ענת סבן, ניצה כהן ומירה אקנין, נשואות כבר עשרות שנים לגברים שסובלים מפוסט־טראומה. הן התאהבו, התחתנו, הביאו ילדים והקימו בית, בדיוק כמו שחלמו. ואז הגיעה הפוסט־טראומה ושינתה הכול.
כתבות נוספות למנויים:
הן חיפשו אנשי מקצוע, אבל לאט־לאט הבינו שהיחידות שיכולות לעזור להן ולהבין אותן הן עוד נשים כמותן. כבר חמש שנים שקבוצת "חזקות ואמיצות" פועלת בפייסבוק ובווטסאפ, וכוללת יותר מאלף נשים שחיות את הטראומה על בסיס קבוע. במהלך השנים התווספו אליה גורמים מקצועיים, שבהתנדבות מלאה מייעצים ועוזרים לכל מי שמתעוררת באמצע הלילה לזעקות של בעלה ולא יודעת מה לעשות – ומה להסביר לילדים. שלוש נשים, שלושה סיפורים.
ארז ואני הכרנו בצבא בגיל 21 דרך חברים משותפים. ארז היה חודש לפני שחרור והיינו חברים ארבע שנים עד שהתחתנו. הכול היה נורמטיבי, לפי הספר. ואז התחילו לו כאבי גב כרוניים שגררו התפרצויות זעם בבית והרבה צעקות. לא אלימות, אבל פחד גדול. עברנו עשרות רופאים עד שאחת מהם איבחנה כי הוא סובל מדיכאון והפנתה אותו לפסיכיאטר, שאיבחן פוסט־טראומה מהצבא.
ארז נכנס לאשפוז יום למשך שנתיים כדי לצאת מזה. בעלי שירת בפלוגת סחלב שנסגרה והייתה פלוגה לוחמת של המשטרה צבאית. הוא שירת שלוש שנים בחברון והתפקיד שלו היה להוות חיץ בין הפלסטינים ליהודים. היו שתי נקודות שבירה אצלו. באחד המקרים הוא נפגע על ידי מחבל בזמן שהוא ביקש ממנו במעבר תעודת זהות והמחבל שלף נשק. הוא ירה בו שבעה כדורים ובנס ארז ניצל. הוא היה בבית חודש ואז חזר לשרת כדי להיות עם חברים שלו.
אחרי חצי שנה חברים שלו נהרגו מאש מחבלים והוא היה צריך לזהות אותם. אחרי שגילינו על הפוסט־טראומה, בתוך כל הבלגן, חיפשתי דרך בשבילי להבין מה אני עושה עם עצמי בתוך כל השוק הזה. בדקתי על קבוצת נשים של נפגעי נפש. בזמן שהוא היה באשפוז יום הגשנו תביעה ב־2014 למשרד הביטחון, וכל אותה תקופה חיפשתי מענה גם בשבילי. 'נטל' לא נתנו לי מענה כי טענו שיש קבוצה רק בחיפה והרגשתי לבד. לא הכרתי בנות כמוני, המשפחות והחברים שלנו לא הבינו מה קורה לנו.
החלטתי לעשות מעשה וללכת ללמוד הנחיית קבוצות כדי להקים קבוצה לנשים של פוסט־טראומטיים. אנשים לא מבינים מה זה להיות לבד במקום שאתה לא יודע איך להתנהל מולו. חיפשתי עוגן, כוח, והבנתי שמעגל תמיכה מאוד חשוב כדי לחזק אותי. פתחתי קבוצת פייסבוק והתחלתי לגייס בנות כמוני שיצטרפו לקבוצה פנים מול פנים. שם הבנתי עד כמה יש צורך בקבוצת תמיכה לנשים במצב שלנו. קבוצת הפייסבוק בשם "חזקות ואמיצות" נשארה והיא קיימת כבר חמש שנים במקביל לקבוצות ווטסאפ שבהן נשים מייעצות אחת לשנייה.
ארז אבא מדהים, אבל הוא סובל כי אין לו מספיק כלים להתמודד לבד. אני לא מתביישת בו, ולא התביישתי בו בחיים. אם הוא היה פצוע פיזית היו נושאים אותו על כפיים, אבל בגלל שלא רואים את הפציעה שלו, כי היא נפשית, מתעלמים ממנו. יש הלומי קרב בארון בדרגות גבוהות, והם מסתירים את זה. האיפוק הזה מתפוצץ בתוך הבית וזה מה שקרה אצלנו. בעלי הסתיר את הבעיה שלו עד שזה התפוצץ, וכבר לא הייתה דרך חזרה.
הכרתי את בעלי כהלום קרב. הכירו בו כנכה נפשית ברמה של חמישים אחוזים, לצמיתות. האמת שכשהכרנו לא ידעתי לאן אני נכנסת, כי אלו חיים לא פשוטים ולא קלים בכלל. בזמן מלחמת לבנון הראשונה הוא שירת ביחידת נ"מ, היה נהג של וולקן. הוא לא נפצע ממשהו ספציפי, אבל נוצרה אצלו פוסט־טראומה מורכבת מכל תקופת השירות.
הפנו אותו לתל השומר, שם טענו שזו תגובת קרב ונתנו לו את הבחירה האם להמשיך לשרת או להשתחרר מהצבא. הוא בחר להמשיך לשרת ביחידה קרובה לבית והמשיך את חייו כרגיל, עד שהתחילו להופיע כל מיני התנהגויות משונות: התפרצויות זעם, התקפים, עד היום. רק אחרי שאמא שלו תבעה את משרד הביטחון הכירו בו כנכה צה"ל.
אנחנו נשואים כבר 26 שנים. לא יודעת אם הייתי נכנסת לזה היום. לפעמים אנחנו רוצים להיפרד. החיים איתו מאוד קשים, לי ולילדים, ובחודשיים האחרונים הוא לא חוזר לעצמו. השבוע, לדוגמה, הוא הכין תיק, לקח ציוד, מזרן שטח, והחליט שהוא עובר לגור ביער כמה ימים. הייתי בקניות בכלל, האמת רציתי שהוא ייצא, כי רציתי אוויר.
תקופת הקורונה עשתה לו ממש רע. הוא נהיה אדם חרדתי מאוד. לאורך כל השנים, אחרי מה שהילדים ואני ספגנו - לא יודעת מה השאיר אותי, מה החזיק אותי, מה מחזיק אותי עדיין. זה באמת לא קל. לא יודעת אם אני חזקה או מטומטמת, מה גורם לנו להמשיך ולסבול. זה גם לא מרחמים עליו. יש בינינו חיבור וגם תקופות טובות, שאני אומרת 'איזה כיף, עברה לו הטראומה'.
הוא לא מטופל כרגע. הוא טופל בעבר ואושפז עם כדורים והכול, אבל זה לא עשה לו טוב - רק הקהה את החושים. זה היה כמו לחיות עם בול עץ. רק הקנאביס עוזר לו, אבל אנחנו צריכים לשלם על זה הרבה כסף. פנינו למשרד הביטחון, והפסיכיאטרית לא המליצה על קנאביס, למרות שהסברנו כמה זה עושה לו טוב. לצערי זה הדבר שהכי מרגיע אותו. עם קנאביס יש סוף־סוף אבא שאפשר לדבר איתו.
כל יום יש לנו רעידות אדמה, וצריך המון כוחות נפש להתמודד עם זה. יש לי צורך להגיד לעולם שיכירו ויידעו שיש הרבה אנשים כמוהו, כמוני, כואבים. אני מתביישת. הדבר היחיד שמחזיק אותי זו הקבוצה שקיימת בפייסבוק, שבה אני יכולה לשתף עוד נשים כמוני ולקבל עצות. אני רוצה שהעולם יידע שיש דבר כזה, הלומי קרב. חייבים להיות סבלניים אליהם. יש חיילים שלא נהרגו במלחמה אבל הם חיים איתנו, הנפש שלהם מתה והם רק מקבלים תגובה מזלזלת ממשרד הביטחון ומהחברה.
אי אפשר ללכת עם שלט ''אני סובל מפוסט־טראומה'', אז אם מישהו מגיב שונה לידך ברחוב או צועק עליך פתאום, תדעו שיכולה להיות לזה סיבה. אנחנו הולכים לקניון עם הילדים והרבה פעמים הם בורחים מאיתנו, לא רוצים להיות קשורים, הם מתביישים כי אבא מתנהג מוזר, בצורה לא מקובלת. לאורך כל השנים משרד הביטחון לא נתן לנו מענה מספק. אין ילד שלי שלא צריך טיפול רגשי כדי לחזק את הביטחון שאין לו מדמות האב שפגועה כל כך. אני לא מרגישה שלמישהו אכפת.
רק בזכות ענת והקבוצה שהקימה אני מצליחה לשרוד. אם לא זה הייתי רוצה להיעלם מהעולם. יש דבר כזה שנקרא פוסט־טראומה משנית".
הכרנו בגיל 27 והתחתנו בגיל 29. בגיל 19 יעקב והצוות שלו מהשריון היו בביירות. הוא היה בטנק השני בשורה, ובראשון היה המפקד שלו. הטנק הראשון נפגע מטיל. המפקד שלו עלה באש ונלקח בשבי. יעקב היה הבן אדם האחרון שראה אותו בחיים. הסרט ''ואלס עם באשיר'' נכתב על הסיפור של בעלי.
אחרי שהוא סיים את השירות קראו לו פעמיים למילואים, פעם אחת הוא לא הרגיש טוב לפני אז הוא לא הלך, ובפעם השנייה הוא ברח באמצע. אבא שלו הבין שיש פה בעיה והגיש תביעה למשרד הביטחון, שבה קבעו שיש לו עשרים אחוזי נכות. הוא לא עבד באופן קבוע.
התאהבתי בו ממש אהבה ממבט ראשון, אני אוהבת אותו והייתי עוברת את כל מה שעברתי שוב, למרות שאני סובלת ממש. גיליתי בנאדם מדהים עם מלא בעיות. התחתנו, הייתי בהיריון חמש פעמים והיו לי חמש הפלות, ובשלב מסוים הבנו שאני לא יכולה לעבור את זה שוב. ניסינו לאמץ, אבל אמרו לנו שבגלל שבעלי הלום קרב לא מאשרים לנו לאמץ. לקחתי את זה מאוד קשה, במילא לא הרגשתי אישה. יעקב התחיל לעבוד בחברת דן ובלילות היה קם בצרחות, לא ישן, המיטות היו רטובות. אנחנו ישנים בשני חדרים נפרדים כבר יותר מעשר שנים. כל בוקר הייתי מתפללת ואומרת לאלוהים תודה שהוא קם, כי היו לו בקרים שהוא פשוט לא רצה לקום.
הרבה אנשים אומרים לי שאני גיבורה, אבל אני לא הגיבורה האמיתית: הבעלים שלנו הם הגיבורים האמיתיים. הם הקריבו את החיים שלהם. בעלי סובל מגיל 19. אני מרגישה שמשרד הביטחון זרק את התיק הזה עליי. במקרה שלנו העובדות של משרד הביטחון היו מעורבות, אבל הן לא יכולות לעשות כלום. הכול מתבטא בכסף ובאחוזי נכות. אני מבקשת מבעלי שיגיש עוד בקשות להחמרת נכות, אבל הוועדות של אחוזי הנכות משפילות אותו, רומסות אותו, גורמות לו להיות בחרדות חודש לפני.
החלטנו שלטובת בעלי אנחנו נסתדר עם מה שיש לנו. המצב שלו רק הולך ומחמיר. מלבד חיסון קורונה, הוא לא יצא מהבית שנתיים. אני חליתי בשנה שעברה, עברתי ניתוח לב. לא הייתי בבית ואין לנו ילדים שיעזרו. בעלי היה לבד כמו כלב. התקשרתי למשרד הביטחון, הם אמרו שיביאו לו מישהו שילווה אותו. היינו צריכים רק מישהו שיביא לו את הקנאביס, וגם זה לא היה. לקחנו מישהו בכסף.
לבעלי יש בעיות קשות. הוא לא נגע בי כבר 20 שנה. יש לו בעיות ניקיון, הוא שוטף ידיים בכמות שאי אפשר להסביר. הוא צועק לשמיים מכאבים, שוקל 50 קילו. מה יקרה אם יקרה לי משהו? הבעל שלי רועד מזה.
אני מטופלת כבר עשר שנים אצל פסיכולוגים. אני חרדה לעתיד. בדיור מוגן מפחדים מהלומי קרב. אני צועקת לעזרה. אין לי עם מי לדבר. בעלי שאל אותי למה אני צריכה אותו. אמרתי לו: ילדים אין לי, רכוש אין לי. הסיפור שלך זה המורשת היחידה שלי".
"פוסט טראומה נקראת בשמה השני 'הנכות השקופה'", אומר עידן קלימן יו"ר ארגון נכי צה"ל. "אין למדינה כרגע תורת שיקום מסודרת שמטפלת בהלומי הקרב. הכול מתחיל בקליטה של אגף השיקום שמגיע חייל שהוא פוסט טראומתי ובמקום לטפל בו ולמזער את הנזקים, הם מושכים אותו שנים כדי שיוכיח כל מיני דברים עד שכבר מאוחר מדי לטפל בהם כמו שצריך. המשפחה וכל המעגל הקרוב שלו מושפעים ישירות ממצבו, הופכים להיות אומללים ונכנסים לסחרור שקשה מאוד לצאת ממנו. הנשים האלה הן גיבורות. המשפחה מטפלת בהלומי קרב במקום שהמערכת תשאל איך אפשר לעזור להם. הם לוקחים אותם כמובן מאליו ומתייחסים למשפחה כנטל".
תגובת משרד הביטחון: "משרד הביטחון משקיע משאבים רבים בשיפור המענה לנכים הסובלים מפוסט־טראומה ובימים אלה בוחן מחדש את תהליך ההכרה ושואף לפשט ולהקל אותו, לרבות בעניין הוועדות הרפואיות הנדרשות לקביעת דרגת הנכות. האגף חותר לשיפור מתמיד וקשוב לקולות העולים מהשטח. נשותיהם של נכים המוכרים בגין פוסט־טראומה זכאיות לטיפול נפשי פרטני וכן לטיפול משפחתי שבו כל המשפחה לוקחת חלק. לצערנו, לאור סירובם של שלושת הנכים לחתום על כתב ויתור סודיות רפואית, לא נוכל להתייחס לגופו של עניין, אך ככל שיועברו אלינו תלונות קונקרטיות הן ייבחנו לעומק".
פורסם לראשונה: 10:33, 15.02.21
