מאז ועד היום - סינדרלה
טענה מקובלת (שאין דרך לאשר או להכחיש) היא שסינדרלה היא אגדת העם הנפוצה ביותר בתרבות האנושית. למעשה מדובר בתבנית ספרותית בעלת וריאציות רבות: אישה (ולעיתים גם גבר), זוכה לילדות טובה, אלא שעם השנים, לעתים עקב מות האם, תנאי חייה מתדרדרים.
באופן ניסי מגיע גבר ממעמד גבוה (נסיך/ מלך/ מצביא בכיר), מתחתן איתה ובדרך זו גואל אותה מסבלה, ומאז הם חיים באושר ועושר.
גם יוסף בסינדרלות
לפני שנעמיק בניתוח מגדרי של האגדה ובקשר שלה לחג הפורים, אני רוצה להתייחס דווקא למופע חריג שלה: מופע גברי יהודי, בדמותו של יוסף, הילד שנולד לאם ואב שאהבו זו את זה ואהבו אותו. הוא מתייתם מאמו בגיל צעיר, ואביו, שעיוור לשנאת האחים אליו, לא שומר עליו. הוא מושלך לבור עמוק שממנו יעלה לגדולה, הוא ייפול בשנית ולבסוף יגיע לפסגה ויהיה משנה למלך מצרים.
שתי הערות על סינדרלה ומגדר
א. בניגוד לדפוס המסורתי של סינדרלה, יוסף לא זוכה להצלה פלאית בידי נסיך או נסיכה. ההיפך הוא הנכון: הוא בורח מאונס של בת פוטיפר, מופלל על ידיה ונענש. את הגאולה שלו הוא יביא בכוח אישיותו כ"איש מצליח" ופותר חלומות נועז וישר דרך. כי אחרי הכול, למגדר יש תפקיד מכריע בעיצובן של אגדות, וגבר לא יכול להמתין לישועתה של אישה. גבר הוא מי שמתגבר והוא חייב להציל את עצמו.
ב. במסורת הפרשנית לדורותיה עולות שאלות והצעות נועזות לגבי המגדר של יוסף. ייתכן ששיוך אגדת סינדרלה ליוסף הוא רמז מקראי, להתלבטות לגבי המגדר שלו (ואם אלך צעד נועז אחד קדימה, ה"נסיך" של יוסף הוא פרעה מלך מצרים).
אסתר המלכה
יש דמיון תוכני ולשוני רב בין החלק הראשון של סיפור אסתר המלכה (פרק ב') לסיפור יוסף, ואני ממליצה להקדיש זמן במהלך פורים להשוואה קפדנית בין הסיפורים. עם זאת, ההבדל המגדרי מכתיב את אופן היציאה מהבור: כמו יוסף, גם אסתר התייתמה (אם כי משני הוריה) ונפלה לבור. הבור שלה הוא היותה בת גולים. יתומה ומאומצת, אסתר - כמו סינדרלה - עולה מהבור בזכות יופייה. מדויק יותר לומר, בזכות המלך שבוחן את יופייה ובוחר בה מכל הנערות.
"היפה באמת היא תמיד ביישנית" (אלתרמן)
השורה המדהימה הזו משירו של אלתרמן, "שדרות בגשם", מלמדת על מסר יסודי שהנחילה הקהילה בעמל רב לבנות ולבנים - הבושה יפה לנשים. יוסף, כזכור, היה בחור צעיר ויהיר. יהירות היא תכונה יפה לגבר אך לא ראויה לאישה, ועל כן אסתר - כמו סינדרלה - מתנהגת באיפוק ובצניעות. כוחה בפסיביות שלה. "ותילקח אֶסְתֵּר", מדגיש המספר פעמיים, וגם מוסיף ומשבחה על ש"לֹא בִקְשָׁה דָּבָר".
אם מודל סינדרלה בלבד היה עומד לנגד עיניי המספר, היה עליו לסיים את מגילת אסתר באחד המשתאות שלאחר החתונה, וכמובן בסיכום: "הם חיו באושר ועושר".
סינדרלה עשתה את שלה, סינדרלה יכולה ללכת
אלא שמגילת אסתר, שמבקשת ללעוג למלך אחשוורוש ומלכותו, היא סוג של פרודיה על תבנית "סינדרלה", שהרי מי חולמת להינשא למלך שיכור, אכזר וטיפש שהתעלל באישה הקודמת, ומיד לאחר החתונה שב ומקבץ בתולות לחצר מלכותו. בנוסף לכך, למגילת אסתר יש אג'נדה לאומית שסינדרלה היא רק השלב הראשון שלה. אג'נדה לאומית-גברית כובשת את סיפורה של אסתר, והופכת למטרה המרכזית של המגילה.
אם נרצה, אסתר גויסה ליחידה קרבית, אבל הרמטכ"ל יוכתר כמנצח - והרמטכ"ל תמיד יהיה גבר. משום כך, הפרק האחרון של המגילה, פרק קצר של שלושה פסוקים בלבד, שנראה כמו הדבקה לצורך הבהרה פטריארכלית, קובע: "כִּי מרדכי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה למלך אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל ליהודים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו. דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכׇל זַרְעֽוֹ".
המהפך השני
בתווך, בין הפיכתה של אסתר לנסיכה להעלמתה בסיום המגילה, אסתר עוברת מהפך נוסף, גם הוא בחסות מרדכי, דודה ואביה המאמץ. מרדכי מצליח להסתכסך בחצר המלוכה עם אחד המקורבים למלך. אולי הוא קיווה להביס את המן ולתפוס את מקומו בחצר, אולי לא שלט בעצמו. בכל מקרה הוא הסתבך וסיבך את כל יהודי הממלכה בסכנת מוות.
מרדכי ידע להסתבך, אבל הוא לא ידע איך לצאת מזה. ושוב מגויסת אסתר, הפעם כלוחמת חשאית בעורף האויב. היא נדרשת לסכן את חייה על מנת להציל את אביה המאמץ ואת עמה. בינינו, מרדכי היה יכול לחסוך ממנה את האיום הזה, אבל הוא לא.
בחסות מרדכי, אנשי החצר והמלך, למדה אסתר לדבר בשפה הכנועה והפתיינית שנכפת על נסיכות. עכשיו מרדכי דורש ממנה להפוך את עורה ולהיות נועזת ופורצת גבולות. הוא יודע שגם הפעם היא תשתמש בפתיינות, אבל פתיינות יוזמת ומסתכנת.
הוא לא אמפתי לפחד שלה, ובמקום להבין אותה הוא מטיף לה מוסר (אסתר, ד'): "אַל־תדמי בנפשך להימלט בית המלך מִכׇּל הַיְּהוּדִֽים׃ כי אִם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות".
הסגברה
כשהייתי צעירה אהבתי את המשפטים הללו של מרדכי. הרגשתי שהם מעניקים לאסתר כוח ומשמעות. היום אני חושבת אחרת. אני מרגישה שהם שקריים ומניפולטיביים. שהרי מרדכי יודע היטב שרווח והצלה לא יעמוד ליהודים ממקום אחר. הגבר שלא שמר עליה מפני הפיכתה לנסיכת-פורצלן בבית המלכות (וגם נהנה מהשדרוג שהמהפך שלה הציע לו), מסגביר לה עכשיו את משימת חייה. הדבר היחיד שהוא שכח זה לספר שהוא אחראי לתסבוכת שמסכנת את חייה.
לאמץ את השפה של האויב
אני לא יודעת מה "הקול האמיתי" של אסתר. אני לא בטוחה שיש דבר כזה "קול אמיתי". לכל אחת מאתנו יש הרבה קולות, ובין אותנטיות מוחלטת לזיוף מלא יש הרבה מקום על הקשת. אבל אני חוששת שאסתר ממש רחוקה מגילוי האותנטיות שלה.
בהתחלה סיפרו לה שהיא צריכה להיות בובה יפה וצייתנית של המלך. אחר כך אמרו לה שהיא צריכה לעבוד כסוכנת כפולה (ועדיין להיות יפה וצייתנית), ובסיום המגילה אני פוגשת אותה צמאת דם ומלחמה בדיוק כמו המן וכמו מרדכי (אסתר, ט'): "ותאמר אסתר, אם על המלך טוב, יינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום, ואת עשרת בני המן יתלו על העץ".
לא קשה להבין שמגילת אסתר היא לא הספר שהייתי לוקחת לאי בודד (גילוי נאות: הייתי לוקחת את מגילת רות). עם זאת וכמאמר הקלישאה - היציאה מאזור הנוחות היא דרך טובה ללמוד. ואני לומדת ממגילת אסתר שני דברים לפחות:
האחד – לא כל מהפך מבורך, לא כל שינוי הוא לטובה, את לא חייבת לנקות את הבלגן שמישהו אחר עשה.
השני – אנחנו צריכות וצריכים להיזהר ממהפכה כדוגמת "נהפוך הוא" של מגילת אסתר. ביטולה של גזירת שמד אכזרית לא אמור להפוך לגזירת שמד אכזרית ממנה. כשאנו משתחררות מדיכוי, עלינו לשים לב שלא אימצנו בטעות את השפה והתרבות של המדכאים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב לנו קובי: "הברכה 'שלא עשני אישה' לא אומרת שהנשים הן סוג-ב', אלא שלנשים ישנם כוחות וכישרונות וכוח סבל עצום שהן עומדות בדרגה שלגבר יהיה קשה מאוד להגיע. ולכן הגברים מודים בתפילה שלא שם אותנו בניסיון הגדול של להיות אישה. אישה היא עקרת הבית, משמע עיקר ויסוד הבית".
הדברים שלך, קובי, זכו לתגובות שונות וגם אני רוצה לצרף את תגובתי. הרי על זה בדיוק אני כותבת כאן פעם אחר פעם, על הטענה המהותנית ולפיה יש תכונות משותפות לכל הנשים ורק לנשים, ותכונות מנוגדות לכל הגברים.
הטענה הזו משוללת בסיס מדעי, ונועדה לשרת את המשך הדיכוי של כולנו. על פי תפיסת עולם זו, יש חלוקה בינארית בעולם לנשים ולגברים והיא יסודית וחשובה. לכל מין יש את התפקידים והיכולות שלו, ומשורה ישחרר רק המוות. אני מאמינה בחופש שלך ושלי לבחור את דרכנו.
שבת שלום!
