סטיב ג'ובס, ממייסדי אפל והמנכ"ל הראשון של החברה, לא היה בוס ידידותי במיוחד. "היית צריך להוכיח את עצמך בכל יום, או שג'ובס היה נפטר ממך", תיאר גאי קוואסאקי, שעבד באפל במשך כשמונה שנים. "זה לא היה קל לעבוד אצלו, לפעמים זה היה לא נעים ותמיד מפחיד. אבל זה הניע רבים מאיתנו לעשות את העבודה הטובה ביותר שעשינו בקריירה שלנו".
כתבות נוספות למנויים:
"אנשים שעבדו עם ג'ובס מספרים שהם היו מעדיפים להשתמש במדרגות מאשר לעלות איתו במעלית, כי היה לו מזג נורא רע - ואם לא באת לו בטוב הוא יכול היה לפטר אותך במחי יד בגלל מילה קטנה שלא נראתה לו", אומרת עינב בוימפלד, מנהלת התוכן והמחקר של אולג'ובס. "זאת חברת אפל, וכנראה מדובר במשרת חייהם של אותם עובדים, אז אולי היה בסדר מבחינתם לספוג התנהגות כזאת. אבל רוב החברות הן לא חברת אפל, ורוב הבוסים הם לא סטיב ג'ובס".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כמעט שאין חברה שלא חוותה בוס מהדגם של ג'ובס, כזה שהטביע חותם משמעותי בארגון, לא בהכרח בהקשרים חיוביים מדי. שנים לאחר מכן יהיה עדיין אפשר לשמוע מור"קים מסמרי שיער על המנהל המאיים שהשיג כל מה שרצה בעיקר דרך צעקות והרעיד איתן את המבנה, וגרם לכל עובד לפחד ממנו, ולצפות למבול של צרחות אם הבקשה שלו לא הייתה מיושמת בדיוק כפי שרצה. במקומות עבודה כאלה עימות פומבי לא היה גורם לאף אחד להתרגש, לסובב ראשים או לצאת מהמשרד. זו הייתה ברירת המחדל. אווירת הפחד שלטה והפכה לנורמה עצובה, אפילו מסוכנת.
ואולם, בשנים האחרונות נראה שהיא השתנתה. צעקות הפכו לתופעה נדירה יותר ברוב מקומות העבודה שמכבדים את עצמם, ובוסים שהפכו צעקות לשיטת עבודה נראים פחות. אם פעם סביבת העבודה הייתה רוויה במטענים ואפשרה הרמות קול לעיתים תכופות בין מעסיק לעובד שלו, בדרך כלל באופן חד-כיווני, בשנים האחרונות צורת ההתנהגות הזאת לא רק פחות נפוצה, אלא שהיא גם בעיקר פחות מתקבלת.
"אם פעם שוק העבודה היה מבוסס על מודל של נאמנות בין מעסיקים לעובדים, כיום המודל הזה הולך ומתפורר", אומרת בוימפלד. "אין כמעט סנטימנטים בין מקום עבודה לעובדים, שמורכבים מבני דור ה-y ודור ה-z, וכל אחד משני הצדדים האלה נאמן בעיקר לעצמו. אם פעם העובדים היו מחפשים עבודה לטווח רחוק וזה מה שהיה חשוב, היום מעניינים אותם דברים אחרים כמו אווירה והווי חברתי, ואם לא יהיה להם טוב הם לא יהססו לקום וללכת. לכן מעסיק שרוצה לגייס עובדים טובים, וגם לשמור עליהם אצלו, חייב קודם כל להתייחס אליהם בהתאם. אם הוא יצעק עליהם, הם לא יישארו שם.
"העובדים עצמם הופכים ליותר ויותר בררנים", היא מוסיפה. "כשמישהו מחפש עבודה, ואנחנו רואים את זה אצלנו, אז נכון שהוא קודם כל בודק את החשודים המיידיים - השכר, המיקום, התנאים הסוציאליים - אבל אחרי כל הפרמטרים האלה הוא מתחיל להיכנס לעובי הקורה, ולבדוק באיזה מין ארגון מדובר: מהי סביבת העבודה, אילו מנהלים יש שם, האווירה בארגון, ההתנהגות. ארגונים שלא יעמדו בקוד המוסרי והאתי הזה פשוט ייאלצו להסתפק בעובדים בינוניים, כי העובדים הטובים ילכו למקומות שטוב להם בהם".
גם מנכ"ל בנק לשעבר שעימו שוחחנו מסכים שהזמן עושה רק טוב ליחסים שבין מנהלים לעובדים. "יש השתנות של דורות. יכול להיות שפעם האיזון הזה בין המעביד לעובד נטה כולו לצד המעביד", הוא אומר. "התרבות הזאת הלכה והשתנתה, ויחסי הכוחות האלה בהרבה מקומות הם כאלה שבהם המעביד לא עושה טובה או צריך להשתחוות כל יום בפני העובד על זה שהוא מסכים לעבוד אצלו. זה מאוזן. הדור הצעיר של היום לא מוכן בכלל לעבוד במקום שבו צועקים עליו. יכול להיות שהדור שלי היה יותר סתגלן, וקיבל על עצמו יותר התנהגות של מערכת".
דפנה קינן מור-חיים, סמנכ"לית משאבי אנוש בחברת "מודליטי" ויועצת קריירה, מחזקת את הדברים ואומרת כי "השוק הפך להיות שוק של עובדים. יש היום מחסור מאוד גדול במהנדסים, בטח ובטח אם מדברים על טאלנטים, אנשים טכנולוגיים סופר-מוכשרים, והם בעמדת כוח. להם יש הרבה יותר אפשרויות מהמעסיק. זה שינוי מגמה".
ג'ובס כמובן הוא לא המנהל האגדי היחיד שנחשב לתובעני, אולי תובעני מדי. ביל גייטס, ג'ף בזוס, סטיבן וולפרם, מרתה סטיוארט - כולם טיפחו לאורך שנים מוניטין של בוסים צועקים, שלקחו את העובדים שלהם לקצה ולא תמיד בחלו באמצעים. האגדה על אלכס פרגוסון, מאמן הכדורגל המיתולוגי של מנצ'סטר יונייטד, מספרת שכאשר הוא רתח על השחקנים שלו, הם הרגישו כאילו מייבש שיער מופעל לתוך הפנים שלהם.
מה זה אומר עליהם כמנהלים? האם המשמעות היא שצעקה עדיין נתפסת ככלי יעיל בניהול, או כזה שיש לו לגיטימציה והצדקה? "בעולם שאני חיה בו, ואני חיה רק בהיי-טק, יש צעקות, אבל מתוך תשוקה וחיבור לעבודה. יש ישיבות צוות עם צעקות כי מתווכחים מה נכון לעשות, אבל לא מדובר בצעקות של מנהל שצועק על העובד כמו שהורה צועק על הילד שלו", אומרת קינן מור-חיים. "את זה אני לא רואה, זה לא נתפס כאסרטיבי. אתה יכול להיות אסרטיבי, סמכותי, חזק ומשפיע בלי לצעוק, גם בניהול וגם בהורות".
"אני עבדתי במקומות שהמרחק בין המנכ"לים לשאר העובדים היה ענק", אומר המנכ"ל לשעבר. "עם השנים נהייתי מנכ"ל של בנק בעצמי, וזה לא היה ככה. אתה נשאר מנכ"ל, עם כל מה שמסביב, אבל אתה יותר קרוב לעובדים, כל השיח הוא אחר. תסתכל מה קורה ברמה של השיח בכלל בין הורים לילדים, זה אחר לגמרי. היום הורים וילדים הם הרבה יותר חברים, וזה מתבטא גם בצעקות בעבודה, ובהמון תחומים.
"דור המנהלים של היום מבין שהצעקה לא מביאה ערך לניהול, היא לא משפרת שום דבר והיא יכולה רק להזיק. תראה איך התפתח כל נושא עבודת הצוות כעניין מרכזי בניהול. פעם כל הניהול היה היררכי לחלוטין, כמו בצבא. עכשיו הניהול הוא מטריציוני, משתף. כל הדברים האלה מביאים את ההתקרבות הזאת שבין הנהלות לעובדים. מכירים בהשפעה האדירה שיש לכל צד על התוצר הסופי, ונותנים לו הרבה יותר מרחב, הקשבה. ההתנהלות היא פחות בפקודות והרבה יותר בחשיבה משותפת. מנהיג טוב לא צריך לצעוק".
אולם נראה כי שינוי המגמה לא נובע רק מהשינוי ביחסי הכוחות בין העובד למעביד, אלא מבטא גם תהליכים עמוקים יותר שמתרחשים, וזולגים גם לתופעות מגונות אחרות שהחברה למדה להוקיע עם השנים. "קודם כל יש שינוי בחינוך", אומרת קינן מור-חיים. "הדור החדש של הצעירים גדל עם הורים שנתנו להם הרבה יותר מקום בבית, ובתחושה שהכול אפשרי ומכבדים את הדעה שלהם, את המרחב הפרטי שלהם ואפילו את הגבולות הגופניים שלהם. צעירים למדו בבית הספר שגופם ברשותם, לי לא אמרו את זה כשהייתי קטנה. וכשאתה גדל מתוך תחושה של זכות, של יכולת לקבוע את הגבולות ואיך ייראה העולם שלך - יש לך יותר חופש פנימי להגיד: 'הלו, אני לא נמצא במקום שצועקים עליי. אני לא מקדש עבודה באשר היא. הבוס הוא לא אלוהים, אני אהיה רק במקום שעושה לי טוב'.
"לפני 20 שנה זה היה לגיטימי אם המנהל היה צובט למזכירה בישבן, זה לא אמר שהוא בן אדם רע, כי התפיסה התרבותית הייתה שונה. הטרדות מיניות זה כמו לצעוק על עובדים. ככל שהתעשייה יותר מתקדמת בתפיסות הניהול שלה ולעובדים יש יותר כוח - לא במובן של ועד אלא כוח אמיתי, כפרטים שיודעים מה מגיע להם ומה לא - ככה יהיו פחות צעקות".
"צעקות זה פן מאוד צר של מערכות יחסים בין הנהלה לעובדים, כי פעם לא התלוננו גם על תקיפות מיניות", מוסיף גם המנכ"ל לשעבר. "אף אחד לא היה מטפל בזה, לא התייחסו לזה. במקומות מסוימים זו בכלל הייתה נורמה לדבר בצורה לא הולמת, שלא יכולה להתקבל היום בשום פנים ואופן. העובדים בעבר היו, ברוב המקרים, מקבלים את כל הנחתות ההנהלה בהכנעה ובהורדת ראש, והיום לא. בעיניי עניין הצעקות מבטא משהו רחב הרבה יותר, ומתקשר לכל האיזונים שלשמחתנו הלכו ונוצרו עם השנים".
ואולי גם לעובדה שצעקות כבר לא נשארות רק במסדרון, אלא יכולות לפרוש כנפיים לפוסטים ברשתות החברתיות שיפגעו כלכלית ותדמיתית בארגון, יש תרומה משמעותית למצב. "אנחנו נמצאים בעולם חשוף של רשתות חברתיות, ואם מנהל או ארגון נוהגים לא כמו שצריך בעובדים, הם מסתכנים בזה שזה לא ייצא החוצה רק לחברים ולמשפחה של אותו עובד, אלא גם לעוד 20 אלף עיניים שעוקבות אחריו בעמוד שלו בפייסבוק, באינסטגרם ובטוויטר", אומרת בוימפלד מאולג'ובס.
"זה לא רק עניין של יחסי אנוש: ההתנהלות של מנהל מול העובדים שלו היא בעצם ראי להתנהלות של החברה, והעובדים הם סוג של שגרירי הארגון. אם מנהל יצעק על עובד שלו, אז הוא ירחיק ממנו לא רק את העובדים האיכותיים אלא גם לקוחות איכותיים. אם אני לקוח של חברה מסוימת, ואני יודע שככה היא מתנהגת לעובדים שלה, אז גם אני כלקוחה לא אבוא לעבוד עם החברה הזאת. זה יכול לפגוע גם בביצועים העסקיים ברגע שיידעו שהדברים מתנהלים באופן הזה", היא מוסיפה.
התחושה היא שבסוף הכול מתחיל ונגמר במודעות, ובהבנה אמיתית שצעקות במקום העבודה ככלי בארסנל של המנהל לא רק שלא מביאות תוצאות, אלא גם ובעיקר פוגעות בעובדים ויוצרות נזק מתמשך. זאת, לצד ההבנה שמנהל טוב יכול להזניק את החברה ואת העובדים שלו קדימה, ומנהל גרוע, כזה שלא מבין קודים בסיסיים של התנהגות, יכול לקחת אותה כמה צעדים אחורה.
"בדור של ההורים שלנו אני לא חושבת שמישהו לימד מנהלים לנהל, בעוד שהיום יש קורס לניהול, יש סדנאות, מתחזקים את הדבר הזה", מסכמת בוימפלד, "כי לנהל זה תפקיד בפני עצמו. לא כולנו נולדים מנהלים. היום מנהלים גם כבר מתחילים להשתייך לדור ה-y, הם לא רצו לחוות צעקות כעובדים, אז גם כשהם מתקדמים בפירמידה הם לא יעשו את זה הלאה.
"יש אמרה שטוענת שאנשים בדרך כלל לא עוזבים ארגונים אלא עוזבים מנהלים. אנחנו רואים את זה הרבה בשוק התעסוקה, כשיש למשל מנהל בכיר של אגף מסוים, כשהוא עוזב ומוחלף, בדרך כלל תראה איך שבועיים עד חודש אחריו כל השדרה הניהולית של האגף עוזבת. אנשים נצמדים למנהל שלהם, והתחושה של העובד בארגון נשענת ברובה על המנהל הישיר שלו. מנהל יכול ליצור מחויבות אישית אצל העובד, שנובעת ממוטיבציה, והוא גם זה שיכול לאמלל אותו ולגרום לו לעזוב. לכן יש משקל מאוד גדול למנהל. יותר קל להזדהות עם אדם מאשר עם גוף ורעיון כללי".
ואם דיברנו על מנהלים שלוקחים את הארגון שלהם אחורה - מסתבר שהם לא לגמרי נעלמו מהעולם. "בוסים שצועקים זו תופעה שקיימת", טוען איתי כהן, ראש מטה ירושלים בארגון כוח לעובדים. "זה משתנה בין סוגי ענפים ובין מקומות שונים. יש מקומות שבהם ההתעמרות היא בצורה שונה, של יחס משפיל וכו', זה קורה אבל פחות בפורמט של צעקות. מקום בולט שאנחנו יכולים להגיד שזה קורה בו הוא בענף התחבורה הציבורית, אצל נהגי אוטובוס. זה ענף עם הרבה מאוד לחץ, יש מחסור בעובדים, וכל הלחץ הזה עובר בסוף לעובדים שנשארים. חברות רוצות שנסיעות ייצאו בזמן, לא משנה מה, והמנהלים מעבירים את המסר הזה בתוך החברה. כדי שזה יקרה עושים הכל, ואם צריך גם צועקים.
משרד התחבורה לא לוקח אחריות מלאה על הענף הזה. הוא אומר לחברות תחבורה: תעשו מה שאני אומר, ואם לא תוציאו בזמן נסיעות תיקנסו. בסוף כל הלחץ הזה מתגלגל על העובדים. למעלה אף אחד לא לוקח אחריות, החברות בלחץ שהן לא יוכלו לזכות בעוד מכרז, והעובדים נמצאים לבד בשטח עם הנוסעים וצועקים עליהם בשביל שהדברים יתבצעו".
באיזה דיווחים נתקלת?
"יש מקרים שקורים תוך כדי העבודה, שהמנהל צועק על נהג כדי שייצא לקו כמו שצריך. אם אחד העובדים בא בבקשה שלא באה לו בטוב באותו זמן - יש צעקות. זה די שכיח. חוץ מזה יש גם צעקות שנועדות להשפיל, של מנהלים שרוצים לבסס את המעמד שלהם. לא בא להם בטוב שיש עובדים שמבקשים דברים, שרוצים להיות שותפים במקום העבודה. ואז הם משתמשים בפרקטיקה של צעקות כדי לבסס מעמד מרתיע - של 'מנהל שלא מתעסקים איתו, אל תבחנו אותי'".
אם יש מחסור בעובדים, איך אתה מסביר את זה שעדיין יש צעקות? אין חשש של מנהלים שברגע שהם יצעקו הם יישארו בלי עובדים?
"ככל שהמנהל מרגיש את עצמו יותר חזק הוא מרשה לעצמו לתת יחס יותר משפיל ולהתנהג איך שהוא רוצה. המחסור בעובדים לא נותן להם מספיק כוח בענף הזה. תנאי ההעסקה בו מאוד השתפרו בשנים האחרונות, אבל הם עדיין לא בשמיים. יש סיבה שאנשים לא באים לשם בהמוניהם. חלק מהעניין זה היחס. עדיין הכוח הוא אצל ההנהלה, באופן בסיסי".
יכול להיות שבגלל שבתחבורה אין חילופי דורות בקרב העובדים והמנהלים הצעקות הן עדיין תופעה שכיחה?
"כן, יכול להיות. אני לא יודע כמה דור המנהלים התחלף. בהיי-טק ומקומות כאלה יש ניהול צעיר יותר, ושם זה משתנה, אבל בהרבה ממקומות העבודה דור המנהלים הוא יותר מבוגר. זה גם לא רק עניין של מאיפה אתה בא, אלא של נורמות ארגוניות. אם אתה מנהל צעיר שגדל בארגון שיש בו נורמה של צעקות, וצעקות זה דבר שקורה, אתה גם תצעק בתור מנהל. אם אתה רואה שהדרך לבסס את המעמד שלך היא לצעוק ולהתייחס באופן משפיל ומזלזל, אתה גם תתנהג ככה. הנורמות בארגון חזקות יותר מנורמות של דור".
אתה רואה את זה משתנה?
"יש מקרים שבהם הצלחנו לשנות התנהלות של מנהלים, או להביא לכך שהם לא נמצאים. זו שאלה של יחס בין העובדים למנהל. אם יש לנו עובדים שהם מאוגדים, ומשנים את המאזן הזה בינם לבין המעסיק, הוא יצטרך להפסיק לצעוק. אם עובדים אומרים שביחס הזה הם לא ממשיכים, מה מנהל יכול לעשות? הוא יצטרך להשתנות".
