יגאל עדיקא לא התלבט יותר מדי אם לשחק אבא לילד חולה סרטן. הוא מעולם לא היה בררן גדול בבחירת תפקידים, כפי שהוא מעיד בעצמו, תמיד העדיף לעבוד ולא להתפלסף, אבל לדרמה הקומית 'למה מי מת' הוא ידע שהוא יכול לתת הרבה. לפני 18 שנה נפטרה בפתאומיות אשתו אורית מסרטן העור, כשהייתה בת 32. עדיקא ליווה אותה בחודשים הכואבים עד מותה, ובשנה שאחרי יזם ושיחק בתפקיד הראשי בסדרה 'מלנומה אהובתי', שהתבססה על הסיפור וזכתה לשבחים. כשקיבל את התפקיד ב'למה מי מת', וידאה הסוכנת שלו שהוא מבין מה זה אומר לצלול שוב לעולמות האלה. למרות שזאת קומדיה, הזהירה, זה עלול להיות קשה. עדיקא חייך. עבר הרבה זמן מאז, הרגיע, אין סיבה לדאוג.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"הייתי בטוח שאני הולך לעזור להם. באתי לצילומים במלוא הכוח. כמו מישהו שיודע כבר. מישהו שעבר את זה. לא חשבתי שיהיה לי קשה. אמרתי, אני עושה תפקיד. אני שחקן. לא ידעתי מה זה יציף. לא האמנתי שכל מושג רפואי שיעלה בטקסטים יחזיר אותי שנים אחורה באוטומט. רק מושג אחד לא הכרתי על הסט: הפרוטוקול. לכל מחלה, לכל סוג סרטן, יש פרוטוקול, כמו רצפט איך להכין עוגת פירורים. יש לך סרטן במעי: יש פרוטקול מה עושים. את זה לא הכרתי כי לאשתי לא היה פרוטוקול. לא היו שום כימותרפיה, שום ניתוח. הציעו להתחיל טיפול ניסיוני. זה לא צלח והיא נפטרה אחרי חמישה חודשים".
מתי בצילומים ההדחקה כבר לא עבדה?
"מהר מאוד זה הציף אותי. הצילומים הופסקו בסגר הראשון, וכשחזרנו לעבוד - הדבר הראשון שצילמנו היה בבית חולים באשדוד. הפכו את המחלקה שם לאונקולוגית. עמדו שם ניצבים קירחים עם אינפוזיות בכל פינה. פתאום הרגשתי מוזר. נהיה לי כאב בטן. מועקה. אני יושב על מיטת בית החולים, רואה את ליהי קורנובסקי ואורלי זילברשץ ונזכר באורית, יושבת על המיטה, ובאמא שלה. הכל התערבב לי. יש סצנה בסדרה, שאני עומד מול הילד שלי (אורי עטיה), והוא אומר לי: 'היום אני לא חולה סרטן. היום אני רוצה לזיין'. ופתאום נזכרתי בעצמי, איך באיזשהו שלב רציתי לעשות עם אורית סקס כשהיא כבר חלתה בסרטן. אמרתי: 'בואי שנייה נחזור להיות בני־אדם, נשכח שאת חולה'. זה אולי נשמע בעיתון קצת צהוב, אבל זה הדבר הכי אנושי. רציתי שהיא תרגיש אישה ואני גבר, ונחזור להיות סתם זוג. אני הייתי מאוד דומיננטי בכל הטיפול באורית. היא הייתה חסרת אונים, וזה חייב אותי לקחת פיקוד. הספינה טבעה, והייתי צריך לנסות להציל אותה. בשלב די מוקדם ידעתי שהיא תמות. אני זוכר שניגשתי במסדרון לאחד הרופאים, אחרי שהיא עברה ניתוח, ושאלתי אותו מתי היא תחלים מהניתוח. הוא הסתכל עליי ואמר, 'השאלה היא לא מתי היא תחלים אלא כמה זמן היא תחיה'. התעקשתי שמישהי אמרה לי שאפשר לחיות הרבה שנים במצב הזה. הוא אמר, 'מי שאמר לך את זה מטומטם. אשתך היא מקרה אבוד'. הסתרתי ממנה את הידיעה הזאת. אני מכיר אותה. ברגע שהייתי אומר לה את זה, היא הייתה מתאבדת".
המועקה נשארה גם אחרי שהצילומים הסתיימו. "התחילו לי כאבי בטן איומים. חבר שלי בישר לי שאחיו נפטר מסרטן. הלכתי לנחם אותו, אבל אחרי 20 דקות לא הייתי מסוגל להישאר וברחתי. לא רציתי לשמוע על סרטן יותר. כל דבר הציף. קראתי על מירית הררי ודיפדפתי לעמוד הבא. לא הייתי מסוגל לקרוא מילה, למרות שמירית הייתה חזקה ונתנה כוח לאנשים. הרגשתי שמשהו מוזר עובר עליי. הכאבים נמשכו עד כדי כך שלא הייתי מסוגל לישון. גם משככי כאבים לא עזרו. כאבי תופת. היו לי הרבה כאבי בטן בעבר, אבל עם הסדרה, וכל מה שהתחלתי להרגיש, רציתי להיות בטוח. אני לא טיפוס היפוכונדר, אבל כן חרדתי בגלל כל מה שעברתי. החלטתי ללכת לגסטרו. בדקו אותי, אמרו, 'אין לך כלום. הכל נקי'".
עדיקא לא התרצה. הכאבים נמשכו, ובעצת הרופאים נשלח לבדיקת סי־טי. "בזכות פרוטקציה של חבר שלי, אלון, באתי מיד. לא חיכיתי אפילו רגע. בדיעבד הוא הציל את חיי. בסוף הבדיקה, טכנאי הרנטגן אמר לי, יש לך משהו קטן במעי הדק. לא היה צריך להגיד יותר. חשכו עיניי. מסך שחור נפל עליי. הרופא שלח אותי לבילינסון לבדיקה מאוד קשה, וכל הזמן הזה, אני רק רוצה שיגידו לי שזה לא סרטן".
אבל גם מפחד שזה מה שיגידו.
"ברור. נזכרתי שהייתה בשנות ה־80 פרסומת להעלאת המודעות לבדיקה במעי הגס. איש עסקים שצועד, חוטף כאבי בטן ונופל. כולם ניסו להרגיע אותי בגלל שזה המעי הדק. אומרים, אין לך סרטן. זה נדיר שיש. אבל אני כבר יודע שיש לי. כמה ימים אחרי הגיעו התשובות מהביופסיה, ובתשע בערב, בזמן שאני עושה הליכה, מתקשר הרופא ואומר, 'זה סרטן', אבל מיד מרגיע שמדובר בגידול קטן והליך פשוט יחסית, ומנסה להצחיק אותי. הוא הסביר לי שהסרטן שלי נדיר. כי במעי הדק אין כמעט סרטן. אז שאלתי, אם זה נדיר איך זה קרה לי. הוא אמר, 'כי אתה בן־אדם נדיר'. כוס אמק. הוא צוחק ואני מבפנים רוצה למות".
את עדיקא לא באמת צריך להציג. יש מעט מאוד שחקנים בישראל שהפנים שלהם כל כך מזוהות כמו שלו. ב־30 השנים האחרונות הוא שיחק כמעט הכל, בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. רשימה חלקית ביותר: 'בת ים־ניו יורק', 'הבורר', 'שנות ה־80', 'קופה ראשית', 'השוטר הטוב', 'שב"ס' ובשנים האחרונות גם בסדרות נוער כמו 'אליפים', 'הקלמרים', ואפילו ב'כפולה' עם נועה קירל. על אף שהתמקצע בעיקר בתפקידים קומיים, ההגשה שלו תמיד נוגעת ללב. עין אחת צוכה, עין אחת בוחקת. 'למה מי מת' (החל מראשון ב־yes), שיצרו אייל אלטויל, שראל פיטרמן ויוגב יפת (שגם ביים), נשענת מאוד על הקסם העדיקאי הזה, בתור האבא שאומר את הדבר הלא־נכון ברגע הלא־נכון, אבל עם החיוך הכי נכון שיש.
הוא מתגורר ברחובות עם שני ילדיו, אביתר (26) וגיליה (21). הם גם היו הראשונים שסיפר להם על מצב בריאותו. "הבן הגדול שלי אביתר בא איתי לביופסיה ולקח אותי לכל הבדיקות. גם גיליה הייתה בתמונה מהרגע הראשון. לא התלבטתי אם לשתף אותם כי אלה האנשים שלי. זה מי שיש לי. הם הגיבו בגבורה. הם היו איתי, אחד החזיק אותי ביד ימין, השנייה ביד שמאל. ליוו אותי לכל מקום, ישנו איתי בבית החולים. ברור לי שהם גדלו עם טראומה בגלל מה שקרה לאמא שלהם. בניגוד לאביתר, שמדבר על הכל פתוח, גיליה מופנמת עד היום. היא פחדה שאני אמות. היא שאלה, זה לא כמו אמא? אמרתי, ממש לא. אני לא אמות".
האמנת לעצמך?
"ברור שחשבתי שזו אופציה. לא בא לי למות. אני לא מאלה שאומרים, 'אני לא מפחד מהמוות'. פוחד פחד מוות המוות. הייתי עסוק בעיקר איך אני מוציא את הגידול וזורק אותו, אבל כן, בסתר ליבי, חשבתי בלילה, תוך כדי צפייה בנטפליקס, שאולי זה הסוף. איך הילדים יסתדרו. כסף. מה צריך להעביר. מתחיל לתכנן. אבל לא משתף אף אחד, אבל כן אמרתי 20 פעם לאביתר: תדאג לגיליה. הוא הרגיע אותי. הכל יהיה בסדר. כולנו אלופי ההדחקות. ממשיכים הלאה. חשבתי הרבה על אורית בתקופה הזאת. אפשר להגיד שסוג של דיברנו. היא הרגיעה אותי. כל הזמן שמעתי אותה אומרת, אתה לא כמוני".
שיתפת מישהו?
"שיתפתי חברים, חלק נטשו, ברחו, נלחצו. יש סצנה יפה ב'למה מי מת', כשמתגלה באקראי להורים שהילד שלהם חולה בסרטן, האמא נותנת לו סטירה, והבנתי את הרגע הזה טוב מאוד. הסטירה ניתנה כי כוס אמק מה אתה מביא לי עכשיו סרטן?! לא יכולת להביא מחלה אחרת? סרטן מתקשר עם מוות אצל כולנו. וגם אצלי, חברים הפסיקו להתקשר, אבל הבנתי אותם. מה הם צריכים להקשיב לי עכשיו מדבר על מחלות. בכל מקרה, ברגע שהמשפחה הכורדית שלי גילתה שאני חולה, נגמר הסיפור", הוא צוחק. "הם שלחו אותי לרופא פרטי, ד"ר אלון פיקרסקי בעין כרם, וברגע שישבתי מולו כבר הרגשתי טוב יותר. עשיתי ניתוח. הוציאו מה שהוציאו וזרקו, כולל בלוטת לימפה ליד הגידול שהייתה נגועה בסרטן. בשבוע הבא אני צריך לעשות בדיקה שתראה לי שהכל בסדר, שאין שאריות. צריך להסיר כל ספק ולבדוק שלא גדל שום דבר או השתנה בחצי השנה האחרונה. רק כשאקבל את התוצאות החדשות, אהיה רגוע".
אתה חי חיים בריאים? דואג לעצמך?
"על הבריאות אני מקפיד מאז שאורית נפטרה. הייתי באבל שנה שלמה. זה לווה בהרבה אלכוהול. בכל לילה, כשהילדים היו הולכים לישון, הייתי שותה חצי בקבוק. לקראת סוף השנה חטפתי התקף לב. הייתי שמן מאוד. אכלתי סטייקים בארבע לפנות בוקר. מוציא אותם קפואים מהפריזר וזורק על המחבת. התקף הלב ניער אותי".
שנת הקורונה של עדיקא היא למעשה שנת הסרטן שלו. בזמן שרוב העולם חשש להידבק מעטלפים, עדיקא חשש להפסיד לסרטן. "ברגע שגילו לי את הסרטן, כבר לא פחדתי בכלל מהקורונה. לשמחתי, הייתי עסוק הרבה מהזמן. צילמתי סדרות, פרסומות, השתדלתי לעבוד ככל האפשר. מאז ספטמבר, אחרי הניתוח, התרכזתי בעצמי ובהחלמה. בקרוב אחזור לצלם שוב".
השנה הזאת החזירה אותו אל אורית. 18 שנה חלפו מאז מותה, ועוד 11 מאז שהכירו. "היא רצתה ללמוד משחק, חבר משותף שלח אותה אליי. ישבנו ודיברנו שמונה שעות. הלכנו לאכול משהו. ובסוף אמרתי לה, משחק אני לא אלמד אותך, אבל אני כן אתחתן איתך. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. עד היום יש לי שתי תמונות בחדר שינה. אחת מולי, ליד הטלוויזיה, והשנייה בשידה שלידי. זה היה ככה מאז שהיא נפטרה ולא ישתנה לעולם. גם כשהיו איתי נשים בחדר המיטות, זה לא הפריע לי. פעם מישהי שאלה אותי אם זו הילדה שלי. עניתי, 'זאת אשתי'. אני עוד אומר אשתי. לא יודע איך אפשר אחרת. אשתי המנוחה? קצת כבד. פעם מישהי אמרה לי, תוציא את התמונה, אמרתי לה: תצאי את".
לא התחתנת או התמסרת למערכת יחסים זוגית מחדש.
"נכון, מבחירה. עשיתי את הסיבוב. יש לי שני ילדים. אני מגדל אותם ומקריב עבורם את החיים שלי. אני דואג להם לכל. לא משחרר. לפעמים אני מבשל והם לא אוכלים, וכועס, אז הם צועקים עליי, אל תבשל לנו. הם גרים אצלי. שיפצתי לשניהם את החדרים ככה שיהיה להם הכל, אמבטיה, שירותים, כדי שלא ילכו. לפני כמה זמן הבן שלי אמר לי, נראה לי שאני אלך לשכור דירה בכל זאת לבד. אמרתי לו, אתה לא יכול, אתה שותף שלי בדירה".
הקרבת למענם גם את האפשרות להתאהב שוב?
"בדיעבד כן, אבל לא במודעות. לפעמים אני מרגיש את הצורך שמישהי תהיה לידי. אבל אז אני חושב, בשביל מה אני צריך את זה. כדי לספר לה על החרדות שלי? כן, זה עוזר, אז ברגעים כאלה אני מת לחבק מישהי. יש לי חברה טובה שמחבקת אותי דרך הטלפון. היא מרגיעה אותי עד שאני נרדם, כמו סיפור לפני השינה. לא תמיד אני רוצה שזה יימשך גם בבוקר. תמיד אמרתי לנשים שהכרתי מה המודל שלי: כל אחד והבית שלו. הייתי מוכן לעזור בשכירות כדי שנגור דלת מול דלת. ויתרתי על זוגיות אבל זה לא מצער אותי. נוח לי עם מה שיש לי עכשיו".
נוחות היא שם המשחק. זה מה שהפך אותו לשחקן עובד, שלא היה מובטל כמעט מעולם, וזה מה שהקשה עליו להילחם על תפקידים. "רציתי לעבוד, והתפקידים באו לי. גם מיד אחרי השבעה הלכתי להצטלם לתוכנית מתיחות".
אמרת פעם שאתה מצטער שלא נתנו לך לשחק פרופסור באיכילוב.
"אני יכול לגלם פרופסור, אבל לא ייתנו לי. יש הרי רופאים מזרחים. אני מזוהה עם המזרחיות שלי. אם יעשו סרט על ביביסטים, סביר להניח שייקחו אותי לתפקיד הראשי, למרות שבבחירות הקרובות אני בכלל מתלבט אם להצביע לפיד או מרצ".
שילמת מחיר על הזיהוי הזה?
"לא, כי אני עובד וקיבלתי תפקידים נהדרים. יש שחקנים, כמו אלון אבוטבול, שהוא מזרחי כמוני, והוא לא מביא לידי ביטוי את המזרחיות שלו. אפילו משה איבגי, שבא ממגדל העמק, ידע בחוכמה לצאת מהמזרחיות שלו ולעשות חנוך לוין. אני לא הצלחתי. לא בילבלתי את המוח לסוכנת שלי אף פעם ואמרתי לה, עכשיו אני רוצה לעשות שייקספיר. זה גם לא עניין אותי. את איבגי זה עניין. קשה מאוד לשקר מבחינת טייפקאסטינג. הבמאים לא תמידים מעיזים. אני לא כועס על יוסף סידר שלא לוקח אותי לתפקיד. אני יודע מה הוא מחפש. אני תמיד דורש שיעשו לי אודישן לתפקיד מסוים גם אם אני חושב שאני גבולי עבורו".
ועושים לך?
"לא תמיד. לפני כמה שנים סופרת מוערכת כתבה תסריט ונתנה אותו לבמאי דוד אופק, ושניהם החליטו שהתפקיד הראשי הוא בשבילי. בסוף דוד לא היה יכול לביים, וזה עבר לדורון צברי. לא הזמינו אותי לפגישה, ביקשתי מהסוכנת שלי שתבדוק, אחרי הכל כתבו את זה בשבילי. היא ביררה, והוא לא רצה שאבוא לאודישן. הוא אמר, 'אני יודע מה אפשר להוציא מיגאל עדיקא'. זה משפט שאני מנסה להילחם בו עד היום, ולא מצליח. בגלל שדורון עבד איתי על דמות של רס"ר ב'אח של דריקס', הוא חושב שאני יכול להיות רק רס"ר".
לא ניסית לשכנע אותו שהוא טועה?
"לא, וזו הבעיה אצלי. אני לא מתעמת עם במאים. למה לא נלחמתי כל השנים? כי אני מטומטם, כי אני עצלן, כי היה לי תפקיד אחר במקום. רציתי לעבוד. משה איבגי קיבל את 'שורו' אחרי ששמע שבראבא לא יעשה את זה. הוא בא לשבי גביזון ואמר, 'תעשה לי אודישן'. זה הרגע שבו הוא פרץ את כל גבולות העבריין. איבגי חכם. אני לא".
אתה בקשר עם איבגי?
"מדי פעם אני מדבר איתו בטלפון. כבר הרבה זמן לא יצא לנו. ראיתי אותו באיזה אירוע. הוא נראה בסדר. שאלתי, אתה מתגעגע למקצוע? הוא אמר, לא מתגעגע בכלל. אני לא מאמין לו. הוא שחקן בנשמתו. אני מכיר את איבגי כג'נטלמן אמיתי. לא מכיר אותו בחדרי חדרים, לכן כל הסיפור הזה הפתיע אותי. אני יודע שיש נשים קורבנות, אבל זה עצוב לי".
פורסם לראשונה: 06:56, 19.02.21
