לא חשבתי על היום הזה כטראומטי וגם היום אני לא חושבת עליו ככזה, אולי כי עברתי ימים יותר קשים ואולי כי לא הבנתי".
ובבית מה קרה?
"חזרתי באותו יום, היינו תמיד אוכלים ארוחת צהריים כולם ולא הבנתי איפה אבא. אמרו לי בבית 'את לא זוכרת שדיברנו בבוקר?' אמרתי כן, אבל עדיין לא הבנתי מה קורה. אחרי זה הבנתי".
ואיך קיבלת את זה?
"הייתי שותקת, לא הוצאתי את זה החוצה שנים, לא ימים. מתחפרת בשתיקה. הבנתי שהרבה דברים שקורים בי בפנים עדיף שלא ייצאו החוצה - כלומר, אם אתה עצוב, או כועס. לא הייתי משתפת מה עובר עליי, לא הייתי בוכה, כשבפנים עברתי את כל מה שילדה בת שש חווה כשההורים מתגרשים, ובמקרה זה כולם יודעים על הגירושים. כשחיפשתי דרך להביע את עצמי קיבלתי תמיכה מהמשפחה. התחלתי לנגן על פסנתר ואמא ישר קנתה פסנתר חדש, אקוסטי. כל דבר שהיה מעודד אותי להוציא משהו, להוציא אותי מהשתיקה, היא הייתה עושה. פסנתר, לופר, מחשב להקליט, מיקרופון. זה עזר. מבחינתי זה היה כמו טיפול".
מתי כן התחלת לשתף במה שעובר בתוכך בפנים?
"אולי בתיכון. ראיתי שאפשר להוציא ולדבר, וזה עדיין בדרך שלי ולא בדרך מתלהמת או כועסת. הרבה אנשים רואים אותי לפעמים ואומרים, 'איזו אדישה את', אבל אולי כי למדתי להחזיק. עם השנים למדתי איך להוציא. במערכות יחסים נורא קשה לי לא לדבר על מה שקרה וישר חשוב לי הכול לפתור, כי ראיתי שאם אני מכניסה פנימה ואוגרת, זה יוצא בסוף בצורה קשה יותר. אני זוכרת שפעם הייתי בכיתה ומישהי עיצבנה אותי והייתי צריכה לחכות כמעט שעה כדי להגיד לה שהיא עיצבנה אותי וממש לא הבנתי למה אני לא יכולה לחכות פחות".
היית בטיפול?
"כשהייתי ילדה הלכתי למטפלת רגשית, שזה כמו שיחה אצל פסיכולוג, ולפני כמה חודשים התחלתי ללכת למטפלת. הרגשתי שאני רוצה קצת יותר להיפתח ולהכיר את עצמי. אני מרגישה מחוברת לעצמי אבל לא מזמן הרגשתי שלא באמת עצוב לי ולא באמת שמח לי. זה הקורונה, החיים החדשים בצבא וגם יש תקופות בחיים שפשוט הכול טוב אבל עדיין אתה מרגיש שמשהו בפנים חסר".
בפסיכולוגיה מניחים שגירושים עלולים לפתח חרדת נטישה אצל ילדים.
"יש לי חרדת נטישה, לגמרי. מניחה שזה כמובן בגלל הגירושים. יש לי עכשיו חבר ובכל פעם שהוא נוסע לצבא אני צריכה להגיד לעצמי שהוא נוסע כי הוא חייב, לא כי הוא רוצה. כל פעם הוא או אני צריכים להזכיר לי שהכול טוב ושהוא אוהב אותי והוא צריך לנסוע. הוא משתחרר עוד מעט, ובטח יצטרך לנסוע למקומות אחרים. זה לא יעבור, אבל אני יודעת איך להתמודד".
החרדה השפיעה גם על מערכת היחסים המשפחתית?
"כשהייתי קטנה יותר, אם אמא הייתה הולכת למסעדה היה לי קשה עם זה, הייתי רוצה לבוא איתה, גם לעבודה. אם היא בסוף הייתה צריכה לבחור, זה היה עד הסוף איתי והיא הייתה נשארת. אם היא הייתה צריכה ללכת לאנשהו ולא הייתי רוצה, היא הייתה מבינה ברוב המקרים. אין אמהות כאלה, באמת, ויש לנו את הקשר הכי חזק שיש".
בגיל שש היא התחילה ללמוד לנגן פסנתר קלאסי, אבל לא אהבה. "המורה אמרה שלא היה לי טוסיק לשבת להתאמן. אז עזבתי. בכיתה ג' כבר ביקשתי לחזור ללמוד אבל משהו פחות קלאסי, שם כבר התמדתי. אני זוכרת שאחרי שהייתי הולכת עם חברות הביתה והן היו מציעות לי לבוא אליהן או ללכת לקניון, הרגשתי שאני לא יכולה, שאני חייבת לחזור הביתה לנגן. אז הייתי מנגנת שעות ביום. בגיל 13 כבר התחלתי לכתוב טקסטים ומוזיקה. כל פעם שלא הייתי בבית ספר או עם המשפחה, הייתי מנגנת".
במשפחה ניסו להגיד לך שקריירה מוזיקלית עלולה להיות קשה?
"לא היו צריכים, אני רואה שהם עובדים כל כך קשה, וזו עבודה רגשית. עצם זה שאתה על הבמה ואתה מביא ממש את כל הלב שלך החוצה, זה כמו הרגשה שאתה פושט את העור שלך ונשאר שם עם הנשמה. זה לא קל אבל אתה עושה את זה כי זו התשוקה. אני רואה את אמא שלי שבוע אחרי שסבא שלי נפטר צריכה לנסוע ולהופיע על במה גדולה באו"ם, בן־אדם שעובר שבעה ועובד בעבודה רגילה לוקח ימי חופש או לא יהיה באירועים כאלה. פה אין לך את הדבר הזה. היא עלתה לבמה, ונחשפת רגשית. אני רואה את אבא שלי עם שלושה ילדים קטנים שצריך להופיע, לחזור באמצע הלילה ועדיין לקום כל יום בבוקר מוקדם".
מה עם אחותך שהיא גם שחקנית?
"אני זוכרת את כל הסיפורים של משי מהצילומים של הסדרה 'בת אל הבתולה', כשהיו מטרטרים אותה מפה ולשם ויום אחד היא חזרה הביתה וסיפרה ששמו אותה להצטלם בשני סטים שונים באותו זמן ושביקשו ממנה לעלות לבמה גם אם היא לא מרגישה טוב ועם חום".
היה קשה להיות במשבצת שליד משי?
"יכולתי ללכת בקניון ולא היו מזהים אותי. הייתי יכולה להיכנס לכל מיני ברים, לא היו מזהים. הפרטיות ולא לחשוף ולא לספר זה ערך חשוב אצלנו בבית, גדלתי בתוך זה, וחשוב שיהיה הרבה בפנים ולא בחוץ, לא כולם צריכים לדעת הכול, חשוב לשמור על משפחתיות ואם כולם רוצים לדעת הכול לא צריך לספק את הכול. היו פפראצי שמצלמים ונורא לא אהבנו את זה, ליד הבית, כשהיינו הולכים ברחוב. לפעמים היינו צריכים לברוח, זה פשוט היה קורה המון. עכשיו כבר אין פפראצי. רק פעם אחת באתי להיכנס להופעה של נגה ארז, הסלקטורית הכירה אותי, ידעה שאני מתחת לגיל, ולא הרשתה לי להיכנס. עכשיו ניגשים אליי לפעמים. זה מאוד מוזר שבאים אליי פתאום בזכותי".
כמה את קרובה למשי?
"אנחנו מאוד שונות באופי, ומבלות כל הזמן ביחד, כל הזמן בקשר. אני מספרת לה ולאמא שלי הכול, הן מספרות הכול לי. קשר הכי פתוח, בעיניי גם הכי מהמם שיש. זה יכול להיות אובר־צמוד, אבל זה לא מרגיש מעיק".
איך זה הרגיש כשמשי יצאה מהבית?
"זה עשה טוב לקשר שלנו כאחיות. משי לקחה הרבה אחריות, היא הייתה מאוד הורית אליי, מאוד ניסתה, עדיין מנסה, ללמד אותי, לכוון, לתת מהניסיון שלה. כשהיא הייתה בבית היינו פחות חברות, היא הייתה האחות הגדולה מאוד. אנחנו גם מאוד שונות. אבא אומר שמשי היא החלוץ בקבוצת כדורגל, אני השוער. אצלי הדברים יותר מתבשלים בפנים ואני יותר מופנמת ממנה. היום משי היא גם האחות האמהית שלי וגם החברה הכי טובה שלי".
ובכלל זה בית דרמטי. ריטה ידועה כדיווה למשל.
"היא יכולה להיות דרמטית וגם משי דרמטית. הרבה אנשים שלא מכירים את אמא ומתוודעים אליה, רואים שהיא בכלל לא דיווה. אנחנו יושבים בקבוצת אנשים, היא תמיד תקשיב ותשמע אנשים אחרים. היא אדם מאוד קשוב ונותן הרבה מקום לכל מי שנמצא מסביבה. נסענו שתינו לטיול יוגה במדבר, בחלון שבו נפתח הכול, עם קבוצה, היא ואני לא דיברנו כמעט. היה לנו נוח עם ההקשבה".
בכל זאת גדלת בבית של מישהי שהתדמית שלה הוא של אשה גדולה מהחיים.
"אני מוצאת אותה מהממת ומדהימה והכי מודל לחיקוי אבל אני רואה אותה שוטפת כלים ומצחצחת שיניים. המשפחה שלנו היא כן דרמטית. סבתא שלי, שרונה, על כל אוכל תגיד, 'זה האוכל הכי טעים שאכלתי בכל החיים שלי', עד היום, ועוד שעתיים תאכל משהו אחר ותגיד אותו דבר. אם היא צריכה לחכות איפשהו, חיכתה חמש דקות, היא תגיד שזה שעה וחצי. לכל אחת אצלנו יש את זה במידה שלה, את ההגזמה".
היו לך התמודדויות עם משקל בגיל צעיר. זה משהו שילדים התייחסו אליו?
"הייתי ילדה מלאה, היו דיבורים על זה בבית ספר, הייתי מרגישה את זה. העליבו אותי בבית ספר. איזה מישהו קרא לי פעם שמנה, אז אמרתי לו, אני יכולה לרזות אבל אתה תישאר עם הפרצוף הזה לנצח. מגיל קטן אני מאוד במודעות לזה. אחרי שרזיתי די הרבה, בכיתות ז'־ח', עם דיאטנית, חשבתי שזה גם לא טוב להיות במקום כזה של להתעסק עם זה יותר מדי. כשאתה לא במקום שלם עם עצמך, לא משנה כמה תרד במשקל. מיד חשבתי שכמה שאהיה רזה בנים יותר יאהבו אותי. אבל ראיתי שכשאני שמחה ואוכלת, לא משנה כמה אני רזה, יותר או פחות".
והיום?
"אני נותנת לעצמי לבוא לזה ממקום יותר בריא. נורא שמרתי על עצמי מלהיכנס לדיאטות כדי לא לקחת את זה בצורה דרסטית כמו בעבר. אפשר לאכול בריא, וכל עוד זה אתה מנחה את זה וזה לא מנחה אותך בחיים, זה מקום מאוד טוב. אני לומדת לאהוב את עצמי ואת איך שאני נראית ולא לרצות להיות מישהו אחר ולהיות במקום הזה של מה שמראים לנו בחנויות, בטלוויזיה, בפרסומות, כלומר שדופות, אני לא כזו".
אחרי שהתמודדה עם הגירושים הפציעה אהבה חדשה בחייו של רמי קלינשטיין. ב־2012 נישא שנית לאלכס אילן. היום יש להם שלושה ילדים. "אני ואלכס בקשר טוב. תמיד היינו. זה כמו לקבל אחות גדולה מגניבה. אני זוכרת שאבא התחיל לצאת עם אלכס, הוא סיפר לי עליה ואמרתי כן, איפה היא, תכיר לי אותה. הוא התקשר אליה, דיברנו בטלפון ומשם נפתח. ואז הגיעו הילדים, ותמיד רציתי אחים קטנים, תמיד הייתי טובה עם פעוטות. עכשיו אני מגיעה אליהם לא מעט, מבלה איתם כמה שאפשר והקשר שלי עם אבא חזק מאוד".
גם אמה נמצאת בזוגיות ארוכת שנים, עם השחקן לשעבר ועורך הדין צ'רלי בוזגלו. "זה היה מאוד פשוט. אמא סיפרה לי עליו, ישר הכרנו, אני מסתדרת עם הבנים שלו ונסענו לחו"ל יחד. כמה ימים אחרי פסטיבל הפסנתר, הופעה ראשונה שלי, 2019, צ'רלי אסף תמונות מההופעה כי הוא היה וגם שמר את ההזמנה להופעה וגם צילם מהאינטרנט ועשה לי קולאז' של כל הדברים".
את הזוגיות שלה היא מצאה, איך לא, דרך המוזיקה שלה. "החבר הנוכחי זיהה אותי בזכות השיר שלי. היינו בבר בין הסגר הראשון לשני, ממש אחרי שהחבר הקודם שלי ואני נפרדנו. חברה הכי טובה שלי אמרה, בואי נצא, יש כמה חבר'ה בבר. אם אנחנו הולכות את מוצאת חתן. אמרתי הרגע נפרדתי, אין לי כוח. בסוף הגענו לבר, מקצה השולחן הבן־אדם בא ואומר לי, אני מכיר אותך. אמרתי, אוי, אין לי כוח הוא הולך לדבר איתי על ההורים שלי. והוא אומר, לא את מהשיר של הכיסוי עיניים".
נחמד.
"אחרי יומיים הוא התקשר, אבל לקח קצת זמן כי בכל זאת רציתי צינון. אחרי הדייט הראשון אמרתי לו שהרגע סיימתי מערכת יחסים, שאני רוצה זמן. ואחרי כמה ימים אני מקבלת סרטון שבו הוא שופך על עצמו חלב סויה כדי להזכיר לי שאצא מההקפאה ולא אשכח אותו. שאלתי למה חלב סויה, והוא אמר כבדיחה שכדי לא להשתמש ולבזבז חלב שהפרה עבדה בשבילו. אז לקח עוד קצת זמן ולאט־לאט הבנתי שזה משהו שאני לא יכולה לפספס".
אחרי האינפוזיות בגיל צעיר, קלינשטיין, כבר לא זקוקה לעזרים כאלה אלא מרפאת את עצמה בהיבט הרגשי דרך שירים שהיא כותבת. הסינגל השלישי שלה מהאלבום 'שיר ליובל' שיצא, נכתב רגע אחרי שנפרדה מהאהבה הראשונה שלה. "בהתאהבויות שלי אני מאוד עד הסוף ולוקחת לכיוון מאוד מוגזם. אני יכולה להתחיל לצאת עם מישהו שבוע ומבחינתי זה איזה מושלם הוא הדבר הכי מהמם. ואם זה נגמר יום אחרי אז סבבה, אני אתחיל לצאת עם מישהו אחר. לצערי אני לא מצליחה לקחת זמן צינון. קשה לי להיות לבד. אני אוהבת להתאהב".
איך נכתב השיר ליובל?
"הכרתי את יובל בתיכון. היינו בערך שנה ביחד, כתבתי עליו כמה שירים. חזרתי הביתה מהתיכון ביום שנפרדנו. הייתה לנו שיחה בהפסקה. הייתי מאוד נחרצת, פשוט אמרתי די. אבל זה לא נחמד להיפרד בהפסקה. כתבתי בשיר שתמיד הייתי אומרת בוא ניפרד והוא תמיד לא הסכים, לא רוצה. ובפעם הזאת הוא הסכים".
היה קשה לכתוב את זה?
"כתבתי את הפזמון, ממש בוכה, וכותבת, ומנגנת, הייתי שלוש שעות בחדר, לבד עם עצמי. ואז לא נגעתי בשיר כמה חודשים. הרגיש שזה כואב. אמרתי, מבחינה אפילו ריאלית, אני עכשיו אוציא שיר עם שם של בן־אדם? הוא איתי בתיכון ואני לא רוצה שיהיה שיר כל כך חד־משמעי שלי עליו. באותם חודשים התראינו יחד בתיכון. לא בד־ווייבס. יום אחד התחלתי לכתוב את הבתים והם יצאו כאילו כתבו את עצמם. הלחנתי מהר, הקלטתי סקיצה בחדר שלי ופשוט לא הפסקתי לבכות. למרות שעבר הרבה זמן, השיר ריגש אותי. ואז כל מי שהשמעתי לו אחרי, גם בכה".
סיפרת לו?
"אחרי כמה חודשים. נורא רציתי להשמיע לכולם אבל חשבתי שנכון להשמיע לו קודם. והוא אהב, אמר שזה כואב כמה שזה אמיתי".
מזכיר את 'איתי' של קרן פלס.
"כל השוואה לקרן בעיניי מבורכת. אני מאוד אוהבת אותה. הדמיון ברור לי, יוצרת שמנגנת על פסנתר ושרה על האקס, אבל חכה יהיו עוד שירים איקוניים. רק התחלתי".
יש עוד אקסים על הכוונת?
"כן, שייזהרו ממני. יש לי שיר שנקרא 'הבן זונה'. זה היה על מישהו שיצאתי איתו, מקווה שהוא יודע שזה עליו אבל לא בטוחה. אני לא הבנתי איך בחור מכיר אותי, יוצא אותי, בהתחלה רוצה ואחר כך פתאום לא רוצה, פשוט נעלם, לא כותב, אחרי שבוע וחצי. הוא היה מבוגר ממני בארבע שנים. ולמה הוא הבן זונה? כי הוא פשוט לא רצה אותי. מסכן, מה כבר עשה. יש משפט באנגלית שאומר שבפעם שכותב או יוצר מתאהב בך, אתה לא מת לעולם. אז איזה מסכן שלנצח הוא יהיה בשיר הבן זונה".
יש בך שילוב של ההורים, הפסנתר של רמי, החינניות המיוחדת של ריטה.
"אני מוצאת בי המון דברים שלמדתי מהם אבל לא חושבת שאני יכולה להגדיר את עצמי כמשהו שביניהם. אני גם מאוד מושפעת ממוזיקה ישראלית ישנה כזו, מתי כספי, יהודית רביץ, גידי גוב, שאותו תכתוב עם מלא סימני קריאה, כי אני פשוט חולה עליו. לא נפגשתי איתו אבל יש לי הקלטה שלו משדר את השיר הראשון שלי והוא ממש פירגן".
הפקת גם למשי.
"אני הולכת גם לכיוון הזה, של הפקה. אני עושה הרבה עיבודים קוליים בצבא".
בעבר דובבה בסדרת האנימציה 'טרולים' ובקרוב תככב בתפקיד קטן לצד אמא בעונה השנייה של 'מלכות'. בינתיים היא בצבא. התגייסה באוקטובר 2019 ומשרתת בלהקת חיל חינוך שנקראת 'הפרויקט של אלתרמן', הופעה שמבוססת רק על שירי המשורר. "הקורונה היא זמן טוב להיות בצבא בהיבט הזה, כי אפשר להופיע ולשמח את מי שמולך, מה שכמעט לא קורה היום, לספק לאנשים תרבות, כי בעצם אין".
איפה מצאת את עצמך בתקופת הקורונה?
"אני חושבת שאף אחד לא הבין את מה שזה הולך להיות, חשבנו שזה תכף ייגמר. אחרי הסגר הראשון קבענו הופעה שלי בתיאטרון הסימטה ביפו, היה סולד־אאוט כיפי מאוד, ורצו עוד לבוא כך שתיכננו שתי הופעות. אני מכינה עיבודים חדשים, הכי מתרגשת לזה, וארבעה ימים לפני מבטלים את ההופעה. לקחתי את זה קשה נורא. הייתי פשוט עצובה כמה ימים, בכיתי. עכשיו אני יודעת יותר לבכות".
פורסם לראשונה: 07:06, 29.01.21
