מספרים לנו שדאעש הוכה, הובס ומוגר, ואין יותר מה לחשוש ממנו. האיום של ארגון המדינה האיסלמית הפך למזערי ונטול נוכחות של ממש במזרח התיכון. זה אולי נכון בתמונה הגדולה, אבל ככל שמדובר בתמונה הקטנה, רבים מפעילי דאעש מסתובבים חופשי כאנשים פרטיים, לא פעם בהיחבא. חלקם מחזיקים עדיין בנשים שנחטפו ושאולצו להיות נשותיהם, או שפחות המין שלהם. גם כיום, אחרי תבוסתם, הם מסרבים להיפרד מהשלל האנושי שזכו בו כלוחמים. עד כאן החדשות הרעות, ועכשיו לחדשות הטובות: יש מי שפועל נגד בני הבליעל הללו בשטח וביעילות, במטרה לאתר ולחלץ את הנשים המסכנות. כזה הוא מרכז ההצלה היזידי במחנה אל-חול שבסוריה, שהסרט התיעודי המטלטל "סבאייה" מתלווה למבצעיו הנועזים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"סבאייה" הוא סרטו של הקולנוען השבדי ממוצא כורדי הוגיר הירורי, שיצא עם ציוד הצילום שלו למחנה אל-חול העצום שמונה כ-73 אלפי פליטים - רבים מהם אנשי דאעש, רבים אחרים קורבנות שלהם. עם המצלמה שלו, הירורי יוצא לשטח יחד עם מחמוד וזיאד היזידים, שהקדישו את חייהם להצלתן של מי שמכונות סבאייה (ועל שמן קרוי הסרט): נשים ונערות יזידיות שנפלו בשבי והפכו לשפחות מין בשירות לוחמי דאעש. רבות כאלה מוחזקות בכוח בתוך המחנה, חלקן נמצאות עדיין בידי החוטף שלהן, אחרות מצאו עצמן עוברות ידיים כסחורה. מרכז ההצלה היזידי הוא ככל הנראה הסיכוי היחיד שלהן לזכות מחדש בחיי חירות ולשוב לקהילתן.
"דאעש אשם ברצח העם של היזידים ושל הדת שלהם. כיום יש עדיין כאלפיים נשים ונערות יזידיות שמוחזקות בכפייה כשפחות מין בידי אנשי דאעש. הפעילים שעובדים עבור ארגון ההצלה הזה מסכנים את חייהם יום ולילה כדי להציל את הבנות האלה, בלי כל תמיכה כספית או שכר כלשהו", אומר הירורי בריאיון מיוחד ל-ynet+ לרגל הקרנת הבכורה של "סבאייה" בפסטיבל סאנדנס. במהלך הצפייה בסרט אפשר לחוש שגם הירורי עצמו משתלב כמשתתף פעיל במבצעי החילוף בעומק המחנה. בניגוד למחמוד ולזיאד הוא אינו חמוש באקדח, אבל הוא מחזיק בידיו את המצלמה שהיא אולי הנשק האפקטיבי ביותר - לפחות בכל הנוגע למשיכת תשומת הלב למשבר ההומניטארי הזה.
כך למשל, אנחנו צופים בתיעוד מבצע חילוצה של אישה יזידית צעירה שהוחזקה בכוח על ידי החוטף שלה, ועברה כמה ידיים עד שאותרה על ידי פעילי המרכז היזידי. הירורי מצלם את מחמוד ואת אנשיו כשהם עוברים מאוהל לאוהל ומתחקרים אישה מוסלמית זקנה. היא מיתממת, טוענת שאינה מכירה את האישה ולא יודעת היכן היא נמצאת. מובן שהיא מנסה להסתיר מידע, ולקחת אחריות על האישה שנמצאת בחסותה. דקות מתוחות עוברות עד שהנערה המפוחדת נמצאת. היא נלקחת מיד למכונית שעוזבת את המחנה. זמן קצר לאחר מכן החוליה מבחינה ברכב שדולק אחריהם ומאותת להם לעצור. אלו הם פעילי דאעש בדימוס. הם אפילו יורים לעבר המכונית, לפני שזו מתחמקת מהם. במהלך ההתרחשות כולה, הירורי ממשיך לצלם - ובדיעבד הוא מודה שחשש לחייו.
"זה היה חשוב מאוד עבורי לתעד את הפעולות המסוכנות שנדרשות כדי לחלץ את החטופות היזידיות. בכל רגע הייתי מוכן לתרחיש הגרוע ביותר ולכך שדברים לא ילכו לפי התוכנית, אבל בכל רגע שבו יכולתי להיות נוכח ולצלם, צילמתי. גם כשהרגשתי שיש סכנה אמיתית לחיי, וזה קרה לא פעם. במהלך המרדף השארתי את המצלמה עובדת, אבל עצמתי עיניים פעמים רבות ודמיינתי את המשפחה שלי בשוודיה. המחשבה שייתכן שלא אזכה לראות אותם ממש הפחידה אותי". הורירי מספר כי ביום אחר, שבו הוצתה אש בקרבת המרכז כניסיון לאיים ולהפעיל לחץ, הוא התלבט אם להמשיך בפרויקט: "שקלתי ברצינות לחזור מיד לשוודיה ולא לשוב לסוריה לעולם. הסכנה הפכה קרובה ומוחשית, אבל בו בזמן הרגשתי תחושת מחויבות. אני חייב לעשות את זה. אם לא אתעד זאת, אף אחד לא יעשה את זה במקומי".
מהו המקרה הכי מסוכן שנקלעת אליו במהלך הצילומים?
"במהלך הביקור הראשון שלי בסוריה. הייתה לי הזדמנות להצטרף עם מחמוד לסיור במרכז מחנה אל-חול, אזור מלא באנשים. מוקדם יותר באותו יום מישהו נדקר שם למוות. התוכנית הייתה לתעד הכול במצלמה נסתרת, אבל פתאום התחוור לי שאיבדתי את מחמוד. הלכתי הלוך-חזור בחיפוש אחריו וחטפתי התקף חרדה. לא הכרתי אף אחד ולא ידעתי דבר על המחנה העצום הזה. הייתי אבוד ולגמרי לבד, וחשבתי לעצמי שאני לא אצא מפה בחיים. כל כך פחדתי שמישהו ידקור אותי או יירה בי, וזה היה יכול לקרות בכל רגע. הרגשתי את הלב שלי דופק בחזה ושמעתי את הנשימות שלי. הכול סביבי נע בהילוך איטי.
"ואז שני גברים התקדמו לעברי וחשבתי לעצמי: 'זהו, הלך עליי. אני עומד למות'. הם שאלו אותי מה אני מחפש, ואני פשוט נבהלתי והתחלתי לרוץ. ברחתי מהם מהר ככל שיכולתי. הם צעקו לעברי שאעצור, אבל המשכתי במנוסה. חמש דקות לאחר מכן אני שומע מישהו קורא בשמי. זה היה מחמוד. הוא צחק ואמר לי: 'תירגע, מה אתה עושה? אנחנו לא לבד פה'. הוא הסביר לי ששני הגברים שפנו אליי הם מרשות הביטחון של המחנה, והם אבטחו אותנו. בדיעבד מסתבר שהם אלה שהזעיקו את מחמוד. ברור שאחרי המקרה הזה הייתי ממוקד יותר ווידאתי שלא אאבד את הקבוצה שוב".
הזוועות שביצעו האיסלמיסטים בקהילה היזידית משכו את תשומת ליבם של קולנוענים רבים מרחבי העולם, ולא מעט פרויקטים דוקומנטריים יצאו לדרך מאז הסתלקות דאעש, אבל נראה כי "סבאייה" הוא הנועז והאותנטי שבהם בגלל ההשתתפות הפעילה של הבמאי, שקיבל תגמול הולם על מאמציו ועל סיכון חייו עם ההקרנה בסאנדנס. הוא מספר שככורדי שגדל בכורדיסטן העיראקית, לפני שנמלט כפליט לשוודיה, גילה עניין בטרגדיה היזידית עוד לפני שיצא לשטח: "מאז שדאעש תקפו את היזידים במחוז סינג'אר בצפון עיראק, הייתי מעורב מאוד באופן אישי בתיעוד הגורל של היזידים וכל מה שעבר עליהם. במהלך המסע שלי לסוריה כדי לגלות יותר על הנושא הכרתי את זיאד ואת מחמוד, והחלטתי להתלוות אליהם בעבודתם ולהפוך את זה לתשתית של הסרט".
מחמוד הוא הגיבור של "סבאייה", והוא ממלא את המסך כשהוא טוען את אקדחו ויוצא לעוד מבצע חילוץ. אנחנו צופים בו כשהוא עובר בין האוהלים, מתשאל חשודים וחשודות בחסות רשות הביטחון או חוקר אסירים שהשתייכו לדאעש. אבל יש גם גיבורות אלמוניות בסיפור הזה, והן המסתננות - נשים יזידיות שמתגוררות במחנה ותרות אחר חטופות. ממש כמו מרגלות בעורף האויב, הן מעבירות מידע מודיעיני מבפנים, שמאפשר למחמוד ולצוותו להיכנס למחנה ולאתר את הנשים השבויות. הירורי לא חושף הרבה מהחלק הזה של הפעילות, אבל כן מתעד כמה מהנשים שהתגייסו למשימה הנועזת והמסוכנת.
"חלק מהמסתננות עדיין חיות במחנה וממשיכות בפעילות. לא רציתי לחשוף את הזהות של הנשים הללו", אומר הירורי. "חלקן היו בעצמן סבאייה בעברן, וחוו על בשרן את הגיהינום של דאעש. אחרות פשוט רוצות לעזור לנשים שנמצאות במצב הנורא הזה, ויש גם נשים שיש להן חברות שעדיין מוחזקות בכוח במחנה, והן נחושות לאתר אותן ולסייע בחילוצן".
הארגון הזה מתנהל כמעט כמו סוכנות ביון. היה קשה לזכות באמונם של הפעילים?
"שהיתי זמן רב בסוריה, וצילמתי המון. בהתחלה היה לא קל לרכוש את אמונם. הם לא הכירו אותי, וחשדו בכוונותיי האמיתיות. אבל ככל שעבר הזמן, גיבשנו מערכת יחסים איתנה שמבוססת על אמון הדדי. הם לא ניסו להשיג שום דבר מהסרט, וגם לא ניסו להשפיע עליי וללחוץ עליי להכליל חומרים כאלה או אחרים בסרט בהתאם לרצונם, אבל הם כל הזמן דחקו בי להשלים את הסרט מהר ככל האפשר, כדי שלא אשאר תחת סכנה בשטח יותר ממה שהכרחי. בסך הכול, הם עשו את עבודתם ואני את עבודתי".
לצד הפעילות בשטח, שמתועדת כמעט כאילו מדובר במותחן אקשן, הירורי מקדיש הרבה זמן מסך לנשים שחולצו, ושעוברות מעין שיקום במרכז היזידי לפני שובן הביתה. מול המצלמה הן מדברות על החוויות המזעזעות ועל הטראומות שצילקו אותן. "רבות מהנערות שלחו יד בנפשן בעודן בשבי דאעש, הן פשוט לא יכלו להמשיך לחיות כך יותר", מגלה הבמאי. "היו גם ילדות שנחטפו בגיל צעיר ואולצו להתאסלם. בדאעש שכנעו אותן שאם הן ישובו הביתה, בני משפחתם יוציאו אותן להורג בגלל שהן המירו את דתן. הנערות הללו לא רצו לחזור לחיק משפחתן. זה היה כל כך קשה בשבילי להאמין שזה באמת קורה בימינו. איך ייתכן שאנשים מתייחסים לבני אנוש כפי שדאעש התייחסו ליאזידים - לרצוח את הגברים ולקחת את הנשים כשפחות מין?".
ככורדי, הירורי חווה לא מעט משפיכות הדם באזור, כשהעם הכורדי נלחם מלחמת חורמה בדאעש שהכה בו קשות. "הכורדים עברו כל כך הרבה. מבחינה פוליטית, מדינות שונות מכל העולם קידמו את האינטרסים שלהן על חשבון הכורדים, ובכל זאת, חשוב לי להגיד שהכורדים מעולם לא היו מונעים מרגשות נקמה, אפילו לא נגד פעילי דאעש ובני משפחתם. לפי המנהיגים הכורדים של צפון-מזרח סוריה, עכשיו זוהי העת שהמדינות השונות ישיבו הביתה את אזרחיהן שהתגייסו כלוחמי דאעש. חשוב ששאר העולם ייקח אחריות כדי לנסות לסיים את הקונפליקטים וכדי לנטרל את העוצמה של דאעש, גם לטובת שאר המיעוטים והקבוצות השונות באזור".
מה היית מצפה מאומות העולם לעשות?
"אני לא פוליטיקאי, אבל חש שמאז שטראמפ מונה לנשיא המצב של הכורדים הורע. בנוסף לכך, כל העולם הפנה עורף לעם הכורדי על רקע מה שמתרחש בכורדיסטן העיראקית ובצפון-מזרח סוריה, ובינתיים טורקיה ממשיכה בפלישתה אל תוך האזור בעוד היא מאיימת על העולם: אל תגידו שום דבר או שנפנה את כל הפליטים לשטח אירופה. אני לא יכול לדבר בשם הכורדים והיזידים, אבל דעתי האישית היא שכל מי שיכול לסייע להם, זו תהיה עזרה ברוכה. המטרה היחידה של הכורדים היא לחיות בשלום תחת דגל הלאום ובמדינה מאוחדת - כורדיסטן. זוהי זכותנו הבסיסית כבני אנוש. אנחנו האוכלוסייה הגדולה בעולם שנטולת מדינה עצמאית משלה".
ומה היית מצפה מהקולנוענים לעשות? נראה שהמון תשומת לב מופנית להתרחשויות באזור בשנים האחרונות.
"זה מאוד חשוב לתעד מה שקורה בעולם היום, מכל ההיבטים האפשריים. חשוב למצוא דרכים חדשות ופורומים שונים להציג את מה שמתרחש במזרח התיכון. 'סבאייה' הוא סרט תיעודי מיוחד בהמון דרכים. הוא מתאר מציאות קשה ואת ההשלכות האמיתיות של המלחמה, ומגיש את זה לקהל בינלאומי".
