"אני עובדת בעבודה חיונית מחוץ לבית, ובעלי, שחושש להידבק בקורונה, דורש ממני להכין מדי ערב רשימה של אנשים שפגשתי במשך היום. אם הוא מוצא ברשימה אדם 'חשוד', הוא מקים בחדר השינה מחיצת פלסטיק, וכל אחד מאיתנו ישן בחלק אחר של החדר", כך סיפרה אישה שהשתתפה במחקר לבדיקת השפעת הקורונה על הזוגיות, שנערך על ידי הפסיכולוגית פרופ' נעמי גור ברשתות החברתיות. המחקר התבסס על ניתוח תשובות של 415 נשים וגברים שהסכימו לאתגר וענו על שאלון שהיא חיברה בנושא והופץ בעזרת בתה ונכדתה.
כתבות נוספות למנויים:
מאז תחילת משבר הקורונה מדווחים זוגות רבים על עלייה בקשיים שהם חווים בתחום הזוגיות. השהייה הממושכת בבית בשל הסגרים הרבים, ההגבלות וסגירת מקומות העבודה מציפים מחלוקות רבות ומשברים ישנים, ויוצרים כאלה חדשים. אומנם מספר המתגרשים בשנת 2020 דווקא ירד ביחס ל־2019, אבל יש הטוענים שהדבר קשור למצב הכלכלי, שלא פלא שאנשים לא ממהרים להתגרש, כי גירושים עולים הרבה מאוד כסף - ושאחרי הקורונה צפויה עלייה בגירושים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
פרופ' גור, בת 92, העוסקת בפסיכולוגיה יותר מ־60 שנה, דוגלת בפסיכולוגיה חיובית ומתקשה לקבל את הפרשנות הזו. "אני אופטימיסטית מטבעי, ומהתשובות שקיבלתי אני בפירוש רואה שהקורונה שינתה את סדר העדיפויות והעלתה את הזוגיות למקום הראשון", היא אומרת. "לפני כן זה היה קודם כל עבודה, אחר כך ילדים והורות ורק אחרי זה באה הזוגיות. היום אנשים מרגישים שהזוגיות היא נכס שחייבים לטפח ולחזק, כי הוא מחזיק את כל העסק שנקרא משפחה".
אז על מה מדברים הפסיכולוגים שחוזים עלייה בגירושים בשנה הבאה?
"אני מכירה את הדעות האלה, אבל אני לא מאמינה בזה, במיוחד אחרי שקראתי את התשובות לשאלונים, כי אני מוצאת בשאלונים האלה המון תקווה. הקורונה האיצה תהליכים. חלק מהמשתתפים באמת חושבים שהזמן הרב ביחד גורם לחיכוכים, למתחים ולכעסים ביניהם, אבל מנגד הרבה זוגות ראו בקורונה הזדמנות לשיקום ולבניית הזוגיות. כי בימים כתיקונם החיים בחוץ שואבים אותם, כל אחד חי את החיים שלו בנפרד, לפעמים לא מוצאים דקה לשלוח סמס אחד לשני, ובערב כשנפגשים כבר עייפים. עכשיו נוצרה הזדמנות: יש סגר, הם כל הזמן ביחד, וראיתי בהרבה תשובות את הרצון להישאר ביחד. המילה 'הקשבה' חזרה על עצמה כל הזמן".
אני לא מוצאת תקווה אצל זוג שישן עם מחיצת פלסטיק בחדר השינה.
"זו דוגמה קיצונית מאוד. כמו הרבה דברים אחרים בחיים, כך גם ביחס לקורונה יש הבדלים, לעתים קיצוניים, בין בני הזוג ברמת החשש, הפחד והחרדה מהנגיף. כשאחד חי בחרדה מתמדת, לא יוצא מהבית ואינו מוכן לפגוש אנשים כדי לא להידבק, ואילו השני מנסה להמשיך בחייו לצד הקורונה ככל האפשר, יש חיכוכים שעלולים להוביל לקונפליקטים. לשני הצדדים לא פשוט לחיות עם שוני כזה ביומיום, וקראתי בתשובות אמירות שופטות ומבקרות כמו פחדן, חרדתי או היסטרי".
אפשר להשפיע על בן הזוג להיות חרדתי פחות?
"חרדה ופחד הם רגשות עזים שיש סיכוי קטן מאוד לשנות אותם בעזרת הסברים ונימוקים. אי־אפשר בהיגיון לשכנע מישהו 'אל תפחד', כי זה לא יעזור. כשמגיעים לקונפליקט כזה, יש הרבה מריבות, כעסים, תסכולים וביקורת".
אז מה עושים?
"מכיוון שקשה מאוד לחיות ביומיום בריבים בלתי פוסקים, בני הזוג מנסים בכל זאת למצוא דרך לחיות ביחד. נגיד, אם אחד לא רוצה לפגוש חברים והשני אוהב להיות בין חברים, אז עושים פשרה שכל אחד ינהל את חיי החברה שלו בנפרד - זה שחרד יכול להסתגר בבית, והשני יכול לצאת תוך הקפדה על ההנחיות כדי שבן זוגו יהיה רגוע".
לצורך המחקר חיברה גור 16 שאלות (ראו במסגרת), שעליהן כאמור השיבו 415 נשים וגברים. "זה לא מדגם מייצג, מדובר בקבוצה מסוימת בתוך האוכלוסייה, אנשים שנמצאים בזוגיות, שיש להם דריסת רגל ברשתות החברתיות, שאיכשהו מסתדרים כלכלית ושיש להם רצון להתגייס ולמלא שאלון. להערכתי מי שהעסק שלו קורס ואין לו במה להאכיל את הילדים, לא ישב למלא שאלון. עם זאת, בגדול המסקנות משקפות את הלך הרוח בכלל האוכלוסייה. אם לגייס את כל הניסיון רב השנים שלי בפסיכולוגיה, המחקר משקף הרבה יותר מ־415 הזוגות שענו.
"רוב העונים היו נשים, רק רבע מתוכם היו גברים, ולא הופתעתי מזה. יש לנו, הנשים, נטייה לדבר יותר על הזוגיות שלנו. אנחנו אמנם לא יותר רגישות מהגברים, אבל אנחנו מדברות יותר על רגשות. גברים ככלל - ויש יוצאים מן הכלל - יותר סגורים ויותר שומרים על הפרטיות. בהכללה גברים ענו יותר לקוני ויותר קצר, והיו מאוד ריאליים".
שאלה מסקרנת שנכללה בשאלון עסקה בשינויים בהרגלי המין בתקופה זו. התשובות, ממש כמו בצה"ל, התחלקו לשלוש קבוצות ברורות: היו שהעידו שאין כל שינוי בחיי המין שלהם בגלל הקורונה, יש שחשים שינוי לרעה ("אחרי כל היום ביחד התשוקה נעלמת והאש נכבית"; "מתגעגעים להתגעגע אחד לשני"; "הילדים כל הזמן בבית"), והיו שחשו שינוי לטובה במשיכה המינית ובחיי המין שלהם. הנימוקים שהם העלו: הזמן הפנוי שלהם ביחד ללא לחץ מגביר את האנרגיה המינית, ו"יש יותר חשק למגע ויותר חשק להתכרבל ביחד".
חשבתי לקבל תשובה חד־משמעית.
"התשובה החד־משמעית היא שהקורונה השפיעה על חיי המין: רוב הנשאלים ענו שחיי המין שלהם נעשו טובים יותר או רעים יותר בהשפעת הקורונה. אצל רוב הזוגות שחיי המין שלהם השתנו לרעה, אחד מבני הזוג או שניהם יותר חרדים מהקורונה. חרדות, כידוע, לא תורמות לחיי המין".
חוץ מסקס, מה זוגות עושים בזמן הרב שלהם ביחד?
"מהשאלונים אני מבינה שהרבה זוגות פתאום גילו אחד את השני. קובעים דייט לשיחה, לקפה, לצפייה בסדרת טלוויזיה, היו כאלה שאפילו החליטו להתחיל לשפץ ביחד. מרשים בעיקר לגלות שיש יותר הקשבה. זוגות יותר משוחחים ומקשיבים זה לזה, משהו שהם עשו הרבה פחות קודם. לא קל להקשיב, בדרך כלל בזמן שמישהו מדבר, השני כבר חושב מה הוא יענה ולא באמת מקשיב, כי למי יש זמן לזה?".
היו כאלה שפחות התלהבו משפע הזמן שהתפנה לבילוי משותף?
"כן, בהחלט, יש הרבה זוגות שהזמן הרב ביחד גורם סבל לשניהם או לאחד מהם. הם רוצים לברוח אך אין לאן, ובתשובות הם השתמשו בביטויים: 'כמו אריה בכלוב', 'הר געש שעומד להתפוצץ', 'שעמום מוות' או 'סיר לחץ'. אגב, גם הזוגות שנהנים ביחד מדגישים שחשוב לשמור על המרחב האישי ולהשאיר זמן לעיסוקים אישיים בנפרד זה מזה".
החדשות הטובות נוגעות לחלוקת המטלות בבית. "מהתשובות עולה שהן מחולקות עכשיו בצורה שוויונית יותר. זה עדיין לא חמישים־חמישים, אבל יש שינוי לטובה. בימים רגילים, ברוב המקרים האישה עושה יותר בבית. עכשיו שניהם בבית, ומהתשובות אני מבינה שהם מרגישים שהם הפכו לצוות. הרבה זוגות גילו שאפשר לבשל ביחד, והגבר מטפל בילדים יותר ממה שהוא טיפל קודם".
אילו תשובות הפתיעו אותך?
"היו נשים שגילו על עצמן דברים שלא ידעו: למשל אישה שגילתה להפתעתה ששום דבר לא מספיק טוב לה, והבינה שאם היא לא תוריד מהציפיות ומהביקורתיות שלה, זה עלול לפגוע בזוגיות שכל כך יקרה לה. אישה אחרת, קרייריסטית שכמעט לא הייתה בבית לפני הקורונה, גילתה שהיא אוהבת להיות בבית וכבר מתכננת שינוי בחלוקת הזמן שלה. הייתה אחת שגילתה על עצמה שהיא שתלטנית, ורק בתקופה הזאת, שיצרה המון שעות משותפות, הבינה שמאוד קשה איתה. יפה שאדם מגלה דברים כאלה על עצמו".
היו תשובות שהעידו על מצב אבוד?
"לא נתקלתי בכאלה. אולי מי שכבר אבוד לו לא מילא שאלון. ראיתי המון רצון טוב והרבה מילות מפתח שחזרו: להקשיב יותר, להבין יותר, לקבל יותר, להיות יותר סבלניים. זוגות מגיעים למסקנה שעכשיו זה זמן טוב לעבוד על הזוגיות".
כרגע נראה שהקורונה לא תיעלם כל כך מהר. איך את מציעה לזוגות לצלוח את המשבר?
"מחמאות הדדיות, הקשבה, סבלנות, שיתוף פעולה, רוגע. הזמן ביחד מאפשר לדבר בפתיחות ובכנות על דברים שנדחקו. רבים מהמשתתפים דיברו על שיחות 'ללא מסכה'. היה זוג שהחליט לומר זה לזה כל ערב לפני השינה שלושה דברים טובים שקרו להם במשך היום, זה רעיון שעושה טוב גם למי שמספר וגם למי שמקשיב".
פרופ' נעמי גור נשואה לדוד (94), מהנדס בניין לשעבר. הם גרים ברמת־גן, ויש להם שלוש בנות, עשרה נכדים ושמונה נינים.
היא נולדה בבודפשט, וכשהייתה בת 15, במרץ 1944, נכנסו הגרמנים להונגריה, ומשפחתה נלקחה לגטו. היא נשארה מאחור, וזמן קצר לאחר מכן ניצלה ממוות. "לקחו אותי עם יהודים נוספים לגדות הדנובה. עמדתי שם לבד, לא יודעת מה יקרה איתי. פתאום הגיעה מכונית, יצא ממנה אדם שנראה מעולם אחר, ואמר למי שיש לו תעודת מגן שוודית לגשת אליו. נזכרתי שאחת האחיות של אמי נמצאת בבית שוודי מוגן, ניגשתי ואמרתי לו את שם דודתי. שוטר שהיה שם דרש לראות את הניירות. לא היו לי ניירות, עשיתי את עצמי מחפשת בתיק, ופתאום קראו לשוטר ברמקול והוא אמר, 'אני תכף חוזר'. איך שהוא סובב את הגב, המלאך הגואל שלי, שלימים גיליתי שהיה ראול ולנברג, השגריר השוודי שהציל יהודים רבים בשואה, רץ איתי לאוטו ונסענו משם. כל מי שנשאר שם נורה למוות והושלך לדנובה. נסעתי איתו למשרד המחומם שלו, קיבלתי כוס חלב חם, אבל הם לא יכלו להחזיק אותי שם, וככה הגעתי לגטו. האדם הראשון שראיתי בגטו היה אמי".
לאחר המלחמה, בטקס חלוקת מדליות של התנועה הציונית לגיבורי המחתרות היהודיות, היא הכירה את דוד. הם התחתנו ועלו לארץ ב־1949. דוד למד הנדסת בניין בטכניון, היא למדה פסיכולוגיה בירושלים, ושניהם עבדו. "לא היה קל, אבל היה מאוד כיף להיפגש". אחרי שסיימה את התואר היא עבדה בשירות הפסיכולוגי ויזמה את הקמת שירות הייעוץ החינוכי במשרד החינוך. "קיבלתי משרה כמפקחת ארצית על הייעוץ החינוכי, עשיתי תואר שני ושלישי בפסיכולוגיה, והרציתי במשך 20 שנה באוניברסיטת תל־אביב. בשנים האחרונות עמדתי בראש התוכנית לתואר שני בייעוץ חינוכי במכללה האקדמית בישראל". היא פרסמה שלושה ספרים: "אהבה שפויה", שעוסק בזוגיות, הפך לרב־מכר, ותורגם לגרמנית ולהונגרית; "מצאתי את עצמי ליד הכיור", על היבטים פסיכולוגיים של חיי היומיום; ו"מי פה המבוגר האחראי?", שעוסק בגידול ילדים.
איך את חיה עם הקורונה?
"אני לא פוחדת. זה מאוד מגביל אותי, כמובן, אבל אני לא חיה בפחד. אחרי זוגיות של 70 שנה אין לי מה לפחד מכלום".
מה הסוד לזוגיות של 70 שנה?
"אנחנו מדברים אחד עם השני על הכול, התרגלנו לספר כל דבר ובעיקר להקשיב. חוץ מזה המון שנים היה לנו סקס מאוד טוב, וכשהסקס טוב אפשר להתגבר על הכול".
